איגור סטרווינסקי
איגור פיודורוביץ' סטרווינסקי (17 ביוני [לפי הלוח היוליאני 5 ביוני] 1882 – 6 באפריל 1971) היה מלחין ומנצח רוסי, בעל אזרחות צרפתית (מ-1934) ואמריקאית (מ-1945). הוא נחשב באופן נרחב לאחד המלחינים החשובים והמשפיעים ביותר במאה ה-20 ודמות מרכזית במוזיקה המודרניסטית.
סטרווינסקי, שנולד למשפחה מוזיקלית בסנקט פטרבורג, גדל כשהוא לוקח שיעורי פסנתר ותיאוריה מוזיקלית. בעת שלמד משפטים באוניברסיטת סנקט פטרבורג, פגש את ניקולאי רימסקי-קורסקוב ולמד אצלו מוזיקה עד מותו של האחרון ב-1908. זמן קצר לאחר מכן, פגש סטרווינסקי את האמרגן סרגיי דיאגילב, שהזמין אצלו שלוש בלטות לעונות הפריזאיות של הבלט רוס: "ציפור האש" (1910), "פטרושקה" (1911) ו"פולחן האביב" (1913); האחרון שבהם גרם למהומה כמעט אלימה בבכורה בשל אופיו האוונגרדי, ושינה מאוחר יותר את האופן שבו מלחינים הבינו מבנה ריתמי.
הקריירה ההלחנתית של סטרווינסקי מחולקת לעיתים קרובות לשלוש תקופות עיקריות: התקופה הרוסית (1913–1920), התקופה הנאו-קלאסית (1920–1951) והתקופה הסריאלית (1954–1968). במהלך התקופה הרוסית, הושפע סטרווינסקי רבות מסגנונות ופולקלור רוסיים. יצירות כמו "רנאר" (1916) ו"החתונה" (1923) שאבו משירה עממית רוסית, בעוד יצירות כמו "סיפורו של חייל" (1918) שילבו אלמנטים עממיים אלו עם צורות מוזיקליות פופולריות, כולל טנגו, ואלס, רגטיים וכוראל. התקופה הנאו-קלאסית שלו הציגה נושאים וטכניקות מהתקופה הקלאסית, כמו השימוש בצורת הסונאטה ב"אוקטט" (1923) ושימוש בנושאים מיתולוגיים יווניים ביצירות הכוללות את "אפולו מוסגט" (1927), "אדיפוס רקס" (1927) ו"פרספונה" (1935). בתקופה הסריאלית, פנה סטרווינסקי לעבר טכניקות הלחנה מהאסכולה הווינאית השנייה, כמו טכניקת שנים-עשר הטונים של ארנולד שנברג. "לזכרו של דילן תומאס" (1954) הייתה הראשונה מיצירותיו שהתבססה במלואה על טכניקה זו, ו"קנטיקום סאקרום" (1956) הייתה הראשונה שהתבססה על סדרת טונים. יצירתו הגדולה האחרונה של סטרווינסקי הייתה "רקוויאם קנטיקלס" (1966), שבוצעה בהלווייתו.
בעוד תומכים רבים התבלבלו מהשינויים הסגנוניים המתמידים של סטרווינסקי, כותבים מאוחרים יותר הכירו בשפתו הרב-גונית כחשובה בהתפתחות המוזיקה המודרניסטית. רעיונותיו המהפכניים של סטרווינסקי השפיעו על מלחינים מגוונים כמו אהרן קופלנד, פיליפ גלאס, בלה בארטוק ופייר בולז, שכולם אוגרו לחדש במוזיקה בתחומים שמעבר לטונאליות, במיוחד במקצב ובצורה מוזיקלית. בשנת 1998, מגזין "טיים" כלל את סטרווינסקי כאחד מ-100 האנשים המשפיעים ביותר של המאה. סטרווינסקי מת מבצקת ריאות ב-6 באפריל 1971 בניו יורק, לאחר שהותיר אחריו שישה ספרי זיכרונות שנכתבו עם חברו ועוזרו, רוברט קראפט, וכן אוטוביוגרפיה מוקדמת וסדרת הרצאות.
חיים
### חיים מוקדמים ברוסיה, 1882–1901
איגור פיודורוביץ' סטרווינסקי נולד ב-17 ביוני [לפי הלוח היוליאני 5 ביוני] 1882 באורניינבאום, רוסיה – עיירה הידועה כיום בשם לומונוסוב, כ-50 קילומטרים מערבית לסנקט פטרבורג. אמו, אנה קירילובנה סטרווינסקאיה (לבית חולודובסקאיה), הייתה זמרת ופסנתרנית חובבת ממשפחה מבוססת של בעלי קרקעות. אביו, פיודור איגנטייביץ' סטרווינסקי, היה זמר בס בתיאטרון מריאינסקי, צאצא לשושלת של בעלי קרקעות פולנים. השם "סטרווינסקי" הוא ממוצא פולני, ונגזר מנהר סטראווה באיחוד הפולני-ליטאי. המשפחה נקראה במקור "סולימה-סטרווינסקי", ונשאה את שלט האצולה של סולימה, אך השם "סולימה" הושמט לאחר חלוקות פולין.
משפחת סטרווינסקי נהגה לנפוש באורניינבאום במהלך הקיץ, ומקום מגוריהם העיקרי היה דירה לאורך תעלת קריוקוב, ליד תיאטרון מריאינסקי. סטרווינסקי הוטבל שעות לאחר לידתו והצטרף לכנסייה האורתודוקסית הרוסית בקתדרלת סנט ניקולס. בחיים תחת פחד מתמיד מפיודור קצר הרוח ואדישותה של אנה, חי סטרווינסקי שם ב-27 השנים הראשונות לחייו עם שלושה אחים: רומן ויורי, אחיו הגדולים שעיצבנו אותו מאוד, וגורי, אחיו הצעיר והקרוב שאיתו אמר שמצא "את האהבה וההבנה שנמנעו מאיתנו על ידי הורינו". סטרווינסקי התחנך על ידי האומנת של המשפחה עד גיל 11, אז החל ללמוד בגימנסיה השנייה של סנקט פטרבורג, בית ספר שזכר כשנוא עליו מכיוון שהיו לו מעט חברים.
מגיל תשע למד סטרווינסקי באופן פרטי אצל מורה לפסנתר. מאוחר יותר כתב שהוריו לא ראו בו כישרון מוזיקלי בשל חוסר במיומנויות טכניות; סטרווינסקי נהג לאלתר לעיתים קרובות במקום לתרגל את היצירות שהוקצו לו. מיומנות הקריאה מהדף המצוינת שלו הניעה אותו לקרוא לעיתים קרובות פרטיטורות ווקאליות מהספרייה האישית העצומה של פיודור. בסביבות גיל 10, החל סטרווינסקי להשתתף בקביעות בהופעות בתיאטרון מריאינסקי, שם נחשף לרפרטואר רוסי וכן לאופרה איטלקית וצרפתית; עד גיל 16, השתתף בחזרות בתיאטרון חמישה או שישה ימים בשבוע. עד גיל 14, סטרווינסקי שלט בחלק הסולו של קונצ'רטו לפסנתר מס' 1 של מנדלסון, ובגיל 15 תמלל לפסנתר סולו רביעיית מיתרים מאת אלכסנדר גלאזונוב.
### השכלה גבוהה, 1901–1909
יצירות סטודנטיאליות
למרות התשוקה והיכולת המוזיקלית שלו, הוריו של סטרווינסקי ציפו ממנו ללמוד משפטים באוניברסיטת סנקט פטרבורג, והוא נרשם לשם ב-1901. עם זאת, לפי עדותו שלו, הוא היה סטודנט גרוע והשתתף במעט מההרצאות האופציונליות. בתמורה להסכמתו ללמוד בבית הספר למשפטים, הוריו של סטרווינסקי אפשרו לו לקחת שיעורים בהרמוניה וקונטרפונקט. באוניברסיטה התיידד עם ולדימיר רימסקי-קורסקוב, בנו של המלחין הרוסי המוביל ניקולאי רימסקי-קורסקוב. במהלך חופשת הקיץ של 1902, נסע סטרווינסקי עם ולדימיר להיידלברג – שם שהתה משפחתו של האחרון – כשהוא מביא תיק עבודות של יצירות כדי להציג בפני רימסקי-קורסקוב. בעוד רימסקי-קורסקוב לא נדהם, הוא התרשם מספיק כדי להתעקש שסטרווינסקי ימשיך בשיעורים אך ייעץ לו שלא להיכנס לקונסרבטוריון של סנקט פטרבורג בשל סביבתו הקפדנית. חשוב מכך, רימסקי-קורסקוב הסכים באופן אישי לייעץ לו על יצירותיו.
לאחר מותו של פיודור ב-1902, הפך סטרווינסקי לעצמאי יותר ומעורב יותר במעגל האמנים של רימסקי-קורסקוב. המשימה הגדולה הראשונה של סטרווינסקי מרימסקי-קורסקוב הייתה סונאטה לפסנתר בפה-דיאז מינור בארבעה פרקים בסגנון גלאזונוב וצ'ייקובסקי – סטרווינסקי עצר זמנית כדי לכתוב קנטטה לחגיגת יום הולדתו ה-60 של רימסקי-קורסקוב, שהאחרון תיאר כ"לא רעה". זמן קצר לאחר שסיים את הסונאטה, החל סטרווינסקי בסימפוניה רחבת ההיקף במי-במול, שהטיוטה הראשונה שלה הושלמה ב-1905. באותה שנה, מקדיש הסונאטה לפסנתר, ניקולאי ריכטר, ביצע אותה ברסיטל שאירחו בני משפחת רימסקי-קורסקוב, מה שסימן את הבכורה הציבורית הראשונה של יצירה של סטרווינסקי.
לאחר אירועי יום ראשון העקוב מדם בינואר 1905 שגרמו לסגירת האוניברסיטה, סטרווינסקי לא יכול היה לגשת למבחני הגמר שלו, מה שהוביל לסיום לימודיו עם חצי דיפלומה. כשהחל לבלות יותר זמן במעגל האמנים של רימסקי-קורסקוב, הרגיש סטרווינסקי יותר ויותר דחוק באווירה השמרנית מבחינה סגנונית: מוזיקה מודרנית הוטלה בספק, וקונצרטים של מוזיקה עכשווית זכו לזלזול. הקבוצה השתתפה לעיתים בקונצרטים קאמריים המכוונים למוזיקה מודרנית, ובעוד רימסקי-קורסקוב ועמיתו אנטולי ליאדוב שנאו להשתתף, סטרווינסקי זכר את הקונצרטים כמסקרנים ומעוררי מחשבה, בהיותם המקום הראשון שבו נחשף למלחינים צרפתים כמו פורה, דוקא, פורה ודביסי. עם זאת, סטרווינסקי נשאר נאמן לרימסקי-קורסקוב – המוזיקולוג אריק וולטר וייט חשד שהראשון האמין שציות לאחרון נחוץ כדי להצליח בעולם המוזיקה הרוסי. סטרווינסקי כתב מאוחר יותר שהשמרנות המוזיקלית של רימסקי-קורסקוב הייתה מוצדקת ועזרה לו לבנות את היסוד שיהפוך לבסיס הסגנון שלו. ב-1908 שלח לרימסקי-קורסקוב את הפרטיטורה ל"זיקוקין די-נור". היא הוחזרה עם ההערה: "לא נמסר עקב מותו של הנמען."
נישואים ראשונים
באוגוסט 1905 הודיע סטרווינסקי על אירוסיו ליקטרינה נוזנקו, בת דודתו הראשונה, אותה פגש ב-1890 במהלך טיול משפחתי. מאוחר יותר נזכר:
> מהשעה הראשונה שלנו יחד נראה ששנינו הבנו שיום אחד נתחתן – או כך אמרנו זה לזה מאוחר יותר. אולי תמיד היינו יותר כמו אח ואחות. הייתי ילד בודד מאוד ורציתי אחות משלי. קתרין, שהייתה בת דודתי הראשונה, נכנסה לחיי כסוג של אחות שחיכיתי לה זמן רב... היינו מאז ועד מותה קרובים מאוד, וקרובים יותר ממה שאוהבים לפעמים, כי אוהבים סתם יכולים להיות זרים למרות שהם חיים ואוהבים יחד כל חייהם... קתרין הייתה החברה והחברה למשחקים היקרה ביותר שלי... עד שגדלנו לתוך הנישואים שלנו.
השניים התקרבו במהלך טיולים משפחתיים, ועודדו זה את העניין של זו בציור וברישום, שחו יחד לעיתים קרובות, יצאו לקטיף פטל פראי, עזרו לבנות מגרש טניס, ניגנו מוזיקה לפסנתר בארבע ידיים, ומאוחר יותר ארגנו קריאות קבוצתיות עם בני דודים אחרים של ספרים ועלונים פוליטיים מהספרייה האישית של פיודור. ביולי 1901 הביע סטרווינסקי התאהבות בליודמילה קוקסינה, חברתה הטובה ביותר של יקטרינה, אך לאחר שהסתיים מה שתיאר כ"רומן קיץ", החלו היחסים בין סטרווינסקי ליקטרינה להתפתח לרומן חטאי. בין הביקורים המשפחתיים לסירוגין שלהם, למדה יקטרינה ציור באקדמיה קולארוסי. הזוג נישא ב-24 בינואר 1906 בכנסיית הבשורה חמישה מיילים (שמונה קילומטרים) צפונית לסנקט פטרבורג – מכיוון שנישואים בין בני דודים ראשונים היו אסורים, הם השיגו כומר שלא שאל לזהותם, והאורחים היחידים שנכחו היו בניו של רימסקי-קורסקוב. לזוג נולדו עד מהרה שני ילדים: בן בשם תאודור, שנולד ב-1907, ובת בשם לודמילה, שנולדה בשנה שלאחר מכן.
לאחר שסיים את התיקונים הרבים של הסימפוניה במי-במול ב-1907, כתב סטרווינסקי את "פאון ורועה", עיבוד לשלושה שירי פושקין למצו-סופרן ותזמורת. רימסקי-קורסקוב ארגן את הבכורה הציבורית הראשונה של יצירתו של סטרווינסקי עם תזמורת החצר הקיסרית באפריל 1907, כשהוא מתכנת את הסימפוניה במי-במול ואת "פאון ורועה". מותו של רימסקי-קורסקוב ביוני 1908 גרם לסטרווינסקי אבל עמוק, וסטרווינסקי נזכר מאוחר יותר ש"שיר הלוויה", אותו הלחין לזכר המנטור שלו, היה "הטובה ביצירותיי לפני ציפור האש".
### תהילה בינלאומית, 1909–1920
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בלטים עבור דיאגילב
בשנת 1898 ייסד סרגיי דיאגילב, אמרגן, את מגזין האמנות הרוסי "מיר איסקוסטבה" (עולם האמנות), אך לאחר שסיים את פרסומו ב-1904, פנה לעבר פריז להזדמנויות אמנותיות במקום לרוסיה מולדתו. ב-1907 הציג דיאגילב סדרת חמישה קונצרטים של מוזיקה רוסית באופרה של פריז; בשנה שלאחר מכן, הוא העלה את הבכורה הפריזאית של הגרסה של רימסקי-קורסקוב ל"בוריס גודונוב". דיאגילב נכח בבכורה של פברואר 1909 של שתי יצירות חדשות של סטרווינסקי: "סקרצו פנטסטיק" ו"זיקוקין די-נור", שניהם פרקים תזמורתיים תוססים הכוללים תזמור בהיר וטכניקות הרמוניות ייחודיות. הצבע והטון החיים של יצירותיו של סטרווינסקי סקרנו את דיאגילב, והאחרון הזמין לאחר מכן את הראשון לתזמר מוזיקה מאת שופן לחלקים מהבלט "הסילפידות". בלט זה הוצג על ידי להקת הבלט של דיאגילב, הבלט רוס, באפריל 1909, ובעוד הלהקה זכתה להצלחות עם קהלים פריזאיים, סטרווינסקי עבד על מערכה I של האופרה הראשונה שלו "הזמיר".
כשהבלט רוס התמודד עם בעיות כלכליות, דיאגילב רצה בלט חדש עם מוזיקה ועיצוב רוסיים מובהקים, משהו שהפך לאחרונה לפופולרי בקרב קהלים צרפתיים ומערביים אחרים (כנראה בשל קבוצת המלחינים הקלאסיים הרוסים הידועה כ"חמישה", לפי המוזיקולוג ריצ'רד טרוסקין); החברה שלו התיישבה על הנושא של "ציפור האש" המיתית. דיאגילב ביקש ממספר מלחינים לכתוב את הפרטיטורה של הבלט, כולל ליאדוב וניקולאי צ'רפנין, אך לאחר שאף אחד מהם לא התחייב לפרויקט, פנה דיאגילב לסטרווינסקי, שקיבל בשמחה את המשימה. במהלך הפקת הבלט, התקרב סטרווינסקי למעגל האמנותי של דיאגילב, שהתרשמו מהתלהבותו ללמוד יותר על צורות אמנות לא מוזיקליות. "ציפור האש" הוקרן בבכורה בפריז (כ-"L'Oiseau de feu") ב-25 ביוני 1910 לשבחים ביקורתיים נרחבים, מה שהפך את סטרווינסקי לסנסציה בן לילה. מבקרים רבים שיבחו את התאמתו למוזיקה לאומנית רוסית. סטרווינסקי נזכר מאוחר יותר שאחרי הבכורה וההופעות שלאחר מכן, הוא פגש דמויות רבות בסצנת האמנות של פריז; דביסי הובא לבמה לאחר הבכורה והזמין את סטרווינסקי לארוחת ערב, מה שהחל ידידות לכל החיים בין השניים.
משפחת סטרווינסקי עברה ללוזאן עבור לידת ילדם השלישי, בן בשם סולימה, ושם החל סטרווינסקי לעבוד על "קונצרטשטוק" לפסנתר ותזמורת המתאר את סיפורה של בובה המתעוררת לחיים. לאחר ששמע את הטיוטות המוקדמות, שכנע דיאגילב את סטרווינסקי להפוך אותה לבלט לעונת 1911. היצירה שהתקבלה, "פטרושקה" (תחת הכתיב הצרפתי Petrouchka), הוקרנה בבכורה בפריז ב-13 ביוני 1911 לשבחים שווים כמו "ציפור האש", וסטרווינסקי התבסס כאחד ממלחיני התיאטרון הצעירים המתקדמים ביותר של זמנו.
בזמן שהלחין את "ציפור האש", הגה סטרווינסקי רעיון ליצירה על מה שכינה "פולחן פגאני חגיגי: זקני חכמים, יושבים במעגל, צפו בנערה צעירה רוקדת את עצמה למוות". הוא שיתף מיד את הרעיון עם ניקולאס רוריך, חבר וצייר של נושאים פגאניים. כשסיפר לו סטרווינסקי על הרעיון, הסכים דיאגילב בהתרגשות להזמין את היצירה. לאחר הבכורה של "פטרושקה", התיישב סטרווינסקי במגורי משפחתו באוסטיליוג שבמחוז ולדימיר-וולינסקי שבפלך ווהלין ופירט את פרטי הבלט עם רוריך, מאוחר יותר סיים את היצירה בקלארנס, שוויץ. התוצאה הייתה "פולחן האביב" (Le sacre du printemps), שתיאר טקסים פגאניים בשבטים סלאביים והשתמש בטכניקות אוונגרדיות רבות, כולל מקצבים ומשקלים לא אחידים, הרמוניות מונחות, אטונאליות ותזמור נרחב. עם כוריאוגרפיה רדיקלית של ואצלב ניז'ינסקי הצעיר, אופיו הניסיוני של הבלט גרם למהומה כמעט אלימה בבכורה שלו בתיאטרון שאנז אליזה ב-29 במאי 1913.
מחלה ושיתופי פעולה בזמן מלחמה
זמן קצר לאחר מכן, אושפז סטרווינסקי בבית חולים עקב קדחת טיפוס ונשאר בהחלמה במשך חמישה שבועות; עמיתים רבים ביקרו אותו, כולל דביסי, מנואל דה פאיה, מוריס ראוול ופלורן שמיט. עם חזרתו למשפחתו באוסטיליוג, המשיך סטרווינסקי לעבוד על האופרה שלו "הזמיר", עם הזמנה רשמית מהתיאטרון החופשי של מוסקבה. בתחילת 1914, יקטרינה חלתה בשחפת ואושפזה בסנטוריום בלייזין, שם נולד ילדם הרביעי של הזוג, בת בשם מריה מילנה. שם סיים סטרווינסקי את "הזמיר", אך לאחר שהתיאטרון החופשי של מוסקבה נסגר לפני הבכורה, הסכים דיאגילב להעלות את האופרה. הבכורה במאי 1914 הייתה מוצלחת במידה מתונה; הציפיות הגבוהות של המבקרים לאחר "פולחן האביב" הסוער לא נענו, אם כי מלחינים עמיתים התרשמו מהרגש של המוזיקה והטיפול החופשי בקונטרפונקט ובנושאים.
בתחילת יולי 1914, בעוד משפחתו התגוררה בשוויץ ליד יקטרינה, נסע סטרווינסקי לרוסיה כדי לאסוף טקסטים ליצירתו הבאה, בלט-קנטטה המתאר מסורות חתונה רוסיות בשם "החתונה". זמן קצר לאחר שחזר, החלה מלחמת העולם הראשונה, ומשפחת סטרווינסקי חיה בשוויץ עד 1920, בתחילה התגוררה בקלארנס ומאוחר יותר במורז. במהלך החודשים הראשונים של המלחמה, חקר סטרווינסקי בעוצמה שירה עממית רוסית והכין ליבריות ליצירות רבות שיולחנו בשנים הבאות, כולל "החתונה", "רנאר", "פריבאוטקי" ומחזורי שירים אחרים. סטרווינסקי פגש אמנים שוויצרים-צרפתים רבים במהלך זמנו במורז, כולל הסופר שארל פ. ראמוז, איתו שיתף פעולה ביצירת התיאטרון קטנת הממדים "סיפורו של חייל". המופע בן אחד-עשר המוזיקאים ושני הרקדנים תוכנן לנסיעה קלה, אך לאחר סבב בכורה במימון ורנר ריינהארט, כל שאר ההופעות בוטלו בשל מגפת השפעת הספרדית.
הכנסתו של סטרווינסקי מתמלוגי הופעות נקטעה בפתאומיות כאשר המוציא לאור שלו מבוסס גרמניה השעה את פעילותו עקב המלחמה. כדי להחזיק את משפחתו, מכר סטרווינסקי כתבי יד רבים וקיבל הזמנות מאמרגנים עשירים; אחת מהזמנות אלו כללה את "רנאר", יצירת תיאטרון שהושלמה ב-1916 לבקשת הנסיכה אדמונד דה פוליניאק. בנוסף, סטרווינסקי יצר סוויטת קונצרטים חדשה מ"ציפור האש" ומכר אותה למוציא לאור בלונדון בניסיון להחזיר את השליטה בזכויות היוצרים על הבלט. דיאגילב המשיך לארגן מופעי בלט רוס ברחבי אירופה, כולל שני קונצרטי צדקה עבור הצלב האדום, שם ערך סטרווינסקי את הופעת הבכורה שלו בניצוח עם "ציפור האש". כאשר הבלט רוס נסע לרומא באפריל 1917, פגש סטרווינסקי את האמן הספרדי פבלו פיקאסו, והשניים יצאו להרפתקאות ברחבי איטליה; קומדיה דל'ארטה שראו בנאפולי עוררה השראה לבלט "פולצ'ינלה", שהוקרן בבכורה בפריז במאי 1920 עם עיצובים של פיקאסו.
### צרפת, 1920–1939
פנייה לעבר נאו-קלאסיציזם
לאחר סיום המלחמה, החליט סטרווינסקי שמקום מגוריו בשוויץ רחוק מדי מהפעילות המוזיקלית של אירופה, ועבר בקצרה עם משפחתו לקאראנטק. בספטמבר 1920, הם עברו לביתה של מעצבת האופנה הצרפתייה קוקו שאנל, עמיתה של דיאגילב; שם הלחין סטרווינסקי את "סימפוניות לכלי נשיפה", יצירתו הנאו-קלאסית המוקדמת. לאחר שהקשר שלו עם שאנל התפתח לרומן, העביר סטרווינסקי את משפחתו לביאריץ, מוקד המהגרים הלבנים, במאי 1921, בין היתר בשל נוכחותה של אהובתו האחרת ורה דה בוסט. באותה עת, ורה הייתה נשואה למעצב הבמה לשעבר של הבלט רוס סרגיי סודייקין, אם כי מאוחר יותר התגרשה ממנו כדי להינשא לסטרווינסקי. למרות שיקטרינה הייתה מודעת לבגידתו של סטרווינסקי, הזוג מעולם לא התגרש, כנראה בשל סירובו להיפרד.
בשנת 1921 חתם סטרווינסקי על חוזה עם חברת הפסנתרים המכניים פלייל ליצירת עיבודי גלילי פסנתר למוזיקה שלו. הוא קיבל אולפן במפעל שלהם ברחוב רוששואר, שם תזמר מחדש את "החתונה" עבור הרכב קטן שכלל פסנתר מכני. סטרווינסקי תמלל רבות מיצירותיו הגדולות עבור הפסנתרים המכניים, ומתחם פלייל נותר בסיסו בפריז עד 1933, גם לאחר שהפסנתר המכני הוחלף במידה רבה על ידי הקלטת גרמופון חשמלית. סטרווינסקי חתם על חוזה נוסף ב-1924, הפעם עם חברת איאוליאן בלונדון, והפיק גלילים שכללו הערות על היצירה מאת סטרווינסקי שנחרטו לתוך הגלילים. הוא הפסיק לעבוד עם פסנתרים מכניים ב-1930 כאשר הסניף הלונדוני של חברת איאוליאן פורק.
העניין בפושקין שחלקו סטרווינסקי ודיאגילב הוביל ל"מאברה", אופרה קומית שהחלה ב-1921 שהציגה את דחייתו של הראשון את סגנונו של רימסקי-קורסקוב ואת פנייתו לעבר אופראים רוסים קלאסיים כמו צ'ייקובסקי, גלינקה ודרגומיז'סקי. עם זאת, לאחר הבכורה ב-1922, אופייה המתון של היצירה – בהשוואה למוזיקה החדשנית שסטרווינסקי נודע בה – אכזב את המבקרים. ב-1923 סיים סטרווינסקי לתזמר את "החתונה", כשהוא מתיישב על הרכב כלי הקשה שכלל ארבעה פסנתרים. הבלט רוס העלה את הבלט-קנטטה ביוני ההוא, ולמרות שקיבלה בתחילה ביקורות מתונות, ההפקה בלונדון קיבלה מטח של התקפות ביקורתיות, מה שהוביל את הסופר האנגלי ה. ג'. ולס לפרסם מכתב פתוח בתמיכה ביצירה. בתקופה זו הרחיב סטרווינסקי את מעורבותו בניצוח ובהופעות פסנתר. הוא ניצח על הבכורה של ה"אוקטט" שלו ב-1923 ושימש כסולן בבכורה של הקונצ'רטו לפסנתר שלו ב-1924. בעקבות הופעת הבכורה שלו, יצא לסיבוב הופעות, וביצע את הקונצ'רטו בלמעלה מ-40 קונצרטים.
משבר דתי וסיורי הופעות בינלאומיים
משפחת סטרווינסקי עברה שוב בספטמבר 1924, הפעם לניס. לוח הזמנים של סטרווינסקי חולק בין בילוי זמן עם משפחתו בניס, הופעות בפריז וסיורים במיקומים אחרים, לעיתים קרובות בליווי ורה. באותה עת, הוא עבר משבר רוחני שהחל בפגישה עם האב ניקולא, כומר ליד ביתו החדש. סטרווינסקי נטש את הכנסייה האורתודוקסית הרוסית במהלך שנות העשרה שלו, אך לאחר שפגש את האב ניקולא ב-1926 והתחבר מחדש לאמונתו, החל להשתתף בקביעות בתפילות. מאז ועד המעבר לארצות הברית, השתתף סטרווינסקי בחריצות בכנסייה, השתתף בעבודות צדקה ולמד טקסטים דתיים. מאוחר יותר כתב כי נוצר איתו קשר על ידי אלוהים בתפילה בבזיליקת אנתוני הקדוש מפדובה, מה שהוביל אותו לכתוב את יצירתו הדתית הראשונה, ה"פאטר נוסטר" למקהלה א-קפלה.
בשנת 1925 ביקש סטרווינסקי מהסופר והאמן הצרפתי ז'אן קוקטו לכתוב את הליברית לעיבוד אופראי לטרגדיה של סופוקלס "אדיפוס רקס" בלטינית. הבכורה במאי 1927 של האופרה-אורטוריה של סטרווינסקי "אדיפוס רקס" הועלתה כהופעת קונצרט מכיוון שלא היה מספיק זמן וכסף להציג אותה כאופרה מלאה, וסטרווינסקי ייחס את הכישלון הביקורתי של היצירה לתכנותה בין שני בלטים נוצצים. יתרה מכך, ההשפעה מהמוזיקה הווקאלית האורתודוקסית הרוסית ומלחינים מהמאה ה-18 כמו הנדל לא התקבלה היטב בעיתונות לאחר הבכורה במאי 1927; נאו-קלאסיציזם לא היה פופולרי בקרב מבקרים פריזאיים, וסטרווינסקי נאלץ לטעון בפומבי שהמוזיקה שלו אינה חלק מהתנועה. קבלה זו מהמבקרים לא השתפרה על ידי הבלט הבא של סטרווינסקי, "אפולו מוסגט", שתיאר את לידתו והאפותאוזה של אפולו תוך שימוש בסגנון מוזיקלי של בלט דה קור מהמאה ה-18. ג'ורג' בלנשין כוריאגרף את הבכורה, מה שהחל עשורים של שיתופי פעולה בינו לבין סטרווינסקי. עם זאת, כמה מבקרים מצאו בכך נקודת מפנה במוזיקה הנאו-קלאסית של סטרווינסקי, ותיארו אותה כיצירה טהורה שמיזגה רעיונות נאו-קלאסיים עם שיטות הלחנה מודרניות.
הזמנה חדשה לבלט מהבלרינה ילידת רוסיה אידה רובינשטיין ב-1928 הובילה את סטרווינסקי שוב לצ'ייקובסקי. בהתבסס על המוזיקה על בלטים רומנטיים כמו "אגם הברבורים" ושאלת נושאים רבים מצ'ייקובסקי, כתב סטרווינסקי את "נשיקת הפיה" עם סיפורו של הסופר הדני הנס כריסטיאן אנדרסן "מלכת השלג" כנושא. הבכורה בנובמבר 1928 לא התקבלה היטב, כנראה בשל הניתוק בין כל אחד מחלקי הבלט והכוריאוגרפיה הבינונית, שסטרווינסקי לא אישר. זעמו של דיאגילב על סטרווינסקי על כך שקיבל הזמנת בלט ממישהו אחר גרם לסכסוך עז בין השניים, כזה שנמשך עד מותו של האחרון באוגוסט 1929. רוב אותה שנה הוקדש להלחנת יצירה חדשה לפסנתר סולו, ה"קפריצ'יו", ולסיורים ברחבי אירופה כדי לנצח ולהופיע בפסנתר; הצלחת ה"קפריצ'יו" לאחר הבכורה בדצמבר 1929 גרמה למטח של בקשות הופעה מתזמורות רבות. הזמנה מהתזמורת הסימפונית של בוסטון ב-1930 ליצירה סימפונית הובילה את סטרווינסקי חזרה לטקסטים לטיניים, הפעם מספר תהילים. בין קונצרטים בסיורים, הלחין את המקהלתית "סימפוניית תהילים", יצירה דתית עמוקה שהוקרנה בבכורה בדצמבר של אותה שנה.
עבודה עם דושקין
בזמן שסייר בגרמניה, ביקר סטרווינסקי בביתו של המוציא לאור שלו ופגש את הכנר הפולני-אמריקאי סמואל דושקין, ששכנע אותו להלחין את הקונצ'רטו לכינור בעזרתו של האחרון בחלק הסולו. התרשם מהיכולת הווירטואוזית של דושקין ומהבנתו במוזיקה, כתב סטרווינסקי מוזיקה נוספת לכינור ופסנתר, ותמלל מחדש חלק מהמוזיקה המוקדמת שלו כדי שתבוצע לצד הקונצ'רטו בזמן סיור עד 1933. באותה שנה, קיבל סטרווינסקי הזמנת בלט נוספת מרובינשטיין לעיבוד שיר מאת הסופר הצרפתי אנדרה ז'יד. המלודרמה "פרספונה" שנוצרה קיבלה רק שלוש הופעות ב-1934 בשל קבלתה הפושרת, והבוז של סטרווינסקי כלפי היצירה היה ניכר בהצעתו המאוחרת שהליברית תיכתב מחדש. ביוני של אותה שנה, הפך סטרווינסקי לאזרח צרפתי, מה שהגן על כל יצירותיו העתידיות תחת זכויות יוצרים בצרפת ובארצות הברית. משפחת סטרווינסקי עברה לאחר מכן לדירה ברחוב דו פובור סן-אונורה, שם החל לכתוב אוטוביוגרפיה בשני כרכים בעזרתו של וולטר נובל, שפורסמה ב-1935 וב-1936 כ-"Chroniques de ma vie".
לאחר הסבב הקצר של "פרספונה", יצא סטרווינסקי לסיור מוצלח של שלושה חודשים בארצות הברית עם דושקין; הוא ביקר בדרום אמריקה בפעם הראשונה בשנה שלאחר מכן. סולימה היה פסנתרן מצוין, לאחר שביצע את ה"קפריצ'יו" בקונצרט עם סטרווינסקי מנצח. בהמשך לשורה של יצירות לפסנתר סולו, הלחין סטרווינסקי את הקונצ'רטו לשני פסנתרים שיבוצע על ידי שניהם, והם סיירו עם היצירה במהלך 1936. בסביבות זמן זה הגיעו שלוש יצירות שהוזמנו מאמריקה: הבלט "משחק קלפים" עבור בלנשין, היצירה דמוית הקונצ'רטו הברנדנבורגי "דמברטון אוקס", והסימפוניה בדו המקוננת ליום השנה ה-50 של התזמורת הסימפונית של שיקגו. שנותיו האחרונות של סטרווינסקי בצרפת מסוף 1938 עד 1939 סומנו על ידי מותן של לודמילה, יקטרינה ואנה, השתיים הראשונות משחפת. בנוסף, הביקורת העוינת יותר ויותר על המוזיקה שלו בפרסומים מרכזיים והריצה הכושלת למושב במכון של צרפת הרחיקו אותו עוד יותר מצרפת, וזמן קצר לאחר תחילת מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939, הוא עבר לארצות הברית.
### ארצות הברית, 1939–1971
הסתגלות לארצות הברית ויצירות מסחריות
עם הגעתו לארצות הברית, התגורר סטרווינסקי עם אדוארד ו. פורבס, מנהל סדרת הרצאות צ'ארלס אליוט נורטון באוניברסיטת הרווארד. סטרווינסקי התחייב להעביר שש הרצאות לסדרה, החל מאוקטובר 1939 ועד אפריל 1940. ההרצאות, שנכתבו בסיוע פיוטר סובצ'ינסקי ואלכסיס רולנד-מנואל, פורסמו בצרפתית תחת הכותרת "Poétique musicale" (פואטיקה של מוזיקה) ב-1941, עם תרגום לאנגלית שבא בעקבותיו ב-1947. בין הרצאות, סיים סטרווינסקי את הסימפוניה בדו וסייר ברחבי המדינה, פוגש את ורה עם הגעתה לניו יורק. סטרווינסקי וורה נישאו ב-9 במרץ 1940 בבדפורד, מסצ'וסטס. לאחר השלמת סדרת ההרצאות שלו, עבר הזוג ללוס אנג'לס, שם הגישו בקשה לאזרחות אמריקאית. שם הפכו סטרווינסקי ואשתו לחברים קרובים של הכנר והמוזיקולוג סול באביץ', והפכו לסנדקים של בתו של באביץ', הסופרת והאמנית איב באביץ'.
כסף הפך למצרך נדיר כאשר המלחמה מנעה מסטרווינסקי לקבל תמלוגים אירופיים, מה שגרם לו לקחת על עצמו התחייבויות ניצוח רבות ולהלחין יצירות מסחריות עבור תעשיית הבידור, כולל ה"סקרצו א-לה רוס" עבור פול וייטמן וה"סצנות בלט" עבור רוויו בברודוויי. הוא אפשר ל"פולחן האביב" לשמש בסרט האנימציה של וולט דיסני מ-1940 "פנטזיה" שכלל גרסה מעובדת ומקוצרת של היצירה מאת ליאופולד סטוקובסקי. חלק ממוזיקה לסרטים שנזרקה הגיעה ליצירות גדולות יותר, כמו בסימפוניה בשלושה פרקים בהשראת המלחמה, שהפרק האמצעי שלה השתמש במוזיקה מפרטיטורה שלא נעשה בה שימוש עבור "שירת ברנדט" (1943). האנגלית הדלה של סטרווינסקי וורה הובילה להיווצרות מעגל חברתי וחיי בית אירופיים בעיקרם: צוות האחוזה הורכב בעיקר מרוסים, ואורחים תכופים כללו את המוזיקאים יוזף סיגטי, ארתור רובינשטיין וסרגיי רחמנינוב. עם זאת, סטרווינסקי הצטרף בסופו של דבר למעגלים הוליוודיים פופולריים, השתתף במסיבות עם סלבריטאים, והתיידד מקרוב עם הסופרים האירופיים אלדוס האקסלי, ו. ה. אודן, כריסטופר אישרווד ודילן תומאס.
בשנת 1945 קיבל סטרווינסקי אזרחות אמריקאית וחתם לאחר מכן על חוזה עם בית ההוצאה הבריטי בוזי אנד הוקס, שהסכים לפרסם את כל יצירותיו העתידיות. בנוסף, הוא תיקן רבות מיצירותיו הישנות וביקש מבוזי אנד הוקס לפרסם את המהדורות החדשות כדי להגן מחדש על זכויות היוצרים של יצירותיו הישנות. סביב הבכורה ב-1948 של שיתוף פעולה נוסף עם בלנשין, הבלט "אורפיאוס", פגש סטרווינסקי את המנצח הצעיר רוברט קראפט בניו יורק; קראפט ביקש מסטרווינסקי להסביר את התיקון של "סימפוניות לכלי נשיפה" לקונצרט קרוב. השניים הפכו במהרה לחברים, וסטרווינסקי הזמין את קראפט ללוס אנג'לס; קראפט הפך עד מהרה לעוזרו, שותפו וכותב הכתבות של סטרווינסקי עד מותו של האחרון. בשנת 1942 הזמינו ברנום וביילי את בלנשין לכוריאוגרף מוזיקת קרקס לפילים. בלנשין ביקש מסטרווינסקי להלחין אותה. סטרווינסקי שאל עבור מי היצירה. "פילים", הסביר בלנשין. "בני כמה?" שאל המלחין. "צעירים". "אם הם צעירים מאוד, אני אעשה את זה". זה היה המקור ל"פולקה לקרקס".
פנייה לעבר סריאליזם
ככל שהכיר יותר את האנגלית, פיתח סטרווינסקי את הרעיון לכתוב אופרה בשפה האנגלית המבוססת על סדרת הציורים של ויליאם הוגארת' "דרכו של הולל". סטרווינסקי הצטרף לאודן כדי לכתוב את הליברית בנובמבר 1947; הסופר האמריקאי צ'סטר קלמן הובא מאוחר יותר כדי לסייע לאודן. סטרווינסקי סיים את האופרה בעלת אותו השם ב1951, ולמרות הופעותיה והצלחתה הנרחבות, הוא נדהם לגלות שהמוזיקה החדשה שלו לא שבתה את ליבם של מלחינים צעירים. קראפט הציג לסטרווינסקי את המוזיקה הסריאלית של האסכולה הווינאית השנייה זמן קצר לאחר הבכורה של "דרכו של הולל", בעוד האחרון החל ללמוד ולהקשיב למוזיקה של אנטון וברן וארנולד שנברג.
במהלך שנות ה-50 המשיך סטרווינסקי לסייר בהרחבה ברחבי העולם, וחזר מדי פעם ללוס אנג'לס כדי להלחין. בשנת 1953 הסכים להלחין אופרה חדשה עם ליברית מאת דילן תומאס, אך הפיתוח בפרויקט הגיע לסיום פתאומי בעקבות מותו של האחרון בנובמבר של אותה שנה. סטרווינסקי השלים את "לזכרו של דילן תומאס", יצירתו הראשונה שהתבססה במלואה על טכניקת שנים-עשר הטונים הסריאלית, בשנה שלאחר מכן. הקנטטה "קנטיקום סאקרום" מ-1956 הוקרנה בבכורה בפסטיבל הבינלאומי למוזיקה עכשווית בוונציה, מה שעורר את נורדדויטשר רונדפונק להזמין את העיבוד המוזיקלי "ת'רני" ב-1957. עם הבלט של בלנשין "אגון", מיזג סטרווינסקי נושאים נאו-קלאסיים עם טכניקת שנים-עשר הטונים, ו"ת'רני" הראה את המעבר המלא שלו לעבר שימוש בסדרות טונים. בשנת 1959 ראיין קראפט את סטרווינסקי למאמר שכותרתו "תשובות ל-35 שאלות", שבו ביקש האחרון לתקן מיתוסים סביבו ולדון ביחסיו עם אמנים אחרים. המאמר הורחב מאוחר יותר לספר, ובמהלך ארבע השנים הבאות פורסמו שלושה ספרים נוספים בסגנון ראיונות.
סיורי הופעות בינלאומיים מתמשכים הביאו את סטרווינסקי לוושינגטון די.סי. בינואר 1962, והוא השתתף בארוחת ערב בבית הלבן עם הנשיא דאז ג'ון פ. קנדי לכבוד יום הולדתו ה-80 של הראשון. למרות שזה היה במידה רבה פעלול פוליטי אנטי-סובייטי, סטרווינסקי זכר את האירוע בחיבה, והלחין את "אלגיה לג'יי.אף.קיי." לאחר ההתנקשות בקנדי שנה לאחר מכן. בספטמבר 1962 חזר סטרווינסקי לרוסיה בפעם הראשונה מאז 1914, וקיבל הזמנה מאיגוד המלחינים הסובייטים לנצח על שש הופעות במוסקבה ובלנינגרד (סנקט פטרבורג). לאחר ההצלחה של "ציפור האש" ו"פולחן האביב" בשנות ה-1910, המוזיקה שלו זכתה לכבוד ובוצעה לעיתים קרובות בברית המועצות, והשפיעה על מלחינים סובייטים צעירים באותה עת כמו שוסטקוביץ'. עם זאת, לאחר שסטלין החל לבסס את כוחו בתחילת שנות ה-30, המוזיקה של סטרווינסקי כמעט נעלמה ונאסרה רשמית ב-1948. עניין חדש ביצירות סטרווינסקי נולד במהלך "הפשרה של חרושצ'וב", בין היתר בשל ביקורו בן שלושת השבועות ב-1962, שבמהלכו נפגש עם ראש הממשלה הסובייטי ניקיטה חרושצ'וב וכמה מלחינים סובייטים מובילים, כולל שוסטקוביץ' וחצ'טוריאן. לאחר שמונה חודשים של נסיעות כמעט רצופות, חזר סטרווינסקי ללוס אנג'לס בדצמבר 1962.
יצירות אחרונות ומוות
סטרווינסקי חזר לנושאים מקראיים עבור רבות מיצירותיו המאוחרות, בעיקר בקנטטה הקאמרית מ-1961 "דרשה, נרטיב ותפילה", ההפקה המוזיקלית הטלוויזיונית מ-1962 "המבול", הקנטטה העברית מ-1963 "אברהם ויצחק", ו"רקוויאם קנטיקלס" מ-1966, האחרון שבהם היה יצירתו הגדולה האחרונה. בין סיורים, הוא עבד ללא הרף כדי להמציא סדרות טונים חדשות, אפילו עבד על נייר טואלט משירותי מטוסים. לוח הזמנים העמוס של הסיורים החל לגבות מחיר מסטרווינסקי; ינואר 1967 סימן את סשן ההקלטות האחרון שלו, והקונצרט האחרון שלו הגיע במאי שלאחר מכן. סטרווינסקי שברירי מאוד באופן ניכר ערך את הופעת הניצוח הציבורית האחרונה שלו ב-17 במאי 1967 בהיכל מאסי כאשר הוביל את התזמורת הסימפונית של טורונטו בביצוע של סוויטת "פולצ'ינלה" שלו.
לאחר שבילה את סתיו 1967 בבית החולים עקב דימום כיבים בקיבה ופקקת, חזר סטרווינסקי לסיורים מקומיים ב-1968 (מופיע רק כחבר בקהל) אך הפסיק להלחין בשל הידרדרותו ההדרגתית בבריאותו הפיזית.
בשנותיו האחרונות עבר סטרווינסקי לניו יורק עם ורה וקראפט כדי להיות קרוב יותר לטיפול רפואי, והנסיעות של הראשון הוגבלו לביקור משפחה באירופה. סטרווינסקי שוחרר מבית החולים לנוקס היל לאחר שחלה בבצקת ריאות. הוא עבר לאחר מכן עם ורה לדירה חדשה בשדרה החמישית, שם מת ב-6 באפריל 1971 בגיל 88. טקס הלוויה נערך שלושה ימים לאחר מכן בבית הלוויות פרנק א. קמפבל. לאחר טקס בסנטי ג'ובאני אי פאולו בוונציה עם ביצוע של "רקוויאם קנטיקלס" בניצוחו של קראפט, נקבר סטרווינסקי באי בית הקברות סן מיקלה, כמה מטרים מקברו של דיאגילב.