רוברט וייז: מחדר העריכה ועד לפרס הסרט הטוב ביותר, פעמיים
רוברט וייז (Robert Wise) מעולם לא הוכשר כבמאי. הוא נכנס לעולם הקולנוע בזכות אחיו הבכור, שעבד במחלקת השילוח של אולפני RKO והצליח להשיג לו שם עבודה במהלך תקופת השפל הכלכלי הגדול. הוא למד את מלאכת הקולנוע חיתוך אחר חיתוך, בחדר העריכה, על סרט שלימים נבחר לסרט הטוב ביותר שנעשה אי פעם. שלושה עשורים לאחר אותה תקופת חניכות, הוא הפך לבמאי היחיד בהיסטוריה שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר ובפרס הבמאי הטוב ביותר פעמיים, עבור שניים מהמחזמרים המצליחים ביותר מבחינה מסחרית שהופקו אי פעם.
התחלה בימי השפל בחדר השילוח
רוברט ארל וייז נולד ב-10 בספטמבר 1914 בוינצ'סטר, אינדיאנה, לארל וייז, שעבד באריזת בשר, ולאוליב לונגנקר. הוא גדל בקונרסוויל, אינדיאנה, כתב בעיתון ובספר המחזור של בית הספר התיכון שלו, וזכה במלגת עיתונאות למכללת פרנקלין (Franklin College) בשנת 1933 — אך נאלץ לעזוב לאחר שנה אחת בלבד עקב השפל הכלכלי. אחיו דייוויד, שכבר עבד באולפני RKO בהוליווד, סידר לו שם עבודה התחלתית. וייז התחיל במחלקת השילוח, עבר למחלקת הסאונד, והתמחה אצל העורכים טי. קיי. ווד (T. K. Wood) וויליאם המילטון (William Hamilton), כשהוא צובר ניסיון בסרטים כמו דלת הבמה (Stage Door, 1937) לפני שקיבל קרדיט עריכה עצמאי ראשון בסרטים Bachelor Mother ו-My Favorite Wife בשנת 1939.
עריכת האזרח קיין
הקרדיט המכונן בתחילת דרכו של וייז היה עריכת סרטו של אורסון ולס (Orson Welles), האזרח קיין (Citizen Kane, 1941), עבודה שזיכתה אותו במועמדות לפרס האוסקר לעריכה הטובה ביותר והכניסה אותו לסוד סגנון הקולנוע — צילום בעומק שדה, סאונד רב-שכבתי — שיעצב מאוחר יותר את עבודתו כבמאי. הוא המשיך לערוך את סרטו של ולס האמברסונים המופלאים (The Magnificent Ambersons, 1942), משימה מורכבת יותר: כאשר האולפנים, בניגוד לדעתו של ולס, הורו לערוך מחדש ולקצר את הסרט בזמן שולס שהה מחוץ למדינה, היה זה וייז שביצע את רוב העריכה מחדש, ולעיתים אף ביים בעצמו סצינות חלופיות. בשנת 2012 דירגה גילדת עורכי הקולנוע (Motion Picture Editors Guild) את האזרח קיין כסרט בעל העריכה השנייה בטיבה בכל הזמנים.
הופך לבמאי מתוך הכרח
וייז קיבל את הקרדיט הראשון שלו כבמאי כמעט במקרה, בשנת 1944, כשנכנס למלא את מקומו בסרט קללת אנשי החתול (The Curse of the Cat People) לאחר שהבמאי המקורי פיגר בלוח הזמנים. המשימה הובילה לרצף של סרטי ז'אנר דלי תקציב ואפלוליים עבור המפיק ואל ליוטון (Val Lewton), בהם חוטף הגופות (The Body Snatcher, 1945) עם בוריס קרלוף (Boris Karloff) ובלה לוגוסי (Bela Lugosi), וביססה דפוס שיגדיר את הקריירה של וייז: גיוון בין ז'אנרים במקום דבקות בסגנון חתימה יחיד. לאורך סוף שנות ה-40 הוא יצר סרטי פילם נואר (Born to Kill, Blood on the Moon) ודרמת האגרוף ההימור (The Set-Up, 1949), שזכתה בפרס המבקרים בפסטיבל קאן והפכה למודל לסרטי קרבות שבאו בעקבותיה.
דילוג בין ז'אנרים בשנות ה-50
וייז בילה את שנות ה-50 בהוכחה שכמעט אין ז'אנר שהוא אינו יכול להתמודד איתו. היום שבו עמדה האדמה (The Day the Earth Stood Still, 1951) הפך לאחד מסרטי המדע הבדיוני המשפיעים ביותר; הוא גם ביים מלודרמות, מערבונים וביוגרפיית אגרוף על פול ניומן (Paul Newman) בשם Somebody Up There Likes Me (1956). אני רוצה לחיות! (I Want to Live!, 1958), שנבנה סביב הופעתה זוכת האוסקר של סוזן הייוורד (Susan Hayward) כרוצחת הנידונה למוות, הביא לוייז את מועמדותו הראשונה לפרס הבמאי הטוב ביותר והיה בין הסרטים המכניסים ביותר של 1959.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שני פרסי הסרט הטוב ביותר בחמש שנים
הקריירה של וייז הגיעה לשיאה בשנות ה-60 ברצף חסר תקדים. סיפור הפרברים (West Side Story, 1961), שבוים במשותף עם הכוריאוגרף ג'רום רובינס (Jerome Robbins), זכה בעשרה מתוך אחת-עשרה מועמדויות לאוסקר, כולל פרס הסרט הטוב ביותר, והפך את וייז ורובינס לצמד הראשון שחלק פרס לבמאי הטוב ביותר. ארבע שנים לאחר מכן, צלילי המוזיקה (The Sound of Music, 1965) חזר על ההישג במלואו: וייז לבדו זכה בפרס הבמאי הטוב ביותר בעוד הסרט זכה גם בפרס הסרט הטוב ביותר, והפך לאחד הסרטים המכניסים ביותר בהיסטוריה. בינתיים, הוא ביים את סרט הרוחות הבית רדוף הרוחות (The Haunting, 1963), המבוסס על הרומן של שירלי ג'קסון (Shirley Jackson), ואת הסנהדרין (The Sand Pebbles, 1966), אפוס אנטי-מלחמתי בכיכובו של סטיב מקווין (Steve McQueen) בהופעתו היחידה שהייתה מועמדת לאוסקר — סרט שהמבקרים מחשיבים כשיא היצירתי האחרון של וייז.
דעיכה איטית וארוכה, ומסע בין כוכבים
הקריירה המאוחרת של וייז חוותה ירידה מסחרית. המחזמר Star! (1968) נכשל, ו-הינדנבורג (The Hindenburg, 1975) זכה באוסקרים טכניים למרות ביקורת שלילית. האנדרומדה (The Andromeda Strain, 1971) התקבל טוב יותר בקרב המבקרים, ו-מסע בין כוכבים: הסרט (Star Trek: The Motion Picture, 1979) היה הצלחה מסחרית שהמבקרים, בהם לנארד מלטין (Leonard Maltin), ביטלו כ"איטי, פטפטני ונגזר" מלבד האפקטים המיוחדים שלו. סרטו העלילתי האחרון היה המחזמר הקטן Rooftops (1989); בגיל 86 הוא ביים את סרט הטלוויזיה A Storm in Summer (2000), שזכה בפרס אמי לתוכניות יום.
מדינאי הגילדות
ככל שקצב הבימוי שלו פחת, הפך וייז לאחת הדמויות המוסמכות והבכירות בהוליווד, כשהוא מכהן כנשיא גילדת הבמאים של אמריקה (Directors Guild of America) בין השנים 1971 ל-1975 וכנשיא האקדמיה לאמנויות ולמדעי הקולנוע בין 1985 ל-1988. הוא זכה בפרס אירווינג תלברג (Irving G. Thalberg Memorial Award) בשנת 1966, בפרס די. וו. גריפית' (D.W. Griffith Award) בשנת 1988, במדליה הלאומית לאמנויות (1992) ובפרס מפעל חיים של מכון הסרטים האמריקאי (1998).
חיים אישיים ומוות
וייז נישא לשחקנית פטרישיה דויל (Patricia Doyle) בשנת 1942; היא נפטרה מסרטן בשנת 1975, ובנם רוברט הפך לעוזר צלם. בשנת 1977 נישא וייז למיליסנט פרנקלין (Millicent Franklin), מעריצה מוצהרת של מסע בין כוכבים שהופיעה באחד מסרטיו. וייז נפטר מהתקף לב ב-14 בספטמבר 2005, ארבעה ימים לאחר יום הולדתו ה-91, במרכז הרפואי UCLA.
מדוע רוברט מכונה גאון
הגאונות של וייז, במידה שהמילה מתאימה, היא גאונות של בעל מלאכה ולא של יוצר (auteur): שליטה יוצאת דופן בקצב העריכה ובמבנה, שהועברה בשלמותה כאשר עבר משולחן העריכה לכיסא הבמאי, ואפשרה לו לעבוד בשטף על פני סרטי אימה, פילם נואר, סרטי מלחמה, מדע בדיוני ומחזמרים בעלי תקציב גבוה, מבלי להשתקע בסגנון ויזואלי חתימתי. רשת NPR כינתה את הספד עליו "גאון לסיפור", כשהיא ממקמת את הכישרון שלו ספציפית במבנה ובקצב — האינסטינקטים של העורך למה לחתוך ומתי להמתין — ולא ברעיונות חזיוניים ייחודיים מהסוג שמזוהה בדרך כלל עם המילה.
הטענה הנגדית הכנה היא שוייז היה, לפי דבריו ודברי מבקריו, איש מקצוע מיומן וטכנאי רב-גוני יותר מאשר חדשן: הוא לא יצר סגנון כפי שעשו ולס או היצ'קוק, ורבים מסרטיו הגדולים בקריירה המאוחרת (מסע בין כוכבים: הסרט, הינדנבורג) הצליחו בזכות מראות עיניים ולא בזכות חזון. שתי זכיותיו בפרס הסרט הטוב ביותר משקפות קונצנזוס פופולרי ותעשייתי לא פחות מאשר תעוזה אמנותית.
מורשת
ארבעת פרסי האוסקר של וייז, עבודת העריכה שלו על סרט שמוגדר בקביעות כטוב ביותר שנעשה אי פעם, ושניים מהמחזמרים הפופולריים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע מבטיחים לו מקום בין הקריירות הפוריות והניתנות להתאמה ביותר בהוליווד — הוכחה לכך ששליטה ביסודות המקצוע יכולה לשאת קולנוען על פני חמישה עשורים של ז'אנרים וטכנולוגיות משתנים.