סוברהמניאן צ'נדראסקאר

סוברהמניאן צ'נדראסקאר

סוברהמניאן צ'נדראסקאר (Subrahmanyan Chandrasekhar; 19 באוקטובר 1910 – 21 באוגוסט 1995) היה פיזיקאי תאורטי הודי-אמריקאי. הוא חלק את פרס נובל לפיזיקה לשנת 1983 "על מחקריו התאורטיים של התהליכים הפיזיקליים החשובים למבנה ולהתפתחות הכוכבים". הטיפול המתמטי שלו בהתפתחות כוכבים הניב רבים מהמודלים התאורטיים הנוכחיים של השלבים האבולוציוניים המאוחרים של כוכבים מסיביים. גבול צ'נדראסקאר מתאר את המסה המקסימלית של ננס לבן (1.44 מסות שמש). מעבר לגבול זה, שארית כוכבית תקרוס ותהפוך לכוכב נייטרונים או לחור שחור. מושגים, מוסדות והמצאות רבים, כולל מצפה הכוכבים צ'נדרה (Chandra X-Ray Observatory), קרויים על שמו.

נולד בשלהי תקופת הראג' הבריטי, צ'נדראסקאר עבד על מגוון רחב של בעיות בפיזיקה במהלך חייו, ותרם להבנה העכשווית של מבנה כוכבים, ננסים לבנים, דינמיקה כוכבית, תהליכים סטוכסטיים, העברת קרינה, התאוריה הקוונטית של יון המימן, יציבות הידרודינמית והידרומגנטית, טורבולנציה, שיווי משקל ויציבות של דמויות שיווי משקל אליפסואידיות, תורת היחסות הכללית, התאוריה המתמטית של חורים שחורים ותאוריה של גלי כבידה מתנגשים. באוניברסיטת קיימברידג', הוא פיתח מודל תאורטי המסביר את מבנה כוכבי הננס הלבן, אשר לקח בחשבון את השינוי היחסותי במסה עם מהירויות האלקטרונים המרכיבים את החומר המנוון שלהם. צ'נדראסקאר עדכן את המודלים של דינמיקה כוכבית ששורטטו לראשונה על ידי יאן אורט (Jan Oort) ואחרים, על ידי בחינת ההשפעות של שדות כבידה משתנים בתוך שביל החלב על כוכבים הסובבים סביב מרכז הגלקסיה. הפתרון שלו לבעיה דינמית מורכבת זו כלל קבוצה של עשרים משוואות דיפרנציאליות חלקיות, המתארות גודל חדש שהוא כינה "חיכוך דינמי", שיש לו השפעות כפולות של האטת הכוכב וסיוע בייצוב צבירי כוכבים. צ'נדראסקאר הרחיב ניתוח זה לתווך הבין-כוכבי, והראה שענני גז ואבק גלקטיים מפוזרים בצורה לא אחידה מאוד.

צ'נדראסקאר למד בפרזידנסי קולג' (Presidency College), מדראס (כיום צ'נאי) ובאוניברסיטת קיימברידג'. כפרופסור ותיק באוניברסיטת שיקגו, הוא ביצע חלק ממחקריו במצפה הכוכבים ירקס (Yerkes Observatory), ושימש כעורך של ה-Astrophysical Journal בין השנים 1952–1971. הוא היה חבר סגל בשיקגו משנת 1937 ועד מותו ב-1995 בגיל 84, והיה פרופסור מכובד לאסטרופיזיקה תאורטית על שם מורטון ד. הול (Morton D. Hull).

חיים מוקדמים וחינוך

צ'נדראסקאר נולד בלאהור ב-19 באוקטובר 1910 בתקופת הראג' הבריטי (כיום פקיסטן) למשפחה ברהמינית טמילית, לסיטה בלאקרישנן וסי. סוברהמניה אייר, שהוצב בלאהור כסגן מבקר המדינה של הרכבות הצפון-מערביות בזמן לידתו של צ'נדראסקאר. לצ'נדרה, כפי שצ'נדראסקאר היה מוכר, היו שתי אחיות בוגרות, רג'אלקשמי ובאלפרוואטי, שלושה אחים צעירים, וישוואנתן, באלאקרישנן ורמנתן, וארבע אחיות צעירות, שארדה, וידיה, סוויטרי וסונדארי. דודו מצד אביו היה הפיזיקאי ההודי וחתן פרס נובל סי. וי. ראמן (C. V. Raman). אמו הייתה מסורה לעיסוקים אינטלקטואליים, תרגמה את "בית בובות" של הנריק איבסן לטמילית, וזוקפים לזכותה את עוררות סקרנותו האינטלקטואלית של צ'נדרה בגיל צעיר. המשפחה עברה מלאהור לאללהאבאד ב-1916, ולבסוף התיישבה במדראס ב-1918.

צ'נדראסקאר למד בבית עד גיל 12. בחטיבת הביניים לימד אותו אביו מתמטיקה ופיזיקה ואמו לימדה אותו טמילית. הוא למד בבית הספר התיכון ההינדי, טריפליקיין, מדראס בשנים 1922–1925. מ-1925 עד 1930 למד בפרזידנסי קולג', מדראס (מסונף לאוניברסיטת מדראס), וכתב את מאמרו הראשון, "פיזור קומפטון והסטטיסטיקה החדשה", בשנת 1929 לאחר שקיבל השראה מהרצאה של ארנולד זומרפלד. הוא קיבל את התואר הראשון שלו, BSc (בהצטיינות), בפיזיקה, ביוני 1930. ביולי 1930, הוענקה לצ'נדראסקאר מלגה מממשלת הודו להמשך לימודי תואר שני באוניברסיטת קיימברידג', שם התקבל לטריניטי קולג'. המלגה הושגה על ידי ראלף ה. פאולר (Ralph H. Fowler), שאליו שלח צ'נדראסקאר את מאמרו הראשון. במהלך מסעותיו לאנגליה, בילה צ'נדראסקאר את זמנו בחישוב המכניקה הסטטיסטית של גז אלקטרונים מנוון בכוכבי ננס לבן, תוך מתן תיקונים יחסותיים לעבודתו הקודמת של פאולר (ראו מורשת להלן).

אוניברסיטת קיימברידג'

בשנתו הראשונה בקיימברידג', כסטודנט מחקר של פאולר, בילה צ'נדראסקאר את זמנו בחישוב אטימות ממוצעת וביישום תוצאותיו לבניית מודל משופר למסה המגבילה של כוכב מנוון. במפגשי החברה המלכותית לאסטרונומיה, הוא פגש את אי. א. מילן (E. A. Milne). בהזמנתו של מקס בורן בילה את קיץ 1931, שנת לימודי התואר השני השנייה שלו, במכון של בורן בגטינגן, בעבודה על אטימות, מקדמי בליעה אטומיים ומודלים של פוטוספירות כוכביות. בעצתו של פול דיראק, הוא בילה את שנת לימודי התואר השני האחרונה שלו (ספטמבר 1932 עד מאי 1933) במכון לפיזיקה תאורטית בקופנהגן, שם פגש את נילס בוהר. בקופנהגן התיידד עם ויקטור וייסקופף, לאון רוזנפלד, ג'ורג' פלצ'ק ומקס דלבריק שכן כולם התגוררו באותה פנסיון.

לאחר שקיבל מדליית ארד על עבודתו על כוכבים מנוונים, הוענק לצ'נדראסקאר תואר דוקטור בקיימברידג' בקיץ 1933, עם תזה על פוליטרופים מסתובבים בעלי כבידה עצמית. ב-9 באוקטובר הוא נבחר לעמית מחקר (Prize Fellowship) בטריניטי קולג' לתקופה של 1933–1937, והפך להודי השני בלבד שקיבל עמיתות בטריניטי אחרי סריניוואסה רמנוג'אן (Srinivasa Ramanujan) 16 שנים קודם לכן. הוא היה כל כך בטוח בכישלונו להשיג את העמיתות עד שכבר עשה סידורים ללמוד אצל מילן באותו סתיו באוקספורד, ואף הרחיק לכת עד כדי שכירת דירה שם.

בשנת 1934 ביקר צ'נדראסקאר בלנינגרד, רוסיה, ופגש אסטרופיזיקאים אחרים, כולל ויקטור אמברצומיאן (Viktor Ambartsumian) וניקולאי אלכסנדרוביץ' קוזירב (Nikolai Aleksandrovich Kozyrev). הוא פגש גם את לב לנדאו.

בתקופה זו התוודע צ'נדראסקאר לפיזיקאי הבריטי סר ארתור אדינגטון. אדינגטון גילה עניין בעבודתו, אך בינואר 1935 נשא הרצאה שבה ביקר בחריפות את עבודתו של צ'נדראסקאר (ראו #מחלוקת עם אדינגטון ומחלוקת צ'נדראסקאר–אדינגטון).

קריירה ומחקר

### קריירה מוקדמת

בשנת 1935 הוזמן צ'נדראסקאר על ידי מנהל מצפה הכוכבים של הרווארד, הארלו שפלי (Harlow Shapley), להיות מרצה אורח באסטרופיזיקה תאורטית לתקופה של שלושה חודשים. הוא נסע לארצות הברית בדצמבר. במהלך ביקורו בהרווארד, צ'נדראסקאר הרשים מאוד את שפלי, אך דחה את הצעתו לעמית מחקר בהרווארד. באותו זמן, פגש צ'נדראסקאר את ג'רארד קויפר (Gerard Kuiper), אסטרופיזיקאי תצפיתי הולנדי בולט שהיה אז סמכות מובילה בתחום הננסים הלבנים. קויפר גויס לאחרונה על ידי אוטו סטרובה (Otto Struve), מנהל מצפה הכוכבים ירקס בויליאמס ביי, ויסקונסין, שנוהל על ידי אוניברסיטת שיקגו, ונשיא האוניברסיטה, רוברט מיינרד האצ'ינס (Robert Maynard Hutchins). לאחר שהכיר את צ'נדראסקאר, סטרובה שקל אותו אז לאחת משלוש משרות סגל באסטרופיזיקה, יחד עם קויפר; המשרה הנוספת אוישה על ידי בנגט סטרומגרן (Bengt Stromgren), תאורטיקן דני. בעקבות המלצה מקויפר, הזמין סטרובה את צ'נדראסקאר לירקס במרץ 1936 והציע לו את העבודה. למרות שצ'נדראסקאר התעניין מאוד, הוא דחה תחילה את ההצעה ונסע לאנגליה; לאחר שהאצ'ינס שלח מברק רדיו לצ'נדראסקאר במהלך המסע, הוא הסכים לבסוף, וחזר לירקס כפרופסור עוזר לאסטרופיזיקה תאורטית בדצמבר 1936. האצ'ינס התערב גם במקרה שבו השתתפותו של צ'נדרה בהוראת קורס שאורגן על ידי סטרובה, הוטלה עליה וטו על ידי הדיקן הנרי גייל (Henry Gale) על בסיס דעות קדומות גזעניות; האצ'ינס אמר "בכל אופן תנו למר צ'נדראסקאר ללמד".

צ'נדראסקאר נשאר באוניברסיטת שיקגו למשך שארית הקריירה שלו, 1937–1995. הוא קודם לדרגת פרופסור חבר ב-1941 ולפרופסור מן המניין שנתיים לאחר מכן בגיל 33. ב-1946, כאשר אוניברסיטת פרינסטון הציעה לצ'נדראסקאר משרה שהתפנתה על ידי הנרי נוריס ראסל (Henry Norris Russell) עם משכורת כפולה מזו של שיקגו, האצ'ינס העלה את משכורתו בהתאמה לזו של פרינסטון ושכנע את צ'נדראסקאר להישאר בשיקגו. בשנת 1952, הוא הפך לפרופסור מכובד לאסטרופיזיקה תאורטית על שם מורטון ד. הול ולחבר במכון אנריקו פרמי, בהזמנתו של אנריקו פרמי. בשנת 1953, הוא ואשתו, לליטה צ'נדראסקאר, קיבלו אזרחות אמריקאית.

לאחר שהמעבדה לאסטרופיזיקה ומחקר חלל (LASR) נבנתה על ידי נאס"א ב-1966 באוניברסיטה, צ'נדראסקאר תפס את אחד מארבעת משרדי הפינה בקומה השנייה. (הפינות האחרות אכלסו את ג'ון א. סימפסון, פיטר מאייר ויוג'ין נ. פארקר.) צ'נדראסקאר התגורר ב-4800 לייק שור דרייב לאחר שמתחם הדירות רב-הקומות נבנה בסוף שנות ה-60, ומאוחר יותר בבניין 5550 דורצ'סטר.

### מחלוקת עם אדינגטון

לאחר סיום לימודיו בקיימברידג', צ'נדראסקאר, שהיה בקשר הדוק עם ארתור אדינגטון, הציג פתרון מלא למשוואת הכוכבים שלו במפגש החברה המלכותית לאסטרונומיה ב-1935. אדינגטון הזמין הרצאה מיד אחרי צ'נדראסקאר, שבה ביקר בגלוי את התאוריה של צ'נדראסקאר. זה דיכא את צ'נדראסקאר ועורר מחלוקת מדעית. אדינגטון סירב לקבל גבול למסת כוכב והציע מודל חלופי.

צ'נדראסקאר חיפש תמיכה מפיזיקאים בולטים כמו לאון רוזנפלד, נילס בוהר וכריסטיאן מולר (Christian Møller) שמצאו את הטיעונים של אדינגטון חסרים. המתח נמשך לאורך שנות ה-30, כאשר אדינגטון המשיך לבקר בגלוי את צ'נדראסקאר במהלך פגישות והשניים השוו את התאוריות של זה לזה בפרסומים. צ'נדראסקאר השלים בסופו של דבר את התאוריה שלו על ננסים לבנים ב-1939, וזכה לשבחים מאחרים בתחום. אדינגטון מת ב-1944, ולמרות חילוקי הדעות ביניהם, צ'נדראסקאר המשיך להצהיר שהוא מעריץ את אדינגטון ורואה בו חבר.

### מלחמת העולם השנייה

במהלך מלחמת העולם השנייה, עבד צ'נדראסקאר במעבדה למחקר בליסטי במתקן הניסויים אברדין (Aberdeen Proving Ground) במרילנד. בזמן שהיה שם, הוא עבד על בעיות בליסטיקה, שהובילו לדו"חות כמו "על דעיכת גלי הלם מישוריים" מ-1943, "גובה אופטימלי לפיצוץ פגז 105 מ"מ", "על התנאים לקיומם של שלושה גלי הלם", "על קביעת מהירות קליע מגלי פעימה המיוצרים מהפרעה עם גלי תדר משופר המשתקפים מהקליע" ו"השתקפות רגילה של גל הדף". מומחיותו של צ'נדראסקאר בהידרודינמיקה הובילה את רוברט אופנהיימר להזמין אותו להצטרף לפרויקט מנהטן בלוס אלמוס, אך עיכובים בעיבוד סיווגו הביטחוני מנעו ממנו לתרום לפרויקט. היו שמועות שהוא ביקר בפרויקט הקלוטרון (Calutron).

### פילוסופיה של שיטתיות

הוא כתב שמחקרו המדעי הונע מרצונו להשתתף בהתקדמותם של נושאים שונים במדע כמיטב יכולתו, ושהמניע העיקרי שעמד בבסיס עבודתו היה שיטתיות. "מה שמדען מנסה לעשות בעיקרון הוא לבחור תחום מסוים, היבט מסוים, או פרט מסוים, ולראות אם הוא תופס את מקומו הראוי בסכימה כללית שיש לה צורה וקוהרנטיות; ואם לא, לחפש מידע נוסף שיעזור לו לעשות זאת".

צ'נדראסקאר פיתח סגנון ייחודי של שליטה בכמה תחומי פיזיקה ואסטרופיזיקה; כתוצאה מכך, ניתן לחלק את חיי העבודה שלו לתקופות מובחנות. הוא היה לומד באופן ממצה תחום ספציפי, מפרסם בו מספר מאמרים ואז כותב ספר המסכם את המושגים העיקריים בתחום. לאחר מכן היה עובר לתחום אחר בעשור הבא וחוזר על הדפוס. כך הוא למד מבנה כוכבים, כולל תאוריית הננסים הלבנים, במהלך השנים 1929 עד 1939, ולאחר מכן התמקד בדינמיקה כוכבית, תאוריית התנועה הבראונית מ-1939 עד 1943. לאחר מכן, התרכז בתאוריית העברת הקרינה ובתאוריה הקוונטית של יון המימן השלילי מ-1943 עד 1950. לאחר מכן באה עבודה מתמשכת על טורבולנציה ויציבות הידרודינמית והידרומגנטית מ-1950 עד 1961. בשנות ה-60 הוא למד הן שיווי משקל והן יציבות של דמויות שיווי משקל אליפסואידיות, ותורת היחסות הכללית. במהלך התקופה 1971 עד 1983 למד את התאוריה המתמטית של חורים שחורים, ולבסוף, במהלך סוף שנות ה-80, עבד על התאוריה של גלי כבידה מתנגשים.

### עבודה עם סטודנטים

צ'נדראסקאר עבד בשיתוף פעולה הדוק עם הסטודנטים שלו והביע גאווה בעובדה שעל פני תקופה של 50 שנה (בערך מ-1930 עד 1980), הגיל הממוצע של עמיתיו הכותבים נותר זהה, סביב 30. הוא התעקש שהסטודנטים יפנו אליו בתואר "פרופסור צ'נדראסקאר" עד שקיבלו את תואר הדוקטור שלהם, שלאחריו הם (כמו עמיתים אחרים) עודדו לקרוא לו "צ'נדרה". כשהוא עבד במצפה הכוכבים ירקס בשנות ה-40, הוא נהג 150 מייל (240 ק"מ) לכל כיוון בכל סוף שבוע כדי ללמד קורס באוניברסיטת שיקגו. שניים מהסטודנטים שלקחו את הקורס, צונג-דאו לי (Tsung-Dao Lee) וצ'ן-נינג יאנג (Chen-Ning Yang), זכו בפרס נובל לפני צ'נדראסקאר. על אינטראקציות בכיתה במהלך הרצאותיו, אמר האסטרונום קרל סייגן ש"שאלות קלות דעת" מסטודנטים לא מוכנים "טופלו בדרך של הוצאה להורג ללא משפט", בעוד ששאלות בעלות ערך "זכו להתייחסות ותגובה רציניות". סייגן נזכר, "גיליתי מהי אלגנטיות מתמטית אמיתית מסוברהמניאן צ'נדראסקאר."

### פעילויות אחרות

מ-1952 עד 1971 צ'נדראסקאר היה עורך ה-Astrophysical Journal. כאשר יוג'ין פארקר הגיש מאמר על תגליתו של רוח השמש ב-1957, שני סוקרים בולטים דחו את המאמר. עם זאת, מכיוון שצ'נדרה כעורך לא הצליח למצוא פגמים מתמטיים בעבודתו של פארקר, הוא המשיך ופרסם את המאמר ב-1958.

במהלך השנים 1990 עד 1995, עבד צ'נדראסקאר על פרויקט המוקדש להסבר הטיעונים הגיאומטריים המפורטים ב-"Philosophiae Naturalis Principia Mathematica" של סר אייזק ניוטון באמצעות השפה והשיטות של חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי רגיל. המאמץ הניב את הספר "Newton's Principia for the Common Reader", שפורסם ב-1995.

צ'נדראסקאר עבד גם על התנגשות גלי כבידה, והפרעות מיוחדות אלגברית. היה לו עניין רב בספרות ובאמנויות. ב-1975 הוא הרצה על דפוסי יצירתיות אצל שייקספיר, בטהובן וניוטון.

חיים אישיים

צ'נדראסקאר היה אחיינו של סי. וי. ראמן, שקיבל את פרס נובל לפיזיקה בשנת 1930.

צ'נדראסקאר התחתן עם לליטה דוראיסוואמי (Lalitha Doraiswamy) בספטמבר 1936. הוא פגש אותה כסטודנטית עמיתה לפיזיקה בפרזידנסי קולג'. ההתלהבות של דוראיסוואמי מפיזיקה הגיעה בעיקר מהתעניינותה במארי קירי ומהענקת פרס נובל לפיזיקה להודו לסי. וי. ראמן. היא רצתה להמשיך את לימודיה באנגליה, אך אמה לא הסכימה לכך, מה שהוביל את דוראיסוואמי לקבל תעודת LT (תעודת הוראה) מאוניברסיטת מדראס וממכללת ליידי וילינגדון להכשרה ב-1932. היא בילתה את השנים הבאות בהוראת פיזיקה, כימיה, מתמטיקה וחינוך גופני במוסדות שונים. היא קיבלה את התואר השני שלה בפיזיקה מפרזידנסי קולג' ב-1934. דוראיסוואמי ויתרה בסופו של דבר על לימודיה כדי להתמקד בתמיכה בקריירה של בעלה על ידי ניהול משק הבית שלהם בעיקר כדי שיוכל להתמקד בעבודתו.

צ'נדראסקאר הפך לאזרח בארה"ב ב-1953. רבים ראו בו אדם חם, חיובי, נדיב, צנוע, קפדן ופתוח לדיון, בעוד שאחרים מצאו אותו פרטי, מאיים, חסר סבלנות ועקשן לגבי עניינים לא מדעיים, ולא סלחני כלפי אלה שלעגו לעבודתו. צ'נדראסקאר היה צמחוני.

צ'נדראסקאר מת מהתקף לב בבית החולים של אוניברסיטת שיקגו ב-1995 לאחר ששרד התקף לב ב-1975. הוא הותיר אחריו את אשתו, שנפטרה ב-2 בספטמבר 2013 בגיל 102. היא הייתה סטודנטית רצינית לספרות ולמוזיקה קלאסית מערבית.

בדיון על הבהגווד גיטא, אמר צ'נדראסקאר פעם: "אני רוצה להקדים את הערותיי בהצהרה אישית כדי שהערותיי המאוחרות לא יובנו שלא כהלכה. אני מחשיב את עצמי כאתאיסט". זה אושר גם פעמים רבות בשיחותיו האחרות. קאמשוואר סי. וואלי (Kameshwar C. Wali) ציטט אותו אומר: "אני לא דתי בשום מובן; למעשה, אני מחשיב את עצמי כאתאיסט". בראיון באוקטובר 1987, אמר צ'נדראסקאר: "כמובן, הוא (אוטו סטרובה) ידע שאני אתאיסט, והוא מעולם לא העלה את הנושא איתי". מתוך כבוד להשקפותיו האתאיסטיות של צ'נדראסקאר, נמנעה אשתו מלהציג את סמלי הדת הקטנים של אלים שהביאה איתה.

פרסים, כיבודים ומורשת

### פרס נובל

צ'נדראסקאר קיבל מחצית מפרס נובל לפיזיקה בשנת 1983 על מחקריו על התהליכים הפיזיקליים החשובים למבנה ולהתפתחות כוכבים. צ'נדראסקאר קיבל את הכבוד הזה, אך היה מוטרד מכך שהציטוט הזכיר רק את עבודתו המוקדמת ביותר, וראה בכך זלזול בהישג של חיים שלמים. הוא חלק אותו עם ויליאם א. פאולר.

### פרסים וכיבודים אחרים

נבחר לעמית החברה המלכותית (FRS) בשנת 1944

- האגודה הפילוסופית האמריקאית, חבר (1945)

- האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים, חבר (1946)

- הרצאת הנרי נוריס ראסל (1949)

- מדליית הזהב של החברה המלכותית לאסטרונומיה (1953)

- האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית, חבר (1955)

- פרס רמפורד של האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים (1957)

- מדליית הנרי דרייפר של האקדמיה הלאומית למדעים (1971)

- מדליית קופלי של החברה המלכותית (1984)

- פרס צלחת הזהב של האקדמיה האמריקאית להישגים (1990)

- הרצאת יאנסקי לפני המצפה הלאומי לרדיו אסטרונומיה

### מורשת

עבודתו הבולטת ביותר של צ'נדראסקאר היא על גבול צ'נדראסקאר האסטרופיזי. הגבול נותן את המסה המקסימלית של כוכב ננס לבן, ~1.44 מסות שמש, או באופן שווה, את המסה המינימלית שיש לעבור כדי שכוכב יקרוס לכוכב נייטרונים או לחור שחור (בעקבות סופרנובה). הגבול חושב לראשונה על ידי צ'נדראסקאר ב-1930 במהלך מסע הבכורה שלו מהודו לקיימברידג', אנגליה עבור לימודי התואר השני שלו. בשנת 1979, נאס"א קראה לשלישי מבין ארבעת "המצפים הגדולים" שלה על שם צ'נדראסקאר. זה בא בעקבות תחרות שמות שמשכה 6,000 ערכים מחמישים מדינות ושישים ואחת מדינות. מצפה הכוכבים צ'נדרה נשלח ושוגר על ידי מעבורת החלל קולומביה ב-23 ביולי 1999. מספר צ'נדראסקאר, מספר חסר ממדים חשוב של מגנטוהידרודינמיקה, קרוי על שמו. האסטרואיד 1958 צ'נדרה קרוי גם הוא על שם צ'נדראסקאר. טלסקופ ההימלאיה צ'נדרה קרוי על שמו. ב-"Biographical Memoirs of Fellows of the Royal Society of London", כתב ר. ג'. טיילר (R. J. Tayler): "צ'נדראסקאר היה מתמטיקאי שימושי קלאסי שמחקרו יושם בעיקר באסטרונומיה ושכמותו כנראה לעולם לא תיראה שוב."

צ'נדראסקאר הנחה 45 סטודנטים לתואר דוקטור. לאחר מותו, אשתו לליטה צ'נדראסקאר העניקה מתנה מכספי פרס נובל שלו לאוניברסיטת שיקגו לטובת הקמת מלגת זיכרון על שם סוברהמניאן צ'נדראסקאר. המלגה, שניתנה לראשונה בשנת 2000, ניתנת מדי שנה למועמד מצטיין לבית ספר לתארים מתקדמים בתוכניות הדוקטורט של המחלקה לפיזיקה או המחלקה לאסטרונומיה ואסטרופיזיקה. פרס ס. צ'נדראסקאר לפיזיקת פלזמה הוא פרס שניתן על ידי התאחדות החברות הפיזיקליות של אסיה-פסיפיק (AAPS) לפיזיקאי פלזמה מצטיינים, שהחל בשנת 2014.

מכון צ'נדרה לאסטרופיזיקה (CAI) הוא תוכנית המוצעת לסטודנטים בתיכון המתעניינים באסטרופיזיקה, בהנחיית מדעני MIT ובחסות מצפה הכוכבים צ'נדרה.

בשנת 2010, לרגל יום הולדתו ה-100 של צ'נדרה, ערכה אוניברסיטת שיקגו סימפוזיון בשם סימפוזיון המאה לצ'נדראסקאר 2010 בו השתתפו אסטרופיזיקאים מובילים כגון רוג'ר פנרוז, קיפ תורן, פרימן דייסון, ג'ייאנט ו. נרליקר, ראשיד סונייב, ג'. סריניוואסן וקליפורד ויל. הרצאות המחקר שלו פורסמו ב-2011 כספר בשם "זרימות נוזלים לחורים שחורים: מחווה לס. צ'נדראסקאר במלאת מאה להולדתו".

ב-19 באוקטובר 2017, צ'נדראסקאר נחגג ב-Google Doodle לכבוד יום הולדתו ה-107.

פרסומים

### ספרים

צ'נדראסקאר, ס. (2010) [1939/58]. מבוא לחקר מבנה הכוכבים. ניו יורק: דובר. ISBN 978-0-486-60413-8.

- צ'נדראסקאר, ס. (2005). עקרונות הדינמיקה הכוכבית. ניו יורק: דובר. ISBN 978-0-486-44273-0.

- צ'נדראסקאר, ס. (2011) [1950/1960]. העברת קרינה. ניו יורק: דובר. ISBN 978-0-486-60590-6.

- צ'נדראסקאר, ס. (1975). פיזיקת פלזמה. שיקגו: הוצאת אוניברסיטת שיקגו. ISBN 978-0-226-10084-5.

- צ'נדראסקאר, ס. (1981). יציבות הידרודינמית והידרומגנטית. ניו יורק: דובר. ISBN 978-0-486-64071-6.

- צ'נדראסקאר, ס. (1987). דמויות שיווי משקל אליפסואידיות. ניו יורק: דובר. ISBN 978-0-486-65258-0.

- צ'נדראסקאר, ס. (1998). התאוריה המתמטית של חורים שחורים. ניו יורק: הוצאת אוניברסיטת אוקספורד. ISBN 978-0-19-850370-5.

- צ'נדראסקאר, ס. (1983). אדינגטון: האסטרופיזיקאי המכובד ביותר בזמנו. הוצאת אוניברסיטת קיימברידג'. ISBN 978-0-521-25746-6.

- צ'נדראסקאר, ס. (1990). אמת ויופי. אסתטיקה ומניעים במדע. שיקגו: הוצאת אוניברסיטת שיקגו. ISBN 978-0-226-10087-6.

- צ'נדראסקאר, ס. (1995). פרינקיפיה של ניוטון לקורא המצוי. אוקספורד: קלרנדון פרס. ISBN 978-0-19-851744-3.

- שפיגל, אי. א. (2011). תאוריית הטורבולנציה: הרצאותיו של סוברהמניאן צ'נדראסקאר מ-1954. הולנד: ספרינגר. ISBN 978-94-007-0117-5.

### הערות

צ'נדראסקאר, ס. (1939). "הדינמיקה של מערכות כוכבים. I–VIII". The Astrophysical Journal. 90 (1): 1–154. Bibcode:1939ApJ....90....1C. doi:10.1086/144094. ISSN 0004-637X.

- צ'נדראסקאר, ס. (1943). "בעיות סטוכסטיות בפיזיקה ואסטרונומיה". Reviews of Modern Physics. 15 (1): 1–89. Bibcode:1943RvMP...15....1C. doi:10.1103/RevModPhys.15.1. ISSN 0034-6861.

- צ'נדראסקאר, ס. (1993). תורת היחסות הכללית הקלאסית. החברה המלכותית.

- צ'נדראסקאר, ס. (1979). תפקידה של תורת היחסות הכללית: מבט לאחור וסיכויים. Proc. IAU Meeting.

- צ'נדראסקאר, ס. (1943). שיטות חדשות בדינמיקה כוכבית. ניו יורק אקדמיה למדעים.

- צ'נדראסקאר, ס. (1954). "ההארה והקיטוב של השמים המוארים בשמש בפיזור ריילי". Transactions of the American Philosophical Society. 44 (6). American Philosophical Society: 643–728. doi:10.2307/1005777. JSTOR 1005777.

- צ'נדראסקאר, ס. (1983). "על כוכבים, התפתחותם ויציבותם, הרצאת נובל". Reviews of Modern Physics. 56 (2). שטוקהולם: קרן נובל: 137–147. doi:10.1103/RevModPhys.56.137.

- צ'נדראסקאר, ס. (1981). אופקים חדשים של ידע אנושי: סדרת הרצאות פומביות ב-UNESCO. הוצאת אונסק"ו.

- צ'נדראסקאר, ס. (1975). "שייקספיר, ניוטון ובטהובן: או, דפוסי יצירתיות". Current Science. 70 (9). אוניברסיטת שיקגו: 810–822. JSTOR 24099932.

- צ'נדראסקאר, ס. (יולי 1973). "פ.א.מ. דיראק ביום הולדתו השבעים". Contemporary Physics. 14 (4): 389–394. Bibcode:1973ConPh..14..389C. doi:10.1080/00107517308210761. ISSN 0010-7514.

- צ'נדראסקאר, ס. (1947). הייווד, רוברט ב. (עורך). עבודות המחשבה: המדען. שיקגו: הוצאת אוניברסיטת שיקגו. עמ' 159–179. OCLC 752682744.

- צ'נדראסקאר, ס. (1995). זיכרונות ותגליות על פסלו של רמנוג'אן. החברה המלכותית. ASIN B001B12NJ8.

- צ'נדראסקאר, ס. (1990). כיצד ניתן לחקור את התוכן הפיזיקלי של התאוריה הכללית של היחסות. האגודה האמריקאית למתמטיקה. ASIN B001B10QTM.

### כתבי עת

צ'נדראסקאר פרסם כ-380 מאמרים במהלך חייו. הוא כתב את המאמר הראשון שלו ב-1928 כשהיה עדיין סטודנט לתואר ראשון על אפקט קומפטון והמאמר האחרון שהתקבל לפרסום רק חודשיים לפני מותו היה ב-1995 ועסק בתנודות לא רדיאליות של כוכבים. הוצאת אוניברסיטת שיקגו פרסמה מאמרים נבחרים של צ'נדראסקאר בשבעה כרכים.

צ'נדראסקאר, ס. (1989). מאמרים נבחרים, כרך 1, מבנה כוכבים ואטמוספירות כוכבים. שיקגו: הוצאת אוניברסיטת שיקגו. ISBN 978-0-226-10089-0.

- צ'נדראסקאר, ס. (1989). מאמרים נבחרים, כרך 2, העברת קרינה ויון המימן השלילי. שיקגו: הוצאת אוניברסיטת שיקגו. ISBN 978-0-226-10092-0.

- צ'נדראסקאר, ס. (1989). מאמרים נבחרים, כרך 3, בעיות סטוכסטיות, סטטיסטיות והידרומגנטיות בפיזיקה ואסטרונומיה. שיקגו: הוצאת אוניברסיטת שיקגו. ISBN 978-0-226-10094-4.

- צ'נדראסקאר, ס. (1989). מאמרים נבחרים, כרך 4, פיזיקת פלזמה, יציבות הידרודינמית והידרומגנטית, ויישומים של משפט הטנזור-ויראלי. שיקגו: הוצאת אוניברסיטת שיקגו. ISBN 978-0-226-10097-5.

- צ'נדראסקאר, ס. (1990). מאמרים נבחרים, כרך 5, אסטרופיזיקה יחסותית. שיקגו: הוצאת אוניברסיטת שיקגו. ISBN 978-0-226-10098-2.

- צ'נדראסקאר, ס. (1991). מאמרים נבחרים, כרך 6, התאוריה המתמטית של חורים שחורים וגלים מישוריים מתנגשים. שיקגו: הוצאת אוניברסיטת שיקגו. ISBN 978-0-226-10101-9.

- צ'נדראסקאר, ס. (1997). מאמרים נבחרים, כרך 7, התנודות הלא רדיאליות של כוכב בתורת היחסות הכללית וכתבים אחרים. שיקגו: הוצאת אוניברסיטת שיקגו. ISBN 978-0-226-10104-0.