נינו רוטה
ג'ובאני "נינו" רוטה רינאלדי (באיטלקית: Giovanni "Nino" Rota Rinaldi; 3 בדצמבר 1911 – 10 באפריל 1979) היה מלחין, פסנתרן, מנצח ואיש אקדמיה איטלקי, הידוע בעיקר בזכות המוזיקה שכתב לסרטים, ובעיקר לסרטיהם של פדריקו פליני ולוקינו ויסקונטי. הוא הלחין גם את המוזיקה לשניים מעיבודי המחזות של שייקספיר לקולנוע מאת פרנקו זפירלי, ולשני החלקים הראשונים בטרילוגיית "הסנדק" של פרנסיס פורד קופולה, עליהם זכה בפרס האוסקר לפסקול המקורי הטוב ביותר עבור "הסנדק 2" (1974).
במהלך הקריירה הארוכה שלו היה רוטה מלחין פורה במיוחד, בעיקר של מוזיקה קולנועית. הוא כתב יותר מ-150 פסקולים להפקות איטלקיות ובינלאומיות משנות ה-30 ועד מותו ב-1979 – ממוצע של שלושה פסקולים בשנה לאורך תקופה של 46 שנים. בתקופה הפורה ביותר שלו, מסוף שנות ה-40 ועד אמצע שנות ה-50, הוא כתב עד עשרה פסקולים בכל שנה, ולעיתים יותר, עם שיא מרשים של 13 פסקולים בשנת 1954. לצד עבודתו הקולנועית הרבה, הוא הלחין עשר אופרות, חמישה בלט ועשרות יצירות אחרות לתזמורת, למקהלה ולהרכבים קאמריים, כשהידועה שבהן היא הקונצ'רטו לכלי קשת שלו. הוא גם הלחין מוזיקה להפקות תיאטרון רבות של ויסקונטי, זפירלי ואדוארדו דה פיליפו, וכן ניהל קריירה הוראתית ארוכה בבית הספר למוזיקה (Liceo Musicale) בבארי שבאיטליה, שם כיהן כמנהל במשך כמעט 30 שנה.
קריירה מוקדמת
ג'ובאני רוטה רינאלדי נולד ב-3 בדצמבר 1911 למשפחה מוזיקלית במילאנו, איטליה. רוטה היה ילד פלא ידוע – האורטוריה הראשונה שלו, "ילדותו של יוחנן המטביל" (L'infanzia di San Giovanni Battista), נכתבה בגיל 11 ובוצעה במילאנו ובפריז כבר ב-1923; הקומדיה הלירית בשלוש מערכות שלו לפי הנס כריסטיאן אנדרסן, "הנסיך חזיר" (Il Principe Porcaro), הולחנה כשהיה בן 13 בלבד ופורסמה ב-1926. הוא למד בקונסרבטוריון של מילאנו אצל ג'אקומו אורפיצ'י ולאחר מכן למד לימודי הלחנה מעמיקים אצל אילדברנדו פיצטי ואלפרדו קזלה בקונסרבטוריון סנטה צ'צ'יליה ברומא, וסיים את לימודיו ב-1930.
בעידודו של ארתורו טוסקניני עבר רוטה לארצות הברית, שם התגורר בין השנים 1930 ל-1932. הוא זכה במלגה למכון קרטיס בפילדלפיה, שם למד ניצוח אצל פריץ ריינר ולמד הלחנה אצל רוזריו סקאלרו. כשחזר למילאנו, כתב תזה על המלחין מתקופת הרנסאנס ג'וזפו זרלינו. רוטה קיבל תואר בספרות מאוניברסיטת מילאנו בשנת 1937, והחל בקריירת הוראה שהובילה לניהול בית הספר למוזיקה בבארי, תפקיד בו החזיק מ-1950 עד 1978.
פסקולים לסרטים
נינו רוטה כתב פסקולים ליותר מ-150 סרטים. אלה כללו את הפסקול לסרט "ההר הזכוכית" (The Glass Mountain) ב-1949, שבלט בשירתו של טיטו גובי. הסרט זכה בפרסים רבים.
בערך על רוטה במהדורת 1988 של "הלקסיקון הביוגרפי המקוצר של בייקר למלחינים ומוזיקאים", תיאר אותו חוקר המוזיקה ניקולאס סלונימסקי כ"מבריק" וציין כי הסגנון המוזיקלי שלו:
> מדגים מיומנות רבה ואף כישרון, עם הבלחות נועזות מדי פעם לכיוון הדודקפוניה. עם זאת, יצירותיו העמידות ביותר קשורות למוזיקה שכתב לקולנוע; הוא הלחין פסקולים למספר רב של סרטים של הבמאי האיטלקי פדריקו פליני לאורך התקופה שבין 1950 ל-1979.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אחד מהרגלי ההלחנה של רוטה, לעומת זאת, ספג ביקורת: נטייתו לפסטיש של סגנונות עבר שונים, שלעיתים קרובות הפך לציטוט ישיר של מוזיקה קודמת שלו או של אחרים. אחת הדוגמאות הבולטות לשילוב כזה היא השימוש שלו בפרק הלרגן (Larghetto) מתוך "סרנדה לכלי קשת במי מז'ור" של דבוז'אק כנושא עבור דמות בסרטו של פליני "לה סטרדה" (La Strada).
במהלך שנות ה-40, הלחין רוטה פסקולים ליותר מ-32 סרטים, כולל "זאזה" (Zaza) של רנאטו קסטלאני (1944). הקשר שלו עם פליני החל עם "השייח' הלבן" (Lo Sceicco Bianco) (1952), ואחריו "איי ויטללוני" (1953) ו"לה סטרדה" (1954). הם המשיכו לעבוד יחד במשך עשורים, ופליני נזכר:
> שותף העבודה היקר ביותר שהיה לי אי פעם, אני אומר זאת מיד ולא צריך אפילו להסס, היה נינו רוטה – בינינו הייתה מיד הרמוניה מלאה ומוחלטת... הייתה לו דמיון גיאומטרי, גישה מוזיקלית הראויה לספירות השמימיות. לכן לא היה לו צורך לראות תמונות מהסרטים שלי. כששאלתי אותו על המנגינות שהיו בראשו כדי ללוות סצנה כזו או אחרת, הבנתי בבירור שהוא כלל לא דואג לתמונות. עולמו היה פנימי, בתוך עצמו, ולמציאות לא הייתה דרך להיכנס אליו.
הקשר בין פליני לרוטה היה כה חזק, שבהלווייתו של פליני ביקשה ג'ולייטה מזינה, אשתו של פליני, מהחצוצרן מאורו מאור לנגן את היצירה "Improvviso dell'Angelo" של רוטה בבזיליקת סנטה מריה דלי אנ'ג'לי א דיי מרטירי ברומא.
הפסקול של רוטה לסרטו של פליני "8½" (1963) מצוין לעיתים קרובות כאחד הגורמים שהופכים את הסרט למגובש. הפסקול שלו לסרטו של פליני "ג'ולייטה של הרוחות" (1965) כלל שיתוף פעולה עם יוג'ין וולטר בשיר "Go Milk the Moon" (שקוצץ מהגרסה הסופית של הסרט), והם שיתפו פעולה שוב בשיר "What Is a Youth?", חלק מהפסקול של רוטה ל"רומיאו ויוליה" של פרנקו זפירלי.
מכון הסרטים האמריקאי דירג את הפסקול של רוטה ל"הסנדק" במקום החמישי ברשימת הפסקולים הגדולים ביותר. לאחר שהיה מועמד לפרס האוסקר על פסקול זה, המועמדות בוטלה מאוחר יותר כשנתגלה שרוטה מחזר נושא מפסקול קודם, כזה שכתב שני עשורים קודם לכן לסרט "פורטונלה" (Fortunella) ולכן לא נחשב עוד למקורי למרות שהושמע בצורה שונה. המועמדות הועברה אז לסרט "בלש בעל כורחו" (Sleuth), בעוד צ'ארלי צ'פלין ושני שותפים לכתיבה על הפסקול שלהם לסרט "אורות הבמה" (Limelight), סרט בן 21 שנה שרק אז הפך לזכאי כיוון שלא הוקרן בלוס אנג'לס עד 1972, זכו בפרס. בהמשך הוא זכה באוסקר על הפסקול שלו ל"הסנדק 2". הפסקול שלו ל"מלחמה ושלום" היה גם הוא מועמד לרשימה.
עבודתו של רוטה בפסקולים לסרטים מוזכרת בשיר "Reno Dakota" באלבום "69 Love Songs" של להקת המגנטיק פילדס (The Magnetic Fields).
מוזיקה תזמורתית, קאמרית ומקהלתית
רוטה כתב קונצ'רטי רבים ויצירות תזמורתיות אחרות, כמו גם מוזיקה לפסנתר, מוזיקה קאמרית ומקהלתית, שרבות מהן הוקלטו ויצאו על גבי תקליטורים. לאחר מותו מהתקף לב ב-1979, המוזיקה של רוטה הייתה הנושא של אלבום המחווה של האל וילנר מ-1981, "Amarcord Nino Rota", שכלל מספר מוזיקאי ג'אז שהיו אלמוניים יחסית באותה תקופה והפכו למפורסמים בהמשך. גאס ואן סנט השתמש בחלק מהמוזיקה של רוטה בסרטו "פארנויד פארק" מ-2007, והבמאי מייקל וינטרבוטום השתמש במספר קטעים של רוטה בסרט "טריסטרם שנדי" מ-2005. דני אלפמן מציין לעיתים קרובות את נינו רוטה כהשפעה מרכזית (במיוחד על הפסקולים שלו לסרטי פי-ווי). הבמאי מריו מוניצ'לי צילם סרט דוקומנטרי בשם "Un amico magico: il maestro Nino Rota" שכלל ראיונות עם פרנקו זפירלי וריקרדו מוטי (שהיה תלמיד של רוטה בקונסרבטוריון בארי), ואחריו הגיע סרט דוקומנטרי גרמני בשם "Nino Rota - Un maestro della musica". שניהם חקרו את הצד הקולנועי והקונצרטנטי של המלחין.
אופרות
האופרה של רוטה מ-1955 "כובע הקש מפירנצה" (Il cappello di paglia di Firenze) היא עיבוד למחזה מאת אז'ן לאביש והוצגה על ידי האופרה של סנטה פה ב-1977. בשנת 2005 בוצעה האופרה שלו "אלאדין ומנורת הקסמים" (Aladino e la lampada magica), עם קוסמין איפריים בתפקיד הראשי, בתרגום לגרמנית באופרה הממלכתית של וינה ויצאה ב-DVD. "כובע הקש מפירנצה" ו"אלאדין ומנורת הקסמים" מועלות בקביעות באירופה, כמו גם כותרים סימפוניים וקאמריים רבים אחרים.
האופרה הקצרה של רוטה, "שני הביישנים" (I due timidi), שנכתבה להפקת רדיו של ה-RAI בשנת 1950, הוצגה על ידי האופרה של סנטה פה כחלק מתוכנית "אופרה של שעה" לפני העונה שלהם במאי/יוני 2008, וכן על ידי בית הספר למוזיקה ודרמה גילדהול בלונדון כחלק ממופע משולש ב-2022.
חיים אישיים ומוות
לרוטה הייתה בת אחת ממערכת יחסים עם הפסנתרנית מגדלנה לונגארי.
רוטה מת ברומא ב-10 באפריל 1979, בגיל 67, כתוצאה מפקקת כלילית.