סרגיי יסנין (Sergei Yesenin): המשורר האחרון של רוסיה מעץ
ב-26 בדצמבר 1925, בחדר במלון אנגלטר בלנינגרד, פתח משורר בן שלושים את ורידי ידו השמאלית והשתמש בדם כדי לכתוב שמונה שורות של שיר פרידה. בתוך יום או יומיים הוא נמצא תלוי מצינור בתקרה; הוא נמצא מת ב-28 בדצמבר. עוד בחייו פורסמו יצירותיו ב-17 שפות ב-132 מהדורות נפרדות, הוא נישא לאיזדורה דאנקן (Isadora Duncan), והובא לחקירה על ידי המשטרה החשאית שש פעמים בפרק זמן של 18 חודשים בלבד. הוא כינה את עצמו המשורר האחרון של רוסיה מעץ, והוא לא היה צנוע – הוא היה מדויק.
ה"צ'סטושקי" של הסבתא
הוא נולד ב-3 באוקטובר 1895 בקונסטנטינובו, כפר בפלך ריאזאן, לאלכסנדר ניקיטיץ' יסנין וטטיאנה פיודורובנה, שבילו את רוב זמנם בחיפוש עבודה במוסקבה ובריאזאן בהתאמה. מגיל שנתיים הוא הועבר לטיפול סבו וסבתו מצד אמו, בני הזוג טיטוב, בכפר מטובו הסמוך. המקריות הכלכלית המשפחתית הזו התבררה כמי שעיצבה את עולמו. סבתו, שהייתה דתייה מאוד, הזינה אותו ב"צ'סטושקי" – שירי עם רוסיים קצרים ושנונים בני ארבע שורות – יחד עם אגדות קדושים ופולקלור כפרי שיספקו לו את הדימויים לכל אורך חייו. הוא לא היה מלומד של המסורת הכפרית; הוא פשוט חי בתוכה מילדותו, וההבדל הזה נשמע בכל שורה.
הוא למד בבית הספר זמסטבו בקונסטנטינובו מ-1904 עד 1909 וסיים בהצטיינות, ולאחר מכן המשיך לבית ספר כנסייתי בספאס-קלפיקי. הוא החל לכתוב באופן שיטתי עד 1910. ב-1912 עבר למוסקבה והחל לעבוד כעוזר למגיה, נרשם לאוניברסיטת שניאבסקי ב-1913, ונשר תוך שנה משום שלא יכול היה להרשות זאת לעצמו. שירו הראשון שפורסם, "עץ הליבנה", הופיע בינואר 1914 במגזין ילדים שנקרא מירוק (Mirok). עד דצמבר של אותה שנה החליט שהשירה היא עבודת חייו.
פטרוגרד מאמצת איכר
הוא הגיע לפטרוגרד במרץ 1915 והבירה הספרותית קיבלה אותו כגילוי מרעיש. אלכסנדר בלוק (Alexander Blok), שהיה אז המשורר הלירי הבולט של תור הכסף, הכריז עליו כ"פנינה של משורר איכר". הוא התחבר לניקולאי קלייב (Nikolai Klyuev) וסרגיי גורודצקי (Sergey Gorodetsky) והיה ממקימי קבוצת "קראסה"; קלייב במיוחד לימד אותו שליטה לירית, ויסנין התעלה עליו במהרה. קובץ שיריו הראשון, ראדוניצה (1916), האדיר את היופי השלו של עולם הטבע דרך דימויים חצי-דתיים, והעיר לא יכלה לשבוע מהנער זהוב השיער מריאזאן.
המלחמה קטעה את הכול. לאחר שגויס ב-25 במרץ 1916, הוא הוצב ברכבת רפואית בצארסקויה סלו, ובקונצרט ביולי באותה שנה שמעה אותו הקיסרית אלכסנדרה פיודורובנה עצמה מקריא את "רוס" ו"בזהר אש הארגמן". הקהל הקיסרי הזה לא הפך אותו למלוכני. באוקטובר 1916 הוא בילה עשרים יום במעצר על כך שסירב לכתוב שירים בשבחו של כס המלוכה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המהפכה שהייתה אמורה להיות שלו
הוא בירך על מהפכת פברואר ללא סייג, באומרו מאוחר יותר שללא היא "אולי היה נובל בתוך סמליות דתית חסרת תועלת". הוא קיבל גם את מהפכת אוקטובר, אך אך ורק, כפי שהגדיר זאת, מנקודת מבטו של איכר – כהבטחה ללידה רוחנית מחדש של רוסיה הכפרית. ההתפכחות הגיעה מהר והיא הייתה כואבת. בשירים כמו "אוקטובר הקשה הוליך אותי שולל" ובמקומות אחרים כתב כי האינדיבידואליות האנושית נהרסת. קובלי קוראבלי ("אוניות הסוסה", 1919) הוא כתב אישום אימפרסיוניסטי על הסבל המהפכני. הוא תמך בתהפוכות מתוך ציפייה שהן יצילו את הכפר; הן הגיעו כדי לתעש אותו עד כדי כליה, והוא בילה את שארית חייו הקצרים בכתיבת קינה על כך.
אימג'יניזם והחוליגן
בספטמבר 1918 התיידד עם אנטולי מרינהוף (Anatoly Marienhof) ושניהם הקימו את האימג'יניזם, תנועה שהציבה את הדימוי הגולמי מעל המשמעות, המסר והמשקל. הוא חתם על המניפסט של האימג'יניסטים בינואר 1919 ועזר להקים את הוצאת הספרים שלהם בחודש שלאחר מכן. זה היה עניין שערורייתי של בתי קפה וטברנות – "זונות ושודדים הם המעריצים שלנו", ציין יסנין בסיפוק מה – והוא הוליד את וידוי של חוליגן (1921) ואת הפואמה הדרמטית פוגצ'וב (1921). ה"חוליגן" היה בחלקו תחפושת. האנציקלופדיה בריטניקה מתארת את האישיות הכפולה במדויק: מצד אחד, זמר האיכרים האדוק והפשוט, ומצד שני, המתפרע והמחלל, שניהם אמיתיים.
ארבע נשים ועשור של נדודים
חייו הפרטיים היו מרוץ הריסה. אנה איזריאדנובה, עמיתה לעבודה בהוצאת הספרים, ילדה את בנו יורי. זינאידה רייך, לה נישא באוגוסט 1917 ונפרד ב-1921, ילדה לו בת ובן והפכה לשחקנית גדולה. ב-2 במאי 1922 נישא לרקדנית האמריקאית איזדורה דאנקן, המבוגרת ממנו ב-18 שנים, וסייר איתה באירופה ובאמריקה במשך שנה של כאוס מתועד היטב. בתחילת 1925 נישא לסופיה טולסטאיה, נכדתו של לב טולסטוי. לצד כל אלה התנהל הרומן שלו עם המשוררת נדז'דה וולפינה, שבנה אלכסנדר הפך לאחת הדמויות המייסדות של התנועה הדיסידנטית הסובייטית, ותלותו הממושכת בגלינה בניסלבסקאיה, מזכירתו מנובמבר 1920. הוא נדד ללא הרף בין נישואים לנישואים – מרוסטוב על הדון לטיפליס ב-1920, טשקנט וסמרקנד ב1921, אזרבייג'ן ב-1924 וב-1925, שם כתב ופרסם במרדקאן.
הוא גם שתה עד אובדן חושים, והשתייה הולידה סצנות פומביות. הוא נעצר ונחקר פעמיים על ידי ה-OGPU באוקטובר 1923, ארבע פעמים נוספות בין ינואר לאפריל 1924, ואושפז בבית החולים שרמטייב בפברואר של אותה שנה לפני שהועבר למרפאת הקרמלין. הפואמה הגדולה האחרונה שלו, אנה סנינה, הושלמה במאי 1925.
מדוע סרגיי מכונה גאון
הכישרון הספציפי לא היה היקף אינטלקטואלי – יסנין לא היה הוגה דעות, ומעולם לא התיימר להיות כזה. זה היה האוזן. הוא יכול היה לשמוע את הקצב של ה"צ'סטושקה" ואת קצב המזמורים הכנסייתיים בו-זמנית, ולמזג אותם לשורה לירית בעלת פשטות שקופה כל כך, שהרוסים משננים אותה מבלי להתאמץ. בלוק, שלא הייתה לו כל סיבה להחניף לאיכר בן 19, כינה אותו פנינה כבר בפגישתם הראשונה. בשלב האחרון שלו הוא לקח את פושקין כמודל וזיקק את שיריו לכדי משהו צלול, פשוט וקשה מאוד לביצוע. ספרות העיון מכנה אותו המשורר הרוסי הנקרא ביותר במאה ה-20, מבית ומחוץ – טענה שאפשר להתווכח עליה, אך לא לזלזל בה.
יש גם צד נגדי אמיתי. היקף הנושאים שלו צר: עצי ליבנה, סוסים, כלבים, אימהות, טברנות, חרטה. התקופה האימג'יניסטית רפויה ומפנקת את עצמה, וחלק גדול משירי ה"חוליגן" הוא פוזה. מאיאקובסקי, כשכתב את "לסרגיי יסנין" בתגובה לאותו מכתב התאבדות שנכתב בדם, הציב את ההתנגדות המתמשכת – ש"לפסל את החיים זה קשה יותר" מאשר לשיר את הכיליון העצמי, ושיסנין בחר בצער הקל יותר. מבקרים סובייטים, בראשם ניקולאי בוחארין, דחו אותו כמשורר של הקולאקים. פסיקתה של הבריטניקה הוגנת יותר משני המחנות: מה שהוא גילם היה אי-הסתגלות טרגית לעולם משתנה. זה לא אותו דבר כמו גדולה אינטלקטואלית, וזה גם לא צריך להיות.
מורשת
חלק מיצירתו דוכא תחת שלטון סטלין וחרושצ'וב, ורובה לא פורסמה מחדש עד 1966. זה לא שינה דבר. הרוסים המשיכו להעתיק את שיריו בכתב יד ולהלחין אותם, והיום הם חלק מתוכנית הלימודים בבתי הספר. הוא נקבר ב-31 בדצמבר 1925 בבית העלמין וגנקובסקויה תחת שיש לבן; גלינה בניסלבסקאיה ירתה בעצמה על קברו שנה לאחר מכן, כאחד מגל של התאבדויות חיקוי. תיאוריה נגדית מתמשכת גורסת שה-OGPU רצח אותו וביים את התלייה, בהצביעם על כתבי יד חסרים, חבורות וניירת דלה; הראיות הן מעוררות מחשבה אך לא מוכחות. אוניברסיטת המדינה של ריאזאן נושאת את שמו. כך, למעשה, נושא את שמו גם הרעיון כולו של הכפר הרוסי שנעלם.