ג'ורג' ויליירס: המועדף שאנגליה אהבה לשנוא
קברו במנזר וסטמינסטר נושא כתובת בלטינית שפירושה, בבוטות, "חידת העולם" — אפיטף מוזר לאדם שעלייתו הייתה, למראית עין, ברורה לחלוטין: אציל כפרי נאה ושרמנטי שנתגלה על ידי מלך במהלך ציד ב-1614, ובתוך חמש שנים החזיק בתפקיד הימי הבכיר ביותר באנגליה מבלי שפיקד מעולם על ספינה. ג'ורג' ויליירס (George Villiers) הפך לפשוט-עם שהפך לאציל העוצמתי ביותר באנגליה של תקופת בית סטיוארט, ואחד האנשים השנואים ביותר בה, וב-1628 קצין צבא ממורמר דקר אותו למוות בפונדק בפורטסמות' לקול גל של חגיגות ציבוריות שהפתיע אפילו את אויביו.
ילדות בלסטרשייר, הכנה לחצר המלוכה
ג'ורג' ויליירס נולד באוגוסט 1592 בלסטרשייר, למשפחת אצולה מדרג נמוך. אמו, מרי ויליירס, זיהתה את יתרונותיו של בנה מוקדם והחלה לטפח אותם במכוון, תוך הבטחה שהוא ישלוט בצרפתית, בסיף, בריקוד ובליטוש אקדמי מספיק כדי לנוע בנוחות בחצר המלוכה — הכנה מפורשת, כמעט מהונדסת, לטובת המלוכה ולא מקריות של כישרון. הכנה זו השתלמה ב-1614, כאשר המלך ג'יימס הראשון (James I) הבחין בויליירס הצעיר במהלך ציד. באופן מכריע, לא המקרה לבדו הציב אותו בדרכו של המלך: אנשי חצר העוינים את המועדף המלכותי המכהן, רוברט קאר (Robert Carr), קידמו באופן פעיל את ויליירס כיריב אטרקטיבי, והתקינו אותו כנושא גביע מלכותי, תפקיד שהבטיח קרבה קבועה ואינטימית למונרך.
העלייה המהירה ביותר באנגליה היעקובינית
מה שבא לאחר מכן היה בין האצלת התארים המהירה ביותר בהיסטוריה האנגלית. תוך שנה ויליירס היה אציל בחדר השינה ומנהל האורוות המלכותיות; עד 1617 הוא היה רוזן באקינגהאם; עד 1619 החזיק בתפקיד הלורד אדמירל העליון, כשהוא מפקד על הצי המלכותי למרות היעדר רקע צבאי או ימי כלשהו. היסטוריונים דנו זמן רב בטבעו המדויק של הקשר של ויליירס עם ג'יימס הראשון, ותיארו אותו בדרך כלל כאהובו של המלך ומאהבו הסביר, אם כי התנאים המדויקים של אותה אינטימיות נותרו עניין של מחלוקת מלומדת ולא עובדה מוגמרת. מה שאינו שנוי במחלוקת הוא שהקשר דחס עשורים של קידום חצרני רגיל למספר שנים, ושהוא הפך את ויליירס, באמצע שנות העשרים לחייו, לאחד האנשים העשירים והמשפיעים בממלכה. הוא נשא לאישה את ליידי קתרין מנרס (Katherine Manners) ב-1620, הביא איתה ארבעה ילדים והזמין דיוקנאות מפוארים, שתיארו לעיתים אותו ואת אשתו בתחפושות מיתולוגיות, שהקרינו מעמד שהולדתו לבדה לעולם לא הייתה מספקת.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שרידות תחת חילופי מלך
מועדפים בדרך כלל נפלו כשפטרונם המלכותי מת, אך ויליירס גידר את מעמדו על ידי טיפוח ידידות קרובה עם הנסיך צ'ארלס, יורשו של ג'יימס, מה שהבטיח שכאשר צ'ארלס ירש את אביו ב-1625, השפעתו של ויליירס לא רק שרדה את המעבר אלא העמיקה. המשכיות זו, עם זאת, חשפה אותו ישירות לתוצאות כישלונות המדיניות שלו, שכן לא הייתה עוד חיבה אישית של מלך מייסד שתגן עליו ממתן דין וחשבון, אלא רק נאמנותו של צ'ארלס — נאמנות שהתבררה כעולה ביוקר לכתר עצמו.
שיא של כישלונות צבאיים ודיפלומטיים
תקופת כהונתו של ויליירס ככוח הדומיננטי במדיניות החוץ והביטחון האנגלית תחת צ'ארלס הראשון הניבה שורה של כישלונות בולטים. המשא ומתן לנישואין מלכותיים עם ספרד קרס בצורה הרסנית. משלחת אנגלית ב-1625 נגד קדיס (Cádiz), שהוקמה תחת הנחייתו, הסתיימה בתבוסה משפילה כשהצי חוזר מוכה ומלא מחלות. ב-1627 הוא הוביל באופן אישי משלחת להצלת המעוז הפרוטסטנטי הנצור לה רושל (La Rochelle) דרך איל דה רה (Île de Ré), כישלון יקר נוסף שרוקן עוד יותר את הכספים המלכותיים שכבר היו מתוחים בשל הרפתקאותיו הקודמות. הפרלמנט, שהשתכנע יותר ויותר כי חוסר הכשירות וההשפעה המופרזת של ויליירס פוגעים באומה, פעל להדחתו בהזדמנויות מרובות. תגובתו של צ'ארלס הראשון לא הייתה להקריב את המועדף שלו אלא לפזר את הפרלמנט במקום לאפשר להליכים להימשך — דפוס של הגנה מלכותית על ויליירס על פני אחריות פרלמנטרית שהקשיח את הסכסוכים החוקתיים שפרצו בסופו של דבר למלחמת אזרחים.
התנקשות בפורטסמות'
ב-23 באוגוסט 1628, ג'ון פלטון (John Felton), קצין צבא שחש מרירות על כך שדלגו עליו בקידום וסבל מפציעה משירות קודם, דקר את ויליירס למוות בפונדק בפורטסמות', שם התכונן הדוכס לעוד משלחת סיוע לה לה רושל. כתביו של פלטון עצמו מרמזים שהמניע שלו חרג מתלונה אישית לשכנוע פוליטי אמיתי: הוא הותיר אחריו הצהרות המכריזות ש"שום חוק אינו קדוש יותר מבטיחות ורווחת הקהילה", כשהוא ממסגר את ההריגה כמעשה של הקרבה פטריוטית ולא כנקמה פשוטה, ונראה שהוא ציפה למות במהלך המעשה עצמו. התגובה הציבורית למותו של ויליירס הייתה יוצאת דופן ומלמדת: במקום להתאבל, חלק גדול מאנגליה חגג. פלטון זכה לכינוי "ג'ק הישר" במהלך מסעו ללונדון למשפט, אימהות דווחו כמרימות את ילדיהן כדי לראות אותו עובר, ואישה מבוגרת אחת בירכה אותו כדוד מודרני שהפיל גוליית מודרני — רמה של עליצות עממית על רצח של אציל שחושפת עד כמה כישלונותיו של ויליירס הרעילו את מעמדו הציבורי.
מדוע ג'ורג' מכונה גאון
כינויו של ויליירס כגאון הוא, על פי העדויות, טענה על כישרון צר וספציפי מאוד: מתנה יוצאת דופן, כמעט חלקה, להצגה עצמית חצרנית וקסם אישי שהפכו משיכה פיזית וטיפוח מוקדם זהיר לעלייה המהירה ביותר בדרגות האצולה היעקובינית שאנגליה ראתה. זוהי גאונות של תמרון חברתי ופוליטי ברמה של מערכת יחסים אחת — אחיזתו בשני מלכים עוקבים — ולא גאונות של ממשל, אסטרטגיה צבאית או רעיונות, ואף מקור אינו מתייחס לרקורד שלו בתפקיד כעדות לכשירות; להפך. החשבון הכנה הוא נוקב: כל מדיניות מרכזית ומיזם צבאי שהוא ניהל כשר בוגר — השידוך הספרדי, קדיס, לה רושל — הסתיימו בכישלון יקר, והאפיטף של קברו שלו, "חידת העולם", נקרא פחות כשבח ויותר כהכרה מופתעת בכך שעוצמתו המופרזת מעולם לא הוסברה בצורה מספקת על ידי יכולת מופרזת. אם ויליירס החזיק בגאונות, היא הייתה כמעט כולה בין-אישית וקידום עצמי, שהופעלה על קהל של מלך אחד בכל פעם, והיא באופן מובהק לא התרחבה לאחריות שהכוח דרש ממנו אז.
מורשת
מותו של ויליירס לא עשה דבר כדי לפתור את המתיחות שהקריירה שלו ליבתה; הקיפאון החוקתי בין הכתר לפרלמנט שהגנתו על ידי שני מלכים העמיקה המשיך להסלים לאחר ההתנקשות שלו, והזין ישירות את המשבר שיתפרץ למלחמת האזרחים האנגלית קצת יותר מעשור לאחר מכן — מה שהופך את ה"חידה" של עלייתו, בסופו של דבר, לפחות משמעותית להיסטוריה מהנזק הניתן להסבר לחלוטין שנפילתו הותירה מאחור.