גאורג פרידריך הנדל

גאורג פרידריך הנדל

גאורג פרידריך הנדל (George Frideric Handel; נולד כגאורג פרידריך הנדל, בגרמנית: Georg Friedrich Händel; 5 במרץ [לפי הלוח היוליאני 23 בפברואר] 1685 – 14 באפריל 1759) היה מלחין בארוק גרמני-בריטי, הידוע היטב בזכות האופרות, האורטוריות, ההמנונים, הקונצ'רטי גרוסי וקונצ'רטי לעוגב שלו.

הנדל נולד בהאלה, בילה את ראשית חייו בהמבורג ובאיטליה לפני שהשתקע בלונדון ב-1712, שם בילה את רוב הקריירה שלו והפך לנתין בריטי ב-1727. הוא הושפע רבות הן ממסורת המקהלה הפוליפונית של מרכז גרמניה והן ממלחיני הבארוק האיטלקי. בתורו, המוזיקה של הנדל מהווה את אחד משיאי סגנון ה"בארוק הגבוה", כשהוא מביא את האופרה האיטלקית להתפתחותה הגבוהה ביותר, יוצר את ז'אנרים האורטוריה האנגלית והקונצ'רטו לעוגב, ומציג סגנון חדש למוזיקה הכנסייתית האנגלית. הוא מוכר בעקביות כאחד המלחינים הגדולים ביותר בתקופתו.

הנדל הקים שלוש חברות אופרה מסחריות כדי לספק לאצולה האנגלית אופרה איטלקית. ב-1737 הוא עבר התמוטטות פיזית, שינה כיוון יצירתי, פנה למעמד הביניים ועבר ליצירות מקהלה באנגלית. לאחר הצלחתו עם "משיח" (1742), הוא מעולם לא הלחין שוב אופרה איטלקית. יצירותיו התזמורתיות "מוזיקת מים" ו"מוזיקה למופע הזיקוקים המלכותי" נותרו פופולריות מאוד. אחד מארבעת המנוני ההכתרה שלו, "צדוק הכהן" (Zadok the Priest), בוצע בכל הכתרה בריטית מאז 1727. הוא מת כאדם מכובד ועשיר ב-1759, בגיל 74, וזכה להלוויה ממלכתית במנזר וסטמינסטר.

העניין במוזיקה של הנדל גבר מאז אמצע המאה ה-20. המוזיקולוג וינטון דין כתב כי "הנדל לא היה רק מלחין גדול; הוא היה גאון דרמטי מהמעלה הראשונה". המוזיקה שלו זכתה להערצה על ידי מלחיני התקופה הקלאסית, במיוחד היידן, מוצרט ובטהובן.

שנים מוקדמות

### משפחה

הנדל נולד ב-1685 (באותה שנה שבה נולדו יוהאן סבסטיאן באך ודומניקו סקרלטי) בהאלה, בדוכסות מגדבורג, שהייתה אז חלק מברנדנבורג-פרוסיה. הוריו היו גאורג הנדל, בן 63, ודורותיאה טאוסט, בתו של גאורג טאוסט, כומר, ודורותיאה קונו, אחייניתו של יוהאן אולאריוס. אביו היה ספר-מנתח בולט ששירת את חצר סקסוניה-וייסנפלס ואת מרקיזות ברנדנבורג.

האלה הייתה עיר משגשגת יחסית, בית לתעשיית כריית מלח, מרכז סחר וחברה בליגה ההנזאטית. המרקיז מברנדנבורג הפך למנהל הטריטוריות הארכיבישופיות של מיינץ, כולל מגדבורג, ובתחילת המאה ה-17 החזיק את חצרו בהאלה, דבר שמשך מוזיקאים ידועים. אפילו בכנסיות הקטנות היו "נגני עוגב מוכשרים ומקהלות טובות", ומדעי הרוח והספרות פרחו (שייקספיר הועלה בתיאטראות בתחילת המאה ה-17). מלחמת שלושים השנים הביאה הרס רב להאלה, ובשנות ה-80 של המאה ה-17 היא הייתה ענייה. עם זאת, מאז אמצע המלחמה העיר הייתה תחת ניהולו של דוכס סקסוניה, וזמן קצר לאחר סיום המלחמה הוא הביא מוזיקאים שהוכשרו בדרזדן לחצרו בווייסנפלס.

האמנויות והמוזיקה, לעומת זאת, פרחו רק בקרב השכבות הגבוהות, שמשפחתו של הנדל לא הייתה חלק מהן. גאורג הנדל (האב) נולד בתחילת המלחמה והתלמד אצל ספר בהאלה בגיל 14 לאחר מות אביו. כשהיה בן 20, הוא נשא לאישה את אלמנתו של הספר-מנתח הרשמי של פרבר של האלה, וירש את המרפאה שלו. בכך, גאורג החל בנחישות בתהליך של הפיכה לאדם שבנה את עצמו; בזכות אורח חייו ה"שמרני, היציב, החסכוני וחסר ההרפתקאות", הוא הדריך את חמשת הילדים שהיו לו עם אנה שהגיעו לבגרות למקצוע הרפואה (למעט בתו הצעירה ביותר, שנישאה לפקיד ממשלתי). אנה מתה ב-1682. תוך שנה גאורג נישא שוב, הפעם לבתו של כומר לותרני, הכומר גאורג טאוסט מכנסיית סנט ברתולומיאו בגיביכנשטיין, שהגיע בעצמו משושלת ארוכה של כמרים לותרנים. גאורג פרידריך היה הילד השני מנישואים אלו; הבן הראשון נולד מת. שתי אחיות צעירות הגיעו לאחר מכן: דורותיאה סופיה, שנולדה ב-6 באוקטובר 1687, ויוהאנה כריסטיאנה, שנולדה ב-10 בינואר 1690.

### חינוך מוקדם

בתחילת חייו, מדווח כי הנדל למד בגימנסיה בהאלה, שם המנהל, יוהאן פרטוריוס, נחשב למוזיקאי נלהב. האם הנדל נשאר שם, ואם כן לכמה זמן, לא ידוע, אך ביוגרפים רבים מציעים שהוא הוצא מבית הספר על ידי אביו, בהתבסס על אפיון דמותו על ידי הביוגרף הראשון של הנדל, ג'ון מנוורינג. מנוורינג הוא המקור לכמעט כל המידע (המועט ככל שיהיה) על ילדותו של הנדל, ורוב המידע הזה הגיע מג'יי. סי. סמית' הבן, איש סודו ומעתיק התווים של הנדל. בין אם זה הגיע מסמית' או ממקום אחר, מנוורינג מדווח לעיתים קרובות על מידע שגוי. ממנוורינג מגיע הדיוקן של אביו של הנדל כמתנגד בלתי מתפשר לכל חינוך מוזיקלי. מנוורינג כותב שגאורג הנדל היה "מודאג" מנטייתו המוקדמת מאוד של הנדל למוזיקה, "נקט בכל אמצעי כדי להתנגד לכך", כולל איסור על כל כלי נגינה בבית ומניעת הנדל מלהגיע לכל בית שבו עשויים להימצא כאלה. זה לא עשה דבר כדי לרסן את נטייתו של הנדל הצעיר; למעשה, זה עשה את ההפך. מנוורינג מספר את סיפור הספינט הסודי בעליית הגג של הנדל: הנדל "מצא דרכים להשיג קלאוויקורד קטן שהועבר בחשאי לחדר בראש הבית. לחדר הזה הוא התגנב ללא הרף כשהמשפחה ישנה". למרות שג'ון הוקינס וצ'ארלס ברני ייחסו אמינות לסיפור זה, שולשר מצא אותו כמעט "בלתי יאומן" וכפרי "דמיון פואטי", ולאנג מחשיב אותו כאחד ה"סיפורים הרומנטיים" הלא מוכחים שהקיפו את ילדותו של הנדל. אך הנדל היה חייב להיות בעל ניסיון כלשהו במקלדת כדי ליצור את הרושם בווייסנפלס שהוביל לכך שקיבל הכשרה מוזיקלית רשמית.

### חינוך מוזיקלי

מתישהו בין הגילאים שבע לתשע, הנדל ליווה את אביו לווייסנפלס, שם הוא משך את תשומת ליבו של מי שהנדל החשיב מאז לאורך כל חייו כמיטיבו, הדוכס יוהאן אדולף הראשון. איכשהו הנדל הגיע לעוגב החצר בקפלת הארמון של השילוש הקדוש, שם הפתיע את כולם בנגינתו. שמיעת ביצוע זה והבחנה בגילו הצעיר של המבצע גרמו לדוכס, שהצעותיו לא היו אמורות להילקח בקלות ראש, להמליץ לגאורג הנדל שהנדל יקבל הדרכה מוזיקלית. אביו של הנדל שכר את נגן העוגב בכנסיית הקהילה בהאלה, פרידריך וילהלם צאכו הצעיר, כדי להדריך את הנדל. צאכו יהיה המורה היחיד שהיה להנדל אי פעם. בשל עבודתו בכנסייה, צאכו היה נגן עוגב "מהאסכולה הישנה", שנהנה מפוגות, קאנונים וקונטרפונקט. אך הוא היה גם בקיא בהתפתחויות במוזיקה ברחבי אירופה והלחנותיו שלו "אימצו את הסגנון הדרמטי והקונצרטי החדש".

כאשר צאכו גילה את כישרונו של הנדל, הוא הציג אותו "לאוסף עצום של מוזיקה גרמנית ואיטלקית, שהיה ברשותו, יצירות קודש וחול, ווקאליות ואינסטרומנטליות של אסכולות שונות, סגנונות שונים ושל כל מאסטר". תכונות רבות שנחשבות ל"הנדליאניות" ניתן לייחס למוזיקה של צאכו. במקביל הנדל המשיך להתאמן על הצ'מבלו, ולמד כינור ועוגב, אך לפי ברני חיבתו המיוחדת הייתה להובוי (אבוב). שולשר משער שהמסירות הצעירה שלו לכלי מסבירה את המספר הגדול של יצירות שהלחין לאבוב.

בנוגע להדרכה בהלחנה, בנוסף לכך שהנדל יישם את עצמו על עבודת פוגה וקנטוס פירמוס מסורתית, צאכו, שהכיר בכישרונותיו המוקדמים של הנדל, הציג אותו באופן שיטתי למגוון הסגנונות ויצירות המופת הכלולות בספרייתו הענפה. הוא עשה זאת על ידי דרישה מהנדל להעתיק תווים נבחרים. "נהגתי לכתוב כמו שד בימים ההם", נזכר הנדל הרבה יותר מאוחר.

חלק גדול מהעתקה זו נכנס למחברת שהנדל החזיק למשך שארית חייו. למרות שהיא נעלמה מאז, המחברת תוארה מספיק כדי להבין אילו יצירות צאכו רצה שהנדל ילמד. בין המלחינים העיקריים המיוצגים בספר תרגילים זה היו יוהאן קריגר, "מאסטר ישן" בפוגה ומלחין עוגב בולט, יוהאן קספר קרל, נציג ה"סגנון הדרומי" אחרי מורו ג'ירולמו פרסקובלדי וחיקוי מאוחר יותר על ידי הנדל, יוהאן יאקוב פרוברגר, "אינטרנציונליסט" שנלמד מקרוב גם על ידי דיטריך בוקסטהודה ויוהאן סבסטיאן באך, וגאורג מופאט, שהמיזוג שלו בין סגנונות צרפתיים ואיטלקיים וסינתזה של צורות מוזיקליות השפיעו על הנדל.

מנוורינג כותב שבמהלך תקופה זו צאכו החל לגרום להנדל לקחת על עצמו חלק מחובותיו בכנסייה. צאכו, מנוורינג טוען, נעדר "לעיתים קרובות", "בשל אהבתו לחברה, וכוס עליזה", והנדל, לכן, ניגן בעוגב לעיתים קרובות. יתרה מכך, לפי מנוורינג, הנדל החל להלחין, בגיל תשע, שירותי כנסייה לקול וכלים "ומאותו זמן אכן הלחין שירות בכל שבוע במשך שלוש שנים ברציפות". מנוורינג מסיים את הפרק הזה בחייו של הנדל במסקנה ששלוש או ארבע שנים הספיקו כדי לאפשר להנדל לעלות על צאכו, והנדל הפך "חסר סבלנות למצב אחר"; "ברלין הייתה המקום שהוסכם עליו". רשלנות בתאריכים או ברצפים (ואולי פרשנות דמיונית של מנוורינג) הופכת תקופה זו למבולבלת.

### לאחר מות אביו של הנדל

אביו של הנדל מת ב-11 בפברואר 1697. היה זה מנהג גרמני שחברים ומשפחה יחברו שירי הספד עבור בורגני אמיד כמו גאורג, והנדל הצעיר מילא את חובתו עם שיר המתוארך ל-18 בפברואר וחתום בשמו ו(מתוך כבוד למשאלות אביו) "מוקדש לאמנויות החופשיות". באותה עת הנדל למד בגימנסיה הלותרנית של האלה או בבית הספר הלטיני.

מנוורינג מתאר את הנדל נוסע לברלין בשנה שלאחר מכן, 1698. הבעיה עם מנוורינג כסמכות לתאריך זה, לעומת זאת, היא שהוא מספר כיצד אביו של הנדל התקשר עם ה"מלך" במהלך שהותו של הנדל, ודחה את הצעת החצר לשלוח את הנדל לאיטליה על מלגה ושאביו מת "לאחר חזרתו מברלין". אך מכיוון שגאורג הנדל מת ב-1697, או תאריך הנסיעה או הצהרותיו של מנוורינג על אביו של הנדל חייבים להיות שגויים. ביוגרפים מוקדמים פתרו את הבעיה על ידי קביעת שנת הנסיעה כ-1696, ואז ציינו שבגיל 11, הנדל יזדקק לאפוטרופוס, אז הם גורמים לאביו של הנדל או לחבר משפחה ללוות אותו, כל הזמן תוהים מדוע הנדל האב, שרצה שהנדל יהיה עורך דין, יוציא את הסכום כדי להוביל את בנו רחוק יותר לתוך הפיתוי של מוזיקה כקריירה. שולשר למשל גורם להנדל לנסוע לברלין בגיל 11, לפגוש גם את ג'ובאני בונונצ'יני וגם את אטיליו אריוסטי בברלין ואז לחזור בהנחיית אביו. אך אריוסטי לא היה בברלין לפני מות אביו של הנדל, והנדל לא יכול היה לפגוש את בונונצ'יני בברלין לפני 1702. ביוגרפים מודרניים מקבלים את השנה כ-1698, מכיוון שרוב הסמכויות הישנות האמינות מסכימות איתה, ומבטלים את מה שמנוורינג אומר על מה שקרה במהלך הנסיעה או מניחים שמנוורינג ערבב שני ביקורים או יותר בברלין, כפי שעשה עם נסיעותיו המאוחרות של הנדל לוונציה.

### אוניברסיטה

אולי כדי לקיים הבטחה לאביו או פשוט כי ראה את עצמו כ"מוקדש לאמנויות החופשיות", ב-10 בפברואר 1702 הנדל נרשם לאוניברסיטת האלה. אוניברסיטה זו נוסדה רק לאחרונה. ב-1694 הבוחר מברנדנבורג פרידריך השלישי (לימים מלך פרוסיה פרידריך הראשון) יצר את בית הספר, בעיקר כדי לספק פורום הרצאות למשפטן כריסטיאן תומאסיוס שגורש מלייפציג בשל דעותיו הליברליות. הנדל לא נרשם לפקולטה למשפטים, למרות שכמעט בוודאות השתתף בהרצאות. תומאסיוס היה צלבן אינטלקטואלי ואקדמי, שהיה האקדמאי הראשון שהרצה בגרמנית וגם גינה את משפטי המכשפות. לאנג מאמין שתומאסיוס החדיר בהנדל "כבוד לכבודו וחירותו של מוח האדם ולפאר החגיגי של החוק", עקרונות שהיו מושכים אותו ושומרים עליו באנגליה במשך חצי מאה. הנדל פגש שם גם את התאולוג ופרופסור לשפות מזרחיות אוגוסט הרמן פרנקה, שהיה דואג במיוחד לילדים, במיוחד יתומים. בית היתומים שייסד הפך למודל וללא ספק השפיע על הדחף הצדקני של הנדל עצמו כאשר הקצה את זכויות "משיח" לבית החולים לילדים נטושים (Foundling Hospital) בלונדון.

זמן קצר לאחר שהחל את לימודיו באוניברסיטה, הנדל (למרות שהיה לותרני) ב-13 במרץ 1702 קיבל את משרת נגן העוגב בקתדרלה הקלוויניסטית בהאלה, ה-Domkirche, והחליף את ג'יי. סי. לפורין, שעבורו שימש כעוזר. המשרה, שהייתה מינוי ניסיון לשנה, הראתה את הבסיס שקיבל מצאכו, שכן נגן עוגב וקנטור בכנסייה היו משרה יוקרתית מאוד. ממנה קיבל 5 טאלרים בשנה ומגורים בטירה המוזנחת של מוריצבורג.

בערך באותו זמן, הנדל הכיר את טלמן. מבוגר מהנדל בארבע שנים, טלמן למד משפטים בלייפציג וסייע לקנטור יוהאן קונאו (קודמו של באך ב-Thomaskirche שם). טלמן נזכר ארבעים שנה מאוחר יותר באוטוביוגרפיה עבור ה-Grundlage של מתסון: "כתיבתו של יוהאן קונאו המצוין שימשה לי כמודל בפוגה ובקונטרפונקט; אך בעיצוב תנועות מלודיות ובחינתן הנדל ואני היינו עסוקים ללא הרף, מבקרים זה את זה לעיתים קרובות וכן כותבים מכתבים".

### יצירות מהאלה

למרות שמנוורינג מתעד שהנדל כתב מדי שבוע כשהיה עוזר לצאכו וכנגן עוגב במינוי ניסיון ב-Domkirche חלק מחובתו היה לספק מוזיקה מתאימה, לא ניתן לזהות כעת יצירות קודש מתקופת האלה שלו. מתסון, לעומת זאת, סיכם את דעתו על הקנטטות הכנסייתיות של הנדל שנכתבו בהאלה: "הנדל בימים ההם הלחין אריות ארוכות מאוד, מאוד וקנטטות אינסופיות ממש, שאמנם לא היו בעלות הכישרון המתאים או הטעם הנכון, היו מושלמות ככל שהדבר נוגע להרמוניה".

יצירות קאמריות מוקדמות אכן קיימות, אך קשה לתארך כל אחת מהן לתקופתו של הנדל בהאלה. היסטוריונים רבים עד לאחרונה עקבו אחרי כריסנדר וייעדו את שש סונאטות הטריו לשני אבובים ובאסו קונטינואו כיצירתו הידועה הראשונה, שנכתבה כביכול ב-1696 (כשהנדל היה בן 11). לאנג מפקפק בתיארוך בהתבסס על תאריך בכתב יד של עותק (1700) ושיקולים סגנוניים. לאנג כותב שהיצירות "מראות היכרות מעמיקה עם סגנון הסונאטה המזוקק של אסכולת קורלי" וראויות לציון בשל "הביטחון הצורני והניקיון של המרקם". הוגווד מחשיב את כל סונאטות הטריו לאבוב כמזויפות ואף מציע שחלקים מסוימים לא ניתן לבצע על אבוב. העובדה שמקורות כתב יד אותנטיים אינם קיימים ושהנדל מעולם לא מחזר חומר מיצירות אלו הופכת את האותנטיות שלהן למפוקפקת. יצירות קאמריות מוקדמות אחרות הודפסו באמסטרדם ב-1724 כאופוס 1, אך בלתי אפשרי לדעת אילו הן יצירות מוקדמות בצורתן המקורית, ולא עיבודים מאוחרים יותר של הנדל, פרקטיקה תכופה שלו.

מהמבורג לאיטליה

מינוי הניסיון של הנדל ל-Domkirche פג במרץ 1703. עד יולי הנדל היה בהמבורג. מכיוון שלא השאיר הסבר למעבר, ביוגרפים הציעו השערות משלהם.

דונלד בורוז מאמין שהתשובה נמצאת בהתרת הכרונולוגיה המבולבלת של מנוורינג על הנסיעה לברלין. בורוז מתארך נסיעה זו ל-1702 או 1703 (לאחר מות אביו) ומסיק שמכיוון שהנדל (דרך "חבר וקרוב משפחה" בחצר ברלין) דחה את הצעתו של פרידריך לסבסד את חינוכו המוזיקלי באיטליה (עם ההבנה המשתמעת שיהפוך למוזיקאי חצר עם חזרתו), הנדל כבר לא יכול היה לצפות לקידום (בין אם כמוזיקאי, עורך דין או אחרת) בתוך ברנדנבורג-פרוסיה. מכיוון שנמשך למוזיקה חילונית ודרמטית (על ידי פגישה עם האיטלקים בונונצ'יני ואטיליו אריוסטי ודרך השפעתו של טלמן), המבורג, עיר חופשית עם חברת אופרה מבוססת, הייתה הבחירה ההגיונית.

השאלה נותרה, עם זאת, מדוע הנדל דחה את הצעת המלך, בהתחשב בכך שאיטליה הייתה מרכז האופרה. לאנג מציע שבהשפעת תורתו של תומאסיוס, אופיו של הנדל היה כזה שלא היה מסוגל להכפיף את עצמו לאיש, אפילו לא למלך. לאנג רואה בהנדל מישהו שלא יכול היה לקבל הבדלי מעמדות שדרשו ממנו לראות את עצמו כנחות חברתית. "מה שהנדל השתוקק אליו היה חופש אישי להעלות את עצמו מהסביבה הפרובינציאלית שלו לחיים של תרבות". בורוז מציין שכמו אביו, הנדל היה מסוגל לקבל טובות הנאה מלכותיות (ואריסטוקרטיות) מבלי לראות את עצמו כמשרת חצר; וכך, בהתחשב במצבה הכלכלי המביך של אמו, הנדל יצא להמבורג כדי לצבור ניסיון תוך כדי תמיכה בעצמו.

ב-1703 הוא קיבל משרה ככנר ונגן צ'מבלו בתזמורת של ה-Hamburg Oper am Gänsemarkt. שם פגש את המלחינים יוהאן מתסון, כריסטוף גראופנר וריינהרד קייזר. שתי האופרות הראשונות של הנדל, "אלמירה" ו"נרון", הופקו ב-1705. הוא הפיק שתי אופרות אחרות, "דפנה" ו"פלורינדו", שבוצעו ב-1708.

מתסון היה חבר קרוב של הנדל אך כמעט הרג אותו במריבה פתאומית במהלך ביצוע האופרה של מתסון "Die unglückselige Kleopatra, Königin von Ägypten" ב-1704. הנדל ניצל רק על ידי כפתור גדול שהסיט את חרבו של מתסון. השניים התפייסו לאחר מכן ונשארו בהתכתבות לכל החיים. זמן קצר לאחר מות חברו, מתסון תרגם את הביוגרפיה של הנדל מאת ג'ון מנוורינג לגרמנית ופרסם אותה בהמבורג על חשבונו ("auf Kosten des Übersetzers") ב-1761.

לפי מנוורינג, ב-1706 הנדל נסע לאיטליה בהזמנת פרדיננדו דה מדיצ'י. (מקורות אחרים אומרים שהנדל הוזמן על ידי ג'אן גסטונה דה מדיצ'י, אותו פגש הנדל ב-1703–04 בהמבורג.) פרדיננדו, שהיה בעל עניין רב באופרה, ניסה להפוך את פירנצה לבירת המוזיקה של איטליה על ידי משיכת הכישרונות המובילים של ימיו. באיטליה, הנדל פגש את הליבריתן אנטוניו סאלבי, איתו שיתף פעולה מאוחר יותר. הנדל יצא לרומא ומכיוון שאופרה נאסרה (זמנית) במדינות האפיפיור, הלחין מוזיקת קודש עבור הכמורה הרומית. ה"דיקסיט דומינוס" (Dixit Dominus) המפורסם שלו (1707) הוא מתקופה זו. הוא גם הלחין קנטטות בסגנון פסטורלי למפגשים מוזיקליים בארמונותיהם של הדוכסית אורורה סנסברינו (אותה כינה מנוורינג "דונה לאורה"), אחת הפטרוניות המשפיעות ביותר מממלכת נאפולי, והקרדינלים פייטרו אוטובוני, בנדטו פמפילי וקרלו קולונה. שתי אורטוריות, "La resurrezione" ו-"Il trionfo del tempo", הופקו במסגרת פרטית עבור רוספולי ואוטובוני ב-1709 ו-1710, בהתאמה. "רודריגו", האופרה האיטלקית המלאה הראשונה שלו, הופקה בתיאטרון קוקומרו בפירנצה ב-1707. "אגריפינה" הופקה לראשונה ב-1709 בתיאטרון סן ג'ובאני גריסוסטומו בוונציה, בבעלות משפחת גרימאני. האופרה, עם ליברית מאת הקרדינל וינצ'נצו גרימאני, רצה במשך 27 לילות ברציפות. הקהל, המום מהפאר והנשגבות של סגנונו, הריע ל-"Il caro Sassone" ("הסקסוני היקר" – בהתייחס למוצאו של הנדל).

בלונדון

### הגעה

ביוני 1710 הפך הנדל לקאפלמייסטר של גאורג, הבוחר מהנובר, אך עזב בסוף השנה. סביר להניח שהוא הוזמן גם על ידי צ'ארלס מונטגיו, השגריר לשעבר בוונציה, לבקר באנגליה. הוא ביקר את אנה מריה לואיזה דה מדיצ'י ובעלה בדיסלדורף בדרכו ללונדון. עם האופרה שלו "רינלדו", המבוססת על "ירושלים המשוחררת" מאת המשורר האיטלקי טורקוואטו טאסו, הנדל נהנה מהצלחה גדולה, למרות שהולחנה במהירות, עם השאלות רבות מיצירותיו האיטלקיות הישנות יותר. יצירה זו מכילה את אחת האריות האהובות על הנדל, "Cara sposa, amante cara", ואת ה"Lascia ch'io pianga" המפורסמת.

הנדל חזר להאלה פעמיים, כדי להשתתף בחתונת אחותו ובהטבלת בתה, אך החליט להשתקע לצמיתות באנגליה ב-1712. בקיץ 1713, הוא חי באחוזתו של מר מתיו אנדרוז בבארן אלמס, סארי. הוא קיבל הכנסה שנתית של 200 ליש"ט מהמלכה אן לאחר שהלחין עבורה את ה"אוטרכט טה דאום" (Utrecht Te Deum) וה"יובילאטה" (Jubilate), שבוצעו לראשונה ב-1713.

אחד הפטרונים החשובים ביותר שלו היה הרוזן השלישי מברלינגטון והרוזן הרביעי מקורק, חבר צעיר ועשיר מאוד במשפחת אצולה אנגלו-אירית. בזמן שחי באחוזתו של לורד ברלינגטון, הנדל כתב את "אמדיג'י די גאולה" (Amadigi di Gaula), אופרת "קסם" על עלמה במצוקה, המבוססת על הטרגדיה מאת אנטואן הודאר דה לה מוט.

התפיסה של אופרה כמבנה קוהרנטי הייתה איטית בלכידת דמיונו של הנדל והוא לא הלחין אופרות במשך חמש שנים. ביולי 1717 בוצעה ה"מוזיקת מים" של הנדל יותר משלוש פעמים על נהר התמזה עבור המלך גאורג הראשון ואורחיו. נאמר שהיצירות עוררו פיוס בין הנדל למלך, שכביכול היה מוטרד מנטישתו של המלחין את משרתו בהנובר.

### בקאנונס (1717–19)

ב-1717 הפך הנדל למלחין הבית בקאנונס שבמידלסקס, שם הניח את אבן הפינה ליצירות המקהלה העתידיות שלו ב"המנוני צ'נדוס" (Chandos Anthems). רומן רולן כתב שהמנונים (או תהילים) אלו עמדו ביחס לאורטוריות של הנדל, בדומה לאופן שבו הקנטטות האיטלקיות עמדו לאופרות שלו: "סקיצות מפוארות ליצירות המונומנטליות יותר". יצירה נוספת, שכתב עבור הדוכס הראשון מצ'נדוס, בעלי קאנונס, הייתה "אקיס וגלאתיאה" (Acis and Galatea): במהלך חייו של הנדל, זו הייתה יצירתו המבוצעת ביותר. המוזיקולוג וינטון דין כתב ש"המוזיקה עוצרת את הנשימה ומטרידה את הזיכרון".

ב-1719 הפך הדוכס מצ'נדוס לאחד הפטרונים החשובים של המלחין ומנוי ראשי לחברת האופרה החדשה שלו, האקדמיה המלכותית למוזיקה, אם כי פטרונותו דעכה לאחר שצ'נדוס איבד סכומי כסף גדולים בבועת הים הדרומי, שהתפוצצה ב-1720 באחד האסונות הפיננסיים הגדולים בהיסטוריה. הנדל עצמו השקיע בחברת הים הדרומי ב-1716 כשמחירי המניות שלה היו נמוכים ומכר אותם לפני שה"בועה" התפוצצה ב-1720. ב-1720 הנדל השקיע בחברת הים המלכותית האפריקאית (RAC) לסחר בעבדים, בעקבות צעדיו של הפטרון שלו (הדוכס מצ'נדוס היה אחד המשקיעים המובילים ב-RAC). כפי שציין היסטוריון המוזיקה דייוויד האנטר, 32 אחוז מהמנויים והמשקיעים באקדמיה המלכותית למוזיקה, או בני משפחתם הקרובים, החזיקו השקעות גם ב-RAC.

### האקדמיה המלכותית למוזיקה (1719–34)

במאי 1719 הדוכס הראשון מניוקאסל, הלורד צ'מברליין, הורה להנדל לחפש זמרים חדשים. הנדל נסע לדרזדן כדי להשתתף באופרה שנבנתה לאחרונה. הוא ראה את "תיאופנה" מאת אנטוניו לוטי, ושכר חברים מהקאסט עבור האקדמיה המלכותית למוזיקה, שנוסדה על ידי קבוצת אריסטוקרטים כדי להבטיח לעצמם אספקה קבועה של אופרת בארוק או אופרה סריה. הנדל אולי הזמין את ג'ון סמית', חברו ללימודים בהאלה, ובנו יוהאן כריסטוף שמידט, להפוך למזכירו ומעתיק התווים שלו. עד 1723 הוא עבר לבית ג'ורג'יאני ברחוב ברוק 25, אותו שכר למשך שארית חייו. הבית הזה, שבו חזר, העתיק מוזיקה ומכר כרטיסים, הוא כיום מוזיאון בית הנדל. במהלך שנים-עשר חודשים בין 1724 ל-1725, הנדל כתב שלוש אופרות מצליחות, "יוליוס קיסר" (Giulio Cesare), "טמרלנו" (Tamerlano) ו"רודלינדה" (Rodelinda). האופרות של הנדל מלאות באריות דה קאפו, כגון "Svegliatevi nel core". לאחר שהלחין את "Silete venti", הוא התרכז באופרה והפסיק לכתוב קנטטות. "סקיפיו" (Scipio), שממנה נגזר צעדת המצעד האיטית של משמר הגרנדירים הבריטי, בוצעה כפתרון זמני, בהמתנה להגעתה של פאוסטינה בורדוני.

ב-1727 הנדל הוזמן לכתוב ארבעה המנונים לטקס ההכתרה של המלך גאורג השני. אחד מהם, "צדוק הכהן", נוגן בכל טקס הכתרה בריטי מאז. המילים ל"צדוק הכהן" לקוחות מתרגום המלך ג'יימס לתנ"ך. ב-1728 הועלתה בבכורה בתיאטרון לינקולנס אין פילדס האופרה "אופרת הקבצנים" של ג'ון גיי, שלעגה לסוג האופרה האיטלקית שהנדל הפך לפופולרי בלונדון, ורצה במשך 62 הופעות רצופות, הריצה הארוכה ביותר בהיסטוריית התיאטרון עד לאותה עת. לאחר תשע שנים האקדמיה המלכותית למוזיקה חדלה לתפקד אך הנדל הקים במהרה חברה חדשה.

תיאטרון המלכה בהיימרקט (כיום תיאטרון הוד מלכותו), שהוקם ב-1705 על ידי האדריכל והמחזאי ג'ון ואנברו, הפך במהרה לבית אופרה. בין 1711 ל-1739, יותר מ-25 מהאופרות של הנדל הועלו שם בבכורה. ב-1729, הנדל הפך למנהל משותף של התיאטרון עם ג'ון ג'יימס היידגר.

הנדל נסע לאיטליה כדי לשכור זמרים חדשים וגם הלחין שבע אופרות נוספות, ביניהן יצירת המופת הקומית "פרטנופה" (Partenope) ואופרת ה"קסם" "אורלנדו" (Orlando). לאחר שתי אורטוריות אנגליות מצליחות מסחרית, "אסתר" ו"דבורה", הוא הצליח להשקיע שוב בחברת הים הדרומי. הנדל עיבד מחדש את "אקיס וגלאתיאה" שלו שהפכה אז ליצירתו המצליחה ביותר אי פעם. הנדל נכשל בתחרות מול אופרת האצולה, ששכרה מוזיקאים כגון יוהאן אדולף האסה, ניקולו פורפורה והקסטראטו המפורסם פארינלי. התמיכה החזקה של פרדריק, נסיך ויילס גרמה לסכסוכים במשפחת המלוכה. במרץ 1734 הנדל הלחין המנון חתונה "This is the day which the Lord hath made", וסרנאטה "Parnasso in Festa" עבור אן, הנסיכה המלכותית.

למרות הבעיות שאופרת האצולה גרמה לו באותה עת, שכנתו של הנדל ברחוב ברוק, מרי דלני, דיווחה על מסיבה שהזמינה אליה את הנדל בביתה ב-12 באפריל 1734, שם הוא היה במצב רוח טוב:

> היו לי את ליידי ריץ' ובתה, ליידי קת' המר ובעלה, מר וגברת פרסיבל, סר ג'ון סטנלי ואחי, גברת דונלן, סטרדה [סופרן כוכבת של האופרות של הנדל] ומר קוט. לורד שפטסברי התחנן בפני מר פרסיבל להביא אותו, ובהיותו חבר מוצהר של מר הנדל (שהיה כאן גם כן) הוא התקבל; מעולם לא הייתי משועשעת כל כך באופרה! מר הנדל היה במצב הרוח הטוב ביותר בעולם, וניגן שיעורים וליווה את סטרדה ואת כל הגברות ששרו משבע בערב עד אחת עשרה. נתתי להם תה וקפה, ובערך חצי שעה אחרי תשע הובא מגש של שוקולד, יין לבן חם, וביסקוויטים. כולם היו נינוחים ונראו מרוצים.

### אופרה בקובנט גארדן (1734–41)

ב-1733 הרוזן מאסקס קיבל מכתב עם המשפט הבא: "הנדל הפך לנסיך שרירותי כל כך, שהעיר רוטנת". מועצת המשקיעים הראשיים ציפתה שהנדל יפרוש כשהחוזה שלו יסתיים, אך הנדל חיפש מיד תיאטרון אחר. בשיתוף פעולה עם ג'ון ריץ', הוא הקים את החברה השלישית שלו בתיאטרון קובנט גארדן. ריץ' היה ידוע בהפקותיו המרהיבות. הוא הציע להנדל להשתמש במקהלה הקטנה שלו ולהציג את הריקוד של מארי סאלה, עבורה הלחין הנדל את "טרפסיכורה" (Terpsicore). ב-1735 הוא הציג קונצ'רטי לעוגב בין המערכות. בפעם הראשונה, הנדל אפשר לג'ואקינו קונטי, שלא היה לו זמן ללמוד את תפקידו, להחליף אריות. מבחינה כלכלית, "אריודנטה" (Ariodante) הייתה כישלון, למרות שהוא הציג סוויטות בלט בסוף כל מערכה. "אלצ'ינה" (Alcina), האופרה האחרונה שלו עם תוכן קסום, ו"משתה אלכסנדר" (Alexander's Feast) או "כוח המוזיקה" המבוססת על "משתה אלכסנדר" של ג'ון דריידן כיכבו את אנה מריה סטרדה דל פו וג'ון בירד.

בתחילת 1737 הוא הפיק את "ארמיניו" (Arminio) ו"ג'וסטינו" (Giustino), השלים את "ברניצ'ה" (Berenice), החיה את "פרטנופה", והמשיך עם "Il Parnasso in Festa", "משתה אלכסנדר", והגרסה המתוקנת של "ניצחון הזמן והאמת" (The Triumph of Time and Truth) שהועלתה בבכורה ב-23 במרץ. באפריל הנדל סבל משבץ קל, או שיתוק שיגרוני, שהוביל לשיתוק זמני בידו ובזרועו הימנית. לאחר סימני התאוששות קצרים, הוא סבל מנסיגה במאי, עם הידרדרות נלווית ביכולותיו המנטליות. הייתה לו תחרות חזקה מג'ון פרדריק לאמפה; "הדרקון מוונטלי" (The Dragon of Wantley) בוצע לראשונה בתיאטרון הקטן בהיימרקט בלונדון ב-16 במאי 1737. זו הייתה פרודיה על האופרה סריה האיטלקית.

בסתיו 1737 הנדל העייף נענה באי-רצון לעצת רופאיו והלך לקבל את הטיפול בעיירות המרפא רויאל טנברידג' וולס, אקס-לה-שאפל (בורטשייד) בספטמבר. כל תסמיני ה"הפרעה" שלו נעלמו עד נובמבר. בערב חג המולד סיים הנדל את הפרטיטורה של "פרמונדו" (Faramondo), אך הלחנתה נקטעה על ידי זו של "המנון הלוויה למלכה קרוליין". ביום הקופסאות הוא החל בהלחנת "סרסה" (Serse), האופרה הקומית היחידה שהנדל כתב אי פעם ועבד עם אליזבת דופארק.

קונצ'רטו לנבל ועוגב (HWV 294) ו"משתה אלכסנדר" פורסמו ב-1738 על ידי ג'ון וולש. הוא הלחין מוזיקה לשעון מוזיקלי עם עוגב צינורות שנבנה על ידי צ'ארלס קליי; הוא נקנה על ידי גריט בראמקאמפ וב-2016 נרכש על ידי מוזיאון ספילקלוק באוטרכט. "דיידאמיה" (Deidamia), האופרה האחרונה שלו, הפקה משותפת עם הרוזן מהולדנס, בוצעה שלוש פעמים ב-1741. הנדל ויתר על עסקי האופרה, בעודו נהנה מהצלחה רבה יותר עם האורטוריות האנגליות שלו.

### אורטוריה

האלגוריה "Il trionfo del tempo e del disinganno", האורטוריה הראשונה של הנדל, הולחנה באיטליה ב-1707, ואחריה "La resurrezione" ב-1708 המשתמשת בחומר מהתנ"ך. הנסיבות של "אסתר" והופעתה הראשונה, כנראה ב-1718, מעורפלות. 12 שנים נוספות עברו כאשר מעשה פיראטיות גרם לו לקחת את "אסתר" שוב לידיו. שלוש הופעות מוקדמות עוררו עניין כזה שהן עוררו באופן טבעי את הרעיון להציג אותה לקהל רחב יותר. לאחר מכן הגיעה "דבורה", הצבועה מאוד בהמנוני ההכתרה, ו"עתליה" (Athaliah), האורטוריה האנגלית השלישית שלו. בשלוש אורטוריות אלו הניח הנדל את היסודות לשימוש המסורתי במקהלה המאפיין את האורטוריות המאוחרות שלו. הנדל הפך בטוח בעצמו, רחב יותר בהצגתו, ומגוון יותר בהלחנתו.

ניכר כמה הוא למד מארקאנג'לו קורלי על כתיבה לכלים, ומאלסנדרו סקרלטי על כתיבה לקול סולו, אך אין מלחין יחיד שלימד אותו כיצד לכתוב למקהלה. הנדל נטה יותר ויותר להחליף סולנים איטלקים באנגלים. הסיבה המשמעותית ביותר לשינוי זה הייתה התשואות הכלכליות הפוחתות מהאופרות שלו. כך נוצרה מסורת לאורטוריות שאמורה הייתה לשלוט בביצוען העתידי. ההופעות ניתנו ללא תלבושות ופעולה; הזמרים הופיעו בבגדיהם שלהם.

ב-1736 הנדל הפיק את "משתה אלכסנדר". ג'ון בירד הופיע לראשונה כאחד הזמרים הראשיים של הנדל והפך לסולן הטנור הקבוע שלו למשך שארית חייו של הנדל. היצירה הייתה הצלחה גדולה והיא עודדה את הנדל לבצע את המעבר מכתיבת אופרות איטלקיות ליצירות מקהלה אנגליות. ב"שאול" (Saul), הנדל שיתף פעולה עם צ'ארלס ג'ננס והתנסה בשלושה טרומבונים, קריון ותופי דוד צבאיים גדולים במיוחד (ממצודת לונדון), כדי להיות בטוח "...זה יהיה רועש בצורה מוגזמת". "שאול" ו"ישראל במצרים" (Israel in Egypt), שתיהן מ-1739, עומדות בראש רשימת האורטוריות הגדולות והבוגרות, שבהן ארית הדה קאפו הפכה לחריג ולא לכלל. "ישראל במצרים" מורכבת ממעט מאוד מלבד מקהלות, תוך השאלה מ"המנון הלוויה למלכה קרוליין". ביצירותיו הבאות, הנדל שינה את מסלולו. ביצירות אלו הוא שם דגש רב יותר על האפקטים של התזמורת והסולנים; המקהלה נסוגה לרקע. "L'Allegro, il Penseroso ed il Moderato" בעלת אופי משעשע למדי; היצירה קלילה ורעננה.

מקהלת הקונצרטים של MIT, בניצוח ויליאם סי. קאטר. הגעת מלכת שבא, מתוך "שלמה" (1748)

תזמורת הקאמר של אדוונט

במהלך קיץ 1741 הדוכס השלישי מדבונשייר הזמין את הנדל לדבלין, בירת ממלכת אירלנד, כדי לתת קונצרטים לטובת בתי חולים מקומיים. "משיח" של הנדל, שהולחן בלונדון בין 22 באוגוסט ל-14 בספטמבר 1741, בוצע לראשונה באולם המוזיקה החדש ברחוב פישמבל, דבלין ב-13 באפריל 1742, בהשתתפות 26 נערים וחמישה גברים מהמקהלות המשולבות של קתדרלות סנט פטריק וקרייסט צ'רץ'. הנדל הבטיח איזון בין סולנים למקהלה שמעולם לא עלה עליו. ב-1746 וב-1747 הנדל כתב סדרה של אורטוריות צבאיות – "יהודה המכבי" (Judas Maccabaeus), "יהושע" (Joshua) ו"אלכסנדר באלוס" (Alexander Balus) – החוגגות את ניצחונות המלוכה הבריטית על היעקוביטים. ב-1747 הנדל כתב את האורטוריה שלו "אלכסנדר באלוס". יצירה זו הופקה בתיאטרון קובנט גארדן בלונדון, ב-23 במרץ 1748, ועבור האריה "Hark! hark! He strikes the golden lyre", הנדל כתב את הליווי למנדולינה, נבל, כינור, ויולה וצ'לו. אורטוריה אנגלית נוספת שלו, "שלמה" (Solomon), בוצעה לראשונה ב-17 במרץ 1749 בתיאטרון קובנט גארדן. הטקסט ל"שלמה" נחשב כמי שנכתב על ידי המשורר והמחזאי היהודי-אנגלי משה מנדס, המבוסס על סיפורי התנ"ך של המלך החכם שלמה. "שלמה" מכיל קטע אינסטרומנטלי קצר ותוסס לשני אבובים וכלי קשת במערכה 3, הידוע כ"הגעת מלכת שבא".

השימוש בסולנים אנגלים הגיע לשיאו בהופעה הראשונה של "שמשון" (Samson). היצירה תיאטרלית מאוד. תפקיד המקהלה הפך חשוב יותר ויותר באורטוריות המאוחרות שלו. "יפתח" (Jephtha) בוצעה לראשונה ב-26 בפברואר 1752; למרות שהייתה האורטוריה האחרונה שלו, היא לא הייתה פחות יצירת מופת מיצירותיו המוקדמות.

שנים מאוחרות

ב-1749 הנדל הלחין את "מוזיקה למופע הזיקוקים המלכותי"; 12,000 איש השתתפו בהופעה הראשונה. ב-1750 הוא ארגן הופעה של "משיח" לטובת בית החולים לילדים נטושים, בית ילדים בלונדון. ההופעה נחשבה להצלחה גדולה ואחריה הגיעו קונצרטים שנתיים שנמשכו לאורך כל חייו. כהוקרה על פטרונותו, הנדל מונה למושל בית החולים יום לאחר הקונצרט הראשוני שלו. הוא הוריש עותק של "משיח" למוסד עם מותו. מעורבותו בבית החולים לילדים נטושים מונצחת כיום בתערוכה קבועה במוזיאון הילדים הנטושים בלונדון, המחזיק גם באוסף הנדל של ג'רלד קוק. בנוסף לבית החולים לילדים נטושים, הנדל תרם גם לצדקה שסייעה למוזיקאים עניים ולמשפחותיהם.

באוגוסט 1750, במסע חזרה מגרמניה ללונדון, הנדל נפצע קשה בתאונת כרכרה בין האג להארלם בהולנד. ב-1751 אחת מעיניו החלה להיכשל; הסיבה הייתה קטרקט שנותח על ידי השרלטן הרפואי ג'ון טיילור. זה לא שיפר את ראייתו ואולי אף החמיר אותה. הוא היה עיוור לחלוטין עד 1752. הוא מת ב-1759 בביתו ברחוב ברוק, בגיל 74. ההופעה האחרונה שבה השתתף הייתה של "משיח". הנדל נקבר במנזר וסטמינסטר. יותר משלושת אלפים אבלים השתתפו בהלווייתו, שזכתה לכבוד ממלכתי מלא.

הנדל מעולם לא נישא ושמר על חייו האישיים פרטיים. צוואתו הראשונית הורישה את רוב רכושו לאחייניתו יוהאנה, אך ארבעה תוספות חילקו חלק גדול מרכושו לקרובי משפחה אחרים, משרתים, חברים וארגוני צדקה.

הנדל החזיק באוסף אמנות שנמכר במכירה פומבית לאחר מותו ב-1760. קטלוג המכירה הפומבית רשם כשבעים ציורים ועשרה הדפסים, שאר ציוריו הורישו.

יצירות

### סקירה כללית

יצירותיו של הנדל כוללות 42 אופרות, 24 אורטוריות, יותר מ-120 קנטטות, טריו ודואטים, אריות רבות, המנונים וסרנאטות, סונאטות לסולו וטריו, 18 קונצ'רטי גרוסי ו-12 קונצ'רטי לעוגב. יצירתו המפורסמת ביותר, האורטוריה "משיח" עם מקהלת ה"הללויה" שלה, היא בין היצירות הפופולריות ביותר במוזיקה מקהלתית. ארמון לובקוביץ בפראג מחזיק בעותק של מוצרט ל"משיח", מלא בהערות בכתב יד. בין היצירות עם מספרי אופוס שפורסמו וזכו לפופולריות בחייו הם הקונצ'רטי לעוגב אופוס 4 ואופוס 7, יחד עם הקונצ'רטי גרוסי אופוס 3 ואופוס 6; האחרון משלב קונצ'רטו לעוגב מוקדם יותר, "הקוקייה והזמיר", שבו מחקים שירת ציפורים ברגיסטרים הגבוהים של העוגב. ראויות לציון גם 16 סוויטות המקלדת שלו, במיוחד "הנפח ההרמוני".

### קטלוגים

הקטלוג המפורסם הראשון של יצירות הנדל הופיע כנספח לזכרונותיו של מנוורינג. בין 1787 ל-1797 סמואל ארנולד אסף אוסף של 180 כרכים של יצירות הנדל – עם זאת, הוא היה רחוק מלהיות שלם. גם האוסף שהופק בין 1843 ל-1858 על ידי החברה האנגלית להנדל (שנוסדה על ידי סר ג'ורג' מקפרן) לא היה שלם.

מהדורת ה-105 כרכים של ה-Händel-Gesellschaft ("חברת הנדל") פורסמה בין 1858 ל-1902 – בעיקר בשל מאמציו של פרידריך כריסנדר. לביצוע מודרני, מימוש הבאסו קונטינואו משקף את הפרקטיקה של המאה ה-19. תווים ווקאליים שנלקחו מהמהדורה פורסמו על ידי נובלו בלונדון, אך חלק מהתווים, כגון התווים הווקאליים ל"שמשון", אינם שלמים.

מהדורת ה-Hallische Händel-Ausgabe המתמשכת נחנכה לראשונה ב-1955 באזור האלה בסקסוניה-אנהלט במזרח גרמניה. היא לא התחילה כמהדורה ביקורתית, אך לאחר ביקורת קשה על הכרכים הראשונים, שהיו מהדורות ביצוע ללא מנגנון ביקורתי (למשל, האופרה "סרסה" פורסמה עם הדמות הראשית כטנור, המשקפת את הפרקטיקה הגרמנית שלפני המלחמה), היא מיקמה את עצמה מחדש כמהדורה ביקורתית. בהשפעת המציאות של המלחמה הקרה בחלקה, עבודת העריכה הייתה לא עקבית: שגיאות דפוס נמצאו בשפע והעורכים לא התייעצו במקורות חשובים. ב-1985 הוקמה ועדה כדי לקבוע סטנדרטים טובים יותר למהדורה. איחוד גרמניה ב-1990 הסיר בעיות תקשורת, והכרכים שהוצאו מאז הראו שיפור משמעותי בסטנדרטים.

בין 1978 ל-1986 האקדמאי הגרמני ברנד באזלט קטלג את יצירות הנדל בפרסום ה-Händel-Werke-Verzeichnis שלו. הקטלוג זכה לקבלה רחבה ומשמש כמערכת המספור המודרנית, כאשר כל אחת מיצירות הנדל מיועדת במספר "HWV" – למשל, "משיח" מקוטלג כ-"HWV 56".