ג'ובאני פיירלואיג'י דה פלסטרינה
ג'ובאני פיירלואיג'י דה פלסטרינה (בין 3 בפברואר 1525 ל-2 בפברואר 1526 – 2 בפברואר 1594) היה מלחין איטלקי של מוזיקת הרנסאנס המאוחרת. כנציג המרכזי של האסכולה הרומית, יחד עם אורלנדו לאסו ותומאס לואיס דה ויקטוריה, פלסטרינה נחשב למלחין המוביל של אירופה בסוף המאה ה-16. פלסטרינה היה אחד ממלחיני הרנסאנס הבודדים שמעולם לא נשכחו לחלוטין, אך ה"סגנון הפלסטריני" של קונטרפונקט — במיוחד כפי שקודד על ידי יוהאן יוזף פוקס — הוא שהשפיע יותר מכל על יצירותיו האישיות.
פלסטרינה נולד בעיירה פלסטרינה שבמדינת האפיפיור, עבר לרומא כילד ועבר שם לימודי מוזיקה. בשנת 1551 מינה אותו האפיפיור יוליוס השלישי למאסטרו די קאפלה של הקאפלה ג'וליה בבזיליקת פטרוס הקדוש. הוא עזב את התפקיד ארבע שנים לאחר מכן, משלא יכול היה להמשיך כהדיוט תחת האפיפיורות של פאולוס הרביעי, והחזיק בתפקידים דומים בסן ג'ובאני אין לטרנו ובסנטה מריה מג'ורה בעשור שלאחר מכן. פלסטרינה חזר לקאפלה ג'וליה ב-1571 ונשאר בפטרוס הקדוש עד מותו ב-1594.
ידוע בעיקר בזכות המיסות והמוטטים שלו, שמספרם עולה על 105 ו-250 בהתאמה, לפלסטרינה הייתה השפעה ארוכת טווח על התפתחות המוזיקה הכנסייתית והחילונית באירופה, במיוחד על התפתחות הקונטרפונקט. על פי Grove Music Online, "הצלחתו ביישוב המטרות הפונקציונליות והאסתטיות של מוזיקת הכנסייה הקתולית בתקופה שלאחר ועידת טרנטו הקנתה לו מוניטין מתמשך כמלחין הקתולי האידיאלי, וכן העניקה לסגנונו (או, ליתר דיוק, למבט הסלקטיבי של הדורות המאוחרים עליו) מעמד איקוני כמודל להישג מושלם".
ביוגרפיה
פלסטרינה נולד בעיירה פלסטרינה מזרחית לרומא, שהייתה אז חלק ממדינת האפיפיור, להורים נפוליטנים, סנטו ופאלמה פיירלואיג'י, ב-1525, ייתכן ב-3 בפברואר. אמו מתה ב-16 בינואר 1536, כשהיה בן עשר. מסמכים מצביעים על כך שביקר לראשונה ברומא ב-1537, אז נרשם כזמר מקהלה בבזיליקת סנטה מריה מג'ורה, אחת הבזיליקות האפיפיוריות של הדיוקסיה של רומא, מה שאפשר לו ללמוד ספרות ומוזיקה. ב-1540 עבר לרומא, שם למד בבית הספר של ההוגנוטי קלוד גודימל. הוא למד גם אצל רובין מאלאפרט ופירמין לבל. הוא בילה את רוב הקריירה שלו בעיר.
פלסטרינה התבגר כמוזיקאי תחת השפעת הסגנון הפוליפוני של צפון אירופה, שחב את הדומיננטיות שלו באיטליה בעיקר לשני מלחינים הולנדים משפיעים, גיום דופאי וז'וסקן דה פרה, שבילו חלקים משמעותיים מהקריירה שלהם שם. איטליה עצמה טרם הפיקה מישהו בעל תהילה או מיומנות דומות בפוליפוניה. אורלנדו די לאסו, שליווה את פלסטרינה בשנותיו המוקדמות, מילא גם הוא תפקיד חשוב בעיצוב סגנונו כיועץ.
מ-1544 עד 1551 היה פלסטרינה נגן העוגב של קתדרלת סנט אגפיטו, הכנסייה הראשית של עיר הולדתו. בשנת 1551 מינה האפיפיור יוליוס השלישי (לשעבר הבישוף של פלסטרינה) את פלסטרינה למאסטרו די קאפלה או מנהל מוזיקלי של הקאפלה ג'וליה, מקהלת הקאנונים בבזיליקת פטרוס הקדוש. פלסטרינה הקדיש ליוליוס השלישי את יצירותיו הראשונות שפורסמו (1554), ספר מיסות. זה היה ספר המיסות הראשון של מלחין יליד המקום, שכן במדינות האיטלקיות של ימי פלסטרינה, רוב מלחיני המוזיקה הקדושה היו מארצות השפלה, צרפת או ספרד. למעשה, הספר עוצב על פי אחד של כריסטובל דה מוראלס: חיתוך העץ בחזית הוא כמעט העתק מדויק של זה מהספר של המלחין הספרדי.
בשנת 1555 הורה האפיפיור פאולוס הרביעי שכל זמרי המקהלה האפיפיוריים יהיו אנשי דת. מכיוון שפלסטרינה נישא מוקדם בחייו והיו לו ארבעה ילדים, הוא לא יכול היה להמשיך בקאפלה כהדיוט.
במהלך העשור הבא החזיק פלסטרינה בתפקידים דומים למינוי הקאפלה ג'וליה שלו בקאפלות וכנסיות אחרות ברומא, בעיקר בבזיליקת סן ג'ובאני אין לטרנו (1555–1560, תפקיד שהוחזק בעבר על ידי לאסו), ובסנטה מריה מג'ורה (1561–1566). ב-1571 חזר לקאפלה ג'וליה ונשאר בפטרוס הקדוש לשארית חייו. העשור של שנות ה-70 של המאה ה-16 היה קשה עבורו באופן אישי: הוא איבד את אחיו, שניים מבניו ואת אשתו, לוקרציה גורי, בשלוש התפרצויות נפרדות של המגפה (1572, 1575 ו-1580, בהתאמה). נראה שהוא שקל להפוך לכומר בתקופה זו, אך במקום זאת נישא בשנית, הפעם לאלמנה עשירה, וירג'יניה דורמולי. זה העניק לו סוף סוף עצמאות כלכלית (הוא לא קיבל שכר טוב כמנצח מקהלה) והוא יכול היה להלחין בשפע עד מותו.
הוא מת ברומא מדלקת קרום הריאה ב-2 בפברואר 1594. כנהוג, פלסטרינה נקבר באותו יום שבו מת, בארון פשוט עם לוח עופרת שעליו נכתב Ioannes Petrus Aloysius Praenestinus Musicæ Princeps. מזמור "Libera me Domine" בחמישה קולות לשלוש מקהלות הושר בהלוויה. הלווייתו של פלסטרינה נערכה בפטרוס הקדוש, והוא נקבר מתחת לרצפת הבזיליקה. קברו כוסה מאוחר יותר על ידי בנייה חדשה וניסיונות לאתר את קברו לא צלחו.
המלחינים האיטלקים ג'ובאני מריה נאנינו וגרגוריו אלגרי, שניהם תלמידי בית ספרו, המשיכו את עבודותיו.
מוזיקה
### סקירה כללית
גרסת MIDI אינסטרומנטלית
גרסת MIDI אינסטרומנטלית
פלסטרינה הותיר מאות יצירות, כולל 105 מיסות, 68 אופרטוריוס, לפחות 140 מדריגלים ויותר מ-300 מוטטים. בנוסף, ישנם לפחות 72 מזמורים, 35 מגניפיקטים, 11 ליטניות וארבעה או חמישה סטים של קינות. מנגינת הגלוריה מתוך ה"מגניפיקט טרציו טוני" (1591) של פלסטרינה נמצאת בשימוש נרחב כיום בלחן המזמור לתחייה, "Victory" (הקרב תם).
יחסו למדריגלים היה מעט אניגמטי: בעוד שבהקדמה לאוסף המוטטים שלו "שיר השירים" (1584) הוא התנער מהלחנת טקסטים חילוניים, רק שנתיים לאחר מכן הוא חזר לדפוס עם ספר ב' של המדריגלים החילוניים שלו (חלקם בין היצירות הטובות ביותר במדיום). הוא פרסם רק שני אוספי מדריגלים עם טקסטים חילוניים, אחד ב-1555 ואחר ב-1586. שני האוספים האחרים היו מדריגלים רוחניים, ז'אנר אהוב על תומכי הקונטרה-רפורמציה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המיסות של פלסטרינה מראות כיצד סגנון ההלחנה שלו התפתח עם הזמן. ה"מיסה ללא שם" (Missa sine nomine) שלו נראתה מושכת במיוחד ליוהאן סבסטיאן באך, שלמד וביצע אותה בזמן שכתב את המיסה בסי מינור. רוב המיסות של פלסטרינה הופיעו בשלושה עשר כרכים שנדפסו בין 1554 ל-1601, שבעת האחרונים פורסמו לאחר מותו.
אחת מיצירותיו החשובות ביותר, ה"מיסה של האפיפיור מרצלו" (Missa Papae Marcelli) נקשרה היסטורית למידע שגוי הכולל את ועידת טרנטו. על פי סיפור זה (המהווה את הבסיס לאופרה "פלסטרינה" של הנס פפיצנר), היא הולחנה כדי לשכנע את ועידת טרנטו שאיסור דרקוני על טיפול פוליפוני בטקסט במוזיקה כנסייתית (בניגוד, כלומר, לטיפול הומופוני מובן ישירות) אינו נחוץ. עם זאת, מחקר עדכני יותר מראה כי מיסה זו הולחנה למעשה לפני שהקרדינלים התכנסו לדון באיסור (אולי אפילו 10 שנים לפני כן). נתונים היסטוריים מצביעים על כך שוועידת טרנטו, כגוף רשמי, מעולם לא אסרה בפועל על מוזיקה כנסייתית כלשהי ולא הצליחה לקבל החלטה או הצהרה רשמית בנושא. סיפורים אלו מקורם בנקודות המבט הלא רשמיות של כמה ממשתתפי הוועידה שדנו ברעיונותיהם עם אלו שלא היו שותפים לדיוני הוועידה. דעות ושמועות אלו עברו לאורך מאות שנים טרנספורמציה לדיווחים בדיוניים, הועלו על הכתב, ולעיתים קרובות נלמדו בצורה שגויה כעובדה היסטורית. בעוד שהמניעים ההלחנתיים של פלסטרינה אינם ידועים, ייתכן שהיה מודע מאוד לצורך בטקסט מובן; עם זאת, זה לא היה כדי לעמוד בדוקטרינה כלשהי של הקונטרה-רפורמציה, מכיוון שדוקטרינה כזו אינה קיימת. סגנונו האופייני נותר עקבי משנות ה-60 של המאה ה-16 ועד סוף חייו. ההשערה של רוש לפיה הגישה הבלתי נלהבת לכאורה של פלסטרינה לטקסטים אקספרסיביים או רגשיים יכולה הייתה לנבוע מכך שהיה צריך לייצר רבים לפי הזמנה, או מהחלטה מכוונת שכל עוצמת ביטוי אינה הולמת במוזיקה כנסייתית, משקפת ציפיות מודרניות לגבי חופש ביטוי וממעיטה בערך המידה שבה מצב הרוח של הלחנות פלסטרינה מותאם לאירועים הליטורגיים שעבורם הוגדרו הטקסטים, ולא למשמעות שורה-אחר-שורה של הטקסט, ותלוי בדמויות הייחודיות של המודוסים הכנסייתיים ובשינויים בקבוצות קוליות להשפעה אקספרסיבית. מהדורות ביצוע והקלטות של פלסטרינה נטו להעדיף את יצירותיו במודוסים המוכרים יותר ובקולות סטנדרטיים (SATB), ובכך ייצגו בחסר את המגוון האקספרסיבי של הלחנותיו.
קיימות שתי מהדורות מקיפות של יצירות פלסטרינה: מהדורה בת 33 כרכים שפורסמה על ידי Breitkopf and Härtel, בלייפציג גרמניה בין 1862 ל-1894 בעריכת פרנץ קסאבר האברל, ומהדורה בת 34 כרכים שפורסמה באמצע המאה העשרים, על ידי Fratelli Scalera, ברומא, איטליה בעריכת ר. קזימירי ואחרים.
### מוזיקה כנסייתית
פלסטרינה הותיר יצירה עצומה בתחום המוזיקה הכנסייתית, כולל 105 מיסות, מעל 300 מוטטים, 35 מגניפיקטים, מחזור קינות, 11 ליטניות, יותר מ-70 מזמורים ו-68 אופרטוריוס. יצירותיו המוקדמות הושפעו מאוד מהאסכולה הפרנקו-פלמית, ושיקפו את הכשרתם של מוריו. עם זאת, האבולוציה האסתטית שלו עברה עד מהרה לעבר פישוט הדרגתי של הפוליפוניה. זה לא רמז, עם זאת, על הפחתה במורכבות טכנית, אלא על רצון למשמע את עודף החופש שאפיין חלק גדול מהדור הפלמי בפרשנותם לטקסט, תוך העדפת בהירות אקספרסיבית ושקיפות של טקסטורות מוזיקליות, תוך הדגשת משמעויות ספציפיות באמצעות מכשירים מוזיקליים. הטקסט ביצירותיו מקבל חשיבות כזו שהוא לעיתים קרובות מגדיר את כל מבנה היצירה.
הכלי העיקרי של המוזיקה של פלסטרינה הוא הקו המלודי, ותמיד נתפס כפוליפוני בתוך המערכת המודאלית העתיקה. המזמור הגרגוריאני נותר התייחסות מרכזית, והציע לו רפרטואר עצום של מלודיות שאותן התאים והעשיר לפי הקריטריונים שלו, לעיתים קרובות תוך הפיכת המקורות לנקודה בלתי ניתנת לזיהוי כמעט. באותה תקופה, היה נהוג לשאול מלודיות מאחרים כנקודת מוצא להלחנת יצירות חדשות, ובנוסף למזמור הגרגוריאני, הוא התאים רעיונות ממספר מלחינים אחרים, הן מהעבר והן מבני זמנו. עם זאת, שרד גוף משמעותי של יצירות, במיוחד מוטטים, שבהם נתן חופש מלא לדמיונו. אין הוכחה לכך שהלחין יצירות אינסטרומנטליות טהורות, אך לפי מנהג התקופה, הקולות הווקאליים יכלו לעיתים קרובות להיות מוכפלים על ידי העוגב או על ידי שילוב משתנה של כלי נשיפה וכלי מיתר.
לדברי קנוד יפסן, "פרופורציה ושלווה הן המגמות העיקריות במוזיקה של פלסטרינה, ואולי באף סגנון אחר הדחף הנלהב, המובן כהתרגשות אלימה וקיצונית, אינו ממושמע ואפילו לא מושאר בחוץ בכוונה תחילה". שליטה זו מודגשת על ידי ניהול זהיר ביותר של אלמנטים שעלולים למשוך תשומת לב רבה מדי בתוך המשפטים המוזיקליים, כגון הדגשה הברתית ומטרית, קצב, קפיצות מלודיות ודיסוננס.
בסך הכל, עבודתו היא גם שמרנית וגם מתקדמת. שמרנית כי הוא נטש את ההרגל של קישוט פרחוני, נשאר נאמן ליסודות המזמור הגרגוריאני, דחה מלאכותיות מנייריסטית, ומשמע חופש בפוליפוניה, תוך מעבר לעבר סטנדרט סינתטי שניתן לכנותו קלאסי, בשל חסכון באמצעיו, איזונו הפורמלי הרב ובהירות הטקסטורה והפרופורציה הגדולה שלו: מודל של סדר, משמעת ויראת כבוד לעבר ולמסורת, סמל לכל מה שהכנסייה ביקשה לבסס בתקופה של אי-סדר וקונפליקט. מצד שני, תשומת הלב שלו למובנות הטקסט, השימוש שלו בקטעים הומופוניים בהקשר פוליפוני, הבנתו האמפירית של קשרים הרמוניים, הדאגה שלו לסונוריות וצבע, השליטה שלו בדיסוננס, השימוש הנרחב שלו בפוליכורליזם, קבוצות צליל וניגודים, כמו גם אסתטיקה קלאסית מובהקת בתקופה שבה הקלאסיציזם היה בדעיכה, הופכים אותו לחדשן, מבשר המערכת הטונאלית ומייסד אסכולה משפיעה ביותר ששורדת כיום.
### מוזיקה חילונית
פלסטרינה הוא בעל חשיבות עליונה בהיסטוריה של המוזיקה, במיוחד בשל ההשפעה הגדולה שהייתה לו על מוזיקת הכנסייה, אך עבודתו החילונית, בעלת איכות בולטת, התעלמו ממנה במידה רבה המבקרים. היא מתמקדת במדריגלים, עם לפחות 140 יצירות שהגיעו אלינו. זוהי קבוצה פחות מוכרת של יצירות, שלרוב מתעלמים ממנה בהשוואה ליצירותיו הקדושות, אך הן נותרות יצירות המאופיינות בדרך כלל במיומנויות רבות בהמחשת תוכן הטקסט בכלים מוזיקליים טהורים, בדרך כלל טבע, אך לעיתים משלבות גם שירה אהבה או אירוטית. הוא זכור בעיקר בזכות היותו אחד הראשונים שהלחינו סונטות ובזכות האיכות יוצאת הדופן של היצירות עם טקסטים של פטרארקה. עם זאת, יצירות אלו לא תרמו תרומה משמעותית לאבולוציה של הז'אנר במאה ה-16, בעיקר בשל חוסר האופי הניסיוני שלהן ונטייתן לשלוט בביטויים הרגשיים הקיצוניים ביותר, מגבלות שלא נצפו על ידי המדריגליסטים המובילים של התקופה, עם התוצאה שאוסף זה קטן ופחות מגוון אקספרסיבית. יוצא מן הכלל בולט הוא "Vestiva i colli" (1566), שהיה פופולרי מאוד באותה תקופה, והוליד מאות חיקויים בחמישים השנים שלאחר פרסומו. למרות המגבלות שהוטלו על האקספרסיביות, כמה מבקרים מאמינים שהאיכות הפנימית של היצירות שווה לזו של היצירות הטובות ביותר של התקופה.
### ה"סגנון הפלסטריני"
אחד מסימני ההיכר של המוזיקה של פלסטרינה הוא שדיסוננסים מודחקים בדרך כלל לפעימות ה"חלשות" בתיבה. זה הפיק סוג חלק וקונסוננטי יותר של פוליפוניה שנחשב כיום למגדיר של מוזיקת הרנסאנס המאוחרת, בהתחשב במיקומו של פלסטרינה כמלחין המוביל של אירופה בעקבות ז'וסקן דה פרה (נפטר ב-1521).
ה"סגנון הפלסטריני" הנלמד בקורסים אקדמיים המכסים קונטרפונקט של הרנסאנס מבוסס לרוב על הקידוד של המלחין והתיאורטיקן מהמאה ה-18 יוהאן יוזף פוקס, שפורסם כ-"Gradus ad Parnassum" (צעדים לפרנאסוס, 1725). תוך ציטוט פלסטרינה כמודל שלו, פוקס חילק את הקונטרפונקט לחמישה מינים (ומכאן המונח "קונטרפונקט מינים"), שתוכננו כתרגילים לסטודנט, אשר פרסו שילובים ריתמיים מורכבים יותר ויותר של קולות תוך הקפדה על דרישות הרמוניות ומלודיות קפדניות. השיטה אומצה באופן נרחב והייתה הבסיס העיקרי להכשרה קונטרפונקטית במאה ה-19, אך פוקס הציג מספר פישוטים לסגנון פלסטרינה, בעיקר השימוש המחייב ב-"cantus firmus" בסמי-ברווים, שתוקנו על ידי מחברים מאוחרים יותר כגון קנוד יפסן ור. או. מוריס. המוזיקה של פלסטרינה תואמת בדרכים רבות את הכללים של פוקס, במיוחד במין החמישי אך אינה מתאימה לפורמט הפדגוגי שלו.
התובנה העיקרית, לפיה הסגנון ה"טהור" של פוליפוניה שהושג על ידי פלסטרינה עקב אחר קבוצה בלתי משתנה של דרישות סגנוניות ושילוביות, הייתה מוצדקת. המדריך של פוקס אושר על ידי בן זמנו י.ס. באך, שבעצמו עיבד שתיים מהמיסות של פלסטרינה לביצוע.
לדברי פוקס, פלסטרינה קבע ופעל לפי ההנחיות הבסיסיות הבאות:
זרימת המוזיקה היא דינמית, לא קשיחה או סטטית.
- מלודיה צריכה להכיל מעט קפיצות בין תווים. (יפסן: "הקו הוא נקודת המוצא של הסגנון של פלסטרינה".)
- אם מתרחשת קפיצה, היא חייבת להיות קטנה ומנוגדת מיד על ידי תנועה מדורגת בכיוון ההפוך.
- דיסוננסים צריכים להיות מוגבלים לסוספנסיות, תווים עוברים ופעימות חלשות. אם אחד נופל על פעימה חזקה (בסוספנסיה) הוא חייב להיפתר מיד.
פוקס משמיט להזכיר את האופן שבו הניסוח המוזיקלי של פלסטרינה עקב אחר התחביר של המשפטים שהלחין למוזיקה, דבר שלא תמיד נצפה על ידי מלחינים מוקדמים יותר. כמו כן יש לציין אצל פלסטרינה כמות גדולה של ציור טונאלי. דוגמאות אלמנטריות לכך הן תנועה מוזיקלית יורדת עם מילים לטיניות כמו "descendit" (יורד) או של רגע מוזיקלי או קדנציאלי סטטי עם המילים "de coelis" (מהשמיים).
מוניטין
פלסטרינה היה מפורסם מאוד בימיו, ואם כבר, המוניטין וההשפעה שלו גברו לאחר מותו. י.ס. באך למד והעתיק בכתב יד את ספר המיסות הראשון של פלסטרינה, וב-1742 כתב עיבוד משלו לקיריה ולגלוריה של ה"מיסה ללא שם". פליקס מנדלסון הציב אותו בפנתאון של המוזיקאים הגדולים ביותר, וכתב: "אני תמיד מתעצבן כשחלק משבחים רק את בטהובן, אחרים רק את פלסטרינה ואחרים רק את מוצרט או באך. כל הארבעה, אני אומר, או אף אחד בכלל".
מוזיקה שמרנית של האסכולה הרומית המשיכה להיכתב בסגנונו של פלסטרינה (שבמאה ה-17 נודע כ-"prima prattica") על ידי תלמידיו כגון ג'ובאני מריה נאנינו, רוג'ירו ג'ובאנלי, ארקנג'לו קריבלי, תאופילו גארגארי, פרנצ'סקו סוריאנו וגרגוריו אלגרי. עוד בשנות ה-1750, סגנונו של פלסטרינה היה עדיין ההתייחסות למלחינים שעבדו בצורת המוטט, כפי שניתן לראות ב-"Sei Antifones" של פרנצ'סקו ברסנטי 'בסגנון פלסטרינה' (בערך 1750; פורסם על ידי [פיטר] וולקר, בערך 1762).
מחקר רב על פלסטרינה נעשה במאה ה-19 על ידי ג'וזפה באיני, שפרסם מונוגרפיה ב-1828 שהפכה את פלסטרינה למפורסם שוב וחיזקה את האגדה הקיימת כבר שהוא היה "מושיע המוזיקה הכנסייתית" במהלך הרפורמות של ועידת טרנטו.
מחקר המאה ה-20 וה-21 שומר במידה רבה על הדעה שפלסטרינה היה מלחין חזק ומעודן שהמוזיקה שלו מייצגת פסגה של שלמות טכנית. ניתוח עכשווי הדגיש את האיכויות המודרניות ביצירותיו של פלסטרינה כגון מחקר של צבע וסונוריות, שימוש בקבוצות קוליות בהגדרה רחבת היקף, עניין בארגון אנכי כמו גם אופקי, תשומת לב למחקר להגדרת טקסט. מאפיינים ייחודיים אלו, יחד עם הגשה ללא מאמץ ו"אחרות" בלתי ניתנת להגדרה, מהווים עד היום את המשיכה של עבודתו של פלסטרינה.
האופרה "פלסטרינה" מאת הנס פפיצנר מתארת את פלסטרינה עובד כדי לשמר את הפוליפוניה במהלך ועידת טרנטו.
הקונסרבטוריון למוזיקה בקליארי, איטליה נקרא על שמו.
בשנת 2009 הופק סרט על המלחין על ידי הטלוויזיה הגרמנית ZDF/Arte. כותרת: "פלסטרינה - נסיך המוזיקה", בבימויו של גאורג ברינטרופ.