ג'ון קזאלה: חמישה סרטים, חמישה סרטים מצטיינים
הוא הופיע בחמישה סרטים עלילתיים בלבד. כל אחד מהם היה מועמד לפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר. הוא עצמו מעולם לא היה מועמד, והוא הלך לעולמו בגיל ארבעים ושתיים. לאף שחקן אחר בתולדות הקולנוע האמריקאי אין פילמוגרפיה כזו, והסיבה לכך אינה מזל: הבמאים שבחרו בג'ון קזאלה – קופולה שלוש פעמים, לומט, צ'ימינו – היו האנשים שיצרו את הסרטים הטובים ביותר של שנות ה-70, והם חזרו שוב ושוב לאותו אדם עצבני, מקריח ובעל מבט עצוב שלא יכול היה להוביל סרט אך גם לא ניתן היה לוותר עליו.
וינצ'סטר, מסצ'וסטס
ג'ון הולנד קזאלה (John Holland Cazale) נולד ב-12 באוגוסט 1935 בריוור, מסצ'וסטס, בנם של ג'ון ג'וזף קזאלה וססיליה הולנד, וגדל בווינצ'סטר עם אחות גדולה, קתרין, ואח צעיר, סטיבן. הוא למד בבית הספר באקסטון (Buxton School) בוויליאמסטאון, שם הצטרף למועדון הדרמה, לאחר מכן למד דרמה במכללת אוברלין (Oberlin College) באוהיו לפני שעבר לאוניברסיטת בוסטון כדי להתאמן אצל פיטר קאס.
מוניות, מצלמות ואוף-ברודוויי
הוא נהג במונית בתחילת דרכו, כשהחל את קריירת המשחק המקצועית שלו בתיאטרון צ'ארלס פלייהאוס בבוסטון ב-1959 במחזות Hotel Paradiso ו-Our Town; מבקר אחד כינה את הופעתו "מדהימה לחלוטין, מצחיקה ומרגשת". בניו יורק עבד כצלם בזמן שניסה לקדם את קריירת המשחק. הפריצה הגיעה באוף-ברודוויי ב-1968 בשני מחזות של ישראל הורוביץ, The Indian Wants the Bronx ו-Line, שהביאו לו שני פרסי אובי (Obie Awards) על הופעה מצטיינת. הוא עבד שוב ושוב עם להקת תיאטרון לונג וורף, בין היתר במחזות טרטיף, המסע של אייסמן ו-You Can't Take It With You. ב-1976 שיחק במחזה מידה כנגד מידה בדלקורט לצד סם ווטרסטון ומריל סטריפ. הופעתו היחידה בברודוויי – והופעת המשחק האחרונה שלו – הייתה בתפקיד הראשי ב-אגממנון בתיאטרון ויויאן בומונט ב-29 באפריל 1977.
פרדו
מלהק השחקנים פרד רוס ראה אותו במחזה Line בתיאטרון דה ליס ב-1971 והמליץ עליו לפרנסיס פורד קופולה. כך היה הופעת הבכורה הקולנועית של קזאלה, ב-1972, בתפקיד פרדו קורליאונה בסרט הסנדק, כשהוא חולק מסך עם מרלון ברנדו, אחד מאליליו. התפקיד היה קטן. ההופעה לא הייתה: פרדו הוא החולשה המבנית של המשפחה שהופכת לנראית לעין, וקזאלה גילם חולשה כמשהו פעיל וכואב ולא רק כחיסרון. בסרט הסנדק 2 (1974) התפקיד התרחב מאוד, והמבקר ברוס פרטס ציין כי "קזאלה הופך את הגאווה הפגועה של דמותו למוחשית בצורה רודפת". כמעט חמישים שנה של משחק קולנועי אמריקאי לא הצליחו לשפר את דמותו של פרדו כדיוקן של האח שיודע בדיוק מה הוא לא.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →סטן וסאל
קופולה התרשם מספיק כדי לכתוב את התפקיד של סטן בסרט השיחה (1974) במיוחד עבורו, מול ג'ין הקמן. בשנה שלאחר מכן התאחד עם אל פצ'ינו עבור סרטו של סידני לומט אחר צהריים של פורענות, בתור סלבטורה נטורילה, שותפו השתקן והנידון לכישלון של שודד הבנקים, וקיבל מועמדות לפרס גלובוס הזהב לשחקן המשנה הטוב ביותר, כשהוא מפסיד לריצ'רד בנג'מין על הסרט צמד בכותרות. תצפיתו של לומט על מה שקזאלה הביא איתו היא התיאור המדויק ביותר שלו שנרשם: "הייתה בו עצב עצום... זה שם – בכל פריים שלו."
צייד הצבאים
ב-1977 אובחן קזאלה כחולה בסרטן הריאות, ככל הנראה עקב עישון כבד, והוא התפשט לעצמותיו. הוא לוהק לתפקיד סטן סטוש בסרטו של מייקל צ'ימינו צייד הצבאים וסיבוכי ביטוח איימו להדיח אותו מיד מההפקה. צ'ימינו ארגן מחדש את לוח הצילומים כך שכל הסצנות של קזאלה צולמו ראשונות. על פי מריל סטריפ, רוברט דה נירו שילם את עלויות ביטוח הבריאות של קזאלה כדי שיוכל לקחת חלק. הוא השלים כל סצנה. הסרט יצא לאקרנים ב-1978, לאחר מותו, וזכה בפרס הסרט הטוב ביותר.
מריל
במהלך הקיץ של 1976, בעת הרצת מידה כנגד מידה בדלקורט, החל קזאלה מערכת יחסים עם סטריפ, אז בוגרת טרייה של תוכנית הדרמה של ייל; הם עברו לגור יחד. דברי ההספד שלה על שיטת המשחק שלו מתובלים בחיבה וייאוש: "האידיוט הזה גרם לכל דבר להיות בעל משמעות... כזה שיקול דעת טוב, כזו מחשבה צלולה!" היא הייתה לצד מיטתו לאורך כל מחלתו והייתה איתו כשנפטר בסביבות השעה 3 לפנות בוקר ב-13 במרץ 1978 בעיר ניו יורק. פצ'ינו, שצפה בזה קורה, אמר: "כמעט לא ראיתי אדם כל כך מסור למישהו שדועך כפי שג'ון היה. לראות אותה במעשה אהבה כזה עבור האיש הזה היה מדהים."
מדוע ג'ון מכונה גאון
הטיעון לזכותו של קזאלה נוגע לסוג ספציפי ולא אופנתי של אינטליגנציה: היכולת להפוך דמות משנית לקיר התומך הרגשי של סרט מבלי להתחרות על תשומת הלב. הוא היה, לפי כל העדויות, לעיתים קרובות ביישן ורגיש מאוד רגשית, והוא המיר את המזג הזה לטכניקה – משחק של גברים שנדחקים לשוליים על ידי האנשים סביבם, ומציאה בתוך ההשפלה הזו של משהו מדויק ולא מעורר רחמים. ה"עצב העצום... בכל פריים שלו" של לומט מתאר איכות שלא ניתן לייצר לפי דרישה; ה"מחשבה הצלולה" של סטריפ מתארת את הבחירות שעטפו את אותה איכות.
עמיתיו השתמשו בשפה החזקה ביותר האפשרית. אל פצ'ינו, שעבד איתו שש פעמים בשלושה סרטים ושלוש הפקות תיאטרון, אמר: "כל מה שרציתי לעשות זה לעבוד עם ג'ון לשארית חיי. הוא היה שותפי למשחק", ובהמשך: "ג'ון קזאלה היה אחד השחקנים הגדולים של זמננו – של אז, של כל זמן... הוא היה בחמישה סרטים, כולם היו מועמדים לאוסקר, והוא היה נהדר בכולם." ג'וזף פאפ כינה אותו "אינטלקט מדהים, אדם יוצא דופן ואמן מסור ומוכשר." ההספד של ישראל הורוביץ ב-Village Voice ב-27 במרץ 1978 סיכם זאת כאפיטף: "ג'ון קזאלה קורה פעם בחיים. הוא היה המצאה, שלמות קטנה."
טיעון הנגד הכנה עוסק בגודל המדגם, והוא פועל לשני הכיוונים. חמישה סרטים אינם גוף עבודה במובן המקובל; זהו שבר, והשיא המושלם של פרס הסרט הטוב ביותר חב את תודתו לבמאים ששכרו אותו לא פחות מכל דבר אחר שהוא עשה. הוא מעולם לא היה מועמד לפרס האוסקר, מעולם לא הוביל סרט, והמיתוס צמח בחלקו מכיוון שמוות מוקדם מונע את האפשרות לעשור גרוע. אך הטיעון בעדו אינו תלוי בכמות. צפו בפרדו בבית הסירות או בסאל בבנק, והמקרה מוכיח את עצמו בתוך דקות ספורות של זמן מסך.
מורשת
הוא נטמן בבית הקברות הולי קרוס במלדן, מסצ'וסטס. הורוביץ הקדיש את מחזור המחזות שלו "Wakefield Plays" לזכרו. תיאטרון מקגין/קזאלה (McGinn/Cazale Theater) בניו יורק, שנקרא על שם קזאלה והשחקן וולטר מקגין, נחנך ב-12 במרץ 1984. פיליפ סימור הופמן, סטיב בושמי, סם רוקוול ומייקל פסבנדר ציינו כולם כי הוא השפיע עליהם, והסרט התיעודי של ריצ'רד שפרד מ-2009, I Knew It Was You, שהוקרן בסאנדנס, קיבץ את פצ'ינו, סטריפ, דה נירו, הקמן, ריצ'רד דרייפוס, קופולה, לומט ובושמי כדי להעיד על כך מול המצלמה. המבקר דייוויד תומסון סיפק את פסק הדין הסופי: "החיים והעבודות של אנשים כמו ג'ון קזאלה הם שהופכים את הצפייה בקולנוע לכדאית."