סרגיי סרגייביץ' פרוקופייב (Sergei Sergeyevich Prokofiev) היה מלחין, פסנתרן ומנצח רוסי-סובייטי. כיוצר של יצירות מופת מוכרות במגוון ז'אנרים מוזיקליים, הוא נחשב לאחד המלחינים החשובים של המאה ה-20. יצירותיו כוללות קטעים מושמעים רבים כמו המארש מתוך "האהבה לשלושה תפוזים", הסוויטה "לויטננט קיז'ה", הבלט "רומיאו ויוליה" – שממנו לקוח "ריקוד האבירים" – ו"פטר והזאב". מבין הצורות והז'אנרים שבהם עסק, הוא יצר – לא כולל יצירות נעורים – שבע אופרות שהושלמו, שבע סימפוניות, שמונה בלטים, חמישה קונצ'רטי לפסנתר, שני קונצ'רטי לכינור, קונצ'רטו לצ'לו, סימפוניה-קונצ'רטו לצ'לו ותזמורת, ותשע סונאטות לפסנתר שהושלמו.
בוגר הקונסרבטוריון של סנקט פטרבורג, פרוקופייב ביסס את שמו בתחילה כמלחין-פסנתרן איקונוקלסטי, וזכה לפרסום עם סדרה של יצירות דיסוננטיות ווירטואוזיות לכלי שלו, כולל שני הקונצ'רטי הראשונים שלו לפסנתר. בשנת 1915, פרוקופייב ביצע פריצה מכרעת מקטגוריית המלחין-פסנתרן הסטנדרטית עם הסוויטה התזמורתית "סוויטה סקיתית", שחוברה ממוזיקה שנכתבה במקור לבלט שהוזמן על ידי סרגיי דיאגילב (Sergei Diaghilev) מהבלט רוס (Ballets Russes). דיאגילב הזמין שלושה בלטים נוספים מפרוקופייב – "שוט", "צעד הפלדה" ו"הבן האובד" – אשר בזמן הפקתם המקורית עוררו סנסציה בקרב מבקרים ועמיתים כאחד. עם זאת, העניין הגדול ביותר של פרוקופייב היה אופרה, והוא הלחין מספר יצירות בז'אנר זה, כולל "המהמר" ו"המלאך הלוהט". הצלחתו האופראית היחידה של פרוקופייב במהלך חייו הייתה "האהבה לשלושה תפוזים", שהולחנה עבור האופרה של שיקגו ובוצעה לאחר מכן במהלך העשור הבא באירופה וברוסיה.
לאחר מהפכת 1917, פרוקופייב עזב את רוסיה בברכתו הרשמית של השר הסובייטי אנטולי לונצ'ארסקי, והתגורר בארצות הברית, לאחר מכן בגרמניה, ואז בפריז, כשהוא מתפרנס כמלחין, פסנתרן ומנצח. בתקופה זו הוא נישא לזמרת ספרדייה, קרולינה לינה קודינה, שאיתה נולדו לו שני בנים. בתחילת שנות ה-30, השפל הגדול צמצם את ההזדמנויות להעלאת הבלטים והאופרות של פרוקופייב באמריקה ובמערב אירופה. פרוקופייב, שראה את עצמו בראש ובראשונה כמלחין, התמרמר על הזמן שבוזבז בסיורי הופעות כפסנתרן, ופנה יותר ויותר לברית המועצות לקבלת הזמנות למוזיקה חדשה; בשנת 1936 חזר סוף סוף למולדתו עם משפחתו. הוא נהנה שם מהצלחה מסוימת – בעיקר עם "לויטננט קיז'ה", "פטר והזאב", "רומיאו ויוליה", ואולי מעל הכל עם "אלכסנדר נבסקי".
הפלישה הנאצית לברית המועצות הניעה אותו להלחין את יצירתו השאפתנית ביותר, גרסה אופראית לרומן "מלחמה ושלום" מאת לב טולסטוי. בשנת 1948 הותקף פרוקופייב על כך שיצר "פורמליזם אנטי-דמוקרטי". עם זאת, הוא נהנה מתמיכה אישית ואמנותית מדור חדש של מבצעים רוסים, בולטים שבהם סביאטוסלב ריכטר ומסטיסלב רוסטרופוביץ': הוא כתב את הסונאטה התשיעית לפסנתר עבור הראשון ואת הסימפוניה-קונצ'רטו עבור השני.
ביוגרפיה### ילדות ויצירות ראשונות פרוקופייב נולד בשנת 1891 בסונצובקה (כיום סונציבקה, מחוז פוקרובסק, מחוז דונצק, אוקראינה), אחוזה כפרית מרוחקת בנפת בחמוט של פלך יקטרינוסלב שבאימפריה הרוסית. אביו, סרגיי אלכסייביץ' פרוקופייב, היה אגרונום. אמו של פרוקופייב, מריה לבית ז'יטקובה, הגיעה ממשפחה של צמיתים לשעבר שהיו שייכים למשפחת שרמטייב, שתחת חסותה למדו ילדי צמיתים תיאטרון ואמנויות מגיל צעיר. היא תוארה על ידי ריינהולד גלייר (Reinhold Glière), מורהו הראשון להלחנה של פרוקופייב, כ"אישה גבוהה עם עיניים יפות וחכמות... שידעה ליצור אווירה של חמימות ופשטות סביבה". לאחר חתונתם בקיץ 1877, עברו בני הזוג פרוקופייב לאחוזה קטנה בפלך סמולנסק. בסופו של דבר, סרגיי אלכסייביץ' מצא עבודה כמהנדס קרקע, מועסק על ידי אחד מחבריו ללימודים לשעבר, דמיטרי סונצוב, שאליו עברו בני הזוג פרוקופייב לאחוזה בערבות אוקראינה.
עד לזמן לידתו של פרוקופייב, מריה – שאיבדה קודם לכן שתי בנות – הקדישה את חייה למוזיקה; במהלך ילדותו המוקדמת של בנה, היא בילתה חודשיים בשנה במוסקבה או בסנקט פטרבורג בשיעורי פסנתר. סרגיי פרוקופייב קיבל השראה מהאזנה לאמו מתאמנת בפסנתר בערבים, בעיקר יצירות של שופן ובטהובן, וכתב את יצירתו הראשונה לפסנתר בגיל חמש, "גאלופ הודי", שנרשמה על ידי אמו: היא הייתה במוד הלידי ב' (סולם מז'ור עם דרגה רביעית מוגבהת), שכן פרוקופייב הצעיר חש "הסתייגות מהתמודדות עם הקלידים השחורים". עד גיל שבע הוא גם למד לשחק שחמט. שחמט יישאר תשוקה שלו, והוא התוודע לאלופי עולם בשחמט חוסה ראול קפבלנקה, שאותו ניצח במשחק ראווה ב-1914, ומיכאיל בוטביניק, שאיתו שיחק מספר משחקים בשנות ה-30. בגיל תשע הוא הלחין את האופרה הראשונה שלו, "הענק", כמו גם אוברטורה ויצירות שונות אחרות.
### השכלה פורמלית ויצירות מוקדמות שנויות במחלוקת בשנת 1902, אמו של פרוקופייב פגשה את סרגיי טאנייב, מנהל הקונסרבטוריון של מוסקבה, שהציע בתחילה שפרוקופייב יתחיל שיעורים בפסנתר ובהלחנה אצל אלכסנדר גולדנווייזר. משלא הצליח לארגן זאת, טאנייב דאג במקום זאת שהמלחין והפסנתרן ריינהולד גלייר יבלה את קיץ 1902 בסונצובקה בלימוד פרוקופייב. סדרת השיעורים הראשונה הגיעה לשיאה, לבקשתו של פרוקופייב בן ה-11, בניסיונו הראשון של המלחין הצעיר לכתוב סימפוניה. בקיץ שלאחר מכן, גלייר ביקר שוב בסונצובקה כדי לתת הדרכה נוספת. כאשר, עשורים לאחר מכן, כתב פרוקופייב על שיעוריו עם גלייר, הוא נתן קרדיט ראוי לשיטה האמפתית של מורו אך התלונן שגלייר הציג אותו למבנה משפטים "מרובע" ומודולציות קונבנציונליות, שאותן נאלץ לאחר מכן לשכוח. אף על פי כן, מצויד בכלים התיאורטיים הדרושים, פרוקופייב החל להתנסות בהרמוניות דיסוננטיות ובמשקלים יוצאי דופן בסדרה של קטעי פסנתר קצרים שכינה "פזמונים" על שם מה שנקרא "צורת שיר", או ליתר דיוק צורה תלת-חלקית, שעליה התבססו, ובכך הניח את הבסיס לסגנונו המוזיקלי.
למרות כישרונו הגובר, הוריו של פרוקופייב היססו להתחיל את הקריירה המוזיקלית של בנם בגיל כה צעיר, ושקלו את האפשרות שילמד בתיכון טוב במוסקבה. עד 1904, אמו החליטה במקום זאת על סנקט פטרבורג, והיא ופרוקופייב ביקרו בבירה דאז כדי לבחון את האפשרות לעבור לשם לצורך השכלתו. הם הוצגו בפני המלחין אלכסנדר גלאזונוב, פרופסור בקונסרבטוריון של סנקט פטרבורג, שביקש לראות את פרוקופייב ואת המוזיקה שלו; פרוקופייב הלחין עוד שתי אופרות, "איי המדבר" ו"המשתה בזמן הדבר", ועבד על הרביעית שלו, "אונדינה". גלאזונוב התרשם כל כך עד שהפציר באמו של פרוקופייב להגיש את מועמדות בנה לקונסרבטוריון. הוא עבר את מבחני הכניסה ונרשם באותה שנה.
צעיר בכמה שנים מרוב בני כיתתו, פרוקופייב נתפס כאקסצנטרי ויהיר, ועצבן מספר מחבריו לכיתה בכך שניהל סטטיסטיקה על טעויותיהם. במהלך תקופה זו, הוא למד אצל, בין היתר, אלכסנדר וינקלר לפסנתר, אנטולי ליאדוב להרמוניה וקונטרפונקט, ניקולאי צ'רפנין לניצוח, וניקולאי רימסקי-קורסקוב לתזמור – אם כי כשרימסקי-קורסקוב מת ב-1908, ציין פרוקופייב שהוא למד אצלו רק "בצורה כלשהי" – הוא היה רק אחד מסטודנטים רבים בכיתה עמוסה – והצטער שחוץ מזה "מעולם לא הייתה לי הזדמנות ללמוד אצלו". הוא גם חלק שיעורים עם המלחינים בוריס אסאפייב וניקולאי מיאסקובסקי, כשהאחרון הפך לחבר קרוב יחסית לכל החיים.
כחבר בסצנת המוזיקה של סנקט פטרבורג, פרוקופייב פיתח מוניטין של מורד מוזיקלי, תוך שזכה לשבחים על יצירותיו המקוריות, שאותן ביצע בעצמו על הפסנתר. בשנת 1909 סיים את לימודיו בכיתת הלחנה בציונים לא מרשימים. הוא המשיך בקונסרבטוריון, למד פסנתר אצל אנה יסיפובה והמשיך בשיעורי הניצוח אצל צ'רפנין.
בשנת 1910 מת אביו של פרוקופייב והתמיכה הכספית בסרגיי פסקה. למרבה המזל, הוא החל לבסס את שמו כמלחין ופסנתרן מחוץ לקונסרבטוריון, כשהופיע ב"ערבי המוזיקה העכשווית" של סנקט פטרבורג. שם ביצע כמה מיצירות הפסנתר ההרפתקניות יותר שלו, כמו האטיודים הכרומטיים והדיסוננטיים מאוד שלו, אופוס 2 (1909). ביצועו הרשים את מארגני הערבים מספיק כדי להזמין את פרוקופייב לתת את הבכורה הרוסית ל"שלושה קטעים לפסנתר", אופוס 11 של ארנולד שנברג. הניסוי ההרמוני של פרוקופייב נמשך עם "סרקזמים" לפסנתר, אופוס 17 (1912), שעושה שימוש נרחב בפוליטונאליות. הוא הלחין את שני הקונצ'רטי הראשונים שלו לפסנתר בערך באותו זמן, כשהאחרון שבהם עורר שערורייה בבכורה שלו ב-23 באוגוסט 1913, בפבלובסק. לפי דיווח אחד, הקהל עזב את האולם בקריאות "'לעזאזל עם המוזיקה הפוטוריסטית הזו! החתולים על הגג עושים מוזיקה טובה יותר!'", אך המודרניסטים היו בהתלהבות.
בשנת 1911 הגיעה עזרה ממוזיקולוג ומבקר המוזיקה הרוסי הנודע אלכסנדר אוסובסקי, שכתב מכתב תמיכה למוציא לאור של מוזיקה בוריס פ. יורגנסון (בנו של מייסד חברת ההוצאה לאור פטר יורגנסון); כך הוצע חוזה למלחין. פרוקופייב ערך את נסיעתו הראשונה לחו"ל ב-1913, ונסע לפריז וללונדון, שם נתקל לראשונה בבלט רוס של סרגיי דיאגילב.
### בלטים ראשונים בשנת 1914, פרוקופייב סיים את הקריירה שלו בקונסרבטוריון על ידי השתתפות ב"קרב הפסנתרים", תחרות פתוחה לחמשת תלמידי הפסנתר הטובים ביותר שבה הפרס היה פסנתר כנף של שרודר: פרוקופייב ניצח על ידי ביצוע הקונצ'רטו לפסנתר מס' 1 שלו.
זמן קצר לאחר מכן, הוא נסע ללונדון שם יצר קשר עם האמרגן סרגיי דיאגילב. דיאגילב הזמין את הבלט הראשון של פרוקופייב, "אלה ולולי"; אך כשפרוקופייב הביא לו את היצירה בתהליך עבודה באיטליה ב-1915, הוא דחה אותה כ"לא רוסית". תוך שהוא דוחק בפרוקופייב לכתוב "מוזיקה בעלת אופי לאומי", דיאגילב הזמין אז את הבלט "שוט" ("הליצן"). הכותרת המלאה המקורית ברוסית הייתה "Сказка про шута, семерых шутов перешутившего", שפירושה "הסיפור על הליצן שהערים על שבעה ליצנים אחרים". בהדרכתו של דיאגילב, פרוקופייב בחר את הנושא שלו מאוסף סיפורי עם של האתנוגרף אלכסנדר אפנאסייב; הסיפור, העוסק בליצן וסדרה של תרמיות, הוצע בעבר לדיאגילב על ידי איגור סטרווינסקי כנושא אפשרי לבלט, ודיאגילב והכוריאוגרף שלו ליאוניד מאסין עזרו לפרוקופייב לעצב אותו לתרחיש בלט. חוסר הניסיון של פרוקופייב בבלט הוביל אותו לשכתב את היצירה בהרחבה בשנות ה-20, בעקבות הביקורת המפורטת של דיאגילב, לפני הפקתה הראשונה.
בכורת הבלט בפריז ב-17 במאי 1921 הייתה הצלחה אדירה והתקבלה בהערצה רבה על ידי קהל שכלל את ז'אן קוקטו, איגור סטרווינסקי ומוריס ראוול. סטרווינסקי כינה את הבלט "יצירת המוזיקה המודרנית היחידה שהוא יכול להאזין לה בהנאה", בעוד ראוול כינה אותה "יצירת גאונות".
### מלחמת העולם הראשונה והמהפכה במהלך מלחמת העולם הראשונה, פרוקופייב חזר לקונסרבטוריון ולמד עוגב כדי להימנע מגיוס. הוא הלחין את "המהמר" המבוסס על הרומן של פיודור דוסטויבסקי באותו שם, אך החזרות היו רצופות בעיות, והבכורה שתוכננה ל-1917 נאלצה להתבטל בגלל מהפכת פברואר. בקיץ של אותה שנה, פרוקופייב הלחין את הסימפוניה הראשונה שלו, "הקלאסית". השם היה של פרוקופייב עצמו; המוזיקה היא בסגנון שלפי פרוקופייב, יוזף היידן היה משתמש בו אילו היה חי באותה תקופה. המוזיקה היא פחות או יותר בסגנון קלאסי אך משלבת אלמנטים מוזיקליים מודרניים יותר (ראו נאו-קלאסיציזם).
הסימפוניה הייתה גם בת זמנה המדויק של הקונצ'רטו לכינור מס' 1 ברה מז'ור, אופוס 19 של פרוקופייב, שתוכנן להופיע בבכורה בנובמבר 1917. הביצועים הראשונים של שתי היצירות נאלצו להמתין עד 21 באפריל 1918 ו-18 באוקטובר 1923, בהתאמה. פרוקופייב שהה זמן קצר עם אמו בקיסלובודסק שבקווקז.
לאחר השלמת הפרטיטורה של "שבעה, הם שבעה", "קריאה כשדית" למקהלה ותזמורת, פרוקופייב "נותר ללא מה לעשות והזמן העיק עלי". מתוך אמונה שלרוסיה "אין צורך במוזיקה כרגע", החליט פרוקופייב לנסות את מזלו באמריקה עד שתחלוף התהפוכות במולדתו. הוא יצא למוסקבה ולפטרבורג במרץ 1918 כדי לסדר עניינים כספיים ולארגן את הדרכון שלו. במאי הוא פנה לארה"ב, לאחר שקיבל אישור רשמי לכך מאנטולי לונצ'ארסקי, הקומיסר העממי לחינוך, שאמר לו: "אתה מהפכן במוזיקה, אנחנו מהפכנים בחיים. אנחנו צריכים לעבוד יחד. אבל אם אתה רוצה לנסוע לאמריקה, אני לא אעמוד בדרכך."
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →### חיים בחו"ל בהגיעו לסן פרנסיסקו לאחר ששוחרר מחקירה על ידי פקידי הגירה באי אנג'ל ב-11 באוגוסט 1918, פרוקופייב הושווה עד מהרה לגלותים רוסים מפורסמים אחרים, כמו סרגיי רחמנינוב. קונצרט הסולו הראשון שלו בניו יורק הוביל למספר התקשרויות נוספות. הוא גם קיבל חוזה ממנהל המוזיקה של איגוד האופרה של שיקגו, קלאופונטה קמפאניני, להפקת האופרה החדשה שלו "האהבה לשלושה תפוזים"; עם זאת, בשל מחלתו ומותו של קמפאניני, הבכורה נדחתה. העיכוב היה דוגמה נוספת למזלו הרע של פרוקופייב בענייני אופרה. הכישלון גם עלה לו בקריירת הסולו האמריקאית שלו מכיוון שהאופרה דרשה יותר מדי זמן ומאמץ. עד מהרה מצא את עצמו בקשיים כלכליים, ובאפריל 1920 עזב לפריז, לא רצה לחזור לרוסיה ככישלון.
בפריז, פרוקופייב אישר מחדש את קשריו עם הבלט רוס של דיאגילב. הוא גם השלים כמה מיצירותיו הישנות והבלתי גמורות, כמו הקונצ'רטו השלישי לפסנתר שלו. "האהבה לשלושה תפוזים" הופיעה סוף סוף בבכורה בשיקגו, תחת שרביטו של המלחין, ב-30 בדצמבר 1921. דיאגילב התעניין מספיק באופרה כדי לבקש מפרוקופייב לנגן לו את הפרטיטורה הקולית ביוני 1922, בזמן ששניהם היו בפריז עבור חידוש של "שוט", כדי שיוכל לשקול אותה להפקה אפשרית. סטרווינסקי, שנכח באודישן, סירב להקשיב ליותר מהמערכה הראשונה. כשלאחר מכן האשים את פרוקופייב ב"בזבוז זמן בהלחנת אופרות", השיב פרוקופייב שסטרווינסקי "לא היה בעמדה לקבוע כיוון אמנותי כללי, שכן הוא עצמו אינו חסין מטעויות". לדברי פרוקופייב, סטרווינסקי "הפך ללוהט מזעם" ו"כמעט הגענו למכות והופרדנו רק בקושי". כתוצאה מכך, "היחסים שלנו הפכו למתוחים ובמשך כמה שנים היחס של סטרווינסקי כלפיי היה ביקורתי."
במרץ 1922 עבר פרוקופייב עם אמו לעיירה אטאל בהרי האלפים הבוואריים, שם במשך למעלה משנה התרכז בפרויקט אופרה, "המלאך הלוהט", המבוסס על הרומן מאת ואלרי בריוסוב. המוזיקה המאוחרת שלו רכשה קהל ברוסיה, והוא קיבל הזמנות לחזור לשם, אך החליט להישאר באירופה. בשנת 1923 נישא פרוקופייב לזמרת הספרדייה קרולינה קודינה (1897–1989), שם הבמה לינה לוברה, לפני שעבר חזרה לפריז.
בפריז בוצעו כמה מיצירותיו, כולל הסימפוניה השנייה, אך קבלת הפנים שלהן הייתה פושרת ופרוקופייב חש שהוא "כנראה כבר לא סנסציה". ובכל זאת, הסימפוניה נראתה כמי שהניעה את דיאגילב להזמין את "צעד הפלדה", פרטיטורת בלט "מודרניסטית" שנועדה לתאר את התיעוש של ברית המועצות. היא התקבלה בהתלהבות על ידי קהל ומבקרים פריזאים.
בסביבות 1924 הוצג פרוקופייב למדע הנוצרי. הוא החל לתרגל את תורתו, שלדעתו הייתה מועילה לבריאותו ולמזגו הלוהט ושלה נשאר נאמן לשארית חייו, על פי הביוגרף סיימון מוריסון.
פרוקופייב וסטרווינסקי שיקמו את ידידותם, אם כי פרוקופייב לא אהב במיוחד את "הסגנון של באך" של סטרווינסקי ביצירות אחרונות כמו האוקטט והקונצ'רטו לפסנתר וכלי נשיפה. מצדו, סטרווינסקי תיאר את פרוקופייב כמלחין הרוסי הגדול ביותר של ימיו, אחריו עצמו.
### ביקורים ראשונים בברית המועצות בשנת 1927 ערך פרוקופייב את סיבוב ההופעות הראשון שלו בברית המועצות. במהלך יותר מחודשיים, הוא בילה במוסקבה ובלנינגרד כפי ששמה של סנקט פטרבורג שונה, שם נהנה מהעלאה מוצלחת מאוד של "האהבה לשלושה תפוזים" בתיאטרון מרינסקי. בשנת 1928 השלים פרוקופייב את הסימפוניה השלישית שלו, שהתבססה באופן רחב על האופרה שלא בוצעה "המלאך הלוהט". המנצח סרגיי קוסביצקי אפיין את השלישית כ"סימפוניה הגדולה ביותר מאז השישית של צ'ייקובסקי."
בינתיים, לעומת זאת, פרוקופייב, תחת השפעת תורת המדע הנוצרי, פנה נגד הסגנון האקספרסיוניסטי והנושא של "המלאך הלוהט". כעת הוא העדיף את מה שכינה "פשטות חדשה", שלדעתו הייתה כנה יותר מ"התחכומים והמורכבויות" של כל כך הרבה מוזיקה מודרנית של שנות ה-20. במהלך 1928–29, הלחין פרוקופייב את מה שהיה אמור להיות הבלט האחרון שלו עבור דיאגילב, "הבן האובד". כאשר הועלה לראשונה בפריז ב-21 במאי 1929, בכוריאוגרפיה של ג'ורג' בלנשין עם סרג' ליפר בתפקיד הראשי, הקהל והמבקרים הופתעו במיוחד מהסצנה האחרונה שבה הבן האובד גורר את עצמו על הבמה על ברכיו כדי להתקבל על ידי אביו. דיאגילב זיהה שבמוזיקה לסצנה, פרוקופייב "מעולם לא היה ברור יותר, פשוט יותר, מלודי יותר ורך יותר". רק חודשים לאחר מכן, דיאגילב מת.
באותו קיץ, השלים פרוקופייב את הדיברטימנטו, אופוס 43 שהחל ב-1925 ושכתב את הסינפונייטה שלו, אופוס 5/48, יצירה שהחלה בימיו בקונסרבטוריון. באוקטובר של אותה שנה, הוא עבר תאונת דרכים בזמן שנהג עם משפחתו חזרה לפריז מחופשתם: כשהמכונית התהפכה, פרוקופייב מתח כמה שרירים בידו השמאלית. לכן פרוקופייב לא היה יכול להופיע במוסקבה במהלך סיבוב ההופעות שלו זמן קצר לאחר התאונה, אך הוא יכול היה ליהנות מצפייה בהופעות של המוזיקה שלו מהקהל. פרוקופייב גם נכח ב"אודישן" של תיאטרון בולשוי לבלט שלו "צעד הפלדה", ונחקר על ידי חברי איגוד המוזיקאים הפרולטרים הרוסים (RAPM) לגבי היצירה: הוא נשאל האם המפעל המתואר הוא "מפעל קפיטליסטי, שבו העובד הוא עבד, או מפעל סובייטי, שבו העובד הוא האדון? אם זה מפעל סובייטי, מתי ואיפה פרוקופייב בחן אותו, שכן מ-1918 ועד היום הוא חי בחו"ל והגיע לכאן בפעם הראשונה ב-1927 לשבועיים?" פרוקופייב השיב, "זה נוגע לפוליטיקה, לא למוזיקה, ולכן לא אענה". ה-RAPM גינה את הבלט כ"אנקדוטה אנטי-סובייטית שטוחה וגסה, יצירה אנטי-מהפכנית הגובלת בפשיזם". לבולשוי לא הייתה ברירה אלא לדחות את הבלט.
כשידו השמאלית החלימה, פרוקופייב סייר בארצות הברית בהצלחה בתחילת 1930, נתמך על ידי הצלחתו האירופית האחרונה. באותה שנה, החל פרוקופייב את הבלט הראשון שלו שלא עבור דיאגילב, "על הדנייפר", אופוס 51, יצירה שהוזמנה על ידי סרג' ליפר, שמונה למאסטר בלט באופרה של פריז. ב-1931 וב-1932 השלים את הקונצ'רטי הרביעי והחמישי שלו לפסנתר. השנה שלאחר מכן ראתה את השלמת ה"שיר הסימפוני", אופוס 57, שחברו של פרוקופייב מיאסקובסקי – שחשב על הקהל הפוטנציאלי שלו בברית המועצות – אמר לו "זה לא ממש בשבילנו... חסר לו מה שאנחנו מתכוונים במונומנטליות – פשטות מוכרת וקווי מתאר רחבים, שאתה מסוגל להם מאוד, אך זמנית נמנע מהם בזהירות."
בתחילת שנות ה-30, גם אירופה וגם אמריקה סבלו מהשפל הגדול, מה שעיכב הפקות אופרה ובלט חדשות, אם כי הקהל להופעותיו של פרוקופייב כפסנתרן היה, באירופה לפחות, ללא פגע. עם זאת, פרוקופייב, שראה את עצמו כמלחין בראש ובראשונה, התמרמר יותר ויותר על כמות הזמן שאבדה להלחנה דרך הופעותיו כפסנתרן. לאחר שהתגעגע הביתה זמן מה, החל פרוקופייב לבנות גשרים משמעותיים עם ברית המועצות.
בעקבות פירוק ה-RAPM ב-1932, הוא פעל יותר ויותר כשגריר מוזיקלי בין מולדתו למערב אירופה, והבכורות וההזמנות שלו היו יותר ויותר בחסות ברית המועצות. אחת כזו הייתה "לויטננט קיז'ה", שהוזמנה כפסקול לסרט סובייטי.
הזמנה נוספת, מתיאטרון קירוב כפי ששמו של המרינסקי שונה כעת בלנינגרד, הייתה הבלט "רומיאו ויוליה", שהולחן לתרחיש שנוצר על ידי אדריאן פיוטרובסקי וסרגיי רדלוב בעקבות העקרונות של "דרמבלט" (בלט מומחז), שקודם רשמית בקירוב כדי להחליף יצירות המבוססות בעיקר על תצוגה כוריאוגרפית וחדשנות. בעקבות התפטרותו המרירה של רדלוב מהקירוב ביוני 1934, נחתם הסכם חדש עם תיאטרון בולשוי במוסקבה מתוך הבנה שפיוטרובסקי יישאר מעורב. עם זאת, הסוף המאושר המקורי של הבלט בניגוד לשייקספיר עורר מחלוקת בקרב פקידי תרבות סובייטים; הפקת הבלט נדחתה אז ללא הגבלת זמן כאשר צוות הבולשוי עבר שיפוץ בהוראת יו"ר הוועדה לענייני אמנות, פלטון קרז'נצב. ניקולאי מיאסקובסקי, אחד מחבריו הקרובים ביותר, ציין במספר מכתבים כיצד היה רוצה שפרוקופייב יישאר ברוסיה.
### חזרה לרוסיה בשנת 1936, פרוקופייב ומשפחתו התיישבו לצמיתות במוסקבה, לאחר שעברו הלוך ושוב בין מוסקבה לפריז בארבע השנים הקודמות. באותה שנה, הוא הלחין את אחת מיצירותיו המפורסמות ביותר, "פטר והזאב", עבור תיאטרון הילדים המרכזי של נטליה סאץ. סאץ גם שכנעה את פרוקופייב לכתוב שני שירים לילדים, "שיר מתוק" ו"פטפטן"; בסופו של דבר הצטרף אליהם "החזירים הקטנים" ופורסמו כ"שלושה שירי ילדים", אופוס 68. פרוקופייב גם הלחין את הקנטטה הענקית ליום השנה ה-20 למהפכת אוקטובר, שנועדה במקור לביצוע במהלך שנת היובל אך נחסמה למעשה על ידי קרז'נצב, שדרש באודישן של היצירה לפני הוועדה לענייני אמנות, "מה בדיוק אתה חושב שאתה עושה, סרגיי סרגייביץ', לוקח טקסטים ששייכים לעם ומלחין אותם למוזיקה כזו בלתי מובנת?" הקנטטה נאלצה להמתין עד 5 באפריל 1966 לבכורה חלקית, קצת יותר מ-13 שנים לאחר מותו של המלחין.
נאלץ להסתגל לנסיבות החדשות ללא קשר לחששותיו הפרטיים לגביהן, פרוקופייב כתב סדרה של "שירי המונים" אופוס 66, 79, 89, תוך שימוש במילים של משוררים סובייטים מאושרים רשמית. בשנת 1938, פרוקופייב שיתף פעולה עם אייזנשטיין באפוס ההיסטורי "אלכסנדר נבסקי", חלק מהמוזיקה הממציאה והדרמטית ביותר שלו. למרות שלסרט הייתה הקלטת סאונד גרועה מאוד, פרוקופייב עיבד חלק גדול מהפרטיטורה שלו לקנטטה רחבת היקף למצו-סופרן, תזמורת ומקהלה, שבוצעה והוקלטה בהרחבה. בעקבות הצלחתו של "אלכסנדר נבסקי", הלחין פרוקופייב את האופרה הסובייטית הראשונה שלו "סמיון קוטקו", שנועדה להיות מופקת על ידי הבמאי וסבולוד מיירהולד. עם זאת, בכורת האופרה נדחתה מכיוון שמיירהולד נעצר ב-20 ביוני 1939 על ידי הנ.ק.ו.ד. (המשטרה החשאית של יוסיף סטלין), ונורה ב-2 בפברואר 1940. רק חודשים לאחר מעצרו של מיירהולד, פרוקופייב 'הוזמן' להלחין את "זדראביצה" (בתרגום מילולי 'לחיים!', אך לעיתים קרובות ניתן לה הכותרת האנגלית 'הידד לסטלין'), אופוס 85 כדי לחגוג את יום הולדתו ה-60 של יוסיף סטלין.
מאוחר יותר ב-1939, הלחין פרוקופייב את הסונאטות לפסנתר מס' 6, 7 ו-8, אופוס 82–84, הידועות כיום באופן נרחב כ"סונאטות המלחמה". בביצוע בכורה בהתאמה על ידי פרוקופייב (מס' 6: 8 באפריל 1940), סביאטוסלב ריכטר (מס' 7: מוסקבה, 18 בינואר 1943) ואמיל גיללס (מס' 8: מוסקבה, 30 בדצמבר 1944), הן זכו לאחר מכן לתמיכה במיוחד על ידי ריכטר. הביוגרף דניאל ג'אפה טען שפרוקופייב, "לאחר שאילץ את עצמו להלחין אווירה עליזה של הנירוונה שסטלין רצה שכולם יאמינו שיצר" כלומר ב"זדראביצה", אז לאחר מכן, בשלוש הסונאטות, "ביטא את רגשותיו האמיתיים". כראיה, ג'אפה הצביע על כך שהפרק המרכזי של סונאטה מס' 7 נפתח בנושא המבוסס על שיר של רוברט שומאן "Wehmut" ("עצב"), המופיע ב"לידרקרייס" של שומאן, אופוס 39: מילותיו מתורגמות, "אני יכול לפעמים לשיר כאילו הייתי שמח, ובכל זאת בסתר דמעות עולות וכך משחררות את ליבי. זמירים... שרים את שיר הכמיהה שלהם מעומק הצינוק שלהם... כולם נהנים, ובכל זאת איש אינו מרגיש את הכאב, את הצער העמוק שבשיר." באופן אירוני נראה שאיש לא הבחין ברמיזה שלו, סונאטה מס' 7 קיבלה פרס סטלין מדרגה שנייה, ומס' 8 פרס סטלין מדרגה ראשונה.
בינתיים, "רומיאו ויוליה" הועלה סוף סוף על ידי בלט קירוב, בכוריאוגרפיה של ליאוניד לברובסקי, ב-11 בינואר 1940. להפתעת כל משתתפיו, הרקדנים התקשו להתמודד עם המקצבים המסונקופים של המוזיקה וכמעט החרימו את ההפקה, הבלט היה הצלחה מיידית, והוכר כהישג השיא של הבלט הדרמטי הסובייטי.
### שנות המלחמה פרוקופייב שקל להפוך את הרומן האפי של לב טולסטוי "מלחמה ושלום" לאופרה, כאשר הידיעה על הפלישה הגרמנית לברית המועצות ב-22 ביוני 1941 הפכה את הנושא למתאים עוד יותר. פרוקופייב לקח שנתיים להלחין את הגרסה המקורית שלו ל"מלחמה ושלום". בגלל המלחמה, הוא פונה יחד עם מספר רב של אמנים אחרים, בתחילה לקווקז, שם הלחין את הרביעייה לכלי קשת השנייה שלו. עד כה, מערכת היחסים שלו עם הסופרת והליברית בת ה-25 מירה מנדלסון (1915–1968) הובילה סוף סוף לפרידתו מאשתו לינה, אם כי הם מעולם לא התגרשו; אכן, פרוקופייב ניסה לשכנע את לינה ובניהם ללוות אותו כמפונים מחוץ למוסקבה, אך לינה בחרה להישאר.
במהלך שנות המלחמה, ההגבלות על הסגנון והדרישה שמלחינים יכתבו בסגנון 'ריאליסטי סוציאליסטי' רוככו, ופרוקופייב היה מסוגל בדרך כלל להלחין בדרכו שלו. הסונאטה לכינור מס' 1, אופוס 80, "שנת 1941", אופוס 90, והבלדה לילד שנותר לא ידוע, אופוס 93, כולם הגיעו מתקופה זו. בשנת 1943 הצטרף פרוקופייב לאייזנשטיין באלמה-אטה, העיר הגדולה ביותר בקזחסטן, כדי להלחין מוזיקה נוספת לסרט "איוואן האיום", ואת הבלט "סינדרלה", אופוס 87, אחת מיצירותיו המלודיות והמפורסמות ביותר. בתחילת אותה שנה, הוא גם ניגן קטעים מ"מלחמה ושלום" בפני חברי קולקטיב תיאטרון בולשוי, אך לממשלה הסובייטית היו דעות על האופרה שהובילו לשכתובים רבים. בשנת 1944 הלחין פרוקופייב את הסימפוניה החמישית שלו, אופוס 100, במושבת מלחינים מחוץ למוסקבה. הוא ניצח על הופעת הבכורה שלה ב-13 בינואר 1945, שבועיים בלבד לאחר הבכורות המנצחות ב-30 בדצמבר 1944 של הסונאטה השמינית לפסנתר שלו ו, באותו יום, החלק הראשון של "איוואן האיום" של אייזנשטיין.
עם הבכורה של הסימפוניה החמישית שלו, שתוכנתה לצד "פטר והזאב" והסימפוניה הקלאסית בניצוחו של ניקולאי אנוסוב, נראה היה שפרוקופייב הגיע לשיא תהילתו כמלחין מוביל של ברית המועצות. זמן קצר לאחר מכן, הוא סבל מזעזוע מוח לאחר נפילה עקב לחץ דם גבוה כרוני. הוא מעולם לא התאושש לחלוטין מהפציעה, ונאלץ בעצת רופא להגביל את פעילות ההלחנה שלו.
### לאחר המלחמה לפרוקופייב היה זמן לכתוב את הסימפוניה השישית שלאחר המלחמה ואת הסונאטה התשיעית לפסנתר עבור סביאטוסלב ריכטר לפני מה שנקרא "צו ז'דאנוב". בתחילת 1948, בעקבות פגישה של מלחינים סובייטים שכונסה על ידי אנדריי ז'דאנוב, הוציא הפוליטביורו החלטה המגנה את פרוקופייב, דמיטרי שוסטקוביץ', מיאסקובסקי וחצ'טוריאן על פשע ה"פורמליזם", שתואר כ"ויתור על העקרונות הבסיסיים של המוזיקה הקלאסית" לטובת צלילים "מבולבלים ומעוררי עצבים" ש"הפכו את המוזיקה לקקופוניה". שמונה מיצירותיו של פרוקופייב נאסרו לביצוע: "שנת 1941", "אודה לסיום המלחמה", "פואמה חגיגית", "קנטטה ליום השנה ה-30 לאוקטובר", "בלדה של ילד לא ידוע", מחזור הפסנתר מ-1934 "מחשבות", והסונאטות לפסנתר מס' 6 ו-8. כזה היה האיום הנתפס מאחורי איסור היצירות שאפילו יצירות שנמנעו מצנזורה כבר לא תוכנתו: עד אוגוסט 1948, פרוקופייב היה בקשיים כלכליים חמורים, וחובו האישי הסתכם ב-180,000 רובל.
בינתיים, ב-20 בפברואר 1948, אשתו בנפרד של פרוקופייב, לינה, נעצרה בגין 'ריגול', שכן ניסתה לשלוח כסף לאמה בספרד. לאחר תשעה חודשי חקירה, היא נידונה על ידי קולגיום צבאי בן שלושה חברים של בית המשפט העליון של ברית המועצות ל-20 שנות עבודת פרך. היא שוחררה בסופו של דבר לאחר מותו של סטלין ב-1953 וב-1974 עזבה את ברית המועצות.
פרויקטי האופרה האחרונים של פרוקופייב, ביניהם ניסיונו הנואש לפייס את רשויות התרבות, "סיפורו של אדם אמיתי", בוטלו במהירות על ידי תיאטרון קירוב. העלבון, בשילוב עם בריאותו המידרדרת, גרם לפרוקופייב לסגת בהדרגה מהחיים הציבוריים ומפעילויות שונות, אפילו מהשחמט האהוב עליו, ולהקדיש את עצמו יותר ויותר לעבודתו שלו. לאחר הידרדרות רצינית ב-1949, רופאיו הורו לו להגביל את ההלחנה שלו לשעה ביום.
באביב 1949, הוא כתב את הסונאטה לצ'לו בדו מז'ור, אופוס 119, עבור מסטיסלב רוסטרופוביץ' בן ה-22, שנתן את הביצוע הראשון ב-1950, עם סביאטוסלב ריכטר. עבור רוסטרופוביץ', פרוקופייב גם שכתב בהרחבה את הקונצ'רטו לצ'לו שלו, והפך אותו לסימפוניה-קונצ'רטו, אבן דרך ברפרטואר הצ'לו והתזמורת כיום. ההופעה הציבורית האחרונה שבה נכח, ב-11 באוקטובר 1952, הייתה הבכורה של הסימפוניה השביעית, יצירת המופת האחרונה שלו והיצירה האחרונה שהושלמה. הסימפוניה נכתבה עבור חטיבת הרדיו לילדים.
### מוות פרוקופייב מת בגיל 61 ב-5 במרץ 1953, באותו יום כמו יוסיף סטלין. הוא התגורר ליד הכיכר האדומה, ובמשך שלושה ימים התקהלו ההמונים כדי להתאבל על סטלין, מה שהפך את קיום טקס הלוויה של פרוקופייב במטה איגוד המלחינים הסובייטים לבלתי אפשרי. מכיוון שלא הותר לרכב הלוויה להתקרב לביתו של פרוקופייב, היה צריך להעביר את ארונו ביד דרך רחובות אחוריים בכיוון ההפוך מהמוני האנשים שהלכו לבקר את גופתו של סטלין. כ-30 איש נכחו בהלוויה, שוסטקוביץ' ביניהם. למרות שלא נראה שהם מסתדרים כשנפגשו, בשנים המאוחרות יותר האינטראקציות שלהם הפכו להרבה יותר ידידותיות, כששוסטקוביץ' כתב לפרוקופייב ש"אני מאחל לך לפחות עוד מאה שנים לחיות וליצור. האזנה ליצירות כמו הסימפוניה השביעית שלך הופכת את החיים להרבה יותר קלים ושמחים." פרוקופייב קבור בבית הקברות נובודוויצ'י במוסקבה.
כתב העת המוזיקלי הסובייטי המוביל דיווח על מותו של פרוקופייב כפריט קצר בעמוד 116. 115 העמודים הראשונים הוקדשו למותו של סטלין. מותו של פרוקופייב מיוחס בדרך כלל לדימום מוחי. הוא היה חולה כרוני במשך שמונה השנים הקודמות.
לינה פרוקופייב האריכה ימים לאחר בעלה בנפרד בשנים רבות, ומתה בלונדון בתחילת 1989. תמלוגים מהמוזיקה של בעלה המנוח סיפקו לה הכנסה צנועה, והיא שימשה כמספרת להקלטה של "פטר והזאב" של בעלה שיצאה כעת בתקליטור על ידי Chandos Records עם נימה ירווי מנצח על התזמורת הלאומית הסקוטית. בניהם סביאטוסלב (1924–2010), אדריכל, ואולג (1928–1998), אמן, צייר, פסל ומשורר, הקדישו חלק גדול מחייהם לקידום חייו ועבודתו של אביהם.
מוניטין לאחר המוות ארתור הונגר הכריז שפרוקופייב "יישאר עבורנו הדמות הגדולה ביותר של המוזיקה העכשווית", והחוקר האמריקאי ריצ'רד טרוסקין הכיר ב"כישרון של פרוקופייב, כמעט ללא תחרות בקרב מלחיני המאה ה-20, לכתיבת מלודיות דיאטוניות מקוריות באופן מובהק." ובכל זאת, במשך זמן מה המוניטין של פרוקופייב במערב סבל כתוצאה מאנטיפתיות של המלחמה הקרה, והמוזיקה שלו מעולם לא זכתה מהאקדמאים והמבקרים המערביים לסוג ההערכה שנהנו ממנה איגור סטרווינסקי וארנולד שנברג, מלחינים שנטען כי הייתה להם השפעה גדולה יותר על דורות צעירים של מוזיקאים.
כיום פרוקופייב עשוי להיות המלחין הפופולרי ביותר של מוזיקת המאה ה-20. המוזיקה התזמורתית שלו לבדה מושמעת בתדירות גבוהה יותר בארצות הברית מאשר זו של כל מלחין אחר במאה השנים האחרונות מלבד ריכרד שטראוס, בעוד האופרות, הבלטים, יצירות הקאמרי ומוזיקת הפסנתר שלו מופיעים באופן קבוע באולמות קונצרטים מרכזיים ברחבי העולם.
המלחין זכה לכבוד במחוז דונצק מולדתו כאשר שדה התעופה הבינלאומי של דונצק שונה ל"שדה התעופה הבינלאומי דונצק סרגיי פרוקופייב" והמכון המוזיקלי-פדגוגי של דונצק שונה ל"האקדמיה הממלכתית למוזיקה ע"ש ס.ס. פרוקופייב של דונצק" בשנת 1988.
התחרות הכל-אוקראינית לפסנתרנים פתוחה על שם ס.ס. פרוקופייב נערכת מדי שנה בקייב, אוקראינה, וכוללת שלוש קטגוריות: פסנתר, הלחנה וניצוח סימפוני.
כבוד ופרסים
שישה פרסי סטלין: פרס לנין 1957 – לאחר המוות – עבור סימפוניה מס' 7, אמן העם של הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית 1947, מסדר הדגל האדום של העבודה. ## יצירות יצירות חשובות כוללות בסדר כרונולוגי: