רוברט וולפול
פרטים אישיים נולד (26 באוגוסט 1676) 26 באוגוסט 1676 הוטון, נורפוק, אנגליה נפטר 18 במרץ 1745 (1745-03-18) (בן 68) לונדון, אנגליה מקום מנוחה כנסיית סנט מרטין בטור, הוטון מפלגה ויג בני זוג
קתרין שורטר (נשואים 1700; נפטרה 1737)
מריה סקרט (נשואים - 1738; נפטרה 1738) ילדים 6, ביניהם רוברט, אדוארד והוראס הורים רוברט וולפול (אב) קרובי משפחה משפחת וולפול השכלה איטון קולג' קינגס קולג', קיימברידג' עיסוק - פוליטיקאי - מלומד חתימה
רוברט וולפול, הרוזן הראשון מאורפורד (Robert Walpole, 1st Earl of Orford; 26 באוגוסט 1676 – 18 במרץ 1745), המוכר בין השנים 1725 ל-1742 כסר רוברט וולפול, היה מדינאי ויגי בריטי הנחשב בדרך כלל לראש ממשלת בריטניה הראשון בפועל, וכיהן בתפקיד מ-1721 עד 1742. תאריו הרשמיים כללו הלורד הראשון של האוצר, שר האוצר ומנהיג בית הנבחרים. הוא ראש הממשלה בעל תקופת הכהונה הארוכה ביותר בהיסטוריה של בריטניה, עם כהונה של מעל 20 שנה.
אף על פי שהתאריכים המדויקים של הדומיננטיות של וולפול, שזכתה לכינוי "רובינוקרטיה" (Robinocracy), הם נושא לוויכוח מלומדים, התקופה 1721–1742 משמשת לעתים קרובות לציון כהונתו. הוא שלט בממשלת וולפול-טאונשנד, כמו גם בממשלת וולפול שלאחריה, ומחזיק בשיא כראש ממשלת בריטניה שכיהן הכי הרבה זמן. ו. א. ספק כתב כי כהונתו הרצופה של וולפול בת 20 השנים כראש ממשלה "נחשבת בצדק לאחד ההישגים הגדולים בהיסטוריה הפוליטית הבריטית. הסברים מוצעים בדרך כלל במונחים של הטיפול המומחה שלו במערכת הפוליטית לאחר 1720, [ו]השילוב הייחודי שלו בין הסמכויות הנותרות של הכתר לבין השפעתו הגוברת של בית הנבחרים".
וולפול היה איש ויג ממעמד האצולה הזוטרה, שנבחר לראשונה לפרלמנט בשנת 1701 ומילא תפקידים בכירים רבים. הוא היה בעל אדמות כפרי וחיפש את הבסיס הפוליטי שלו בקרב ג'נטלמנים כפריים. ההיסטוריון פ. או'גורמן אומר שמנהיגותו בפרלמנט שיקפה את "כישורי האורטוריה הסבירים והמשכנעים שלו, יכולתו להניע הן את הרגשות והן את מוחות האנשים, ומעל הכל, את הביטחון העצמי יוצא הדופן שלו". ג'וליאן הופיט אומר שמדיניותו של וולפול שאפה למתינות, הוא פעל למען שלום, מיסים נמוכים וייצוא גובר, ואפשר מעט יותר סובלנות כלפי מתנגדים פרוטסטנטים. הוא נמנע לרוב ממחלוקות ומסכסוכים בעצימות גבוהה שכן דרך האמצע שלו משכה מתונים משני המחנות, הוויגים והטורים; מינויו לשר האוצר לאחר משבר הבורסה של "בועת הדרום" (South Sea Bubble) הפנה את תשומת הלב להגנה נתפסת על בעלי ברית פוליטיים מצד וולפול.
ההיסטוריון ה. ט. דיקינסון מסכם את תפקידו ההיסטורי באומרו ש"וולפול היה אחד הפוליטיקאים הגדולים בהיסטוריה הבריטית. הוא מילא תפקיד משמעותי בשמירה על מפלגת הוויג, בהגנה על ירושת בית הנובר, ובהגנה על עקרונות המהפכה המהוללת (1688). הוא ביסס עליונות פוליטית יציבה למפלגת הוויג ולימד את השרים הבאים כיצד לבסס בצורה הטובה ביותר מערכת יחסים עבודה יעילה בין הכתר לפרלמנט". כמה מלומדים מדרגים אותו גבוה מאוד בקרב ראשי ממשלות בריטניה.
חיים מוקדמים
וולפול נולד בהוטון, נורפוק, בשנת 1676. כאחד מ-19 ילדים, הוא היה הבן השלישי והילד החמישי של רוברט וולפול, חבר באצולה המקומית ופוליטיקאי ויגי שייצג את רובע קאסל רייזינג בבית הנבחרים. אשתו מרי בורוול הייתה בתו ויורשתו של סר ג'פרי בורוול מראפהאם, סאפוק. הורציו וולפול, הברון הראשון מוולפול, היה אחיו הצעיר.
בילדותו למד וולפול בבית ספר פרטי במסמינגהאם, נורפוק. בשנת 1690 נכנס וולפול לאיטון קולג', שם היה מלגאי המלך (King's Scholar). הוא עזב את איטון ב-2 באפריל 1696 ונרשם ללימודים בקיינגס קולג', קיימברידג', באותו יום. ב-25 במאי 1698 עזב את קיימברידג' לאחר מות אחיו הבכור היחיד שנותר, אדוארד, כדי שיוכל לעזור לאביו בניהול אחוזת המשפחה לה הפך ליורש. וולפול תכנן להיות כומר, אך מכיוון שהיה כעת הבן הבכור שנותר בחיים במשפחה, הוא נטש את הרעיון. בנובמבר 1700 מת אביו, ורוברט ירש את אחוזת וולפול. מסמך בכתב ידו של אביו, מתאריך 9 ביוני 1700, מראה כי אחוזת המשפחה בנורפוק ובסאפוק כללה תשע אחוזות בנורפוק ואחת בסאפוק.
קריירה מוקדמת
### קריירה פוליטית
הקריירה הפוליטית של וולפול החלה בינואר 1701 כאשר זכה במושב בבחירות הכלליות באנגליה בקאסל רייזינג שבנורפוק. הוא עזב את קאסל רייזינג ב-1702 כדי לייצג את הרובע השכן קינגס לין, רובע כיס שיבחר בו מחדש למשך שארית הקריירה הפוליטית שלו. מצביעים ופוליטיקאים כינו אותו "רובין".
כמו אביו, רוברט וולפול היה חבר במפלגת הוויג. בשנת 1705, מונה וולפול על ידי המלכה אן לחבר במועצה של בעלה, הנסיך ג'ורג' מדנמרק, הלורד אדמירל העליון. לאחר שסומן במאבק בין הוויגים לממשלה, הפך וולפול למתווך לפיוס הממשלה עם מנהיגי הוויג. יכולותיו הוכרו על ידי לורד גודולפין (הלורד גזבר העליון ומנהיג הקבינט) ובעקבות זאת מונה לתפקיד שר המלחמה בשנת 1708; לתקופה קצרה בשנת 1710 החזיק במקביל גם במשרת גזבר הצי.
למרות השפעתו האישית, וולפול לא יכול היה לעצור את לורד גודולפין והוויגים מלהתעקש על העמדתו לדין של הנרי סאצ'וורל, כומר שהטיף דרשות אנטי-וויגיות. המשפט היה מאוד לא פופולרי ברוב המדינה, מה שגרם למהומות סאצ'וורל, ובעקבותיו הגיעו נפילת הדוכס ממרלבורו ומפלגת הוויג בבחירות הכלליות של 1710. הממשלה החדשה, תחת הנהגתו של הטורי רוברט הארלי, הסירה את וולפול ממשרת שר המלחמה, אך הוא נשאר גזבר הצי עד ה-2 בינואר 1711. הארלי ניסה תחילה לפתות אותו ולאחר מכן איים עליו כדי שיצטרף לטורים, אך וולפול דחה את ההצעות, ובמקום זאת הפך לאחד החברים הקולניים ביותר באופוזיציה הוויגית. הוא הגן ביעילות על לורד גודולפין מפני התקפות הטורים בדיון פרלמנטרי, כמו גם בעיתונות.
בשנת 1712 הואשם וולפול בשחיתות בנושא שני חוזי מספוא לסקוטלנד. למרות שהוכח כי לא שמר לעצמו את הכסף, וולפול הוכרז כ"אשם בהפרת אמונים חמורה ושחיתות ידועה לשמצה". הוא הודח על ידי בית הנבחרים ונמצא אשם על ידי בית הלורדים; לאחר מכן נכלא במצודת לונדון למשך שישה חודשים וגורש מהפרלמנט. בזמן שהותו במצודה הוא נחשב לקדוש פוליטי וביקרו אותו כל מנהיגי הוויג. לאחר ששוחרר, וולפול כתב ופרסם עלונים אנונימיים שתקפו את ממשלת הארלי וסייע לסר ריצ'רד סטיל בניסוח עלונים פוליטיים. וולפול נבחר מחדש לקינגס לין ב-1713.
### ממשלת סטןהופ-סנדרלנד
המלכה אן מתה ב-1714. לפי חוק ההסדר 1701, ששלל קתולים מהירושה, ירשה את אן בן דודה מדרגה שנייה, הנסיך הבוחר מהנובר, ג'ורג' הראשון. ג'ורג' הראשון חשד בטורים, שלדעתו התנגדו לזכותו לרשת את כס המלוכה. שנת עלייתו של ג'ורג', 1714, סימנה את עליית הוויגים שיישארו בשלטון בחמישים השנים הבאות. רוברט וולפול הפך לחבר במועצה המלכותית ועלה לתפקיד גזבר הכוחות בממשלה שבראשה עמד באופן רשמי צ'ארלס מונטגיו, הרוזן הראשון מהליפקס, אך נשלטה בפועל על ידי צ'ארלס טאונשנד, הוויקונט השני מטאונשנד (גיסו של וולפול), וג'יימס סטןהופ (לימים הרוזן הראשון מסטןהופ). וולפול מונה גם ליושב ראש ועדה סודית שהוקמה לחקירת פעולות ממשלת הטורים הקודמת בשנת 1715. רוברט הארלי, הרוזן הראשון מאוקספורד והרוזן מורטימר, הודח, והנרי סנט ג'ון, הוויקונט הראשון מבולינגברוק, סבל מחוק הרשעה (Attainder), חוק ההרשעה של ויקונט בולינגברוק 1714 (1 Geo. 1. St. 2. c. 16).
הליפקס, ראש הממשלה הרשמי, מת ב-1715 ובשנת 1716 מונה וולפול לתפקידי הלורד הראשון של האוצר ושר האוצר. הוא היה חבר במועצת הקצינים הכלליים שהוקמה בשנת 1717 כדי לחקור את שימוש לרעה בשכר. חבריו של וולפול, שמונו על ידי נסיך ויילס (לימים ג'ורג' השני), כללו את ויליאם פולטני, הרוזן הראשון מבאף, שר המלחמה; גנרל הנרי למלי; גנרל תומאס ארל; וסר פיליפ מדוז, מפקח הצבא ואביר המשמר של ארמון המלך, שבתם, מרי מדוז, הייתה בת לוויה של חברתו של וולפול, המלכה קרוליין. כצייד נלהב, וולפול בנה לעצמו את לודג' הגדול (Old Lodge) בריצ'מונד פארק. פיליפ מדוז, סגן שומר הפארק ובנו של בעל בריתו הפוליטי של וולפול, סר פיליפ מדוז, התגורר בלודג' הגדול לאחר שוולפול פינה אותו.
בתפקידיו הפוליטיים החדשים, ובעידוד יועציו, הנהיג וולפול את קרן השקיעה, אמצעי להפחתת החוב הלאומי. הקבינט שבו היה חבר היה מפולג לעתים קרובות סביב רוב הנושאים החשובים. בדרך כלל, וולפול וטאונשנד היו בצד אחד, בעוד סטןהופ וצ'ארלס ספנסר, הרוזן השלישי מסנדרלנד היו בצד השני. מדיניות החוץ הייתה נושא המחלוקת העיקרי; ג'ורג' הראשון נחשב כמי שמנהל את ענייני החוץ עם האינטרסים של הטריטוריות הגרמניות שלו בראש מעייניו, ולא אלו של בריטניה הגדולה. הפלג של סטןהופ וסנדרלנד, לעומת זאת, זכה לתמיכת המלך. בשנת 1716 הוסר טאונשנד מתפקידו החשוב כמזכיר הצפוני והועבר לתפקיד הפחות חשוב של הלורד לוטננט של אירלנד.
אפילו שינוי זה לא הרגיע את סטןהופ וסנדרלנד, שהבטיחו את פיטוריו של טאונשנד מתפקיד הלורד לוטננט באפריל 1717. למחרת התפטר וולפול מהקבינט כדי להצטרף לאופוזיציה "מכיוון שלא יכולתי להעלים עין מדברים מסוימים שהתנהלו", ועל ידי הצטרפותו לאופוזיציה הוא לא התכוון "להטריד את המלך או להביך את ענייניו". זה החל את הפיצול הוויגי, שחילק את המפלגה השלטת למשך שלוש שנים. בקבינט החדש, סנדרלנד וסטןהופ (שקיבל תואר רוזן) היו המנהיגים בפועל. וולפול הפך את תמיכתו הקודמת בהדחתו של רוברט הארלי, ראש הממשלה לשעבר, והצטרף לאופוזיציה הטורית כדי להבטיח זיכוי ביולי 1717.
זמן קצר לאחר התפטרותו של וולפול, סכסוך משפחתי מר בין המלך לנסיך ויילס חילק את המשפחה המלכותית. וולפול ואחרים שהתנגדו לממשלה התכנסו לעתים קרובות בבית לסטר, ביתו של נסיך ויילס, כדי לגבש תוכניות פוליטיות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →וולפול הפך גם ליועץ וחבר קרוב של אשת נסיך ויילס, קרוליין. בשנת 1720 הוא שיפר את מעמדו על ידי יצירת פיוס בין נסיך ויילס למלך.
וולפול המשיך להיות דמות משפיעה בבית הנבחרים. הוא היה פעיל במיוחד בהתנגדות לאחת מההצעות המשמעותיות יותר של הממשלה, חוק האצולה (Peerage Bill), שהיה מגביל את כוחו של המונרך ליצור תארי אצולה חדשים. וולפול הביא לנטישה זמנית של החוק ב-1719 ולדחייה מוחלטת של החוק על ידי בית הנבחרים. תבוסה זו הובילה את סטןהופ וסנדרלנד להתפייס עם יריביהם; וולפול חזר לתפקיד גזבר הכוחות וטאונשנד מונה ללורד נשיא המועצה. עם זאת, על ידי קבלת תפקיד הגזבר, וולפול איבד את חסדו של נסיך ויילס (המלך ג'ורג' השני לעתיד), שעדיין נטר טינה לממשלת אביו.
תקופת ראשות הממשלה (1721–1742)
זמן קצר לאחר שוולפול חזר לקבינט, בריטניה נשטפה בגל של ספקולציות נלהבות מדי שהוביל ל"בועת הדרום". הממשלה גיבשה תוכנית לפיה חברת הדרום (South Sea Company) תיקח על עצמה את החוב הלאומי של בריטניה בתמורה לאגרות חוב משתלמות. היה מקובל להאמין שהחברה תגרוף בסופו של דבר רווח עצום באמצעות סחר בינלאומי בבדים, מוצרים חקלאיים ועבדים. רבים במדינה, כולל וולפול עצמו, השקיעו בטירוף בחברה. עם זאת, בחלקה האחרון של 1720, החברה החלה לקרוס ככל שמחיר מניותיה צנח. ב-1721 חקרה ועדה את השערורייה, ומצאה כי הייתה שחיתות מצד רבים בקבינט. בין המעורבים היו ג'ון אייסלבי (שר האוצר), ג'יימס קראגס האב (המנהל הכללי של הדואר), ג'יימס קראגס הבן (המזכיר הדרומי), ואפילו הלורדים סטןהופ וסנדרלנד (ראשי הממשלה). גם קראגס האב וגם קראגס הבן מתו בבושה; השאר הודחו בשל שחיתותם. אייסלבי נמצא אשם ונכלא, אך השפעתו האישית של וולפול הצילה גם את סטןהופ וגם את סנדרלנד. על תפקידו במניעת הענשתם של אנשים אלו ואחרים, זכה וולפול בכינוי "המסך" (The Screen), או "שר המסכים הכללי".
התפטרותו של סנדרלנד ומותו של סטןהופ ב-1721 הותירו את וולפול כדמות החשובה ביותר בממשל. ב-3 באפריל 1721 הוא מונה ללורד הראשון של האוצר, שר האוצר ומנהיג בית הנבחרים. כהונתו בפועל של וולפול כ"ראש ממשלה" מתוארכת לרוב למינויו ללורד הראשון של האוצר ב-1721, אם כי הוא עצמו דחה את התואר הזה (זה היה במקור מונח פוגעני), וציין בשנת 1741: "אני מכחיש באופן חד משמעי שאני ראש הממשלה היחיד". גיסו לורד טאונשנד כיהן כמזכיר המדינה למחלקה הצפונית ושלט בענייני החוץ של המדינה. השניים נאלצו להתמודד גם עם מזכיר המדינה למחלקה הדרומית, לורד קרטרט. טאונשנד ווולפול הוחזרו אפוא לשלטון ו"השמידו את הפלג המתנגד".
### קדנציה ראשונה
בהנחייתו של וולפול, ניסה הפרלמנט להתמודד עם המשבר הכלכלי שנגרם מבועת הדרום. אחוזותיהם של מנהלי חברת הדרום שימשו להקלת סבלם של הקורבנות, ומניות החברה חולקו בין בנק אנגליה לחברת הודו המזרחית. המשבר פגע קשות באמינותו של המלך ושל מפלגת הוויג, אך וולפול הגן על שניהם בנאומים מיומנים בבית הנבחרים.
שנתו הראשונה של וולפול כראש ממשלה עמדה גם בסימן גילוי מזימה שגובשה על ידי פרנסיס אטרברי, הבישוף של רוצ'סטר. חשיפת התוכנית ניפצה את תקוות היעקוביטים, שנסיונות המרד הקודמים שלהם (בעיקר המרידות של 1715 ו-1719) נכשלו גם הם. מפלגת הטורים הייתה חסרת מזל באותה מידה, אף על פי שלורד בולינגברוק, מנהיג טורי שנמלט לצרפת כדי להימנע מעונש על אהדתו ליעקוביטים, הורשה לחזור לבריטניה ב-1723.
במהלך שארית תקופת שלטונו של ג'ורג' הראשון, עלייתו של וולפול נמשכה; הכוח הפוליטי של המונרך פחת בהדרגה וזה של שריו גדל בהדרגה. בשנת 1724 הודח היריב הפוליטי העיקרי של וולפול וטאונשנד בקבינט, לורד קרטרט, מתפקיד המזכיר הדרומי ומונה שוב לתפקיד הפחות חשוב של הלורד לוטננט של אירלנד. באירלנד השתמש לורד קרטרט בכוחו כדי לסייע בחשאי במחלוקת על "מטבעות המחצית של ווד" (Wood's Halfpence) ולתמוך ב"מכתבי הדרייפר" (Drapier's Letters) מאחורי הקלעים ולגרום נזק לכוחו של וולפול. וולפול הצליח להתאושש מאירועים אלו על ידי הסרת הפטנט. עם זאת, הסנטימנט האירי היה נגד השליטה האנגלית.
טאונשנד, בעבודה עם המלך, עזר לשמור על שלום בבריטניה הגדולה, במיוחד על ידי משא ומתן על ברית הגנתית עם צרפת ופרוסיה ב-1725. וולפול לא נועץ וקבע שטאונשנד "פזיז מדי" בפעולותיו. בריטניה הגדולה, חופשית מאיומים יעקוביטיים, ממלחמות וממשברים כלכליים, שגשגה, ורוברט וולפול רכש את חסדו של ג'ורג' הראשון. בשנת 1725 שכנע את המלך להחיות את מסדר האמבט והוא עצמו הושקע בו, וב-1726 נעשה לאביר מסדר הבירית, מה שהעניק לו את הכינוי "סר כחול-סרט" (Sir Bluestring). בנו הבכור קיבל תואר ברון.
### קדנציה שנייה
מעמדו של וולפול אוים ב-1727 כאשר ג'ורג' הראשון מת והוחלף על ידי ג'ורג' השני. במשך כמה ימים נראה היה שוולפול יודח, אך בעצת המלכה קרוליין, הסכים המלך להשאירו בתפקיד. למרות שהמלך לא חיבב את טאונשנד, הוא השאיר גם אותו. במהלך השנים הבאות המשיך וולפול לחלוק כוח עם טאונשנד אך השניים התנגשו בנושאי חוץ בריטיים, במיוחד בנוגע למדיניות כלפי אוסטריה. בהדרגה הפך וולפול לשותף הדומיננטי בבירור בממשלה. עמיתו פרש ב-15 במאי 1730 ותאריך זה ניתן לעתים כתחילת כהונתו הלא רשמית של וולפול כראש ממשלה. עזיבתו של טאונשנד אפשרה לוולפול לחתום על חוזה וינה, שיצר את הברית האנגלו-אוסטרית.
אופוזיציה
וולפול, דמות מקוטבת, היו לו מתנגדים רבים, שהחשובים בהם היו ב"מפלגת המדינה" (Country Party), כמו לורד בולינגברוק (שהיה אויבו הפוליטי מאז ימי המלכה אן) וויליאם פולטני (מדינאי ויגי מוכשר שהרגיש מושפל כאשר וולפול לא כלל אותו בקבינט). בולינגברוק ופולטני ניהלו כתב עת בשם "האומן" (The Craftsman) שבו גינו ללא הרף את מדיניות ראש הממשלה. וולפול גם זכה לסאטירה ופרודיה רבות; לעתים קרובות הושווה לפושע ג'ונתן ויילד, כפי שעשה למשל ג'ון גיי ב"אופרת הקבצנים" (The Beggar's Opera) הפארסית שלו. אויביו האחרים של וולפול כללו את ג'ונתן סוויפט, אלכסנדר פופ, הנרי פילדינג וסמואל ג'ונסון.
תמיכה
וולפול הבטיח את תמיכת העם ובית הנבחרים במדיניות של הימנעות ממלחמה. הוא השתמש בהשפעתו כדי למנוע מג'ורג' השני להיכנס למלחמת הירושה הפולנית ב-1733, מכיוון שזה היה סכסוך בין הבורבונים להבסבורגים. הוא התפאר: "ישנם 50,000 איש שנהרגו באירופה השנה, ואף לא אנגלי אחד". על ידי הימנעות ממלחמות, יכול היה וולפול להפחית מיסים. הוא הפחית את החוב הלאומי עם קרן שקיעה, ועל ידי משא ומתן על ריביות נמוכות יותר. הוא הפחית את מס הקרקע מ-4 שילינג ב-1721, ל-3 שילינג ב-1728, ל-2 שילינג ב-1731 ולבסוף ל-1 שילינג בלבד ב-1732. מטרתו ארוכת הטווח הייתה להחליף את מס הקרקע, ששולם על ידי האצולה המקומית, במיסי מכס וצריכה, ששולמו על ידי סוחרים ובסופו של דבר על ידי צרכנים. וולפול התבדח שהאצולה בעלת הקרקעות דומה לחזירים, שצווחו בקול רם בכל פעם שמישהו הניח עליהם ידיים. לעומת זאת, אמר, הסוחרים היו כמו כבשים, וויתרו על צמרם ללא תלונה. הבדיחה חזרה כבומרנג ב-1733 כאשר הובס בקרב גדול להטלת מיסי צריכה על יין וטבק. כדי להפחית את איום ההברחות, המס היה אמור להיגבות לא בנמלים אלא במחסנים. הצעה חדשה זו, עם זאת, הייתה לא פופולרית מאוד ועוררה את התנגדותם של סוחרי האומה. וולפול הסכים למשוך את החוק לפני שהפרלמנט הצביע עליו, אך הוא פיטר את הפוליטיקאים שהעזו להתנגד לו מלכתחילה. כך, וולפול איבד חלק ניכר ממפלגת הוויג שלו לטובת האופוזיציה.
לאחר הבחירות הכלליות של 1734, תומכיו של וולפול עדיין היוו רוב בבית הנבחרים, אם כי היו פחות במספרם מבעבר. הוא שמר הן על עליונותו הפרלמנטרית והן על הפופולריות שלו בנורפוק, מחוז הולדתו. במאי 1734 הוא הציג שרביט כסף חדש "ששוקל 168 אונקיות, מוזהב ומעוטר דק, לעיר נוריץ' – על חלק הגביע שלו נמצאים סמלי סר רוברט, וסמלי העיר; הוא נישא לראשונה לפני ראש העיר פיליפ מדוז ב-29 במאי". עם זאת, למרות אירועים גדולים אלו, הפופולריות הרחבה יותר של וולפול החלה לדעוך. בשנת 1736 עוררה עלייה במס על ג'ין מהומות בלונדון. מהומות פורטיאוס החמורות עוד יותר פרצו באדינבורו לאחר שהמלך חנן קפטן של המשמר (ג'ון פורטיאוס) שפקד על חייליו לירות בקבוצת מפגינים. למרות שאירועים אלו הפחיתו את הפופולריות של וולפול, הם לא הצליחו לערער את הרוב שלו בפרלמנט. הדומיננטיות של וולפול בבית הנבחרים הודגשה בקלות שבה השיג את דחיית תוכניתו של סר ג'ון ברנרד להפחית את הריבית על החוב הלאומי. וולפול הצליח גם לשכנע את הפרלמנט להעביר את חוק הרישוי 1737 (Licensing Act 1737) שבאמצעותו הוסדרו תיאטראות לונדון. החוק חשף זלזול בסוויפט, פופ, פילדינג ודמויות ספרותיות אחרות שתקפו את ממשלתו ביצירותיהם.
בעוד ש"מפלגת המדינה" תקפה את וולפול ללא הרף, הוא סבסד סופרים ועיתונאים פחות מוכרים כמו ויליאם ארנאל והבישוף בנג'מין הודלי, כמו גם שני אנשים שמינה לתפקיד משורר החצר, לורנס יוסדן וקולי סיבר. הם הגנו על וולפול מהאשמת שחיתות פוליטית רעה בכך שטענו ששחיתות היא המצב האנושי האוניברסלי. יתרה מכך, הם טענו, פלגנות פוליטית היא גם אוניברסלית ובלתי נמנעת בגלל תשוקות אנוכיות שהיו חלק בלתי נפרד מהטבע האנושי. ארנאל טען שהממשלה חייבת להיות חזקה מספיק כדי לשלוט בסכסוכים, ובמובן זה, וולפול הצליח מאוד. סגנון זה של רטוריקה פוליטית "חצרונית" נמשך לאורך המאה ה-18.
### דעיכה
שנת 1737 ראתה את מותה של חברתו הקרובה של וולפול, המלכה קרוליין. למרות שמותה לא סיים את השפעתו האישית על ג'ורג' השני, שהפך לנאמן לראש הממשלה במהלך השנים הקודמות, הדומיננטיות של וולפול בממשלה המשיכה לדעוך. למתנגדיו היה מנהיג קולני בפרדריק, נסיך ויילס, שהיה מנוכר מאביו, המלך. כמה פוליטיקאים צעירים, כולל ויליאם פיט האב וג'ורג' גרנוויל, הקימו פלג המכונה "הנערים הפטריוטים" (Patriot Boys) והצטרפו לנסיך ויילס באופוזיציה.
כישלונו של וולפול לשמור על מדיניות של הימנעות מסכסוך צבאי הוביל בסופו של דבר לנפילתו מהשלטון. לפי חוזה סביליה (1729), הסכימה בריטניה הגדולה לא לסחור עם המושבות הספרדיות בצפון אמריקה. ספרד תבעה את הזכות לעלות על סיפון ספינות בריטיות ולחפש בהן כדי להבטיח ציות להוראה זו. סכסוכים, לעומת זאת, פרצו על הסחר עם הודו המערבית. וולפול ניסה למנוע מלחמה אך נתקל בהתנגדות המלך, בית הנבחרים ופלג בקבינט שלו. בשנת 1739 נטש וולפול את כל המאמצים לעצור את הסכסוך ופתח במלחמת אוזנו של ג'נקינס (המכונה כך מכיוון שרוברט ג'נקינס, ימאי וולשי, טען שספרדי שבדק את ספינתו כרת את אוזנו).
השפעתו של וולפול המשיכה לדעוך באופן דרמטי למרות כיבוש פורטובלו (20–22 בנובמבר 1739), נקמה על המלחמה האנגלו-ספרדית של 1727 עד 1729, כאשר הבריטים ניסו לכבוש את פורטובלו אך נסוגו לאחר אבדות כבדות ממחלות. ב-22 בנובמבר 1739, האדמירל ורנון תקף את הנמל עם שש אוניות קו; הוא נפל תוך עשרים וארבע שעות והבריטים כבשו את העיר למשך שלושה שבועות לפני שנסוגו, לאחר שהרסו תחילה את ביצוריה, הנמל והמחסנים שלה. אבל המבצע המשמעותי ביותר במלחמה היה מתקפה בריטית כושלת על קרטחנה דה אינדיאס ב-1741, שהביאה לנפגעים רבים ולא חזרה על עצמה. בבחירות הכלליות של 1741 תומכיו זכו לעלייה בקולות במחוזות בחירה שהוכרעו על ידי קהל מצביעים המוני, אך לא הצליחו לנצח ברובעי כיס רבים (מחוזות בחירה הכפופים להשפעה הלא רשמית אך החזקה של פטרונים). באופן כללי, הממשלה רשמה הישגים באנגליה ובוויילס אך זה לא הספיק כדי לבטל את התהפוכות של בחירות 1734 והפסדים נוספים בקורנוול, שם מחוזות בחירה רבים היו כפופים לרצונו של נסיך ויילס (שהיה גם דוכס קורנוול). מחוזות אלו החזירו לפרלמנט חברים עוינים לראש הממשלה. באופן דומה, השפעתו של ג'ון קמפבל, הדוכס השני מארגייל, הבטיחה את בחירתם של חברים שהתנגדו לוולפול בחלקים מסקוטלנד. היה קשה לקבוע את הרוב החדש של וולפול בגלל נאמנויות לא ברורות של חברים חדשים רבים, אך בני תקופתו והיסטוריונים העריכו אותו כנמוך בין 14 ל-18.
בפרלמנט החדש, ויגים רבים חשבו שראש הממשלה המזדקן אינו מסוגל להוביל את המערכה הצבאית. יתרה מכך, הרוב שלו לא היה חזק כפי שהיה בעבר, כאשר מתנגדיו – כמו ויליאם פולטני, הרוזן מבאף, ולורד פרסבל – היו רבים בערך כמו תומכיו. מאחורי אויבים פוליטיים אלו עמדו ויגים מהאופוזיציה, טורים ויעקוביטים. נטען כי וולפול עמד בראש עלייה עצומה בשחיתות וכי העשיר את עצמו מאוד בזמן שהיה בתפקיד. ועדות פרלמנטריות הוקמו לחקירת האשמות אלו. בשנת 1742, כאשר בית הנבחרים היה מוכן לקבוע את תקפותה של בחירות משנה בצ'יפנהאם, הסכימו וולפול ואחרים להתייחס לנושא כאל הצבעת אי-אמון. מכיוון שוולפול הובס בהצבעה, הוא הסכים להתפטר מהממשלה. החדשות על האסון הימי נגד ספרד בקרב קרטחנה דה אינדיאס האיצו גם את סוף הקריירה הפוליטית שלו. המלך ג'ורג' השני בכה עם התפטרותו והתחנן לראותו לעתים קרובות. כחלק מהתפטרותו הסכים המלך להעלות אותו לבית הלורדים כרוזן מאורפורד, ויקונט וולפול וברון וולפול מהוטון במחוז נורפוק, זה קרה ב-6 בפברואר 1742. חמישה ימים לאחר מכן הוא ויתר רשמית על חותמות התפקיד.
אף על פי שלא היה עוד הלורד הראשון של האוצר, וולפול נותר מעורב פוליטית כיועץ. עמיתיו לשעבר עדיין שמחו לראותו, אולי בין היתר משום ששמר על חסד המלך. לאחר התפטרותו, תפקידיו הפוליטיים העיקריים היו לתמוך בממשלה באמצעות עצות, לחלק חסות מסוימת ולדבר בשם המשרד בלורדים.
חיים מאוחרים
הלורד אורפורד הוחלף כראש ממשלה על ידי לורד וילמינגטון בממשלה שראשה האמיתי היה לורד קרטרט. ועדה הוקמה כדי לחקור את ממשלת וולפול, אך לא נמצאה ראיה משמעותית לעוולה או שחיתות. אף על פי שלא היה עוד חבר בקבינט, אורפורד המשיך לשמור על השפעה אישית על ג'ורג' השני ולעתים קרובות כונה "השר מאחורי הווילון" בשל עצה והשפעה זו. בשנת 1744 הוא הצליח להבטיח את פיטוריו של קרטרט ואת מינויו של הנרי פלהאם, שאותו החשיב כבן טיפוחיו הפוליטי. הוא יעץ לפלהאם להשתמש במושבו בבית הנבחרים כדי לשמש כגשר בין המלך לפרלמנט, בדיוק כפי שעשה וולפול.
במהלך תקופה זו, וולפול גם ביצע שתי התערבויות בלורדים. הראשונה הייתה בינואר 1744 בדיון על החזקת חיילים מהנובר בשכר בריטי. וולפול מנע מהם לאבד את החיילים. בהתערבותו השנייה, וולפול, מתוך חשש מפלישה בהשראת יעקוביטים בפברואר 1744, נשא נאום על המצב. פרדריק, נסיך ויילס, שבדרך כלל היה עוין לוולפול, קיבל אותו בחום בחצרו למחרת, ככל הנראה משום שכס המלוכה של אביו, ועתיד כל שושלת הנובר, היו בסכנה מצד הטוען לכתר סטיוארט.
יחד עם תחומי העניין הפוליטיים שלו בשנותיו האחרונות, וולפול נהנה מהנאות הציד. בחזרה באחוזתו הכפרית שנבנתה לאחרונה בהוטון, נורפוק, בילויים כאלה נמנעו ממנו בשל "מזג אוויר קודר". הוא גם נהנה מיופיו של הכפר. אוסף האמנות שלו הסב לו הנאה מיוחדת. הוא הוציא כסף רב בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-18 בבניית אוסף של אמנים קלאסיים (Old Masters) מכל רחבי אירופה. וולפול גם עסק בענייני אחוזות.
בריאותו, שלא הייתה טובה מעולם, התדרדרה במהירות לקראת סוף 1744. וולפול מת בלונדון ב-18 במרץ 1745 מאבן בשלפוחית השתן, בן 68 שנים, ונקבר בכנסיית סנט מרטין בטור באחוזת הוטון הול. תואר הרוזן שלו עבר לבנו הבכור, שנקרא גם הוא רוברט, שבתורו הוחלף על ידי בנו היחיד ג'ורג'. עם מות הרוזן השלישי, ירש את התואר בנו הצעיר של הרוזן הראשון, הוראס וולפול, שנזכר כיום בשל אלפי מכתביו המלאים בתובנות, שפורסמו ב-48 כרכים על ידי הוצאת אוניברסיטת ייל. התואר מת איתו ב-1797.
מורשת
וולפול הפעיל השפעה עצומה על הפוליטיקה של זמנו. הטורים הפכו לפלג זניח ולא משמעותי, והוויגים הפכו למפלגה דומיננטית ובלתי מעורערת במידה רבה. השפעתו על התפתחות החוקה הבלתי מקודדת של בריטניה הגדולה הייתה פחות משמעותית, אף על פי שהוא נחשב לראש ממשלת בריטניה הראשון. הוא הסתמך בעיקר על חסד המלך, ולא על תמיכת בית הנבחרים. כוחו נבע מהשפעתו האישית ולא מהשפעת תפקידו. רוב יורשיו המיידיים היו, יחסית, חלשים מאוד. יעברו עוד כמה עשורים עד שראשות הממשלה תתפתח לתפקיד החזק והחשוב ביותר במדינה.
האסטרטגיה של וולפול לשמור על שלום בבריטניה הגדולה תרמה רבות לשגשוג המדינה. וולפול הצליח גם להבטיח את מעמדה של שושלת הנובר, ולנטרל ביעילות את היעקוביטיזם. האיום היעקוביטי הסתיים, זמן קצר לאחר סיום כהונתו של וולפול, עם תבוסת המרד של 1745. מאוחר יותר במאה, חבר הפרלמנט הוויגי אדמונד ברק "קיבל אותו לפנתיאון הוויגי". ברק כתב:
> הוא היה אדם מכובד וויגי נבון. הוא לא היה, כפי שהיעקוביטים והוויגים הממורמרים של זמנו תיארו אותו, וכפי שאנשים חסרי מידע עדיין מתארים אותו, שר בזבזן ומושחת. הם האשימו אותו בכתבי הפלסתר שלהם ובשיחותיהם המסיתות בכך שהפך את השחיתות לראשונה לשיטה. כזו הייתה הדיבור המלוקק שלהם. אבל הוא היה רחוק מלמשול באמצעות שחיתות. הוא משל באמצעות קשרים מפלגתיים. ההאשמה בשחיתות שיטתית פחות ישימה אליו, אולי, מאשר לכל שר ששירת את הכתר אי פעם במשך תקופה כה ארוכה. הוא לא קנה את אמונם של רבים מהאופוזיציה. מבלי להיות גאון מהדרגה הראשונה, הוא היה שר אינטליגנטי, זהיר ובטוח. הוא אהב שלום; והוא עזר להעביר את אותה נטייה לאומות לוחמניות וחסרות מנוחה לפחות כמו זו שבה החזיק בהנהגה העיקרית של העניינים. ... עם מעלות רבות, ציבוריות ופרטיות, היו לו חסרונות; אך חסרונותיו היו שטחיים. סגנון שיחה רשלני, גס ומפורש מדי, ללא התחשבות מספקת באנשים או באירועים, וחוסר כמעט מוחלט בנימוס פוליטי, היו השגיאות שבהן נפגע הכי הרבה בדעת הקהל: ואלו שבאמצעותן השיגו אויביו את היתרון הגדול ביותר עליו. אך יש לעשות צדק. הזהירות, היציבות והערנות של אותו אדם, בשילוב עם העדינות הגדולה ביותר האפשרית באופיו ובפוליטיקה שלו, שמרו על הכתר למשפחה מלכותית זו; ואיתו, על חוקיה וחירויותיה למדינה זו.
פיליפ סטןהופ, הרוזן הרביעי מצ'סטרפילד הביע ספקנות לגבי השאלה האם "אופי אובייקטיבי של סר רוברט וולפול, יועבר או יכול לעבור לדורות הבאים, שכן הוא משל בממלכה זו זמן רב כל כך שהתשוקות השונות של האנושות התערבבו, ובדרך מסוימת התאחדו, עם כל דבר שנאמר או נכתב עליו. מעולם לא היה אדם שהחמיאו לו יותר או שהתעללו בו יותר, ושלטונו הארוך היה כנראה הסיבה העיקרית לשניהם". צ'סטרפילד טען שהוא "מכיר אותו היטב גם בחייו הציבוריים וגם בפרטיים":
> בחייו הפרטיים הוא היה טוב לב, עליז, חברותי. לא אלגנטי בנימוסיו, רופף במוסריותו. הייתה לו שנינות גסה, שהיה חופשי מדי איתה לאדם במעמדו, שכן זה תמיד אינו עקבי עם כבוד. הוא היה מוכשר מאוד כשר, אך ללא התעלות נפש מסוימת ... הוא היה גם איש הפרלמנט המוכשר ביותר, ומנהל הפרלמנט המוכשר ביותר, שאני מאמין שחי אי פעם ... כסף, לא זכות, היה המנוע העיקרי של ממשלו, והוא השתמש בו בהצלחה שבאופן מסוים ביישה את האנושות ... כאשר מצא מישהו חסין, מפני פיתויים כספיים, שלרוע המזל! היה רק לעתים רחוקות, הוא נקט אמנות גרועה אף יותר. שכן הוא צחק ולעג לכל המושגים של סגולה ציבורית, ואהבת המדינה, וכינה אותם טיסות של ילד בית ספר דמיוני של לימודים קלאסיים; כשהוא מכריז על עצמו באותו זמן, לא קדוש, לא ספרטני, לא רפורמטור. לעתים קרובות היה שואל בחורים צעירים בהופעתם הראשונה בעולם, בעוד ליבם הכנה עדיין לא נגוע, ובכן אתה עומד להיות רומאי זקן? פטריוט? בקרוב תצא מזה, ותגדל להיות חכם יותר. וכך הוא היה מסוכן יותר למוסר, מאשר לחירויות של ארצו, שבהן אני משוכנע שהוא לא התכוון לרע בליבו. ... שמו לא יירשם בהיסטוריה בין האנשים הטובים ביותר, או השרים הטובים ביותר, אבל הרבה פחות מזה יש לדרג אותו בין הגרועים ביותר.
רחוב דאונינג 10 מייצג חלק אחר מהמורשת של וולפול. ג'ורג' השני הציע בית זה לוולפול כמתנה אישית בשנת 1732, אך וולפול קיבל אותו רק כמעון הרשמי של הלורד הראשון של האוצר, והוא עבר להתגורר שם ב-22 בספטמבר 1735. יורשיו המיידיים לא התגוררו תמיד במספר 10 (בהעדיפם את בתי המגורים הפרטיים הגדולים שלהם), אך הבית הפך בכל זאת למעון הרשמי של ראש הממשלה (בתפקידו או תפקידה כלורד הראשון של האוצר).
וולפול משך תשומת לב מכלכלנים הטרודוקסיים כחלוץ של מדיניות פרוטקציוניסטית, בצורת מכסים וסובסידיות ליצרני צמר. כתוצאה מכך, התעשייה הפכה לייצוא העיקרי של בריטניה, מה שאיפשר למדינה לייבא את חומרי הגלם והמזון שהניעו את המהפכה התעשייתית.
וולפול מונצח בהיכל סנט סטיבן, שם הוא ופרלמנטרים בולטים אחרים משקיפים על המבקרים בפרלמנט.
וולפול בנה מחדש את הוטון הול בנורפוק כמעונו הכפרי. הוא גם הותיר אחריו אוסף אמנות שאסף במהלך הקריירה שלו. נכדו, הרוזן השלישי מאורפורד, מכר רבות מהיצירות באוסף זה לקיסרית רוסיה יקטרינה השנייה ב-1779. אוסף זה – שנחשב אז לאחד הטובים באירופה – נמצא כעת במוזיאון הארמיטאז' בסנט פטרסבורג, רוסיה. בשנת 2013 השאיל הארמיטאז' את האוסף להוטון לתצוגה, בעקבות תוכנית התלייה המקורית של ויליאם קנט, שהתגלתה לאחרונה בהוטון.
שיר הילדים "מי הרג את רובין האדום?" (Who Killed Cock Robin?) עשוי לרמוז על נפילתו של וולפול, שנשא את הכינוי הפופולרי "רובין האדום" (Cock Robin). (בני זמנו עשו סאטירה על משטר וולפול כ"רובינוקרטיה" או כ"רובינרכיה".)
מיקומים שונים קרויים על שמו של וולפול, כולל רחוב וולפול בוולברהמפטון, אנגליה; והעיירות וולפול, מסצ'וסטס (שנוסדה ב-1724), ואורפורד, ניו המפשייר (שנוסדה ב-1761) בארצות הברית.