פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה
בית הוהנשטאופן, אב: היינריך השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, אם: קונסטנצה הראשונה מסיציליה
פרידריך השני (באיטלקית: Federico, בסיציליאנית: Fidiricu, בגרמנית: Friedrich, בלטינית: Fridericus; 26 בדצמבר 1194 – 13 בדצמבר 1250) היה מלך סיציליה מ-1198, מלך גרמניה מ-1212, מלך איטליה וקיסר האימפריה הרומית הקדושה מ-1220, ומלך ירושלים מ-1225 עד 1228. הוא היה בנם של הקיסר היינריך השישי, משושלת הוהנשטאופן (בנם השני של הקיסר פרידריך ברברוסה), והמלכה קונסטנצה הראשונה מסיציליה, משושלת הוטוויל.
פרידריך נחשב לאחת הדמויות המבריקות והחזקות ביותר של ימי הביניים ושלט בשטח עצום, המשתרע מסיציליה בדרום, דרך חלק גדול מאיטליה, ועד גרמניה בצפון. כשהוא רואה בעצמו יורש ישיר לקיסרים הרומיים של העת העתיקה, הוא היה קיסר הרומאים מהכתרתו האפיפיורית ב-1220 ועד מותו, וכן טוען לתואר מלך הרומאים מ-1212 ומחזיק ללא עוררין בתואר זה מ-1215. ככזה, הוא היה מלך גרמניה, איטליה ובורגונדי. בגיל שלוש הוכתר למלך סיציליה כשליט משותף עם אמו, קונסטנצה, מלכת סיציליה, בתו של רוג'ר השני מסיציליה. תוארו המלכותי האחר היה מלך ירושלים מכוח נישואיו וקשריו למסע הצלב השישי. לעיתים קרובות במלחמה עם האפיפיורות, שהייתה נצורה בין אדמותיו של פרידריך בצפון איטליה לממלכת סיציליה שלו (ה-Regno) בדרום, הוא "נודה ארבע פעמים בין 1227 למותו ב-1250" ולעיתים קרובות הושמץ בכרוניקות פרו-אפיפיוריות של התקופה ואחריה. האפיפיור אינוקנטיוס הרביעי הרחיק לכת עד כדי הכרזתו כ-preambulus Antichristi (מבשר האנטיכריסט).
בשל פעילויותיו רבות הפנים, אישיותו הדינמית וכישרונותיו, פרידריך השני כונה הגדול מכל הקיסרים הגרמנים, ואולי אף מכל שליטי ימי הביניים. בממלכת סיציליה ובחלק גדול מאיטליה, בנה פרידריך על עבודתם של קודמיו הנורמנים ויצר מדינה אבסולוטיסטית מוקדמת הקשורה יחד על ידי ביורוקרטיה חילונית יעילה. הוא היה ידוע בכינוי Stupor mundi ('פלא העולם') ושומר על מוניטין של איש רנסאנס לפני זמנו ופולימאת: מדינאי בעל חזון, חוקר טבע מעורר השראה, מלומד, מתמטיקאי, אדריכל, משורר ומלחין. על פי הדיווחים, פרידריך דיבר שש שפות: לטינית, סיציליאנית, גרמנית עילית תיכונה, צרפתית עתיקה, יוונית וערבית. כפטרון נלהב של המדע והאמנויות, הוא מילא תפקיד מרכזי בקידום הספרות דרך האסכולה הסיציליאנית של השירה. חצרו הקיסרית-מלכותית הסיציליאנית בפלרמו, שהחלה בסביבות 1220, הייתה המרכז התרבותי והאינטלקטואלי של תחילת המאה ה-13 וראתה את השימוש הראשון בצורה ספרותית של שפה איטלו-רומנסית, סיציליאנית. לשירה שנבעה מהאסכולה הייתה השפעה משמעותית על הספרות ועל מה שהפך לשפה האיטלקית המודרנית. הוא היה גם המונרך הראשון שהוציא רשמית מחוץ לחוק את משפט האל, שנתפס כטפשי.
אף על פי ששושלתו של פרידריך עדיין הייתה בעמדה חזקה בזמן מותו, היא לא שרדה זמן רב, ובית הוהנשטאופן הגיע לקיצו. יתרה מכך, האימפריה הרומית הקדושה נכנסה לתקופה ארוכה של דעיכה במהלך האינטררגנום הגדול. מורשתו הפוליטית והתרבותית המורכבת המשיכה למשוך ויכוחים עזים וקסם עד היום.
לידה ושיום
פרידריך, שנולד ביזי, ליד אנקונה, איטליה, ב-26 בדצמבר 1194, היה בנם של קיסר האימפריה הרומית הקדושה היינריך השישי והמלכה קונסטנצה הראשונה מסיציליה. הוא היה ידוע כ-puer Apuliae (בן אפוליה). פרידריך הוטבל באסיזי, בכנסיית סן רופינו. בלידתו קראה לו אמו קונסטנטין. שם זה, צורה גברית של שם אמו, שימש לזיהויו מקרוב עם המורשת הנורמנית שלו ועם המורשת הקיסרית שלו (דרך קונסטנטינוס הגדול, הקיסר הנוצרי הראשון). זה עדיין היה שמו בזמן בחירתו למלך הרומאים. הוא קיבל את שמות סביו, והפך לפרידריך רוג'ר (או רוג'ר פרידריך), רק בטבילתו כשהיה בן שנתיים. שם כפול זה שירת את אותה מטרה כמו קונסטנטין: הדגשת המורשת הכפולה שלו.
לידתו של פרידריך לוותה ברכילות ושמועות בשל גילה המתקדם של אמו. על פי אלברט משטאדה וסלימבנה, הוא לא היה בנם של היינריך וקונסטנצה אלא הוצג להיינריך כשלו לאחר הריון מזויף. אביו האמיתי תואר באופן שונה כקצב מיזי, רופא, טוחן או בזייר. לידתו של פרידריך נקשרה גם לנבואה של מרלין. על פי אנדראה דנדולו, שכתב ממרחק מה אך כנראה תיעד רכילות עכשווית, היינריך הטיל ספק בדיווחים על הריונה של אשתו והשתכנע רק על ידי התייעצות עם יואכים מפיורה, שאישר שפרידריך הוא בנו על ידי פרשנות לנבואת מרלין והסיבילה האריתראית. אגדה מאוחרת טוענת שקונסטנצה ילדה בכיכר הציבורית של יזי כדי להשתיק את המטילים ספק. קונסטנצה נקטה צעדים יוצאי דופן כדי להוכיח את הריונה ואת לגיטימיותו, ורוג'ר מהאודן מדווח שהיא נשבעה על הבשורות לפני שליח אפיפיורי שפרידריך הוא בנה מהיינריך. סביר להניח שפעולות אישור פומביות אלו בשל גילה הולידו כמה שמועות שווא.
באביב 1195, חודשים ספורים לאחר שבעלה היינריך הוכתר למלך סיציליה ולא זמן רב לאחר לידת בנה, המשיכה הקיסרית קונסטנצה במסעה לפלרמו. לאחר מותו הבלתי צפוי של אחיינה של אשתו טנקרד מלצ'ה, מיהר היינריך להשתלט על השלטון ולהכתיר את עצמו למלך. פרידריך הופקד בידי דוכסית ספולטו, שבעלה, קונראד הראשון מאורסלינגן, מונה לדוכס על ידי פרידריך ברברוסה. פרידריך הצעיר שהה בפוליניו, מקום הממוקם בשטח האפיפיורי, עד מות אביו, ב-28 בספטמבר 1197.
קטינות
בשנת 1196 בפרנקפורט אם מיין, נבחר פרידריך התינוק למלך הרומאים ובכך ליורש כתר הקיסרות של אביו. זכויותיו בגרמניה עמדו להסתיים במחלוקת על ידי אחיו של היינריך, פיליפ משוואביה ואוטו מבראונשווייג. במותו של אביו היינריך השישי ב-1197, פרידריך היה באיטליה, בדרכו לגרמניה, כאשר החדשות הרעות הגיעו לאפוטרופוס שלו, קונראד מספולטו. פרידריך הובא בחופזה לאמו קונסטנצה בפלרמו, סיציליה, שם הוכתר למלך סיציליה ב-17 במאי 1198, בהיותו בן שלוש בלבד. במקור תוארו היה Romanorum et Sicilie rex (מלך הרומאים וסיציליה), אך ב-1198, לאחר שקונסטנצה (שהמשיכה להשתמש בתואר קיסרית) גילתה שפיליפ משוואביה הוכר על ידי תומכי שושלת הוהנשטאופן בגרמניה, היא גרמה לבנה לוותר על התואר מלך הרומאים. היא כנראה הסכימה עם פיליפ שהסיכויים של פרידריך בגרמניה חסרי תקווה. ההחלטה חיזקה את מעמדו של פרידריך בסיציליה שכן זה סיפק גם את פיליפ משוואביה וגם את האפיפיור אינוקנטיוס השלישי, שלא אהבו את הרעיון של שליט שיש לו סמכות גם בסיציליה וגם בממלכה שמצפון לאלפים.
קונסטנצה מסיציליה הייתה מלכת סיציליה בזכות עצמה, והיא ביססה את עצמה כעוצרת. קונסטנצה צידדה באפיפיור, שהעדיף שסיציליה והגרמנים יישלטו תחת ממשלות נפרדות. היא ויתרה על הסמכות על כנסיית המדינה הסיציליאנית לצד האפיפיורי, אך רק כמלכה סיציליאנית ולא כקיסרית, ככל הנראה מתוך כוונה להשאיר אפשרויות פתוחות עבור פרידריך. עם מותה של קונסטנצה ב-1198, ירש האפיפיור אינוקנטיוס השלישי את תפקיד האפוטרופוס של פרידריך. המורה של פרידריך בתקופה זו היה הקרדינל צ'נציו סאוולי, שיהפוך לאפיפיור הונוריוס השלישי.
מרקווארד מאנוויילר, בתמיכת אחיו של היינריך, פיליפ משוואביה, תבע מחדש את העוצרות לעצמו וזמן קצר לאחר מכן פלש לממלכת סיציליה. בשנת 1200, בעזרת ספינות גנואזיות, הוא נחת בסיציליה ותפס את פרידריך הצעיר שנה לאחר מכן. לפיכך הוא שלט בסיציליה עד 1202, אז הוחלף על ידי קפטן גרמני אחר, ויליאם מקפרונה, שהחזיק את פרידריך בשליטתו בארמון המלכותי של פלרמו עד 1206.
פרידריך הושם לאחר מכן תחת פיקוחו של המורה שלו וולטר מפלריה עד שהוכרז כבגיר ב-1208. באותו זמן, הוא דיבר חמש שפות: יוונית, ערבית, לטינית, פרובאנסלית וסיציליאנית. משימתו הראשונה בהגיעו לבגרות הייתה להשיב את כוחו על סיציליה ודרום איטליה, שם ברונים והרפתקנים מקומיים השתלטו על רוב הסמכות. האפיפיור אינוקנטיוס חיפש שידוך דיפלומטי עבור בן חסותו פרידריך כדי לאפשר בריתות מוצלחות עבורו בעתיד. בסופו של דבר, נמצאה קונסטנצה מאראגון. קונסטנצה הייתה אלמנתו של המלך המנוח אמריק, מלך הונגריה, וכפולה מגילו.
ילדותו של פרידריך הייתה סוערת כשהוא עבר בין ידיהם של אוסף של עוצרים אינטרסנטיים ותככנים בעוד האצולה הסיציליאנית השתלטה על חלק גדול מהנחלה והעושר המלכותיים. כמה כרוניקנים מדווחים שהמלך הצעיר היה כה חסר כל עד שנאלץ לחפש מחסה בקרב אזרחי פלרמו. לפרידריך לא היו מערכות יחסים אינטימיות יציבות מלבד, אולי, כמה מבני משק ביתו האישי. עם זאת, המלך הצעיר גדל במהירות לאישיות אדירה ואינדיבידואליסטית להפליא. נראה שהוא היה מוקדם להתפתח וסקרן ללא תקנה, חסר סבלנות לריסון, בעל נימוסים גסים, וכבר משוכנע בתחושת המלוכה שלו. גם בשנותיו הצעירות יותר, פרידריך היה קורא נלהב ומתעניין בלהט בטבע ובחקר היקום. כמה דיווחים מתארים אותו משוטט בחופשיות ברחובות פלרמו הקוסמופוליטית, מדבר ומתווכח עם כל מיני אנשים, ותמיד טורף ידע.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הבטחת הכתר הקיסרי
### בחירה למלך הרומאים
אוטו מבראונשווייג הוכתר לקיסר האימפריה הרומית הקדושה כאוטו הרביעי על ידי האפיפיור אינוקנטיוס השלישי באוקטובר 1209. בדרום איטליה, אוטו הפך לאלוף של אותם אצילים וברונים שחששו מהצעדים החזקים יותר ויותר של פרידריך כדי לבדוק את כוחם, כגון פיטוריו של וולטר מפלריה הפרו-אצילי. הקיסר החדש פלש לאיטליה, שם הגיע לקלבריה מבלי להיתקל בהתנגדות רבה.
בתגובה, אינוקנטיוס צידד נגד אוטו, ובספטמבר 1211, בדיאט של נירנברג, נבחר פרידריך בהיעדרו למלך גרמני על ידי סיעה מורדת שנתמכה על ידי האפיפיור. אינוקנטיוס גם נידה את אוטו, שנאלץ לחזור לגרמניה. פרידריך הפליג לגאטה עם פמליה קטנה. הוא הסכים עם האפיפיור על הפרדה עתידית בין התארים הסיציליאניים לקיסריים ומינה את אשתו קונסטנצה לעוצרת. כשהוא עובר דרך לומברדיה ואנגדין, הוא הגיע לקונסטנץ בספטמבר 1212, מקדים את אוטו בכמה שעות.
פרידריך הוכתר למלך גרמניה ב-9 בדצמבר 1212 במיינץ. סמכותו של פרידריך בגרמניה נותרה רעועה, והוא הוכר רק בדרום גרמניה. באזור צפון גרמניה, מרכז הכוח הגואלפי הפרו-אפיפיורי, המשיך אוטו להחזיק במושכות הכוח המלכותי והקיסרי למרות נידויו. לאחר תבוסתו הצבאית המכרעת של אוטו בקרב בובין, בחרו הנסיכים הגרמנים, בתמיכת אינוקנטיוס השלישי, שוב בפרידריך למלך גרמניה ב-1215, והוא הוכתר באאכן באמצע יולי 1215 על ידי אחד משלושת הארכיבישופים הגרמנים.
### ביסוס הכוח בגרמניה
לאחר תבוסתו בבובין, הקואליציה הגואלפית של אוטו בגרמניה ובריתו עם המלך ג'ון מאנגליה, והוא נסוג לאדמות התורשתיות הגואלפיות שם מת כמעט ללא תומכים ב-1218. פרידריך הבטיח את כניעת ריינלנד ולורן התחתית, ועד 1215, ערים מרכזיות, כולל אאכן וקלן, נפלו לידי פרידריך, לעיתים קרובות ללא התנגדות. הכתרתו באאכן חוזקה על ידי מחוות סמליות שקישרו אותו לקרל הגדול ועל ידי הודעתו הבלתי צפויה לקחת את הצלב, מה שהעלה את מעמדו תוך שהוא מאשר בעדינות עצמאות מהכיוון האפיפיורי גם אם נראה שזה היה ביטוי לאידיאליזם נעורים.
שנותיו הראשונות של פרידריך השני בגרמניה היו שילוב תכליתי של ויתור, כפייה ויישור קו פוליטי זהיר. התקדמותו המלכותית המהירה השיבה את הסדר ברחבי דרום גרמניה, הענישה בחומרה את אי-הסדר תוך חלוקת אדמות, זכויות יתר וזכויות לנסיכים ולערים כדי להבטיח נאמנות. האנרגיה והחריצות שבהן עיצב מחדש את עליונות הוהנשטאופן הקנו לו בהדרגה תהילה וכבוד בגרמניה. הוא גם המשיך לבנות על בריתו עם המלוכה הצרפתית וב-1218, הוא עזר למלך פיליפ השני מצרפת ואודו השלישי, דוכס בורגונדי, להביא לסיום מלחמת הירושה בשמפניה (צרפת) על ידי פלישה ללורן, כיבוש ושריפת ננסי, לכידת תאובלד הראשון, דוכס לורן, ואילוצו למשוך את תמיכתו מאראר דה בריאן-רמרפט. באופן מכריע, פרידריך הבין שהעמדה בנקודה זו תלויה גם בנסיכים הגרמנים – במיוחד הכנסייתיים – וגם באפיפיורות. באגר ב-1213, הוא אישר מחדש ויתורים נרחבים לאפיפיור אינוקנטיוס השלישי, כשהוא מחייב את עצמו לאינטרסים אפיפיוריים בתמורה ללגיטימיות. מאוחר יותר הוא הוציא את ה-Confoederatio cum principibus ecclesiasticis שאישר את זכויות היתר של הנסיכים הכנסייתיים הגרמנים שהם צברו למעשה במהלך העשור האחרון של מלחמת האזרחים בתמורה לתמיכה בשושלתו. טקטיקה זו של בניית קונצנזוס בקרב הנסיכים למען מטרת הוהנשטאופן הניבה תגמולים אמיתיים. לאחר מותו של אינוקנטיוס ב-1216 ועלייתו של האפיפיור החדש, הונוריוס השלישי, הבטיח פרידריך את בחירתו של בנו הבכור, היינריך, למלך הרומאים לאחר משא ומתן זהיר עם הנסיכים הגרמנים ב-1220. בכך הוא תמרן בהצלחה את האפיפיורות שפחדה המתמיד היה כיתור בין איטליה הקיסרית לממלכה הסיציליאנית, כולם מאוחדים תחת קיסר אחד. בלהטוט ערמומי, הצליח פרידריך לשמור על אחיזתו בטריטוריות שלו בדרום איטליה כעוצר דה-יורה עבור בנו בעוד היינריך נשאר בגרמניה כמלכה הזוטר.
למרות הצלחתו יוצאת הדופן בזכייה בכתר הגרמני, בנייה מחדש של שליטת הוהנשטאופן ועקיפת האפיפיורות, המדיניות הגרמנית של פרידריך הוגבלה על ידי מציאות מבנית. במהלך הדורות הקודמים, הכוח המלכותי בגרמניה עבר באופן מהותי לעבר הנסיכים הטריטוריאליים, במיוחד הנסיכים הכנסייתיים, שהפעילו סמכות כמעט ריבונית, בעוד הצמיחה הכלכלית העירונית החלה גם היא לעצב מחדש את הדינמיקה בין הכתר לערים קיסריות חזקות יותר ויותר. פרידריך התמקד ביצירת קונצנזוס בקרב הנסיכים למען סמכותו תוך שהוא גם משקם את התחום השושלתי של הוהנשטאופן בדרום גרמניה. מנקודת מבט זו, המדיניות של פרידריך בגרמניה לא הייתה שונה מיסודה מקודמיו, כמו אביו וסבו. אכן, היא הייתה במובנים רבים ביטוי למציאות המבנית של הכוח בגרמניה של ימי הביניים בכלל. לכן, תהיה זו טעות לראות את סמכותו של פרידריך בגרמניה כחלשה או רשלנית מטבעה – כפי שטענה היסטוריוגרפיה גרמנית ישנה יותר, ובוודאי לא כניתוק מרצף רחב יותר של פוליטיקת כוח שושלתית בגרמניה. למעשה, התחום האדיר של הוהנשטאופן בגרמניה שוקם ברובו עד סוף שלטונו של פרידריך ומלחמת האזרחים והוואקום הכוחני שלאחר מותו. עם זאת, בניגוד לרוב קיסרי האימפריה הרומית הקדושה, פרידריך יתבסס בעיקר באיטליה, והוא בילה שנים מעטות יחסית בגרמניה. לאחר הכתרתו הקיסרית מאוחר יותר ב-1220, נשאר פרידריך או בממלכת סיציליה או במסע צלב עד 1235, אז ערך את מסעו האחרון לגרמניה. הוא חזר לאיטליה ב-1237 ונשאר שם במשך שלוש-עשרה השנים הנותרות של חייו, מיוצג בגרמניה על ידי בנו קונראד. המדיניות של פרידריך מושרשת בתכנון רחב יותר. במקום לנסות לבנות סמכות מלכותית ריכוזית בגרמניה תחילה – דבר שאף אחד מהקיסרים הגרמנים לא הצליח לעשות באמת, פרידריך רדף אחר חזון קיסרי רחב יותר: ביסוס ריבונות איתנה בסיציליה, הרחבתה לאיטליה, ורק אז, ברגע שהיו לו משאבים מספיקים, הפעלת כוח ריכוזי יותר בגרמניה כחלק ממסגרת קיסרית רחבה יותר. הוויתורים כביכול שלו בגרמניה היו אפוא מדיניות של בניית קונצנזוס פרגמטית וטקטית כחלק מפרויקט גדול יותר של בניית אימפריה טרנס-אזורית המושרשת באוניברסליזם הקיסרי הרומי.
### הכתרה קיסרית
רק לאחר חמש שנים נוספות מהכתרתו כמלך גרמני, ורק לאחר משא ומתן נוסף בין פרידריך, אינוקנטיוס השלישי, ומאוחר יותר האפיפיור הונוריוס השלישי, יקבל פרידריך הכתרה קיסרית ברומא כקיסר האימפריה הרומית הקדושה. בינתיים, פרידריך עיכב את יציאתו לרומא עד שהבטיח גם את גרמניה וגם את איטליה. הוא פעל באמצעות שליחים כדי לייצב את צפון ומרכז איטליה, השיג פיוס חלקי וחילץ הכרה בסמכותו מערים מרכזיות, כולל מילאנו עד 1220. כשנכנס סוף סוף לאיטליה, פרידריך פעל בזהירות, נמנע מעימות עם הערים הלומברדיות תוך אישור סלקטיבי של זכויות יתר ושמירה על חסד אפיפיורי באמצעות חקיקה פרו-כנסייתית. במקביל, הוא סירב להתחייב בעניינים הנוגעים לכתר הסיציליאני שלו, מאותת שהוא יישאר ליבת כוחו. עד חורף 1220, הגיע פרידריך לרומא והוכתר לקיסר האימפריה הרומית הקדושה ב-20 בנובמבר. במקביל, בנו הבכור של פרידריך נטל רשמית את התואר מלך הרומאים כהיינריך (השביעי). עם הכתר הקיסרי בידיו רשמית, נע פרידריך דרומה כדי לייצב את ממלכתו הדרומית.
שיקום ממלכת סיציליה
### אסיזי קפואה
עד סוף 1220 חצה פרידריך לדרום איטליה נחוש לבנות מחדש את סמכות הכתר הסיציליאני, שדעכה מאוד במהלך שני העשורים הקודמים. תחת סבו, רוג'ר השני, ויורשיו ויליאם הראשון וויליאם השני, ממלכת סיציליה הנורמנית הייתה ללא ספק המדינה הריכוזית ביותר בכל אירופה. עם זאת, במהלך שנות קטינותו של פרידריך, עוצרים עוקבים אפשרו לאצולה להשתלט על חלק גדול מכוחו ונחלתו של הכתר. הכתר היה חלש, וכוחו האפקטיבי לא השתרע הרבה מעבר לפלרמו.
בראשון מבין שלושה מעשי חקיקה גדולים, הוציא פרידריך את אסיזי קפואה זמן קצר לאחר חזרתו לממלכה בדצמבר 1220, שנבנו על אסיזי אריאנו של רוג'ר השני. החקיקה כבר הייתה מוכנה לפני חזרתו של פרידריך, עד לפרט האחרון, והוא ניצל את ההזדמנות המוקדמת ביותר לפרסם אותם בעיר הראשונה של הממלכה שבה עצר. זה מראה על חוסר הסבלנות של הקיסר להבהיר מיד לנתיניו שתקופת ההפקרות הגיעה לקיצה. אסיזי קפואה דרשו את השבת כל האדמות והטירות המלכותיות למצב שהיו בו במותו של ויליאם השני, המלך הנורמני הלגיטימי האחרון. כל זכויות היתר שהוענקו למישהו כלשהו מאז סוף שלטונו של ויליאם השני נצטוו להגיש לאישור לקנצלריה המלכותית לפני חג הפסחא 1221 עבור מחוזות היבשת ולפני חג השבועות של אותה שנה עבור האי סיציליה. צו גורף זה כיסה את כל המענקים המלכותיים שניתנו במהלך שלושים השנים האחרונות, מהפייפים הגדולים ביותר ועד לאחזקות האישיות הקטנות ביותר, יחד עם גביית אגרות והטבות אחרות. אמצעים משפטיים מזויפים ומסמכים מזויפים ששימשו להשתלטות על אדמות מהנחלה המלכותית מאז מותו של ויליאם השני בוטלו באופן מקיף בהמתנה לבדיקה על ידי הקנצלריה המלכותית, מה שיצר אמצעי אידיאלי לקביעה אילו פייפים וזכויות יתר משפטיים אכן היו קיימים. זה הוכח כמהלך פיקח והחזיר את המונופול על הצדק לכתר. החוקים שפורסמו בקפואה הסדירו גם את האחזקה הנוכחית של פייפים וסיפקו את השליטה העתידית בהם על ידי הקיסר. בעליהם לא יכלו להינשא, וילדיהם לא יכלו לרשת ישירות, ללא הסכמת הריבון, מה שאפשר לפרידריך אפשרות לחזרה מתמדת של פייפים, ואמצעי רב עוצמה לשמירה על שליטה לא רק על המחזיק בפועל אלא גם על יורשו.
### הכנעת הברונים הסיציליאנים ואסיזי מסינה
אסיזי קפואה יצרו את הבסיס המשפטי לפעולתו של פרידריך נגד התנגדות לעליונותו וחידוש אדמות וטירות הכתר. פרידריך השתמש בתכסיסים משפטיים כדי להחרים את אדמותיהם של כמה מהברונים החזקים ביותר ולהגלות אותם מהממלכה. הקיסר פתח בקמפיין נגד הברונים שלא נכנעו לצו. הברונים שהתנגדו לו נצורו בטירותיהם, וכאשר נלכדו, הוגלו או לעיתים הוצאו להורג ומשפחותיהם נמכרו לעבדות. עם זאת, הקיסר לא ניהל פעולות אלו בעצמו. הוא האציל ברונים חשובים להכניע את ההתנגדות, אז השתמש באצולה הזוטרה נגד ברונים אלו, ונקט באמצעים המקיאווליים ביותר כדי לשבור את ההתנגדות. הוא כתב לאחד מקפטניו:
> "העמד פנים של עסק כלשהו וקרא בזהירות את הקסטלן אליך. תפוס אותו אם אתה יכול והחזק אותו עד שיגרום לכך שהטירה תימסר לך."
במהלך 1221–1222, הכניע פרידריך את רוב ההתנגדות ביבשת והשיב חלק גדול מהנחלה המלכותית. סדרה שלמה של מבצרים נוספים נכבשו, נהרסו או בוצרו מחדש, ביניהם נאפולי, גאטה, אוורסה ופוג'יה. רק תומאס מצלאנו, רוזן מוליזה, הציע התנגדות רצינית במעוזיו באברוצי. לאחר מערכה ארוכה, עם זאת, מבצריו רוקמנדולפי ואובינדולי נכנעו, והוא הוגלה. כעונש על התנגדותה, העיר צלאנו נהרסה ותושביה גורשו לסיציליה.
תבוסתו של רוזן מוליזה ראתה את סוף ההתנגדות הברונית ביבשת, וכוחה של האצולה הגדולה נשבר לחלוטין. פרידריך השני החל לבנות מבצרים ברחבי היבשת כדי להטיל סדר באזור. מבצרים אלו היו מאסיביים ותועלתניים באופיים, מראים רק עיצוב פשוט מתמטית של זוויות ישרות קפדניות, ללא רבעי מגורים, ומאוישים על ידי חיילי מדינה על חשבון האצולה המקומית. המסגרת הרופפת של ממלכה פיאודלית, שבורה משנים של דעיכה, הוחלפה בהדרגה על ידי "אדריכלות של מדינה" איתנה.
באביב 1221, הוציא פרידריך אסיזי במסינה הנוגעים למינהל עירוני. אלו כללו תקנות לסדר ציבורי, זנות, ולבוש מובחן ליהודים. המעצמות הימיות של גנואה ופיזה שלטו זמן רב בסחר בסיציליה, תוך ניצול חוסר היציבות במהלך העשורים האחרונים. פרידריך גירש סוחרים גנואזים מסירקוזה ומשך את כל הוויתורים שהוענקו לגנואה בפלרמו, מסינה, טראפני ונמלים אחרים במהלך שלושת העשורים האחרונים. מחסנים גנואזים ופיזאנים הוחרמו על ידי המדינה. פרידריך גם הקים מחדש את הצי הסיציליאני עם הוראות המבוססות על חוקים נורמניים ישנים יותר לפיהם בעלי פייפים מסוימים, כולל ערים ועיירות של הממלכה, היו מחויבים לספק עצים או כסף לבניית ספינות ולדאוג לתחזוקת הצי. חוקים אלו הוחזרו לתוקף מלא, בעוד פרידריך הקים רציפי מדינה חדשים. עד סוף 1221, לקיסר כבר היו שתי טייסות בים. במהלך שלטונו של פרידריך, הצי הסיציליאני הפך שוב לכוח אדיר בים התיכון, שמתחרה רק באלו של הרפובליקות הימיות.
### העברת המוסלמים הסיציליאנים
מודאג מהשלטון העצמאי שפיתחה האוכלוסייה המוסלמית הסיציליאנית מאז עזיבתו ב-1212, ניהל פרידריך סכסוך נגד מובלעות ההתנגדות המוסלמית שסירבו זמן רב להכיר בסמכות המלכותית. המערכה נגד ההתנגדות המוסלמית במעוזי ההרים הייתה קשה, אך כמה מהם נכבשו בהדרגה. על פי דיווח אחד, מנהיג המורדים, אמיר אבן עבאד, נאלץ לבקש שלום מפרידריך, שזעם על התעללותו של הראשון בשליחים קיסריים, קרע את צדו של האמיר עם דורבנו, ואז תלה גם את האמיר וגם את בניו.
בין 1221 לשנות ה-30 של המאה ה-13, גורשה האוכלוסייה המוסלמית של סיציליה לדרום איטליה. העיר לוצ'רה רוקנה מתושביה הנוצרים והוחלפה במוסלמים המגורשים מסיציליה, שקיבלו אוטונומיה דתית מלאה בתמורה למס מיוחד. פרידריך גייס שש מאות כשומרי ראש אישיים שלו וכמה אלפים כצבא קבע גדול יחסית. הגירוש והיישוב מחדש של המוסלמים הסיציליאנים חשפו את "הנאורות הנדירה" של הקיסר ואת האובייקטיביות יוצאת הדופן בקרב בני דורו, והוכיחו את עצמם כמהלך מבריק של מדינאות נועזת; פרידריך לא רק הפך את המוסלמים המורדים של סיציליה לנתינים צייתנים ובעלי ערך, התלויים לחלוטין בהגנתו, אלא גם הבטיח כוח צבאי קבוע שנאמנותו יכולה להישען עליו נגד אויביו הנוצרים או עוינות אפיפיורית.
### אבן הפינה של הוהנשטאופן
בתוך כמה שנים, פרידריך השני השיב את הסמכות המלכותית בממלכת סיציליה והפך כמה עשורים של דעיכה בממלכה. הממלכה התאוששה ושוב עמדה במרכז הבמה בפוליטיקה האירופית. במהלך תהליך זה, הקיסר הראה את עצמו כפוליטיקאי פיקח ותחבולן, כמו גם כבונה מדינה. המוניטין שלו כמונרך נמרץ ואנרגטי התפשט, והוסיף למעמדו. אסיזי קפואה הניחו את היסודות לארגון מחדש רחב של הממשלה שפרידריך ירחיב באופן דרמטי עם חוקות מלפי ב-1231, והותירו השפעה מתמשכת על ההיסטוריה של המדינה האירופית. על ידי פעולותיו, פרידריך יכול היה להסתמך על בסיס כוח אדיר שממנו יכול היה להשיק את שאיפותיו הגדולות. ממלכת סיציליה תספק את רוב משאביו ותישאר התכשיט בין אוסף הטריטוריות העצום שלו. במהלך שלטונו של הקיסר, ה-Regno (ממלכת סיציליה) תהפוך למדינה האירופית המתוחכמת ביותר של ימי הביניים ולמרכז תרבותי תוסס בים התיכון. אחיזתו האיתנה של פרידריך בממלכתו הדרומית תשרוד פלישה, קונספירציה, נידויים ומלחמה עם אויביו בלומברדיה ובאפיפיורות. העמדה החזקה שהוריש ליורשיו הייתה מושרשת ביסודה ב-Regno והייתה פרס נחשק מאוד על ידי אויבי הוהנשטאופן, אך היא סבלה בסופו של דבר מהתפרקות ושבר תחת האנז'ואים מאוחר יותר במאה ה-13.