סרגיי רחמנינוב

סרגיי רחמנינוב

סרגיי ואסילייביץ' רחמנינוב (Sergei Vasilyevich Rachmaninoff; 1 באפריל [ללוח היוליאני: 20 במרץ] 1873 – 28 במרץ 1943) היה מלחין, פסנתרן וירטואוז ומנצח רוסי. רחמנינוב נחשב באופן נרחב לאחד מגדולי הפסנתרנים של תקופתו, וכמלחין – לאחד הנציגים הדגולים האחרונים של הרומנטיקה במוזיקה הקלאסית הרוסית. השפעות מוקדמות של צ'ייקובסקי (Pyotr Ilyich Tchaikovsky), רימסקי-קורסקוב (Nikolay Rimsky-Korsakov) ומלחינים רוסים אחרים פינו את מקומן לסגנון אישי מובהק שבלט במלודיות דמויות השיר שלו, בהבעתיות שבו, במרקמים הקונטרפונקטיים הצפופים שלו ובצבעיו התזמורתיים העשירים. הפسנתר תופס מקום בולט ביצירתו של רחמנינוב, והוא ניצל את כישוריו כמבצע כדי לחקור באופן מלא את האפשרויות ההבעתיות והטכניות של הכלי.

רחמנינוב נולד למשפחה מוזיקלית והחל ללמוד פסנתר בגיל ארבע. הוא למד פסנתר וקומפוזיציה בקונסרבטוריון של מוסקבה, שבו סיים את לימודיו בשנת 1892, לאחר שכבר כתב מספר יצירות. בשנת 1897, בעקבות הבכורה האסונית של הסימפוניה מס' 1 שלה, נקלע רחמנינוב לדיכאון שנמשך ארבע שנים והלחין מעט מאוד, עד שטיפול תומך אפשר לו להשלים ב-1901 את הקונצ'רטו לפסנתר מס' 2 זכה להצלחה רבה. רחמנינוב המשיך והיה למנצח תיאטרון בולשой בשנים 1904 עד 1906, ועבר לדרזדן שבגרמניה ב-1906. בהמשך יצא לסיבוב ההופעות הראשון שלו בארצות הברית כפסנתרן קונצרטים ב-1909.

לאחר מהפכת אוקטובר, עזבו רחמנינוב ומשפחתו את רוסיה לצמיתות והשתקעו בניו יורק בשנת 1918. בעקבות זאת, הוא בילה את רוב זמנו בסיבובי הופעות כפסנתרן בארצות הברית ובאירופה, ומ-1932 ואילך בילה את הקיצים בווילה שלו בשווייץ. בתקופה זו, עיסוקו העיקרי של רחמנינוב היה הופעה, ותפוקת ההלחנה שלו ירדה משמעותית; הוא השלים רק שש יצירות לאחר עזיבתו את רוסיה. עד שנת 1942, בריאותו המדרדרת הובילה אותו לעבור לבברלי הילס שקליפורניה, שם נפטר ממלנומה בשנת 1943.

חיים וקריירה

### 1873–1885: שורשים ושנים מוקדמות

רחמנינוב נולד ב-1 באפריל [ללוח היוליאני: 20 במרץ] 1873 למשפחה של האצולה הרוסית. מסורת המשפחה טוענת למוצא מווסילי האגדי, שכונה "רחמן" (Rachman), נכד לכאורה של סטפן השלישי מוולדביה. למשפחתו של רחמנינוב היו נטיות מוזיקליות וצבאיות חזקות. סבו מצד אביו, ארקדי אלכסנדרוביץ', היה מוזיקאי שלמד אצל המלחין האירי ג'ון פילד (John Field). אביו, ואסילי ארקדיביץ' רחמנינוב (1841–1916), היה קצין צבא בדימוס ופסנתרן חובב שנישא לליוּבוב פֶּטְרוֹבְנָה בּוּטָקוֹבָה (1853–1929), בתו של גנרל צבאי עשיר שהעניקה לו חמישה אחוזות כחלק מהנדוניה שלה. לבני הזוג היו שלושה בנים: ולדימיר, סרגיי וארקדי, ושלוש בנות: ילנה, סופיה וברברה; סרגיי היה ילדם השלישי.

רחמנינוב נולד באחוזת המשפחה בכפר סמיאנובו, ליד סטא라יה רוסה שבפרובינציית נובגורוד. לידתו נרשמה בפנקס הכנסייה של סמיאנובו. לאחר שסרגיי מלאו ארבע שנים, עברה המשפחה לאחוזתם באוּנֶג, כ-110 מייל (180 ק"מ) מצפון לסמיאנובו, שם גדל עד גיל תשע. בחייו הבוגרים ציין אותה בטעות כמקום הולדתו. רחמנינוב החל בשיעורי פסנתר ומוזיקה שארגנה אמו בגיל ארבע. היא הבחינה ביכולתו לשחזר במדויק קטעים מהזיכרון, ועם היוודע דבר כשרונו של הילד, הציע ארקדי שתשכור את אנה אורנצקיה, מורת פסנתר ובוגרת טרייה של הקונסרבטוריון של סנקט פטרבורג, שתגור עם המשפחה ותעניק לסרגיי הצעיר שיעורי פסנתר רשמיים. רחמנינוב הקדיש לאורנצקיה את הרומנסה המפורסמת שלו לקול ולפסנתר "מי אביב" מתוך 12 רומנסות, אופוס 14.

אביו של רחמנינוב רצה שיעבור הכשרה בחיל הפזים ולאחר מכן יתגייס לצבא, אך חוסר יכולת פיננסית אילץ אותו למכור את חמשת האחוזות של המשפחה כדי לשלם חובות, ולכן לא יכול היה להרשות לעצמו את קריירת הצבא היקרה שלו. אחיו הגדול ולדימיר נשלח למכללה צבאית רגילה. האחוזה האחרונה באונג הוצמדה למכירה פומבית ב-1882, והמשפחה עברה לדירה קטנה בסנקט פטרבורג. ב-1883 ארגנה אורנצקיה שרחמנינוב, אז בן 10, ללמוד מוזיקה בקונסרבטוריון של סנקט פטרבורג תחת מורו לשעבר, גוסטב קרוס (Gustav Kross). בהמשך אותה שנה מתה אחותו סופיה בגיל 13 מדיפתריה, ואביו, שתואר על ידי רחמנינוב כ"מהמר כפייתי, שקרן פתולוגי ורודף שמלות", עזב את המשפחה למוסקבה. סבתו מצד אמו, סופיה ליטביקובה בוטקובה, אלמנתו של הגנרל בוטקوف, התערבה כדי לעזור בגידול הילדים, כיסתה את הוצאות הבית, ועם דגש מיוחד על חייהם הדתיים, לקחה באופן קבוע את רחמנינוב לשירותי הכנסייה האורתודոקסית הרוסית, שם נתקל לראשונה במזמורים ליטורגיים ובפעמוני כנסייה, שני מאפיינים שאותם ישלב ביצירותיו.

בשנת 1885 סבל רחמנינוב מאובדן נוסף כאשר אחותו ילנה מתה בגיל 18 מאנמיה ממארת. היא היוותה השפעה מוזיקלית חשובה על רחמנינוב והכירה לו את יצירותיו של פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי. כהפוגה, סבתו לקחה אותו למנוחה בחווה על נהר וולחוב. בקונסרבטוריון, לעומת זאת, הוא אימץ גישה נינוחה, הפגין היעדרויות, נכשל בשיעורי החינוך הכללי שלו ושינה במכוון את תעודותיו. רחמנינוב הופיע באירועים שהתקיימו בקונסרבטוריון של מוסקבה בתקופה זו, כולל אלה שבהם נוכחו הדוכס הגדול קונסטנטין ואישים בולטים אחרים. עם זאת, בעקבות כישלונו בבחינות האביב, הודיעה אורנצקיה לאמו כי קבלתו להמשך לימודים עלולה להיות מבוטלת. אמו פנתה אז לייעץ מאת אלכסנדר זילֹוטי (Alexander Siloti), אחיינה, שהיה פסנתרן מוכשר ותלמיד לשעבר של פרנץ ליסט (Franz Liszt). הוא המליץ שרחמנינוב יעבור לקונסרבטוריון של מוסקבה כדי ללמוד תחת מורו הקודם לפסנתר, המחמיר ניקולאי זברב (Nikolay Zverev), שיתוף פעולה שנמשך עד 1888.

### 1885–1894: הקונסרבטוריון של מוסקבה ויצירות ראשונות

בסתיו 1885 עבר רחמנינוב לגור אצל זברב, כמקובל באותה תקופה, ונשאר שם כמעט ארבע שנים. בתקופה זו הוא התיידד עם תלמיד עמית, אלכסנדר סקריאבין (Alexander Scriabin). בזמן שגר בביתו של זברב, רחמנינוב חלק חדר שינה עם שלושה סטודנטים נוספים, ותרגל פסנתר בתורות במשך שלוש שעות מדי יום. לאחר שנתיים של לימודים, זכה רחמנינוב בן החמש-עשרה במלגת רובינשטיין, וסיים את החטיבה התחתונה של הקונסרבטוריון. לאחר מכן הפך לתלמידו של זילֹוטי לפסנתר מתקדם, למד קונטרפונקט תחת סרגיי טאנייב (Sergey Taneyev), ולמד קומפוזיציה חופשית מאת אנטון אדרנסקי (Anton Arensky). ב-1889 נוצר קרע בין רחמנינוב לזברב, שכעת שימש כיועצו, לאחר שזברב דחה את בקשתו של המלחין לסיוע בשכירת פסנתר ובפרטיות רבה יותר להלחנה. זברב, שהאמין שהלחנה היא בזבוז עבור פסנתרנים מוכשרים, סירב לדבר עם רחמנינוב במשך זמן מה ודאג שיעבור לגור עם משפחת סאטין (דודתו, דודו וילדיהם) במוסקבה. רחמנינוב מצא אז את הרומנסה הראשונה שלו בוורה, בת הזקונים של משפחת סקאלון השכנה, אך אמה התנגדה ואסרה על רחמנינוב לכתוב לה, מה שהותיר אותו להתכתב עם אחותה הגדולה נטליה. מתוך מכתבים אלו ניתן לאתר רבות מיצירותיו המוקדמות ביותר של רחמנינוב.

רחמנינוב בילתה את חופשת הקיץ של 1890 עם משפחת סאטין באיוואנובקה, אחוזת הכפר הפרטית שלהם ליד טמבוב, שאליה יחזור המלחין פעמים רבות עד 1917. הסביבה השלווה והפסטורלית הפכה למקור השראה עבור המלחין, שהשלים יצירות רבות בזמן שהותו באחוזה, כולל אופוס 1 שלו, הקונצ'רטו לפסנתר מס' 1, שאותו סיים ביולי 1891 והקדיש לזילֹוטי. כמו כן באותה שנה, השלים רחמנינוב את הסימפוניה החד-פרקית לצעירים ואת הפואמה הסימפונית הנסיך רוסטיסלב. זילֹוטי עזב את הקונסרבטוריון של מוסקבה לאחר סיום שנת הלימודים ב-1891, ורחמנינוב ביקש לגשת לבחינות הפסנתר הסופיות שלו שנה מוקדם יותר כדי להימנע מהצמדה למורה אחר. למרות האמון המועט מצד זילֹוטי ומנהל הקונסרבטוריון ואסילי סאפונוב, שכן היו לו רק שלושה שבועות הכנה, קיבל רחמנינוב סיוע מבוגר טרי שהכיר את המבחנים, ועבר את כולם בהצטיינות ביולי 1891. שלושה ימים לאחר מכן, עבר את בחינות התיאוריה והקומפוזיציה השנתיות שלו. התקדמותו נבלמה באופן בלתי צפוי במחצית השנייה של 1891 כאשר לקה במקרה חמור של מלריה במהלך חופשת הקיץ שלו באיוואנובקה.

במהלך שנתו האחרונה בקונסרבטוריון, ביצע רחמנינוב את הקונצרט העצמאי הראשון שלו, שבו ביצע לראשונה את שלישיית אלגיאק מס' 1 בינואר 1892, ולאחר מכן ביצוע של הפרק הראשון של הקונצ'רטו לפסנתר מס' 1 חודשיים לאחר מכן. בקשתו לגשת לבחינות התיאוריה והקומפוזיציה הסופיות שנה מוקדם יותר אושרה אף היא, ועבורן כתב את "אלקו" (Aleko), אופרה מערכה אחת המבוססת על פואמת הסיפור "הצוענים" מאת אלכסנדר פושקין (Alexander Pushkin), בתוך שבעה עשר ימים. היא עלתה לבכורה במאי 1992 בתיאטרון בולשой; צ'ייקובסקי נכח ושיבח את רחמנינוב על עבודתו. רחמנינוב האמין שהיא "בוודאי תיכשל", אך ההפקה הצליחה כל כך עד שהתיאטרון הסכים להפיק אותה בכיכובו של הזמר פיודור שַׁלְיַאפִּין (Feodor Chaliapin), שיהפוך לחבר לכל החיים. "אלקו" זיכה את רחמנינוב בציון הגבוה ביותר בקונסרבטוריון ובמדליית זהב גדולה, הישג שהוענק בעבר רק לטאנייב ולארסני קורשצ'נקو. זברב, חבר ועדה הבחינות, העניק למלחין את שעון הזהב שלו, ובכך סיים שנים של ניכור. ב-29 במאי 1892, בגיל תשע-עשרה, סיים רחמנינוב את הקונסרבטוריון בהצטיינות יתרה בקומפוזיציה ובפסנתר כאחד, והונפקה לו דיפלומה שאפשרה לו להגדיר את עצמו רשמית כ"אמן חופשי".

לאחר סיום לימודיו, המשיך רחמנינוב להלחין וחתם על חוזה הוצאה לאור עם גוטהייל (Gutheil) תמורת 500 רובל. הסכם זה הוביל לפרסום של כמה מיצירותיו המוקדמות, כולל "אלקו", "שני קטעים" (אופוס 2), ו"ששה שירים" (אופוס 4). לפני כן, הוא הרוויח 15 רובל בחודש על ידי מתן שיעורי פסנתר בבית ספר לנערות. רחמנינוב בילה את קיץ 1892 באחוזתו של איוואן קונובלוב, בעל קרקעות עשיר במחוז קוסטרומה, ועבר בחזרה לגור עם משפחת סאטין ברובע ארבאט. עיכובים בקבלת תשלום מצד גוטהייל גרמו לרחמנינוב לחפש מקורות הכנסה אחרים, מה שהוביל להופעה בתערוכה החשמלית של מוסקבה בספטמבר 1892, הופעת הבכורה הפומבית שלו כפסנתרן, שבה ביצע לראשונה את הפרלוד הציון דרך שלו בדו דיאז מינור מתוך יצירת הפסנתר בת חמשת החלקים שלו "קטעי פנטזיה" (Morceaux de fantaisie, אופוס 3). הוא קיבל 50 רובל עבור הופעתו. היצירה התקבלה היטב והפכה לאחת מיצירותיו הפופולריות והמתמשכות ביותר. ב-1893 השלים את הפואמה הסימפונית שלו "הסלע" (The Rock), אותה הקדיש לרימסקי-קורסקוב.

בשנת 1893 בילה רחמנינוב קיץ פורה עם חברים באחוזה במחוז חרקוב, שם הלחין מספר יצירות, כולל טבלאות פנטזיה (המכונה גם סוויטה מס' 1, אופוס 5) וקטעי סלון (אופוס 10). בספטמבר, הוא פרסם את "ששה שירים" (אופוס 8), קבוצת שירים המותאמת לתרגומים מאת אלכסיי פלשצ'ייב של שירים אוקראיניים וגרמניים. רחמנינוב חזר למוסקבה, שם הסכים צ'ייקובסקי לנצח על "הסלע" במסע הופעות אירופאי קרב ובא. במהלך נסיעתו העוקבת לקייב כדי לנצח על הופעות של "אלקו", נודע לו על מותו של צ'ייקובסקי מכולרה. הידיעה הותירה את רחמנינוב המום; בהמשך אותו יום, הוא החל לעבוד על שלישיית אלגיאק מס' 2 לפסנתר, כינור וצ'לו כמחווה, אותה השלים בתוך חודש. האווירה הקודרת של המוזיקה חושפת את עומקו וכנותו של האבל של רחמנינוב על האליל שלו. היצירה הושמעה לראשונה בקונצרט הראשון שהוקדש ליצירותיו של רחמנינוב ב-31 בינואר 1894.

### 1894–1900: הסימפוניה מס' 1, דיכאון ודביוט ניצוח

רחמנינוב נקלע לירידה לאחר מותו של צ'ייקובסקי. היה חסר לו את ההשראה להלחין, והנהלת התיאטרון הגדול איבדה עניין בהצגת "אלקו" והורידה אותה מהתוכנית. כדי להרוויח כסף נוסף, חזר רחמנינוב למתן שיעורי פסנתר – אותם תיעב – ובסוף 1895 הסכים לסיבוב הופעות בן שלושה חודשים ברחבי רוסיה עם תוכנית משותפת עם הכנרת האיטלקית טרזינה טואה. סיבוב ההופעות לא היה מהנה עבור המלחין והוא פרש לפני שהסתיים, ובכך הקריב את שכר ההופעה שלו. בבקשה נואשת יותר לכסף, מישכן רחמנינוב את שעון הזהב שניתן לו על ידי זברב. בספטמבר 1895, לפני תחילת סיבוב ההופעות, השלים רחמנינוב את הסימפוניה מס' 1 שלו (אופוס 13), יצירה שהגויה בינואר ומבוססת על מזמורים ששמע בשירותי הכנסייה האורתודոקסית הרוסית. רחמנינוב עבד כל כך קשה עליה עד שלא יכול היה לחזור להלחנה עד ששמע את היצירה מבוצעת. מצב זה נמשך עד אוקטובר 1896, כאשר "סכום כסף די גדול" שלא היה שייך לרחמנינוב ונמצא ברשותו, נגנב במהלך נסיעה ברכבת והוא נאלץ לעבוד כדי לכסות את הפסידים. בין היצירות שהולחנו היו "ששה מקהלות" (אופוס 15) ו"ששה רגעים מוזיקליים" (אופוס 16), יצירתו האחרונה שהושלמה במשך מספר חודשים.

גורלו של רחמנינוב קיבל מפנה בעקבות הבכורה של הסימפוניה מס' 1 שלו ב-28 במרץ 1897 באחת מסדרת הקונצרטים הסימפוניים הרוסיים הוותיקים שהוקדשו למוזיקה רוסית. היצירה זכתה לביקורת קטלנית ואכזרית מצד המבקר והמלחין הלאומני צזאר קואי (César Cui), שהשווה אותה לתיאור של שבע מכות מצרים, ורמז שהיא תעורר את הערכתם של "דיירי" קונסרבטוריון למוזיקה בגיהנום. המגרעות של הביצוע, שניצח עליו אלכסנדר גלזו, לא זכו להערות מצד מבקרים אחרים, אך לפי זיכרונותיו של אלכסנדר אוסובסקי, חבר קרוב של רחמנינוב, גלזו ניצל בצורה לקויה את זמן החזרות, ותוכנית הקונצרט עצמה, שהכילה שתי בכורות נוספות, היוותה גם היא גורם. עדים אחרים, כולל אשתו של רחמנינוב, רמזו שגלזו, שהיה אלכוהוליסט, אולי היה שיכור. בעקבות התגובה לסימפוניה הראשונה שלו, כתב רחמנינוב במאי 1897 כי "אינני מושפע כלל" מחוסר ההצלחה שלה או מהתגובה הביקורתית, אך הרגיש "עצב עמוק ודיכאון כבד בשל העובדה שהסימפוניה שלי... לא מצאה חן בעיניי כלל לאחר החזרה הראשונה שלה". הוא חשב שהביצוע שלה היה גרוע, במיוחד תרומתו של גלזו. היצירה לא בוצעה במשך שארית חייו של רחמנינוב, אך הוא עיבד אותה מחדש לעיבוד פסנתר לארבע ידיים ב-1898.

רחמנינוב חווה דיכאון שנמשך שלוש שנים, שבמהלכו נאבק בחסימת כתיבה והלחין מעט מאוד מוזיקה. הוא תיאר את התקופה הזו כדומה ל"אדם שסבל משץ מוחי ולמשך זמן רב איבד את השימוש בראשו ובידיו." כדי לפרנס את עצמו, נתן שיעורי פסנתר. קרן שמש של מזל טוב הגיעה מסאווה ממונטוב, תעשיין רוסי ומייסד האופרה הרוסית הפרטית במוסקבה, שהציע לרחמנינוב את תפקיד מנצח המשנה לעונת 1897–98. המלחין דל האמצעים קיבל את ההצעה, וניצח על "שמשון ודלילה" מאת קאמי סן-סאנס (Camille Saint-Saëns) כאופרה הראשונה שלו ב-12 באוקטובר 1897. עד סוף פברואר 1899, ניסה רחמנינוב להלחין והשלים שני קטעי פסנתר קצרים, "קטע פנטזיה" ופוגטה בפה מז'ור. חודשיים לאחר מכן, נסע ללונדון בפעם הראשונה כדי להופיע ולנצח, וזכה לביקורות חיוביות. בסוף 1899, לעומת זאת, הוחמיר הדיכאון שלו בעקבות קיץ לא פורה; הוא הלחין שיר אחד, "גורל", שהפך לימים לאחד מתוך "שנים עשר שירים" (אופוס 21), והשאיר יצירות לביקור חוזר מוצע בלונדון ללא מימוש. בניסיון להחיות את רצונו להלחין, דודתו ארגנה שהסופר לואי טולסטוי (Leo Tolstoy), שאותו העריץ רחמנינוב מאוד, יקבל את המלחין לביתו ויעניק לו דברי עידוד. הביקור לא צלח, ולא עשה דבר כדי לעזור לו להלחין בשטף שהיה לו קודם לכן.

### 1900–1906: התאוששות, הופעה וניצוח

לאחר החוויה ההרסנית שלו עם לואי טולסטוי, דודתו הציעה עזרה מקצועית, לאחר שקיבלה טיפול מוצלח מחבר משפחה, רופא ומוזיקאי חובב ניקולאי דאל (Nikolay Dahl), ורחמנינוב הסכים ללא התנגדות. בין ינואר לאפריל 1900, עבר רחמנינוב טיפולים בהיפנותרפיה וטיפולים תומכים עם דאל על בסיס יוمي במשך למעלה מ-3 חודשים, שהותאמו במיוחד כדי לשפר את דפוסי השינה, מצב הרוח והתיאבון שלו ולהצית מחדש את רצונו להלחין. באותו קיץ, הרגיש רחמנינוב ש"רעיונות מוזיקליים חדשים החלו לנוע" וחזר להלחין בהצלחה.

ביולי 1900, הלחין רחמנינוב לבסוף את "דואט האהבה", סצנה מרכזית באופרה "פרנצ'סקה דה רימיני", שאמורה הייתה להסתיים ב-1906. שיר זה נכתב מוקדם יותר מהקונצ'רטו לפסנתר מס' 2 שלו, ו"דואט האהבה" הפך ליצירה חשובה שסימנה את לידתו מחדש של רחמנינוב כמלחין.

באותו סתיו החל לעבוד על הקונצ'רטו לפסנתר מס' 2, שהושלם באפריל 1901; הוא מוקדש לדאל. לאחר שהפרק השני והששי הושמעו בבכורה בדצמבר 1900 עם רחמנינוב כסולן, כל היצירה בוצעה לראשונה ב-1901 והתקבלה בהתלהבות. היצירה זיכתה את המלחין בפרס גלינקה, הראשון מתוך חמישה שהוענקו לו לאורך חייו, ובפרס של 500 רובל ב-1904.

עד סוף 1901 הושלמה סונטת הצ'לו (טיוטה ראשונה ב-20 בנובמבר, בכורה ב-2 בדצמבר, גרסה מעודכנת ב-12 בדצמבר).

בתוך הצלחת הקריירה המקצועית שלו, רחמנינוב נישא לנטליה סאטינה ב-12 במאי 1902 לאחר אירוסין שנמשכו שלוש שנים. מכיוון שהיו בני דודים ראשונים, הנישואים נאסרו תחת חוק קאנוני שהטילה הכנסייה האורתודոקסית הרוסית; בנוסף, רחמנינוב לא היה נוכח קבוע בכנסייה ונמנע מווידוי, שני דברים שכומר היה צריך לאשר שעשה בחתימה על תעודת נישואין. כדי לעקוף את התנגדות הכנסייה, בני הזוג השתמשו ברקע הצבאי שלהם וארגנו טקס קטן בקפלה בבסיס צבאי בפרוורי מוסקבה עם זילֹוטי והצ'לן אנטולי ברנדוקוב כשושבינים. הם קיבלו את הבית הקטן מבין שני הבתים באחוזת איוואנובקה כמתנה ויצאו לירח דבש בן שלושה חודשים ברחבי אירופה. עם שובם, הם השתקעו במוסקבה, שם חזר רחמנינוב לעבוד כמורה למוזיקה במכללת סנט קתרין לנשים ובמכון אליזבת. בפברואר 1903 השלים את יצירת הפסנתר הגדולה ביותר בקריירה שלו באותו זמן, ה"וריאציות על נושא של שופן" (אופוס 22). ב-14 במאי 1903 נולדה בתם הראשונה של בני הזוג, אירינה סרגייבנה רחמנינובה. במהלך חופשת הקיץ שלהם באיוואנובקה, נפגעה המשפחה ממחלה.

בשנת 1904, בשינוי בקריירה, הסכים רחמנינוב להיות המנצח בתיאטרון בולשой למשך שתי עונות. הוא זכה למוניטין מעורב במהלך תקופתו בתפקיד, תוך אכיפת משמעת קפדנית ודרישת סטנדרטים גבוהים של ביצוע. בהשפעת ריכרד וגנר (Richard Wagner), הוא חלוץ את הסידור המודרני של נגני התזמורת בבור התזמורת ואת המנהג המודרני של עמידה בזמן ניצוח. הוא גם עבד עם כל סולן על תפקידו, ואף לווה אותם בפפסנתר. התיאטרון העלה את הבכורה של האופרות שלו "האביר הכילה" ו"פרנצ'סקה דה רימיני".

מהלך עונתו השנייה כמנצח, איבד רחמנינוב עניין בתפקידו. האי-שקט החברתי והפוליטי סביב מהפכת 1905 החל להשפיע על המבצעים וצוות התיאטרון, שהעלו מחאות ודרישות לשיפור השכר ותנאי העבודה. רחמנינוב נותר אדיש ברובו לפוליטיקה סביבו ורוח המהפכה הפכה את תנאי העבודה לקשים יותר ויותר. בפברואר 1906, לאחר שניצח על 50 הופעות בעונה הראשונה ו-39 בשנייה, הגיש רחמנינוב את התפטרותו. לאחר מכן לקח את משפחתו לסיבוב הופעות מורחב סביב איטליה בתקווה להשלים יצירות חדשות, אך מחלה פגעה באשתו ובבתו, והם חזרו לאיוואנובקה. כסף הפך עד מהרה לבעיה בעקבות התפטרותו של רחמנינוב מתפקידיו בבתי הספר סנט קתרין ואליזבת, מה שהשאיר לו רק את האפשרות להלחין.

### 1906–1917: מעבר לדרזדן וסיבוב ההופעות הראשון בארצות הברית

לא מרוצה יותר ויותר מהמהומה הפוליטית ברוסיה וזקוק להתבודדות מחייו החברתיים התוססים כדי להיות מסוגל להלחין, עזבו רחמנינוב ומשפחתו את מוסקבה לדרזדן שבגרמניה בנובמבר 1906. העיר הפכה למועדפת על רחמנינוב ונטליה כאחד, והם נשארו שם עד 1909, ושבו לרוסיה רק לחופשות הקיץ שלהם באיוואנובקה. בפריז, במהלך קיץ 1907, הוא ראה רפרודוקציה שחור-לבן של "אי המתים" מאת ארנולד בוקלין (Arnold Böcklin), ששימשה השראה ליצירתו התזמורתית בעלת אותו שם, אופוס 29. למרות תקופות מזדמנות של דיכאון, אדישות ואמון מועט בכל יצירה שלו, החל רחמנינוב את הסימפוניה מס' 2 שלו (אופוס 27) ב-1906, שנים עשר שנים לאחר הבכורה האסונית של הראשונה שלו. בזמן כתיבתה, שבו רחמנינוב והמשפחה לרוסיה, אך המלחין עשה עיקוף לפריז כדי לקחת חלק בעונת הקונצרטים הרוסיים של סרגיי דיאגילב (Sergei Diaghilev) במאי 1907. הופעתו כסולן בקונצ'רטו לפסנתר מס' 2 שלו עם הדרן של הפרלוד שלו בדו דיאז מינור הייתה הצלחה מנצחת. רחמנינוב החזיר לעצמו את תחושת הערך העצמי בעקבות התגובה ההתלהבת לבכורה של הסימפוניה מס' 2 שלו בתחילת 1908, שזיכתה אותו בפרס גלינקה השני שלו וב-1,000 רובל.

בזמן שהותו בדרזדן, הסכים רחמנינוב להופיע ולנצח בארצות הברית כחלק מעונת הקונצרטים 1909–10 עם המנצח מקס פידלר (Max Fiedler) והתזמורת הסימפונית של בוסטון. הוא בילה זמן בהפסקות באיוואנובקה בסיום יצירה חדשה במיוחד עבור הביקור, הקונצ'רטו לפסנתר מס' 3 שלו, אופוס 30, אותו הקדיש ליוזף הופמן (Josef Hofmann). סיבוב ההופעות ראה את המלחין מבצע 26 הופעות, 19 כפסנתרן ו-7 כמנצח, מה שסימן את הרסיטלים הראשונים שלו ללא מבצע אחר בתוכנית. הופעתו הראשונה הייתה במכללת סמית' בנורת'המפטון ש במסצ'וסטס לרסיטל ב-4 בנובמבר 1909. הביצוע השני של הקונצ'רטו לפסנתר מס' 3 על ידי התזמורת הסימפונית של ניו יורק נוצח על ידי גוסטב מאהلر (Gustav Mahler) בניו יורק סיטי עם המלחין כסולן, חוויה שהוא הוקיר אישית. למרות שסיבוב ההופעות הגביר את הפופולריות של המלחין באמריקה, הוא דחה הצעות עוקבות בשל משך הזמן הרחק מרוסיה ומשפחתו.

עם שובו הביתה בפברואר 1910, הפך רחמנינוב לסגן נשיא החברה המוזיקלית הרוסית הקיסרית (IRMS), שנשיאה היה חבר במשפחת המלוכה. בהמשך 1910, השלים רחמנינוב את יצירתו המקהלתית "הליטורגיה של סנט ג'ון כריסוסטום", אופוס 31, אך היא נאסרה להופעה מאחר שלא עקבה אחר המתכונת של שירות כנסייתי ליטורגי טיפוסי. במשך שתי עונות בין 1911 ל-1913, מונה רחמנינוב למנצח קבוע של החברה הפילהרמונית של מוסקבה; הוא עזר להעלות את הפרופיל שלה ולהגדיל את מספר הקהל וההכנסות. ב-1912 עזב רחמנינוב את ה-IRMS כאשר נודע לו שמוזיקאי בתפקיד מנהלי פוטר בשל היותו יהודי.

זמן קצר לאחר התפטרותו, חיפש רחמנינוב המותש זמן להלחנה ולקח את משפחתו לחופשה בשווייץ. הם עזבו לאחר חודש לרומא לביקור שהפך לתקופה שלווה ומשפיעה במיוחד עבור המלחין, שגר לבד בדירה קטנה בפיאצה די ספניה בזמן שמשפחתו שהתה בפנסיון. בזמן שהותו שם קיבל מכתב אנונימי שהכיל תרגום רוסי לפואמה של אדגר אלן פו (Edgar Allan Poe) "הפעמונים" מאת קונסטנטין באלמונט, שהשפיעה עליו מאוד, והוא החל לעבוד על הסימפוניה המקהלתית שלו בעלת אותו שם, אופוס 35, המבוססת עליה. עד 1912 נולדה בתו השנייה של רחמנינוב, טטיאנה, ותקופת ההלחנה המקבילה שלו הסתיימה בפתאומיות כאשר שתי בנותיו של רחמנינוב לקו במקרים חמורים של טיפוס בטן וטופלו בברלין עקב האמון הגדול יותר של אביהן ברופאים גרמנים. לאחר שישה שבועות, שבו בני משפחת רחמנינוב לדירתם במוסקבה. המלחין ניצח על "הפעמונים" בבכורה שלה בסנקט פטרבורג בסוף 1913.

בינואר 1914 החל רחמנינוב סיבוב הופעות באנגליה שזכה לקבלת פנים נלהבת. הוא פחד מדי לנסוע לבד בעקבות מותו של ראול פוגנו (Raoul Pugno) מהתקף לב בלתי צפוי בחדר המלון שלו, שהותיר את המלחין זהיר מפני גורל דומה. בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה בהמשך אותה שנה, תפקידו כמפקח על המוזיקה בבית הספר הגבוה לבנות של האצולה הכניס אותו לקבוצת עובדי המדינה שמנעה ממנו להצטרף לצבא, אך המלחין תרם תרומות צדדיות קבועות למאמץ המלחמתי. בשנת 1915 השלים רחמנינוב את יצירתו המקהלתית הגדולה השנייה, "וילת כל הלילה" (All-Night Vigil, אופוס 37). היא התקבלה בחום רב בבכורה שלה במוסקבה לטובת סיוע למלחמה, עד שארבע הופעות עוקבות נקבעו במהירות.

מותו של אלכסנדר סקריאבין באפריל 1915 היווה טרגדיה עבור רחמנינוב, שיצא לסיבוב הופעות רסיטלים לפסנתר שהוקדש ליצירותיו של חברו כדי לגייס כספים לאלמנתו של סקריאבין שנקלעה לקשיים כלכליים. הדבר סימן את הופעותיו הפומביות הראשונות של יצירות שאינן שלו. במהלך חופשה בפינלנד באותו קיץ, נודע לרחמנינוב על מותו של טאנייב, אובדן שהשפיע עליו מאוד. עד סוף השנה סיים את 14 הרומנסות שלו, אופוס 34, וחתם ב"וקאליזה" (Vocalise), "שיר ללא מילים" שהפך לאחד מיצירותיו הפופולריות ביותר. הצ'לן יוּקי אִיטוֹ טען כי וקאליזה משלבת את התגלמות הרוח באמצעות המוזיקה עם רעיון הסמליות הרוסית, שניסתה לשחרר מילים מהמשמעות; כפי שקורה ברבות מיצירות המופת של רחמנינוב, הפתיחה רומזת למזמורים הגרגוריאניים "דיס איראה" (Dies irae).

### 1917–1925: עזיבת רוסיה, הגירה לארצות הברית ופסנתרן קונצרטים

ביום שבו החלה מהפכת פברואר 1917 בסנקט פטרבורג, ביצע רחמנינוב רסיטל פסנתר במוסקבה לטובת חיילים רוסים פצועים שנלחמו במלחמה. הוא חזר לאיוואנובקה חודשיים לאחר מכן, ומצא אותה בתוהו ובוהו לאחר שקבוצה של חברי מפלגת הסוציאליסטים-המהפכנים השתלטה עליה כרכושם הקהילתי. למרות שהשקיע את מרבית רווחיו באחוזה, עזב רחמנינוב את הנכס לאחר שלושה שבועות, תוך שנשבע לעולם לא לחזור. היא הוחרמה במהרה על ידי הרשויות הקומוניסטיות והפכה לנטושה. ביוני 1917 ביקש רחמנינוב מזילֹוטי להנפיק ויזות עבורו ועבור משפחתו כדי שיוכלו לעזוב את רוסיה, אך זילֹוטי לא יכול היה לעזור. לאחר הפסקה עם משפחתו בחצי האי קרים השליו יותר, הופעת הקונצרט של רחמנינוב ביאלטה ב-5 בספטמבר 1917 עמדה להיות האחרונה שלו ברוסיה. עם שובו למוסקבה, המתח הפוליטי סביב מהפכת אוקטובר מצא את המלחין שומר על משפחתו בטוחה בבית ומעורב בקולקטיב בבניין הדירות שלו שבו השתתף בישיבות ועדה ושמר בלילה. הוא השלים את התיקונים לקונצ'רטו לפסנתר מס' 1 שלו בין קולות ירי ועצרות בחוץ.

בתוך מהומה כזו, קיבל רחמנינוב הצעה בלתי צפויה לבצע עשרה רסיטלים לפסנתר ברחבי סקנדינביה, אותה קיבל מיד, תוך שימוש בה כתירוץ להשיג אישורים כדי שהוא ומשפחתו יוכלו לעזוב את המדינה. ב-22 בדצמבר 1917, הם עזבו את סנקט פטרבורג ברכבת לגבול פינלנד, משם נסעו דרך פינלנד במזחלת פתוחה וברכבת להלסינקי. כשהם נושאים את מה שיכלו לארוז במזוודותיהם הקטנות, הביא רחמנינוב כמה סקיצות של יצירות ותווים למערכה הראשונה של האופרה הבלתי גמורה שלו "מונה ואנה" (Monna Vanna) ואת האופרה של רימסקי-קורסקוב "תרנגול הזהב". הם הגיעו לסטוקהולם שבשוודיה ב-24 בדצמבר. בינואר 1918 עברו לקופנהגן שבדנמרק, ובעזרת החבר והמלחין ניקולאי סטורו [ru] (1875–1920), השתקעו בקומת הקרקע של בית. שקוע בחובות וזקוק לכסף, רחמנינוב בן ה-44 בחר בהופעה כמקור ההכנסה העיקרי שלו, שכן קריירה אך ורק בהלחנה הייתה מגבילה מדי. רפרטואר הפסנתר שלו היה מצומצם, מה שעורר את תחילת התרגול הקבוע של הטכניקה שלו ולימוד יצירות חדשות לנגן. רחמנינוב יצא לסיבובי הופעות בין פברואר לאוקטובר 1918.

במהלך סיבוב ההופעות הסקנדינבי, קיבל רחמנינוב שלוש הצעות מארצות הברית: להיות מנצח התזמורת הסימפונית של סינסינטי במשך שנתיים, לנצח על 110 קונצרטים ב-30 שבועות עבור התזמורת הסימפונית של בוסטון, ולתת 25 רסיטלים לפסנתר. הוא חשש מהתחייבות כזו בארץ לא מוכרת והיו לו זיכרונות טובים מעטים מסיבוב הבכורה שלו ב-1909, ולכן דחץ את שלושתן. זמן קצר לאחר החלטתו, רחמנינוב שקל את ארצות הברית כמשתלמת מבחינה פיננסית שכן לא יכול היה לפרנס את משפחתו באמצעות הלחנה לבדו. לא מסוגל להרשות לעצמו את דמי הנסיעה, נשלחה אליו הלוואה מראש למסע על ידי הבנקאי הרוסי ומהגר עמית אלכסנדר קמנקה. כסף התקבל גם מחברים ומעריצים; הפסנתרן איגנץ פרידמן תרם 2,000 דולר. ב-1 בנובמבר 1918 עלו בני משפחת רחמנינוב על האונייה "אס.אס. ברגנספיורד" באוסלו שבנורווגיה, בדרכם לניו יורק סיטי, והגיעו אחד עשר ימים לאחר מכן. הידיעות על הגעת המלחין התפשטו, מה שגרם לקהל של מוזיקאים, אמנים ומעריצים להתאסף מחוץ למלון שרי-נת'רלנד, שבו שהה.

רחמנינוב טיפל במהירות בעסקים, ושכר את הפסנתרנית דגמר דה קורבאל ריבנר כמזכירתו, מתרגמתו ועוזרתו בהתמודדות עם החיים באמריקה. הוא התאחד מחדש עם יוזף הופמן, שעדכן מספר מנהלי קונצרטים שהמלחין פנוי והציע לו לבחור בצ'ארלס אליס כסוכן ההזמנות שלו. אליס ארגן 36 הופעות לרחמנינוב לקראת עונת הקונצרטים הקרובה 1918–1919; הראשונה, רסיטל פסנתר, התקיימה ב-8 בדצמבר בפרובידנס שברוד איילנד. רחמנינוב, שעדיין היה בהתאוששות ממקרה של השפעת הספרדית, כלל את העיבוד שלו ל"המנון הכוכבים והפסים" בתוכנית. לפני סיבוב ההופעות קיבל הצעות ממספר יצרני פסנתרים לצאת לסיבוב הופעות עם הכלים שלהם; הוא בחר בסטיינוויי (Steinway), היחיד שלא הציע לו כסף. הקשר של סטיינוויי עם רחמנינוב נמשך לאורך כל שארית חייו.

לאחר שסיבוב ההופעות הראשון הסתיים באפריל 1919, לקח רחמנינוב את משפחתו לחופשה בסן פרנסיסקו. הוא התאושש והתכונן לעונה הקרובה, מחזור שאותו יאמץ במשך רוב שארית חייו. כמבצע בסיבובי הופעות הפך רחמנינוב למבוסס כלכלית ללא קושי רב, והמשפחה חיה חיי מעמד בינוני-גבוה עם משרתים, שף ונהג. הם שיחזרו את האווירה של איוואנובקה בדירה שלהם בניו יורק סיטי על ידי אירוח אורחים רוסים, העסקת רוסים והמשך שמירה על המנהגים הרוסיים. למרות יכולתו לדבר מעט אנגלית, רחמנינוב דאג שיתרגמו את התכתובות שלו לרוסית. הוא נהנה ממותרות אישיות מסוימות, כולל חליפות מחויטות איכותיות והדגמים האחרונים של מכוניות.

בשנת 1920 חתם רחמנינוב על חוזה הקלטות עם חברת ויקטור טוקינג משין (Victor Talking Machine Company) שהניב לו הכנסות נחוצות מאוד והחל את שיתוף הפעולה ארוך השנים שלו עם RCA. במהלך חופשה משפחתית בגושן שבניו יורק, באותו קיץ, נודע לו על מותו התאונה של סטורו, מה שעורר את רחמנינוב לחזק את הקשרים שהיו לו עם אלו שעדיין ברוסיה על ידי הסדר עם הבנק שלו לשלוח כסף קבוע וחבילות מזון למשפחתו, חבריו, תלמידיו ולנזקקים. בתחילת 1921 הגיש רחמנינוב בקשה לתיעוד לביקור ברוסיה, הפעם היחידה שיעשה זאת לאחר עזיבת המדינה, אך ההתקדמות פסקה כאשר עבר ניתוח לכאבים ברקתו הימנית. הניתוח לא הצליח להקל על תסמינים שלו וההקלה הגיעה רק לאחר שעבר טיפולי שיניים שנים לאחר מכן. לאחר שעזב את בית החולים, הוא קנה דירה בשדרות ריברסייד 33 בצד המערבי העליון של מנהטן, המשקיפה על נהר הדסון.

ביקורו הראשון של רחמנינוב באירופה מאז שהגר התרחש במאי 1922, עם קונצרטים בלונדון. בעקבות זאת התאחדו בני משפחת רחמנינוב ומשפחת סאטין בדרזדן, ולאחר מכן התכונן המלחין לעונת קונצרטים קדחתנית ב-1922–1923 של 71 הופעות בחמישה חודשים. במשך זמן מה הוא שכר קרון רכבת שהותאם עם פסנתר וחפצים כדי לחסוך זמן עם מזוודות. ב-1924 דחץ רחמנינוב הזמנה להיות מנצח התזמורת הסימפונית של בוסטון. ב-1925 הפכה בתו הבכורה של רחמנינוב, אירינה, לאלמנה בעודה בהריון עם נכדתו, סופי וולקונסקי. בהמשך, ייסד רחמנינוב את TAIR – חברת הוצאה לאור על שם בנותיו, טטיאנה ואירינה. ממוקמת בפריז, TAIR התמחתה ביצירות מאת רחמנינוב ומאת מלחינים רוסים אחרים.

### 1926–1942: סיבובי הופעות, יצירות אחרונות ווילה סנאר

חייו של רחמנינוב כמבצע בסיבובי הופעות, ולוחות הזמנים התובעניים הנלווים אליהם, גרמו לתפוקת ההלחנה שלו להאט משמעותית. ב-24 השנים שבין הגעתו לארצות הברית למותו, הוא השלים רק שש יצירות חדשות, תיקן חלק מיצירותיו המוקדמות, וכתב עיבודי פסנתר לרפרטואר החי שלו. הוא הודה שעל ידי עזיבת רוסיה, "השארתי מאחורי את רצוני להלחין: באובדני את ארצי, איבדתי גם את עצמי". ב-1926, לאחר שהתמקד בסיבובי הופעות במשך שמונה השנים האחרונות, הוא לקח שנת חופש והשלים את הקונצ'רטו לפסנתר מס' 4, שאותו התחיל ב-1917, ושלושה שירים רוסיים, אותם הקדיש ללאופולד סטוקובסקי (Leopold Stokowski).

רחמנינוב חיפש את חברתם של מוזיקאים רוסים עמיתים והתיידד עם הפסנתרן ולדימיר הורוביץ (Vladimir Horowitz) ב-1928. הגברים המשיכו לתמוך בעבודתו של זה, כאשר כל אחד מהם מקפיד להשתתף בקונצרטים שניתנו על ידי האחר, והורוביץ נותר תומך נלהב של יצירותיו של רחמנינוב ובמיוחד של הקונצ'רטו לפסנתר מס' 3 שלו. ב-1930, במקרה נדיר, הרשה רחמנינוב למלחין האירי-איטלקי אוטורינו רספיגי (Ottorino Respighi) לתזמר קטעים מתוך "אטיודים-טבלאות", אופוס 33 (1911) ו"אטיודים-טבלאות", אופוס 39 (1917), תוך מתן ההשראות מאחורי הקומפוזיציות לרספיגי. עד דצמבר 1931, בתו התארסה להינשא לבריס קונוס, עם נכד שני, אלכסנדר קונוס, שנולד מאוחר יותר לבני הזוג. בשנת 1931 חתמו רחמנינוב ומספר אחרים על מאמר בניו יורק טיימס שביקר את מדיניות התרבות של ברית המועצות. מוזיקת המלחין סבלה מחרם בברית המועצות כתוצאה מהתגובה הנגדית בעיתונות הסובייטית, שנמשך עד 1933.

מ-1929 עד 1931, בילָה רחמנינוב את קיציו בצרפת בקלרפונטן-אן-איבלין ליד רמבויе, שם נפגש עם מהגרים רוסים עמיתים ובנותיו. עד 1930, רצונו להלחין חזר והוא חיפש מיקום חדש לכתיבת יצירות חדשות. הוא קנה חלקת אדמה ליד הרטנשטיין על גדות אגם לוצרן שבשווייץ, ופיקח על בניית ביתו שאותו כינה "וילה סנאר" (Villa Senar) על שם שתי האותיות הראשונות של שמו ושם אשתו, תוך הוספת ה"ר" משם המשפחה. רחמנינוב בילָה את קיציו בוילה סנאר עד 1939, לעיתים קרובות עם בנותיו ונכדיו, שאיתם היה נוהג לנהוג בסירת המנוע שלו באגם לוצרן, אחת הפעילויות האהובות עליו. בנוחות של ביתו שלו, השלים רחמנינוב את "רפסודיה על נושא של פגאניני" ב-1934 ואת הסימפוניה מס' 3 ב-1936.

באוקטובר 1932 החל רחמנינוב עונת קונצרטים תובענית שהורכבה מ-50 הופעות. סיבוב ההופעות ציין את יום השנה הארבעים לדביוט שלו כפסנתרן, ועבורו שלחו לו מספר מחבריו הרוסים שגרו כעת באמריקה מגילה וזר דפנה לחגיגה. המצב הכלכלי השביר בארצות הברית הביא לכך שהמלחין הופיע בפני קהלים קטנים יותר, והוא הפסיד כסף בהשקעות ובמניות שלו. הרגל האירופאית של סיבוב הופעות זה ב-1933 ראתה את רחמנינוב חוגג את יום הולדתו השישים בקרב מוזיקאים עמיתים וחברים, ולאחר מכן נסוג לוילה סנאר לקיץ. בשובו לארצות הברית בתחילת 1934, קיבל רחמנינוב תפקיד כנאמן של מכללת איתקה. במאי ההוא, הוא עבר ניתוח קטן. שנתיים לאחר מכן, נסוג לאקס-לה-באן בצרפת כדי לשפר את דלקת הפרקים שלו. במהלך ביקור בוילה סנאר ב-1937, נכנס רחמנינוב לשיחות עם הכוריאוגרף מישל פוקין (Michel Fokine) על בלט המבוסס על ניקולו פגאניני שנועד לכלול את הרפסודיה שלו. היא עלתה לבכורה בלונדון ב-1939 בנוכחות בנותיו של המלחין. ב-1938 ביצע רחמנינוב את הקונצ'רטו לפסנתר מס' 2 שלו בקונצרט יובל צדקה באולם אלברט הול המלכותי בלונדון כדי לחגוג את הנרי ווד (Henry Wood), מייסד קונצרטי ה-Proms ומעריץ של רחמנינוב שרצה שיהיה הסולן היחיד במופע. רחמנינוב הסכים, כל עוד ההופעה לא תשודר ברادיו בשל סלידתו מהמדיום.

עונת הקונצרטים 1939–40 ראתה את רחמנינוב מבצע פחות קונצרטים מהרגיל, בסך הכל 43 הופעות שהיו בעיקר בארצות הברית. סיבוב ההופעות המשיך עם תאריכים ברחבי אנגליה, ולאחר מכן ביקר רחמנינוב את בתו טטיאנה בפריז ואחריו חזרה לוילה סנאר. הוא לא יכול היה להופיע במשך זמן מה לאחר שהחליק על הרצפה בוילה ונפצע. הוא התאושש מספיק כדי להופיע בפסטיבל המוזיקה הבינלאומי של לוצרן ב-11 באוגוסט 1939. זה עמד להיות הקונצרט האחרון שלו באירופה. עם מלחמת העולם השנייה הקרבה, הוא חזר לפפריז יומיים לאחר מכן, שם הוא, אשתו ושתי בנותיו היו יחד בפעם האחרונה לפני שהמלחין עזב את אירופה ב-23 באוגוסט. בעזרת סיוע כספי מרחמנינוב, הפילוסוף איוואן אילין הצליח לשלם את הערבות ולהשתקע בשווייץ. רחמנינוב תמך במאמץ המלחמתי של ברית המועצות נגד גרמניה הנאצית מאמצע 1941 ואילך, תוך תרומת הכנסות מרבים מקונצרטיו לטובת הצבא האדום.

עם שובו לארצות הברית, הופיע רחמנינוב עם התזמורת הפילדלפית בניו יורק סיטי עם המנצח יוג'ין אורמנדי (Eugene Ormandy) ב-26 בנובמבר וב-3 בדצמבר 1939, כחלק מסדרת הקונצרטים המיוחדת של התזמורת שהוקדשה למלחין לרגל חגיגות יום השנה השלושים לדביוט שלו בארצות הברית. הקונצרט האחרון ב-10 בדצמבר ראה את רחמנינוב מנצח על הסימפוניה מס' 3 שלו ועל "הפעמונים", מה שסימן את הופעת הניצוח הראשונה שלו מאז 1917. עונת הקונצרטים הותירה את רחמנינוב מותש, והוא בילה את הקיץ במנוחה מניתוח קטן באורצ'רדס פוינט, אחוזה ליד האנטינגטון, ניו יורק בלונג איילנד. במהלך תקופה זו השלים רחמנינוב את יצירתו האחרונה, "הריקודים הסימפוניים" (Symphonic Dances, אופוס 45), שהושמעה לראשונה על ידי אורמנדי והתזמורת הפילדלפית בינואר 1941, בנוכחות רחמנינוב. בדצמבר 1939, החל רחמנינוב תקופת הקלטות נרחבת שנמשכה עד פברואר 1942 וכללה את הקונצ'רטואים לפסנתר מס' 1 ו-3 ואת הסימפוניה מס' 3 באקדמיה למוזיקה של פילדלפיה.

### 1942–1943: מחלה, מעבר לקליפורניה ומוות

בתחילת 1942, הומלץ לרחמנינוב על ידי רופאו לעבור לאקלים חם יותר כדי לשפר את בריאותו לאחר שסבל מסקלרוזה, לומבאגו, נוירלגיה, לחץ דם גבוה וכאבי ראש. לאחר שהשלים את סสיות הקלטות האולפן האחרונות שלו במהלך תקופה זו בפברואר, מעבר ללונג איילנד ירד מהפרק לאחר שהמלחין ואשתו הביעו עניין רב יותר בקליפורניה, והם השתקעו תחילה בבית שכור בדרך טאוור בבברלי הילס במאי. ביוני הם רכשו בית בשדרות נורת' אולם 610 בבברלי הילס, וגרו קרוב להורוביץ שהיה נוהג לבקר לעיתים קרובות ולבצע דואטים של פסנתר עם רחמנינוב. בהמשך 1942, הזמין רחמנינוב את איגור סטרווינסקי (Igor Stravinsky) לארוחת ערב, ושני הגברים חלקו את דאגותיהם מפני רוסיה ההרוסה ממלחמה וילדיהם בצרפת.

זמן קצר לאחר הופעה בהוליווד בול ביולי 1942, סבל רחמנינוב מלומבאגו ועייפות. הוא הודיע לרופאו, אלכסנדר גוליצין, שעונת הקונצרטים הקרובה 1942–43 תהיה האחרונה שלו, על מנת להקדיש את זמנו להלחנה. סיבוב ההופעות החל ב-12 באצובה 1942 והמלחין קיבל ביקורות חיוביות רבות ממבקרים למרות בריאותו המדרדרת. רחמנינוב ואשתו נטליה היו בין 220 האנשים שהפכו לאזרחים אמריקאים מתאזרחים בטקס שהתקיים בניו יורק סיטי ב-1 בפברואר 1943. מאוחר יותר באותו חודש התלונן