ג'ורג' פוקס

ג'ורג' פוקס

ג'ורג' פוקס (יולי 1624 לפי הלוח היוליאני (יולי–אוגוסט 1624 לפי הלוח הגרגוריאני) – 13 בינואר 1691 לפי הלוח היוליאני (23 בינואר 1692 לפי הלוח הגרגוריאני)) היה מיסטיקן נוצרי ומתנגד דתי אנגלי, שהיה ממייסדי החברה הדתית של החברים (Religious Society of Friends), הידועה בכינוי קווייקרים (Quakers) או חברים. כבנו של אורג מלסטרשייר (Leicestershire), הוא חי בתקופה של תהפוכות חברתיות ומלחמות. הוא מרד ברשויות הדתיות והפוליטיות על ידי הצעת גישה יוצאת דופן ובלתי מתפשרת לאמונה הנוצרית. הוא נסע ברחבי בריטניה כמטיף מתנגד, ביצע מאות ריפויים, ולעתים קרובות נרדף על ידי הרשויות שהסתייגו מדרכו.

בשנת 1669 נישא למרגרט פל (Margaret Fell), אלמנתו של תומאס פל (Thomas Fell), תומך אמיד שהיה חבר מוביל בקהילה. פעילותו הדתית התרחבה והוא ערך מסעות בצפון אמריקה ובארצות השפלה. הוא נעצר ונכלא פעמים רבות בשל אמונותיו. את העשור האחרון לחייו הקדיש לעבודה בלונדון כדי לארגן את תנועת הקווייקרים המתרחבת. למרות הבוז שרחשו לו כמה אנגליקנים ופוריטנים, הוא זכה להערכה מצד ויליאם פן (William Penn), שהמיר את דתו לקווייקריות, ומצד הלורד פרוטקטור אוליבר קרומוול (Oliver Cromwell).

שנים מוקדמות

### ילדות ונעורים

לידה ומשפחה

פוקס נולד ביולי 1624 בכפר דרייטון-אין-דה-קליי (Drayton-in-the-Clay), הידוע כיום כפני דרייטון (Fenny Drayton), בלסטרשייר. אין תיעוד מדויק של יום הולדתו או תאריך הטבלתו. הוא היה הבכור מבין שישה ילדים לפחות ששמותיהם ידועים (המספר המדויק אינו ידוע), שנולדו לכריסטופר פוקס (Christopher Fox) ואשתו מרי (Mary), לבית לאגו (Lago). שמות אחיו, כפי שעלו מאזכורים מפוזרים בכתביו של פוקס, היו דורותי, ג'ון (לימים מפולסוורת') וקתרין. שני ילדים נוספים של משפחת פוקס מופיעים ברישומי הטבילה של הקהילה בדרייטון, בשמות מרי ושרה, כנראה הצעירים שבבני הזוג.

כריסטופר פוקס היה אורג מצליח, שהיה ידוע לשכניו כ"כריסטר הצדיק" (Righteous Christer), כנראה מתוך זלזול במוסר הפוריטני המוקפד שלו. אף על פי כן, הוא זכה להערכה מספקת כדי להתמנות לכנסיית דרייטון עד שנת 1638, כאשר פוקס היה בן 14. ביוגרפים מודרניים הציעו שהקשר של פוקס עם אביו היה טעון, תוך ציון העובדה שלא תיעד את מותו, שרבים מהאזכורים שלו מציגים אותו כדמות עוינת, ושהוא מייחס לו רק "זרע של אלוהים" ולא בשלות מלאה בקדושה.

אמו של פוקס, מרי לאגו, הייתה בת לאחת ממשפחות האיכרים החופשיים (yeomen) הרבות בשם לאגו מאזור דרייטון, אולי בקשר לאצולה מקומית זוטרה, והיא נישאה לאדם ממעמד חברתי נמוך מזה שבו גדלה. ויליאם פן כתב שהיא הייתה "אישה בעלת השכלה מעל רוב בנות מעמדה במקום בו חיה". פוקס עצמו תיאר אותה כ"אישה ישרה... משושלת הקדושים", ככל הנראה רפרנס לקשר משפחתי לרוברט גלובר (Robert Glover), שנשרף בקובנטרי ב-1555, או לג'ויס לואיס (Joyce Lewis), שנשרפה בליצ'פילד ב-1557. אבות אבות אלו הוצאו להורג במהלך הרדיפות המריאניות בשל אמונתם הפרוטסטנטית. הקשר של פוקס עם אמו היה ככל הנראה קרוב הרבה יותר, והוא תיעד חוויה של צער עמוק כששמע על מותה ב-1673: "באמת ובתמים אהבתי אותה כפי שבן יכול לאהוב אם; שכן היא הייתה אישה טובה, כנה, בעלת מידות טובות ובעלת טבע ישר." ויליאם פן ציין כי "היא הייתה עדינה וסלחנית כלפיו, כך שממנה הוא פגש קשיים מעטים".

ויליאם פן יתאר מאוחר יותר את הוריו של פוקס כ"ישרים ואמידים", מה שמשקף את העובדה שמשפחת פוקס הייתה אמידה באופן יוצא דופן לנסיבותיהם, כחברים עשירים יחסית במעמד הביניים האנגלי המתהווה. הם היו מסוגלים לספק לבנם הבכור כספים במהלך מסעותיו הדתיים המוקדמים, והודו בפני נתנאל סטיבנס (Nathaniel Stephens), כומר הקהילה, שהם שלחו את הצעיר לדרכו עם "כמות גדולה של זהב וכסף". עושרה של המשפחה ניכר במיוחד בתקרית בזמן שפוקס היה כלוא בכלא דרבי (Derby Gaol) ב-1650, כאשר הוריו הפקידו 100 ליש"ט כערבות, בתוספת שוחד של 50 ליש"ט. כאשר כריסטופר מת בסוף שנות ה-50 של המאה ה-17, הוא הוריש לפוקס ירושה משמעותית, שתסייע לתמוך בדרשות הנודדות שלו לשארית חייו, וכן ירושות קטנות יותר לאחיו הצעירים. פוקס עצמו החזיק בנכסים במזומן, הלוואות והשקעות בשווי של כ-700 ליש"ט כמה שנים לפני מותו, מידה משמעותית של עושר אישי, שרובו כנראה יתרת ירושתו.

מקום הולדתו היה ונותר קהילה כפרית קטנה, השוכנת כ-15 מייל (24 ק"מ) דרום-מערבית ללסטר, 10 מייל (16 ק"מ) צפונית לקובנטרי, וכמייל אחד משוק בוסוורת' (Market Bosworth). המקום ממוקם כמה מאות מטרים מהדרך הרומית העתיקה ווטלינג סטריט (Watling Street), גבול לסטרשייר-ווריקשייר והמידלנדס, שהיה פעם הגבול בין הדנלאו (Danelaw) לאנגליה האנגלו-סקסונית, וכשמונה מייל צפונית-מערבית להיי קרוס (High Cross), שם פוגשת ווטלינג סטריט את דרך פוס (Fosse Way), והוא שוכן קרוב למרכז הגאוגרפי של אנגליה. אדמות האחוזה של הכפר הוחזקו על ידי משפחת פיורפוי (Purefoy), פוריטנים וקרובי משפחה של הרגייסיד (רוצח המלך) ויליאם פיורפוי. שום מבנים אינם שורדים בפני דרייטון מתקופתו של פוקס מלבד כנסיית הקהילה. הכנסייה מכילה את אגן הטבילה שבו מניחים שפוקס ואחיו הוטבלו ואת קבריהם המפוארים של בני משפחת פיורפוי.

קיימות שתי מסורות סותרות לגבי מקום הולדתו ובית ילדותו, שהיה ככל הנראה גם מקום עבודתו של כריסטופר פוקס, ולא ניתן לזהות את מיקומו במדויק. הראשונה מציעה שהקוטג' היה ידוע בשם 'חצר הכלב' (Dog Yard) ונשאר עומד עד סוף המאה ה-19. בית זה צולם לפני הריסתו והתמונה הופצה רבות תחת הכותרת 'מקום הולדתו של פוקס'. 'חצר הכלב' עמד באתר של 'לודג' פארם קוטג'ז' הנוכחיים, בין 'פוקס קוברט' ל'מגרש המשחקים', הידוע גם כ'פארק של אדלייד'. תומאס הודג'קין מתעד תוכנית אמריקאית להעביר את שלד ה'דוג יארד' לפנסילבניה לצורך שחזור. התוכנית בוטלה כאשר עלה חוסר הוודאות לגבי מעמדו כמקום הולדתו של פוקס. מסורת מקומית חלופית התמידה והציעה שביתו של פוקס נהרס בסוף המאה ה-18, ומיקומו אינו ידוע. אובליסק זיכרון הוקם לכבוד פוקס בשנת 1872 על ידי אחד מבני משפחת ברייסברידג' (Bracebridge) מהולי לינדלי הול הסמוכה. האנדרטה ממוקמת בפינת עיקול ברחוב אולד פורג' (Old Forge Road). מאז המאה ה-19, פני דרייטון וסביבתה הפכו לאתר עלייה לרגל מרכזי עבור קווייקרים, המכונה בדרך כלל 'ארץ 1624'.

השפעות דתיות מוקדמות

לידתו וחינוכו של פוקס נפלו בתקופת סטיוארט המוקדמת, לקראת סוף התקופה השקטה יחסית שבין הרפורמציה האנגלית למלחמת האזרחים האנגלית. הרפורמציה הפכה את אנגליה, שהייתה פעם קתולית באופן הומוגני, לחברה של פילוגים דתיים עמוקים: ראשית בין פרוטסטנטים לבין קתולים סרבנים, ושנית בין סוגים שונים של זרמים פרוטסטנטיים. ראשית, האנגליקנים, אלו שהיו שבעי רצון מההסדר הדתי של אליזבת הראשונה לכנסיית אנגליה (דרך אמצע, או via media, המשלבת תאולוגיה רפורמית ומדיניות אפיסקופלית עם מסורות קתוליות באמצעות הליטורגיה המפייסת של 'ספר התפילה המשותף') והרפורמות שלאחר מכן של צ'ארלס הראשון וויליאם לאוד (William Laud) (שהביאו לפילוג באנגליקניזם בין תפיסות קלוויניסטיות לארמיניאניות לגבי רצון חופשי ותורת הישועה, והחמירו את הפילוג הקיים בין מפלגות הכנסייה הנמוכה והגבוהה). שנית, הפוריטנים, שהיו בעצמם מפוצלים בין פרסביטריאנים (מפלגת הכנסייה הנמוכה של הכנסייה הממוסדת, שביקשו לחזק את התאולוגיה הקלוויניסטית שלה, לארגן אותה מחדש למדיניות פרסביטריאנית, ולרפורמה בליטורגיה שלה מתוך מערכת הקהילה) לבין קונגרגציונליסטים מוקדמים, ספראטיסטים ועצמאיים (אלו שפרשו ממערכת הפולחן הקהילתי כדי להקים כנסיות משלהם, בהשראה קלוויניסטית בעיקרה). שלישית, הרדיקלים, במיוחד הבפטיסטים (אלו שהתנגדו להטבלת תינוקות וכמו האנגליקנים, היו מחולקים למפלגות ארמיניאניות וקלוויניסטיות, הגנרלים והפרטיקולרים), כמו גם הפמיליסטים (Familists) (כת מיסטית פרפקציוניסטית שרעיונותיה השפיעו רבות על הקווייקרים), והסוציניאנים (שהתנגדו לדוקטרינות השילוש הקדוש וההתגלמות, מבשרי האוניטריאנים). פילוגים אלו התגבשו והתרבו במהלך מלחמת האזרחים, במידה רבה בזכות מאמציו של פוקס. הוא נולד בערך שמונה חודשים לפני עלייתו לכס המלוכה של צ'ארלס הראשון, שבוזז לבית הנבחרים, נישואיו לקתולית הנרייטה מריה, רדיפת הפוריטנים והמדיניות הדתית הלא פופולרית של הכנסייה הגבוהה שלו יסייעו להצית את מלחמת האזרחים.

בפני דרייטון, הפטרונות (הזכות למנות אנשי דת) של כנסיית הקהילה הוחזקה על ידי משפחת פיורפוי הפוריטנית. הם טיפחו את הנאמנות האיתנה של הקהילה לכנסייה הנמוכה עוד מימי אליזבת. אנתוני נאטר (Anthony Nutter), פרסביטריאני רדיקלי בולט, היה כומר הקהילה בין 1586 ל-1605. הרישומים של דיוקסיית לינקולן מראים שהוא סירב ללבוש גלימות, לכרוע ברך במהלך התפילות, לעשות את סימן הצלב במהלך הטבלות, או לדבוק באחד מהסממנים של הליטורגיה הקתולית בכנסיית אנגליה. הוא עמד לזמן קצר בפני מאסר ב-1590 והודח מתפקידו ב-1604 על שסירב להתאים את עצמו לרפורמות הדתיות של ג'יימס הראשון לאחר ועידת המפטון קורט. למרות הגישה הלא שנויה במחלוקת יחסית של יורשו רוברט מייסון (Robert Mason), כומר בין 1606 ועד מותו ב-1638 והמלמד של פוקס בילדותו, זיכרון הרדיקליות של נאטר המשיך להשפיע על מקום הולדתו של פוקס. לאורך מלכותם של ג'יימס וצ'ארלס הראשון, מקרים של תושבים שנודו בשל סירובם לקבל את סעודת האדון מופיעים ברישומי הכנסייה, במיוחד מרגרט פטי, ג'ורג' הרד, ג'ורג' אורטון, ג'ורג' באטלינג וג'ורג' סמית'. ג'ורג' מייסון מת ב-1638 ונתנאל סטיבנס החליף אותו ככומר של פני דרייטון כאשר פוקס היה בן 14. סטיבנס ימלא תפקיד בולט בחייו של פוקס, תחילה כיועץ רוחני, ולאחר מכן כיריב מרכזי במחוז מגוריו.

באשר לשאלה האם הרדיקליות הדתית שהייתה נפוצה בכפר השפיעה על הגישה הדתית של הוריו של פוקס, הראיות מעורבות. מצד אחד, אמו ירשה מסורת חזקה של התנגדות פרוטסטנטית בתוך משפחתה; לפוקס היה דוד, ויליאם פיקרינג (William Pickering), שהיה פעיל בדרשות ההתנגדות כמטיף בפטיסטי, ולפי היומן שלו, הוריו תרגלו דת קונבנציונלית רק כלפי חוץ: "למרות שראו מעבר לכמרים, הם עדיין הלכו לשמוע אותם". מצד שני, נראה ששני הוריו התנגדו לנטישתו את כנסיית המדינה ולפעילותו הקווייקרית. יתרה מכך, אביו של פוקס מתועד כמי שתמך בחוק הקאנוני של כנסיית אנגליה מעל חופש המצפון הדתי האישי בתפקידו ככומר כנסייה. המקרה האחרון של ג'ורג' סמית' התרחש מאוחר עד 1638, מספר שבועות לאחר שנתנאל סטיבנס הפך לכומר של פני דרייטון, וכריסטופר פוקס מתועד כאחד משני הפקידים שפיקחו על נידויו. האופי הדתי של המשפחה במהלך ילדותו המוקדמת של פוקס היה אפוא קונפורמיסטי כלפי חוץ, אך נגוע בהתנגדות וברדיקליות. ביוגרף מודרני תיאר את בני משפחת פוקס כפרסביטריאנים קונפורמיים.

חינוך ואופי

אין תיעוד לכך שפוקס קיבל חינוך פורמלי כלשהו. מקובל להניח שהוא למד לקרוא, כנראה בבית, אך האם למד לכתוב בילדותו מוטל בספק. המשפטים הכתובים שלו לעתים קרובות מבלבלים ולא מאורגנים, הכתיב שלו אידיוסינקרטי והדוגמאות ששרדו לכתב ידו הן משורבטות ומאומצות בכבדות. ביוגרף מודרני הציע שכמו אנשים רבים בגילו, ייתכן שלמד לכתוב רק כאשר נדרש לכך בחייו המאוחרים, וסבורים שהוא חיבר רבים מכתביו הנרחבים בעזרת כותב מטעמו. ברור למדי שלא ידע לטינית (בחיים מאוחרים יותר ייתכן שלמד מעט עברית והיה מסוגל לדבר מעט וולשית והולנדית) ולא היה חניך בלימודים הומניסטיים קלאסיים שנלמדו על ידי אלו ממעמד חברתי גבוה יותר. כמו רוב הילדים הכפריים חסרי ההשכלה בתקופת סטיוארט המוקדמת, השכלתו של פוקס והיווצרותו הדתית היו קשורות זו בזו, והתמקדו כמעט אך ורק בידע של כתבי הקודש, 'ספר התפילה המשותף' מ-1604, והקטכיזם האנגליקני.

כתביו המאוחרים מראים רוויה יסודית בגרסת המלך ג'יימס (King James Version) של התנ"ך, עם ציטוטים ישירים או רמיזות ברורות המופיעים בכל כמה שורות במקרים רבים. בן זמנו הציע בהגזמה שאם כל עותקי כתבי הקודש יאבדו, פוקס יוכל לשחזר אותם מהזיכרון. ככל הנראה לא היה לו ידע בפילוסופיה, ספרות, מדע או היסטוריה פוסט-מקראית. באחד המקרים הוא ניסה לשכנע בן שיח שהעולם שטוח. מעבר לכתבי הקודש, נראה שהוא הביע עניין מסוים במחשבה אזוטרית, כפי שמעידה תקרית ב-1655 כאשר דיבר עם בן שיח "על תהילת הגוף הראשון ועל הלמידה המצרית" (אולי רפרנס להרמטיציזם) "ועל שפת הציפורים". 'עדותם של כמה מקרוביו של ג'ורג' פוקס', שצורפה למהדורה של תומאס אלווד (Thomas Ellwood) ליומן, מדברת כך על הלמידה של פוקס: "למרות שלא היה בעל ספרות רבה, ולא נראה מלומד במיוחד, כלפי חוץ (בהיותו מוסתר מחוכמתו של עולם זה), אך הייתה לו לשון המלומדים."

ביומנו, פוקס הצהיר על נטייתו הרצינית מגיל מוקדם ועל מחויבותו הדתית הכנה לטוהר ויושרה. הוא היה ילד מבודד, נמנע ממשחקים ומילדים אחרים, ואף תיאר את עצמו כ"מפוחד" מהם. הוא הגיב בהלם ובסלידה כשנתקל בהתנהגות מוסרית מפוקפקת בקרב בני גילו והמבוגרים סביבו, גישה שנבעה מהרגישויות הפוריטניות של חינוכו, ובהינתן כינויו 'כריסטר הצדיק', כנראה מהשפעת אביו במיוחד. הייתה לו אימה מיוחדת מצבועים דתיים, שאפיין אותם ביומנו כ"פרופסורים" - חברים מתרגלים חיצונית של הכנסייה שלא הראו סימנים של המרה רוחנית ומוסרית. ביוגרפים מודרניים תיארו את אופיו המוקדם של פוקס כביישן, חסר כישורים חברתיים, אידיאליסט ושיפוטי: "קצת מתחסד" ו"אחד שאהב את בני האדם כמכלול אך התנגד להם מאוד כפרטים".

חניכות ותקרית אתרסטון

ככל שגדל, קרוביו של פוקס "חשבו להפוך אותי לכומר", אך התוכנית לא מומשה. פוקס אינו מתעד את הסיבה לכך, אך מחברים מודרניים הציעו חוסר כספים או שוליים של הפוריטנים בכנסיית אנגליה על ידי צ'ארלס הראשון וויליאם לאוד. הועלתה השערה שאילו פוקס היה מנסה ללמוד לכמורה, ייתכן שהיה נזרק מהאוניברסיטה בשל הכפירה שלו. במקום זאת הוא הועסק כשוליה אצל סנדלר ומגדל צאן מקומי, ג'ורג' ג'י (George Gee) מהעיירה הסמוכה מנסט (Mancetter) בתאריך לא מתועד, כנראה מתישהו לאחר יום הולדתו ה-11. נראה שהוא למד יותר מאשר רק חקלאות וסנדלרות, שכן המיזם של ג'י דרש ממנו לפתח מיומנויות הנהלת חשבונות ומנהלה גם כן. על תפקידו כרועה, ויליאם פן ציין לאחר מותו כי "הוא מצא את רוב העונג בצאן... עיסוק שהתאים מאוד לרוחו במספר מובנים, הן בשל תמימותו ובדידותו; והיה דמות צודקת למשרתו ולשירותו שלאחר מכן". במהלך משרתו המוקדמת, פוקס לעתים השלים את הוצאות הנסיעה שלו מרווחיו מסנדלרות. אחד ממבקריו התייחס אליו לפי מקצוע זה: "סנדלר זוטר עני" ש"לא יכול היה לחיות מעיסוקו".

בתחילת קיץ 1643, פוקס בן ה-18 הגיע למה שויליאם סי. בריית'ווייט (William C. Braithwaite) כינה "שעת ההחלטה", לאחר תקרית ביריד באתרסטון (Atherstone), עיירת שוק כארבעה קילומטרים מפני דרייטון. פוקס ישב ושתה עם צעירים אחרים – בן דודו וחברם, שניהם פוריטנים מוצהרים – שדרשו שישלם את חשבונם אם יסרב להצטרף אליהם למשחקי שתייה. בגועל, הוא שילם את החשבון אך סירב להשתתף ועזב את חברתם. תקרית זו סימנה את תחילתו של משבר רוחני ממושך, וכנראה בריאותי-נפשי, שיוביל אותו לנטוש את חניכותו. הוא יימשך עד סביבות 1647–8, היה מלווה בתחושת ייעוד לבדידות ונדודים, והתרחש על רקע מלחמת האזרחים האנגלית הראשונה (1642–1646).

המלחמה התרכזה בתחילה במחוזות המידלנדס שבהם חי פוקס. היא החלה באוגוסט 1642 כאשר צ'ארלס הראשון הניף את דגלו בנוטינגהאם, כ-50 מייל צפונית לפני דרייטון. צ'ארלס הטיל אז מצור על קובנטרי מאוחר יותר באותו חודש, והקרב הגדול הראשון של הסכסוך התחולל באוקטובר הבא באדג'היל (Edgehill), כ-30 מייל דרומית. המלחמה תימשך עד 1646, לפני שתפרוץ שוב בקצרה ב-1648.

### משבר רוחני ומסע ראשון

בספטמבר 1643 פוקס "עזבתי את קרוביי, וניתקתי כל היכרות או חברות עם צעירים או זקנים", ויצא למסע במורד ווטלינג סטריט שהסתיים בלונדון, ככל שהמשבר שלו החמיר. אופיין המדויק של קשייו אינו ברור, מתוארים ביומן במונחים כגון "צער", "תרגילים", "חשיכה גדולה", "צרת נפש", "מפותה לחטוא" ו"מפותה לייאוש" (כלומר, לוותר על התקווה לישועה). ביוגרפים מאוחרים יותר אפיינו זאת כדיכאון, סימפטום אישי לערעור הרחב של ודאויות מסורתיות שהביאה עמה מלחמת האזרחים, הימנעות מגיוס לצבא הפרלמנטרי (Roundhead) או התקפה על הכפר שלו, ובהינתן שפוקס נטוש את חניכותו ויבוא לזנוח גם את כנסיית אנגליה וגם את התאולוגיה הקלוויניסטית של הוריו, מרד נעורים קונבנציונלי. חוקרים מודרניים שיערו גם שהתפתחות מינית של גיל ההתבגרות שיחקה תפקיד במאבקו של פוקס. כפי שפוקס עצמו הצהיר במכתב שלא פורסם משנות ה-50 של המאה ה-17, "שתיתי את כוס הזנות". הוצע שהמסע הראשון שלו היה ההזדמנות לאותו איבוד בתולים מוצהר. המשבר שלו היה גם זמן של ניסויים דתיים עבור פוקס, שעלה בקנה אחד עם הניסויים הדתיים הנרחבים שהתרחשו באומה. הוא חיפש עצות מאנשי דת רבים, גם פוריטנים בכנסייה הממוסדת וגם חברים בקבוצות המתנגדים החדשות. כישלונם "לדבר למצבי" יזם את דחייתו את כמעט כל הצורות החיצוניות של הדת, ונחישות לדעת את כל האמת הדתית רק "על ידי ניסוי".

מסעו התקדם לאט בהתחלה, והוא בילה זמן בחיים קרוב לדרייטון, בלוטרת' (Lutterworth) (ביתם ומקום קבורתם לשעבר של מנהיג הלולרדים ג'ון ויקליף) ובנורת'המפטון. מאוחר יותר הוא נסע דרומה מנורת'המפטון, שוהה זמן מה בניופורט פגנל (Newport Pagnell), לפני שהגיע לברנט (Barnet) ביוני 1644. הוא עבר באזורים פרלמנטריים בעיקר, עם זאת, חיילים של שני הצדדים היו מוצבים בכפרים ובעיירות לאורך מסלולו. בזמן שהיה בברנט, פוקס היה קרוע על ידי דיכאון ואולי דחפים פיזיים (ברנט הייתה אתר נופש כפרי ללונדון ותחנת ביניים של הצבא הפרלמנטרי, הידועה בזונות שלה במהלך מלחמת האזרחים). הוא נעל את עצמו לסירוגין בחדרו למשך ימים בכל פעם או יצא לבדו אל הכפר. הוא היה בן כ-20 בתקופה זו.

ביקור ראשון בלונדון

עדיין סובל ממלנכוליה, פוקס עזב את ברנט לעיר לונדון בסוף קיץ 1644, הבטיח לינה וחידש היכרות עם דודו, ויליאם (או אדוארד) פיקרינג, מטיף בפטיסטי. הביקור הראשון של פוקס בלונדון עלה בקנה אחד עם התפתחויות חשובות בקרב הפוריטנים הקונפורמיים והעצמאיים והרדיקלים – אולי מוזכר בעקיפין בשורתו ביומן, "הסתכלתי על הפרופסורים הגדולים של העיר לונדון". הוא ציין שרבים בתנועה הבפטיסטית הצעירה של דודו היו, כפי שכינה זאת, "עדיין רכים" (כלומר לא כבולים לדוקטרינה קלוויניסטית ועדיין פתוחים לחוויה דתית אישית). אף על פי כן, באוקטובר 1644, כמעט בוודאות בזמן שפוקס היה בעיר, שבע קהילות בפטיסטיות לונדוניות פרסמו את ה'ווידוי הבפטיסטי הלונדוני הראשון', הצהרת אמונה קלוויניסטית איתנה. זו הייתה תגובה לאספת וסטמינסטר (Westminster Assembly) הרשמית של אנשי דת פוריטנים, שנפגשו ממש מעבר לנהר התמזה, בחדר ירושלים במנזר וסטמינסטר, בהוראת הפרלמנט הארוך. קבוצה זו הייתה אחראית לניסוח המסמכים החוקתיים לכנסייה פרסביטריאנית אנגלית שלא מומשה מעולם, 'וידוי וסטמינסטר' ו'ספר הדרשות לפולחן ציבורי', שניהם פורסמו ב-1644. הדיכאון של פוקס נמשך במהלך זמנו בלונדון, בעוד מורת רוחו מהזרם המרכזי ומהבפטיסטים הרדיקליים גברה.

חזרה למידלנדס

לאחר כמעט שנה של נסיעות, פוקס חזר למשפחתו בדרייטון, כנראה ב-1645, ייאושו הרוחני עדיין לא נפתר. הוא קיבל ידיעה בלונדון שהוריו דואגים לשלומו בעיצומה של מלחמת האזרחים, וחוזר סביב זמן המצור והביזה האכזריים של לסטר (31 במאי 1645), בירת מחוז לסטרשייר הולדתו, והניצחון הפרלמנטרי המכריע בקרב ניזבי (14 ביוני 1645), בנורת'המפטונשייר השכנה. משפחתו דחקה בו להינשא, בעוד אחרים יעצו לו להתגייס לצבא הפרלמנטרי. לא מרוצה מאף אחת מהאפשרויות, הוא בילה במקום זאת תקופה קצרה בלינה אצל כומר פוריטני בקובנטרי, כ-10 מייל דרומית לדרייטון. קובנטרי הייתה אז מרכז מוביל של קלוויניזם, שנחשבה ל"ז'נבה שנייה", ופוקס חייב היה לחזות ממקור ראשון בהשפעת המהפכה הפרסביטריאנית שעיצבה מחדש את החיים הדתיים ברוב ערי הפרלמנט ברחבי אנגליה. למרות הקלוויניזם האיתן של העיר, הוא מזכיר מפגשים עם הרבה "אנשים רכים" (כלומר אלו הפתוחים לחוויה דתית) בקובנטרי. לאחר כמה חודשים, חזר להתגורר בדרייטון למשך כשנה נוספת. במהלך זמן זה הייאוש הרוחני שלו העמיק. היומן מדבר על מלנכוליה עמוקה, פרקי זמן ארוכים של הליכה לילית מבודדת, וחיפוש קדחתני אחר עצה. נתנאל סטיבנס, כומר הקהילה של פוקס מאז גיל ההתבגרות המוקדם, קלוויניסט פרסביטריאני ותאולוג אקדמי במסורת הסכולסטית, עשה בהתחלה כמיטב יכולתו כדי לשרת אותו בחסד, והם ביקרו זה את זה לעתים קרובות. סטיבנס החשיב את פוקס כצעיר מוכשר, אך השניים היו חלוקים בסוגיות רבות, ומאוחר יותר הוא כינה את פוקס משוגע ודיבר נגדו.

לאחר שהתייאש מעצתו של סטיבנס, הוא חיפש את עצתם של שורה של אנשי דת מקומיים סביב גבול לסטרשייר-ווריקשייר. הכומר ה"עתיק" של מנסט, ריצ'רד אייבל, אמר לו לקחת טבק (שפוקס לא אהב) ולשיר את המזמורים (הוא לא יכול היה לשיר). אייבל התעייף ממנו מהר, גדל כעוס, וריכל לצאנו על מה שאמר. איש דת אחר בטמוורת' נראה לו טיפש. שלישי, ד"ר קראדוק מקובנטרי, איבד את סבלנותו כשפוקס דרך בטעות על ערוגת פרחים בגינתו. רביעי, ג'ון מאצ'ין מאתרסטון, המליץ על הקזת דם, שכאשר בוצעה, לא הפיקה דם. ככל שכל יועץ כנסייתי אכזב אותו, מצבו של פוקס החמיר. הסגפנות הפוריטנית שלו התעצמה בתקופה זו, וב-1645 הוא זנח את חגיגת חג המולד כדי להקדיש את עצמו למשימות סיוע לעניים. הוא גם סירב להשתתף בחגיגות חתונה, ושולח רק מתנה של כסף סיוע לזוגות עניים.

ניסיונו של פוקס עם מתנגדים בתקופה מעצבת זו היה מעורב יותר מזה של אנשי הדת של הכנסייה הממוסדת. הוא הביע הערצה ל"רוך" של רבים, במיוחד בפטיסטים ומיסטיקנים, ואימה מאחרים, ספציפית מקשיחות קלוויניסטית, דגש יתר על "חטא וחוסר שלמות", ומאי-אורתודוקסיה מקראית בוטה, במיוחד מאלו ששללו שלנשים יש נשמות אלמותיות. למרות סימפתיה מזדמנת, עם זאת, הוא סירב בתוקף להצטרף לאף אחת מקבוצות המתנגדים הקיימות.

"פתחונות" ראשוניים ופריצה עם הכנסייה הממוסדת

משבר האמון של פוקס הגיע לשיאו באביב 1646 עם ההתגלויות הראשונות שלו, או "פתחונות" (openings) כפי שכינה זאת. הם הובילו אותו לדחות כל פעילות דתית קונבנציונלית (מלבד קריאת כתבי הקודש), ובכך נכנס לסכיזמה עם כנסיית אנגליה. הצעד מוצג ביומן כשלושה חזיונות, התגלויות, הבנות, או "פתחונות":

- שתלמידות ללא טבילה רוחנית וקידוש אישי היא שקרית. ככל הנראה התקבל בזמן הליכה לעבר שער, אולי שערי סוונסוול או קוק סטריט ששרדו, בחומות העיר קובנטרי.

- על העודפות של משרד כנסייתי בשכר. התקבל בצורה מרגשת בזמן הליכה בשדות בבוקר יום ראשון.

- על העודפות של מבנים קדושים, שמאז החל לכנות "בתי צריח" (steeple-houses).

אף שהיו מרכזיים למסר המאוחר שלו, אלו היו תסמינים של שכנוע רחב יותר שהתגבש סביב 1646: שאלוהים נגיש ישירות ללא מתווך, כפי שבא לידי ביטוי באחד הקטעים האהובים והמצוטטים ביותר של פוקס:

> כפי שנטשתי את הכמרים, כך עזבתי גם את המטיפים הנפרדים... וכאשר כל תקוותיי בהם ובכל בני האדם אבדו, כך שלא היה לי דבר חיצוני לעזור לי, ולא יכולתי לדעת מה לעשות, אז, הו, אז, שמעתי קול שאמר, "יש אחד, אפילו המשיח ישו, שיכול לדבר למצבך"; וכששמעתי זאת ליבי קפץ משמחה... ואת זאת ידעתי מניסיוני.

גם משפחתו של פוקס וגם נתנאל סטיבנס נחרדו מסירובו להגיע לכנסייה, מה שעקב זמן קצר לאחר מכן, ועורר התנגדות משמעותית מצד שניהם. בתגובה הוא ציטט את איגרת יוחנן הראשונה (2:27): "והמשחה אשר לקחתם ממנו שוכנת בכם, ואין לכם צורך כי ילמד אתכם איש".

פוקס החליט לא לקבל שום אמת רוחנית שלא נלמדה לו באופן אישי ו"מניסיוני" (experientially) בתפילה, מפתח הרגל חלופי של פולחן בשתיקה מבודדת תוך קריאה ומדיטציה על כתבי הקודש. היומן מתאר זאת בצורה מקסימה במונחים הבאים: "הייתי הולך לפרדס או לשדות, עם התנ"ך שלי, לבדי... בעצים חלולים ובמקומות בודדים עד רדת הלילה; ולעתים קרובות בלילה הייתי מסתובב". תפילה והרהורים פנימיים אלו הובילו לפריצות דרך רוחניות הדרגתיות ולניסוח הבנתו המיסטית והייחודית לנצרות. תקופה המסומנת ב"פתחונות" משמחים וצער מתמשך עקבה, במהלכה חידש את נסיעותיו סביב תחילת 1647 והחל בהדרגה להטיף את רעיונותיו.

הדחייה האישית של פוקס את הסמכות הכנסייתית עלתה בקנה אחד עם קריסה מוחלטת של הסדר בכנסיית אנגליה. עם הוצאתו להורג של ויליאם לאוד, הארכיבישוף מקנטרברי, בינואר 1645, סמכות הבישופים התפוררה למעשה. מאוחר יותר באותה שנה, באוקטובר, העביר הפרלמנט הארוך את צו ביטול הארכיבישופים והבישופים, תוך הסרת המבנה האפיסקופלי מהכנסייה באופן רשמי. בעקבות 'הטיהור של פרייד' (Pride's Purge) ב-1648, התקווה ארוכת השנים של הפוריטנים לרפורמה פרסביטריאנית המבוססת על הצעות אספת וסטמינסטר סוכלה. עד ספטמבר 1650, הפרלמנט ביטל את חוק האחידות, מה שהפך את ההגעה לכנסיות הקהילה ביום ראשון לאופציונלית. זה הכיר בכתות הקיימות ועודד המון חדשות, כולל הקווייקרים של פוקס.

החברה הדתית של החברים

ב-1647 החל פוקס להטיף בציבור: בשווקים, בשדות, בפגישות שנקבעו מסוגים שונים או אפילו לעתים ב"בתי צריח" (כנסיות) לאחר השירות. פוקס אמר ביומנו: 'וכשהלכתי לצד בית הצריח, בעיר מנספילד אמר לי האלוהים, מה שאנשים רומסים תחת רגליהם חייב להיות מזונך. וכשאמר זאת האלוהים הוא פתח בפניי כיצד אנשים ופרופסורים רמסו את החיים, אפילו את חייו של המשיח רמסו תחת רגליהם...' מנספילד בנוטינגהאם היא עיר שאליה עבר ג'ורג' פוקס. בית הצריח במנספילד היה כנסיית פטרוס ופאולוס הקדושים.

דרשותיו העוצמתיות החלו למשוך קהל קטן. לא ברור באיזו נקודה הוקמה החברה של החברים, אך בוודאות הייתה קבוצת אנשים שנהגה לנסוע יחד. בהתחלה, הם קראו לעצמם "ילדי האור" (Children of the Light) או "חברי האמת" (Friends of the Truth), ומאוחר יותר פשוט "חברים" (Friends). נראה שפוקס בתחילה לא היה מעוניין לייסד כת, אלא רק להכריז על מה שראה כעקרונות הטהורים והאותנטיים של הנצרות בפשטותם המקורית, אם כי לאחר מכן הפגין יכולת רבה כמארגן דתי במבנה שהעניק לחברה החדשה.

היו מספר רב של זרמים נוצריים יריבים שהחזיקו בדעות מגוונות מאוד באותה תקופה; האווירה של מחלוקת ובלבול נתנה לפוקס הזדמנות להציג את אמונותיו שלו באמצעות דרשותיו האישיות. הדרשות של פוקס התבססו על כתבי הקודש אך היו יעילות בעיקר בשל החוויה האישית העמוקה שהיה מסוגל להקרין. הוא היה חריף לגבי אי-מוסריות, מרמה וגביית מעשרות ודחק במאזיניו לנהל חיים ללא חטא, תוך הימנעות מהשקפת האנטינומיזם של הרנטרים (Ranters) לפיה מאמין הופך אוטומטית לחסר חטא. עד 1651 הוא אסף סביבו מטיפים מוכשרים אחרים והמשיך לשוטט בארץ למרות קבלת פנים קשה מצד חלק מהמאזינים, שהיו מלקים ומכים אותם כדי לגרש אותם. ככל שהמוניטין שלו התפשט, דבריו לא התקבלו על ידי כולם. כמטיף בלתי מתפשר, הוא הטיח מחלוקת וסתירה בפני יריביו. הפולחן של החברים בצורה של המתנה שקטה המופרעת על ידי פרטים המדברים כפי שהרוח מניעה אותם נראה כמעוגן היטב עד תקופה זו, אם כי לא מתועד כיצד זה הגיע לידי כך; ריצ'רד באומן (Richard Bauman) טוען כי "דיבור היה מאפיין חשוב של הפגישה לפולחן מהימים המוקדמים ביותר של הקווייקריזם".

### מאסר

פוקס התלונן בפני שופטים על החלטות שראה כלא מוסריות, כפי שעשה במכתב על המקרה של אישה שהייתה אמורה להיות מוצאת להורג בגין גניבה. הוא יצא נגד תשלום המעשרות שנועדו לממן את הכנסייה הממוסדת, שלעתים קרובות הגיעו לכיסיהם של בעלי אדמות נעדרים או מכללות דתיות הרחוקות מהקהילה המשלמת. לדעתו, מכיוון שאלוהים נמצא בכל מקום וכל אחד יכול להטיף, הכנסייה הממוסדת הייתה מיותרת והסמכה אוניברסיטאית לא רלוונטית למטיף. סכסוך עם סמכות אזרחית היה בלתי נמנע. פוקס נכלא מספר פעמים, הפעם הראשונה בנוטינגהאם ב-1649. בדרבי ב-1650 הוא נכלא בגין חילול הקודש; שופט לעג להפצרתו של פוקס "לרעוד מדבר ה'", וכינה אותו ואת חסידיו "קווייקרים" (רועדים). לאחר שסירב להילחם נגד החזרת המלוכה (או לאחוז בנשק מכל סיבה שהיא), גזר דינו הוכפל. הסירוב להישבע שבועות או לאחוז בנשק הפך להיות חשוב הרבה יותר בהצהרותיו הציבוריות. סירוב להישבע משמעו היה שניתן להעמיד לדין קווייקרים תחת חוקים המחייבים נתינים להצהיר נאמנות והפך עדות בבית משפט לבעייתית. במכתב משנת 1652 (זה שהוקם על ידי החרב), הוא דחק בחברים לא להשתמש ב"כלי זין בשרניים" אלא ב"כלי זין רוחניים", באומרו, "תנו לגלים [כוחן של האומות] להישבר מעל ראשיכם".

בשנת 1652, פוקס הטיף במשך כמה שעות תחת עץ אגוז בבאלבי (Balby), שם תלמידו תומאס אולדהם (Thomas Aldham) היה גורם מרכזי בהקמת הפגישה הראשונה באזור דונקסטר. באותה שנה הרגיש פוקס שאלוהים הוביל אותו לטפס על גבעת פנדל (Pendle Hill), שם חזה בחזון של נשמות רבות הבאות אל המשיח. משם נסע לסדברג (Sedbergh), שם שמע שקבוצת מחפשים (Seekers) נפגשת, והטיף ליותר מאלף אנשים על פירבנק פל (Firbank Fell), משכנע רבים, כולל פרנסיס האוגיל (Francis Howgill), לקבל את העובדה שהמשיח עשוי לדבר לאנשים ישירות. בסוף החודש שהה בסווארת'מור הול (Swarthmoor Hall), ליד אולברסטון, ביתם של תומאס פל, סגן צ'נסלור של דוכסות לנקסטר, ואשתו, מרגרט. סביב אותה תקופה, הפגישות האד-הוק של חברים החלו להפוך לפורמליות ופגישה חודשית הוקמה במחוז דורהאם. מרגרט הפכה לקווייקרית, ולמרות שתומאס לא המיר את דתו, היכרותו עם החברים התגלתה כמשפיעה כאשר פוקס נעצר בגין חילול הקודש באוקטובר. פל היה אחד משלושה שופטים מנהלים, והאישומים נדחו בטענה טכנית.

פוקס נשאר בסווארת'מור עד קיץ 1653, אז עזב לקרלייל, שם נעצר שוב בגין חילול הקודש. אף הוצע להוציאו להורג, אך הפרלמנט ביקש את שחרורו במקום ש"צעיר... ימות בגלל דת". מאסרים נוספים הגיעו בלונדון ב-1654, לונסטון ב-1656, לנקסטר ב-1660, לסטר ב-1662, שוב בלנקסטר וסקרבורו ב-1664–1666 וווסטר ב-1673–1675. אישומים כללו בדרך כלל גרימת הפרעה ונסיעה ללא אישור. קווייקרים הסתבכו עם חוקים שנאכפו באופן לא סדיר האוסרים על פולחן לא מורשה, בעוד פעולות שמונעו מאמונה בשוויון חברתי – סירוב להשתמש או להכיר בתארים, להוריד כובעים בבית משפט או להשתחוות בפני אלו שהחשיבו את עצמם עליונים חברתית – נתפסו כחוסר כבוד. בעודו כלוא בלונסטון, כתב פוקס, "המשיח אדוננו ומורנו אומר 'אל תישבעו כלל, אלא יהיו דבריכם הן, הן, ולא, לא, כי כל המוסיף על אלה מן הרע הוא'. ... השליח יעקב אומר, 'אחי, מעל לכל, אל תישבעו, לא בשמים ולא בארץ, ולא בכל שבועה אחרת. שמא תיפלו לגינוי.'"

בכלא המשיך ג'ורג' פוקס לכתוב ולהטיף, מרגיש שמאסר הביא אותו במגע עם אנשים שהיו זקוקים לעזרתו – הסוהרים כמו גם חבריו לאסירים. ביומנו, הוא אמר לשופט שלו, "אלוהים אינו שוכן במקדשים מעשה ידי אדם". הוא גם ביקש להוות דוגמה במעשיו שם, מפנה את הלחי השנייה כשהוא מוכה ומסרב להראות לשוביו רגשות מדוכאים.

### מפגשים עם קרומוול

הפרלמנטרים גדלו בחשדנותם כלפי מזימות מלוכניות וחששו שהקבוצה המטיילת עם פוקס שואפת להפיל את הממשלה: עד אז פגישותיו משכו באופן קבוע קהל של יותר מאלף. בתחילת 1655 הוא נעצר בוויטסטון, לסטרשייר ונלקח ללונדון תחת משמר חמוש. במרץ הובא לפני הלורד פרוטקטור, אוליבר קרומוול. לאחר שהצהיר שאין לו כוונה לאחוז בנשק, פוקס היה מסוגל לדבר עם קרומוול רוב הבוקר על החברים. הוא יעץ לו להקשיב לקולו של אלוהים ולציית לו, כך שכאשר פוקס עזב, קרומוול "בדמעות בעיניו אמר, 'בוא שוב לביתי; שכן אם אתה ואני היינו רק שעה ביום יחד, היינו קרובים יותר זה לזה'; מוסיף שהוא לא מאחל [לפוקס] יותר רע ממה שהוא מאחל לנשמתו שלו."

פרק זה נזכר מאוחר יותר כדוגמה ל"אמירת אמת לכוח", טכניקת הטפה שבאמצעותה קווייקרים מאוחרים יותר קיוו להשפיע על החזקים. למרות שלא נעשה בה שימוש עד המאה ה-20, הביטוי קשור לרעיונות של דיבור פשוט ופשטות שפוקס תרגל, אך מונע על ידי המטרה הארצית יותר של מיגור מלחמה, אי-צדק ודיכוי.

פוקס עתר לקרומוול במהלך 1656 כדי להקל את רדיפת הקווייקרים. מאוחר יותר באותה שנה, הם נפגשו בפעם השנייה בווייטהול. ברמה האישית, המפגש עבר טוב; למרות אי-הסכמות בין שני הגברים, הייתה להם מערכת יחסים מסוימת. פוקס הזמין את קרומוול "להניח את כתרו לרגלי ישו" – מה שקרומוול סירב לעשות. פוקס פגש את קרומוול שוב פעמיים במרץ 1657. פגישתם האחרונה הייתה ב-1658 בהמפטון קורט, אם כי לא יכלו לדבר זמן רב או להיפגש שוב בגלל מחלתו המחמירה של הפרוטקטור – פוקס אף כתב ש"הוא נראה כמו איש מת". קרומוול מת בספטמבר של אותה שנה.

### ג'יימס ניילר

אחד הקווייקרים הראשונים שהמירו את דתם, ג'יימס ניילר (James Nayler) מיורקשייר, עלה כמטיף בולט בלונדון בסביבות 1655. קרע החל להיווצר בין חסידיו של פוקס לאלו של ניילר. כשהוחזק פוקס כאסיר בלונסטון, ניילר נע דרום-מערבה לכיוון לונסטון במטרה לפגוש את פוקס ולרפא כל קרע. בדרך הוא נעצר בעצמו והוחזק באקסטר. לאחר שפוקס שוחרר מכלא לונסטון ב-1656, הוא הטיף ברחבי המערב. בהגיעו לאקסטר בסוף ספטמבר, פוקס התאחד עם ניילר. ניילר וחסידיו סירבו להסיר את כובעיהם בזמן שפוקס התפלל, מה שפוקס תפס כעלבון אישי ודוגמה רעה. כשניילר סירב לנשק את ידו של פוקס, פוקס אמר לניילר לנשק את כף רגלו במקום. ניילר נעלב והשניים נפרדו בצורה מרירה. פוקס כתב ש"כעת עלתה רוח רעה בקרב החברים".

לאחר שחרורו של ניילר עצמו מאוחר יותר באותה שנה, הוא רכב לתוך בריסטול בניצחון כשהוא משחק את תפקיד ישו בשחזור של יום ראשון של הדקלים. הוא נעצר ונלקח ללונדון, שם הפרלמנט דחה הצעה להוציאו להורג בהצבעה של 96–82. במקום זאת, הם ציוו שיעמוד בגלריה (pillory) ויוכה בשוט לאורך לונדון ובריסטול, ימותג על מצחו באות B (עבור blasphemer - מחלל קודש), לשונו תנוקב בברזל לוהט וייכלא בבידוד עם עבודת פרך. ניילר שוחרר ב-1659, אך הוא היה איש שבור. בפגישה עם פוקס בלונדון, הוא נפל על ברכיו והתחנן למחילתו של פוקס. זמן קצר לאחר מכן, ניילר הותקף על ידי גנבים בזמן שנסע לביתו למשפחתו, ומת.