פליקס מנדלסון
יעקב לודוויג פליקס מנדלסון-ברתולדי (Jakob Ludwig Felix Mendelssohn Bartholdy; 3 בפברואר 1809 – 4 בנובמבר 1847), הידוע פשוט כפליקס מנדלסון, היה מלחין, פסנתרן, נגן עוגב ומנצח גרמני מהתקופה הרומנטית המוקדמת. יצירותיו של מנדלסון כוללות סימפוניות, קונצ'רטי, מוזיקה לפסנתר, מוזיקה לעוגב ומוזיקה קאמרית. יצירותיו הידועות ביותר כוללות את האוקטט לכלי קשת, הפתיחה והמוזיקה הנלווית ל"חלום ליל קיץ" (הכוללת את "מארש החתונה" שלו), הסימפוניות האיטלקית והסקוטית, האורטוריות "פאולוס" ו"אליהו", הפתיחה "ההברידים", הקונצ'רטו לכינור הבוגר, והמנגינה המשמשת במזמור חג המולד "Hark! The Herald Angels Sing". "שירים ללא מילים" של מנדלסון הם יצירות הפסנתר הסולו המפורסמות ביותר שלו.
סבו של מנדלסון היה הפילוסוף היהודי משה מנדלסון, אך פליקס גדל בתחילה ללא דת עד שהוטבל בגיל שבע לכנסייה הנוצרית הרפורמית. הוא הוכר מוקדם כילד פלא מוזיקלי, אך הוריו היו זהירים ולא ביקשו להפיק רווח מכישרונו. אחותו פאני קיבלה חינוך מוזיקלי דומה והייתה מלחינה ופסנתרנית מוכשרת בזכות עצמה; חלק משיריה המוקדמים פורסמו תחת שמו של אחיה והסונטה לפסחא שלה יוחסה בטעות לזמן מה אליו לאחר שאבדה והתגלתה מחדש בשנות ה-70.
מנדלסון נהנה מהצלחה מוקדמת בגרמניה, והחיה את העניין במוזיקה של יוהאן סבסטיאן באך, בעיקר עם ביצוע ה"מתיאוס פסיון" שלו ב-1829. הוא התקבל היטב בנסיעותיו ברחבי אירופה כמלחין, מנצח וסולן; עשרת ביקוריו בבריטניה – שבמהלכם הושמעו לראשונה רבות מיצירותיו החשובות – מהווים חלק חשוב בקריירה הבוגרת שלו. טעמו המוזיקלי השמרני בעיקרו הבדיל אותו מבני דורו המוזיקליים ההרפתקניים יותר, כגון פרנץ ליסט, ריכרד וגנר, שארל-ולנטן אלקאן והקטור ברליוז. הקונסרבטוריון של לייפציג, שאותו ייסד, הפך למעוז של השקפה אנטי-רדיקלית זו.
לאחר תקופה ארוכה של השמצה יחסית בשל טעמים מוזיקליים משתנים ואנטישמיות בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, המקוריות היצירתית שלו הוערכה מחדש. הוא נמצא כעת בין המלחינים הפופולריים ביותר של התקופה הרומנטית.
חיים
### ילדות
פליקס מנדלסון נולד ב-3 בפברואר 1809, בהמבורג, שהייתה באותה עת עיר-מדינה עצמאית, באותו בית שבו, שנה לאחר מכן, ייוולד המקדיש והמבצע הראשון של הקונצ'רטו לכינור שלו, פרדיננד דויד. אביו של מנדלסון, הבנקאי אברהם מנדלסון, היה בנו של הפילוסוף היהודי-גרמני משה מנדלסון, שמשפחתו הייתה בולטת בקהילה היהודית בגרמניה. עד טבילתו בגיל שבע, מנדלסון גדל ברובו ללא דת. אמו, לאה סלומון, הייתה חברה במשפחת איציג ואחותו של יעקב סלומון ברתולדי. מנדלסון היה השני מבין ארבעה ילדים; אחותו הגדולה פאני הפגינה גם היא כישרון מוזיקלי יוצא דופן ומוקדם.
המשפחה עברה לברלין ב-1811, ועזבה את המבורג בתחפושת מחשש לנקמה צרפתית על תפקידו של בנק מנדלסון בשבירת המצור של השיטה הקונטיננטלית של נפוליאון. אברהם ולאה מנדלסון ביקשו להעניק לילדיהם – פאני, פליקס, פאול ורבקה – את החינוך הטוב ביותר האפשרי. פאני הפכה לפסנתרנית ידועה בחוגים המוזיקליים של ברלין כמלחינה; במקור אברהם חשב שהיא, ולא פליקס, תהיה המוזיקלית יותר. אך לא נחשב ראוי, לא על ידי אברהם ולא על ידי פליקס, שאישה תפתח קריירה במוזיקה, ולכן היא נותרה מוזיקאית פעילה אך לא מקצועית. אברהם לא נטה בתחילה לאפשר לפליקס לעסוק בקריירה מוזיקלית עד שהתברר שהוא מסור ברצינות.
מנדלסון גדל בסביבה אינטלקטואלית. מבקרים תכופים בסלון שאורגן על ידי הוריו בביתם בברלין כללו אמנים, מוזיקאים ומדענים, ביניהם וילהלם ואלכסנדר פון הומבולדט, והמתמטיקאי פטר גוסטב לז'ן דיריכלה (שאחותו של מנדלסון, רבקה, תינשא לו מאוחר יותר). המוזיקאית שרה רוטנברג כתבה על משק הבית ש"אירופה הגיעה לסלון שלהם".
### שם משפחה
אברהם מנדלסון ויתר על הדת היהודית לפני לידתו של פליקס והוא ואשתו החליטו שלא למול את פליקס. פליקס ואחיו גודלו בתחילה ללא חינוך דתי; ב-21 במרץ 1816, הם הוטבלו בטקס פרטי בדירת המשפחה בברלין על ידי הכומר הפרוטסטנטי הרפורמי של כנסיית ירושלים, ובזמן זה קיבל פליקס את השמות הנוספים יעקב לודוויג. אברהם ואשתו לאה הוטבלו ב-1822, ואימצו רשמית את שם המשפחה מנדלסון-ברתולדי (בו השתמשו מאז 1812) עבור עצמם ועבור ילדיהם.
השם ברתולדי נוסף בהצעתו של אחיה של לאה, יעקב סלומון ברתולדי, שירש נכס בשם זה ואימץ אותו כשם משפחתו שלו. במכתב משנת 1829 לפליקס, הסביר אברהם שאימוץ השם ברתולדי נועד להפגין פרידה נחרצת ממסורות אביו משה: "לא יכול להיות יותר מנדלסון נוצרי כפי שלא יכול להיות קונפוציוס יהודי". עם תחילת הקריירה המוזיקלית שלו, פליקס לא נטש לחלוטין את השם מנדלסון כפי שאברהם ביקש, אך מתוך כבוד לאביו חתם על מכתביו והדפיס את כרטיסי הביקור שלו תוך שימוש בצורה 'מנדלסון-ברתולדי'. בשנת 1829, אחותו פאני כתבה לו על "ברתולדי [...] השם הזה שכולנו סולדים ממנו".
### קריירה
חינוך מוזיקלי
מנדלסון החל לקחת שיעורי פסנתר מאמו כשהיה בן שש, ובגיל שבע קיבל שיעורים ממרי ביגו בפריז. מאוחר יותר בברלין, כל ארבעת ילדי מנדלסון למדו פסנתר אצל לודוויג ברגר, שהיה בעצמו תלמיד לשעבר של מוציו קלמנטי. לפחות ממאי 1819 למד מנדלסון (בתחילה עם אחותו פאני) קונטרפונקט והלחנה אצל קרל פרידריך זלטר בברלין. זו הייתה השפעה חשובה על הקריירה העתידית שלו. זלטר כמעט בוודאות הומלץ כמורה על ידי דודתו שרה לוי, שהייתה תלמידה של ו. פ. באך ופטרונית של ק. פ. ע. באך. שרה לוי הפגינה כישרון מסוים כנגנית מקלדת, ולעיתים קרובות ניגנה עם התזמורת של זלטר בברלינר זינגאקדמי; היא ומשפחת מנדלסון היו בין הפטרונים המובילים שלה. שרה הקימה אוסף חשוב של כתבי יד של משפחת באך, אותם הורישה לזינגאקדמי; זלטר, שטעמו במוזיקה היה שמרני, היה גם מעריץ של מסורת באך. ללא ספק היה לכך חלק משמעותי בעיצוב טעמו המוזיקלי של פליקס מנדלסון, שכן יצירותיו משקפות את לימוד המוזיקה הבארוקית והקלאסית המוקדמת. הפוגות והכוראלים שלו משקפים במיוחד בהירות טונאלית ושימוש בקונטרפונקט המזכיר את יוהאן סבסטיאן באך, שהמוזיקה שלו השפיעה עליו עמוקות.
בגרות מוקדמת
מנדלסון כנראה הופיע לראשונה בקונצרט פומבי בגיל תשע, כשהשתתף בקונצרט מוזיקה קאמרית בליווי דואו קרן. הוא היה מלחין פורה מגיל צעיר. כנער, יצירותיו בוצעו לעיתים קרובות בבית עם תזמורת פרטית עבור עמיתיהם של הוריו העשירים בקרב האליטה האינטלקטואלית של ברלין. בין הגילאים 12 ל-14, כתב מנדלסון 13 סימפוניות לכלי קשת עבור קונצרטים כאלה, ומספר יצירות קאמריות. יצירתו הראשונה, רביעיית פסנתר, פורסמה כשהיה בן 13. כנראה אברהם מנדלסון הוא שדאג לפרסום הרביעייה הזו על ידי בית שלזינגר. בשנת 1824 כתב בן ה-15 את הסימפוניה הראשונה שלו לתזמורת מלאה (בדו מינור, אופוס 11).
בגיל 16 כתב מנדלסון את האוקטט לכלי קשת במי-במול מז'ור, יצירה שנחשבה כ"מסמנת את תחילת בגרותו כמלחין". אוקטט זה והפתיחה שלו ל"חלום ליל קיץ" של שייקספיר, אותה כתב שנה לאחר מכן ב-1826, הם הידועים ביותר מיצירותיו המוקדמות. (מאוחר יותר, ב-1843, הוא כתב גם מוזיקה נלווית למחזה, כולל "מארש החתונה" המפורסם.) הפתיחה היא אולי הדוגמה המוקדמת ביותר לפתיחה קונצרטית – כלומר, יצירה שלא נכתבה במכוון ללוות הופעה מבוימת אלא לעורר נושא ספרותי בביצוע על במת קונצרטים; זה היה ז'אנר שהפך לצורה פופולרית ברומנטיקה המוזיקלית.
בשנת 1824 למד מנדלסון אצל המלחין והפסנתרן הווירטואוז איגנץ מושלס, שהתוודה ביומניו כי היה לו מעט מאוד ללמד אותו. מושלס ומנדלסון הפכו לעמיתים קרובים וחברים לכל החיים. שנת 1827 ראתה את הבכורה – והביצוע היחיד בחייו – של האופרה של מנדלסון "נישואי קמאצ'ו" (Die Hochzeit des Camacho). כישלון ההפקה הזו הותיר אותו ללא נטייה להסתכן בז'אנר שוב.
מלבד מוזיקה, החינוך של מנדלסון כלל אמנות, ספרות, שפות ופילוסופיה. היה לו עניין מיוחד בספרות קלאסית והוא תרגם את "אנדריה" של טרנטיוס עבור המורה שלו הייזה ב-1825; הייזה התרשם ופרסם זאת ב-1826 כיצירה של "תלמידו, פ****" [כלומר "פליקס" (כוכביות כפי שסופקו בטקסט המקורי)]. תרגום זה גם הסמיך את מנדלסון ללמוד באוניברסיטת ברלין, שם בין השנים 1826–1829 השתתף בהרצאות על אסתטיקה מאת גאורג וילהלם פרידריך הגל, על היסטוריה מאת אדוארד גאנס, ועל גיאוגרפיה מאת קרל ריטר.
פגישה עם גתה וניצוח על באך
בשנת 1821 הציג זלטר את מנדלסון לחברו והתכתב איתו, הסופר יוהאן וולפגנג פון גתה (אז בשנות השבעים לחייו), שהתרשם מאוד מהילד, מה שהוביל אולי להשוואה המאושרת המוקדמת ביותר עם מוצרט בשיחה הבאה בין גתה לזלטר:
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →> "ילדי פלא מוזיקליים... הם כנראה כבר לא כל כך נדירים; אבל מה שהאיש הקטן הזה יכול לעשות באלתור ובנגינה לפי ראייה גובל בנס, ולא יכולתי להאמין שזה אפשרי בגיל כה מוקדם." "ובכל זאת שמעת את מוצרט בשנה השביעית לחייו בפרנקפורט?" אמר זלטר. "כן", ענה גתה, "... אבל מה שתלמידך כבר מבצע, נושא את אותו יחס למוצרט של אותה תקופה שהדיבור המתורבת של אדם מבוגר נושא לפטפוט של ילד."
מנדלסון הוזמן לפגוש את גתה במספר הזדמנויות מאוחרות יותר, והלחין מספר משיריו של גתה. יצירותיו האחרות בהשראת גתה כוללות את הפתיחה "ים שקט והפלגה מוצלחת" (אופוס 27, 1828), והקנטטה "ליל ולפורגיס הראשון" (אופוס 60, 1832).
בשנת 1829, בתמיכת זלטר ובעזרתו של השחקן אדוארד דבריאנט, ארגן מנדלסון וניצח על ביצוע בברלין של ה"מתיאוס פסיון" של באך. ארבע שנים קודם לכן, סבתו, בלה סלומון, נתנה לו עותק של כתב היד של יצירת מופת זו (שעד אז נשכחה כמעט לחלוטין). התזמורת והמקהלה לביצוע סופקו על ידי הברלינר זינגאקדמי. הצלחת ביצוע זה, אחד הבודדים מאז מותו של באך והראשון אי פעם מחוץ ללייפציג, הייתה האירוע המרכזי בתחיית המוזיקה של באך בגרמניה ובסופו של דבר ברחבי אירופה. זה זיכה את מנדלסון בשבחים נרחבים בגיל 20. זה גם הוביל לאחת ההתייחסויות המפורשות הבודדות שמנדלסון עשה למוצאו: "לחשוב שלקח לשחקן ולבן של יהודי להחיות את המוזיקה הנוצרית הגדולה ביותר עבור העולם!"
במהלך השנים הבאות נסע מנדלסון רבות. ביקורו הראשון באנגליה היה ב-1829; מקומות אחרים שביקר בהם במהלך שנות ה-30 כללו את וינה, פירנצה, מילאנו, רומא ונאפולי, שבכולם פגש מוזיקאים ואמנים מקומיים ומבקרים. שנים אלו התבררו כנביטה לכמה מיצירותיו המפורסמות ביותר, כולל הפתיחה "ההברידים" והסימפוניות הסקוטית והאיטלקית.
ברומא, במרץ 1831, פגש את המלחין הצרפתי הקטור ברליוז והתיידד איתו. הוא הגיע לפריז ב-9 בדצמבר 1831, שם פגש לראשונה את המלחין והפסנתרן הפולני פרדריק שופן, וכן את המלחין-מנצח פרדיננד הילר ואת הווירטואוז פרנץ ליסט.
דיסלדורף
עם מותו של זלטר ב-1832, היו למנדלסון תקוות לרשת אותו כמנצח הזינגאקדמי; אך בהצבעה בינואר 1833 הוא הובס לתפקיד על ידי קרל פרידריך רונגנהאגן. ייתכן שזה היה בגלל גילו הצעיר של מנדלסון, וחשש מחידושים אפשריים; נחשד גם על ידי חלק שזה נובע ממוצאו היהודי. בעקבות דחייה זו, חילק מנדלסון את רוב זמנו המקצועי במהלך השנים הבאות בין בריטניה לדיסלדורף, שם מונה למנהל מוזיקלי (תפקידו בשכר הראשון כמוזיקאי) ב-1833.
באביב של אותה שנה ניהל מנדלסון את פסטיבל המוזיקה של הריין התחתון בדיסלדורף, שהחל בביצוע האורטוריה "ישראל במצרים" של גאורג פרידריך הנדל שהוכנה מהפרטיטורה המקורית, אותה מצא בלונדון. זה האיץ תחיית הנדל בגרמניה, בדומה לעניין המתעורר מחדש ב-י. ס. באך בעקבות ביצוע ה"מתיאוס פסיון". מנדלסון עבד עם המחזאי קרל אימרמן כדי לשפר את הסטנדרטים של התיאטרון המקומי, והופיע לראשונה כמנצח אופרה בהפקתו של אימרמן ל"דון ג'ובאני" של מוצרט בסוף 1833, שם נפגע ממחאות הקהל על עלות הכרטיסים. תסכולו מחובותיו היומיומיות בדיסלדורף, והפרובינציאליות של העיר, הובילו אותו להתפטר מתפקידו בסוף 1834. היו לו הצעות גם ממינכן וגם מלייפציג לתפקידים מוזיקליים חשובים, כלומר, ניהול האופרה של מינכן, עריכת כתב העת המוזיקלי היוקרתי של לייפציג "Allgemeine musikalische Zeitung", וניהול תזמורת הגוונדהאוס של לייפציג; הוא קיבל את האחרון ב-1835.
לייפציג וברלין
בלייפציג, התרכז מנדלסון בפיתוח החיים המוזיקליים של העיר על ידי עבודה עם התזמורת, בית האופרה, מקהלת תומאס (שבאך היה מנהלה), ומוסדות מקהלה ומוזיקה אחרים בעיר. הקונצרטים של מנדלסון כללו, בנוסף לרבות מיצירותיו שלו, שלוש סדרות של "קונצרטים היסטוריים" הכוללים מוזיקה של המאה ה-18, ומספר יצירות של בני דורו. הוא הוצף בהצעות למוזיקה ממלחינים עולים ופוטנציאליים; ביניהם היה ריצ'רד וגנר, שהגיש את הסימפוניה המוקדמת שלו, שהפרטיטורה שלה, לזעמו של וגנר, מנדלסון איבד או הניח במקום לא ידוע. מנדלסון גם החיה את העניין במוזיקה של פרנץ שוברט. רוברט שומאן גילה את כתב היד של הסימפוניה התשיעית של שוברט ושלח אותו למנדלסון, שביצע אותו מיד בלייפציג ב-21 במרץ 1839, יותר מעשור לאחר מותו של שוברט.
אירוע ציון דרך במהלך שנותיו של מנדלסון בלייפציג היה הבכורה של האורטוריה שלו "פאולוס" (הגרסה האנגלית של זה ידועה כ"סנט פול"), שניתנה בפסטיבל הריין התחתון בדיסלדורף ב-1836, זמן קצר לאחר מות אביו של המלחין, שהשפיע עליו מאוד; פליקס כתב שהוא "לעולם לא יפסיק לנסות לזכות באישורו... למרות שאני כבר לא יכול ליהנות ממנו". "סנט פול" נראה לרבים מבני דורו של מנדלסון כיצירתו הטובה ביותר, וחתם את המוניטין האירופי שלו.
כאשר פרידריך וילהלם הרביעי עלה לכס המלכות הפרוסי ב-1840 עם שאיפות לפתח את ברלין כמרכז תרבותי (כולל הקמת בית ספר למוזיקה, ורפורמה במוזיקה לכנסייה), הבחירה הברורה לעמוד בראש רפורמות אלו הייתה מנדלסון. הוא לא רצה לקחת על עצמו את המשימה, במיוחד לאור מעמדו החזק הקיים בלייפציג. מנדלסון בילה בכל זאת זמן מה בברלין, כשהוא כותב מוזיקה כנסייתית כגון "Die Deutsche Liturgie", ועל פי בקשת המלך, מוזיקה להפקות של "אנטיגונה" של סופוקלס (1841 – פתיחה ושבעה קטעים) ו"אדיפוס בקולונוס" (1845), "חלום ליל קיץ" (1843) ו"אתליה" של רסין (1845). אך הכספים לבית הספר מעולם לא התממשו, ורבות מהבטחות החצר למנדלסון בנוגע לכספים, תואר ותכנות קונצרטים הופרו. לכן הוא לא היה מרוצה מכך שיש לו תירוץ לחזור ללייפציג.
בשנת 1840 יזם מנדלסון פרויקט להקמת אנדרטת זיכרון ל-י. ס. באך בלייפציג. אנדרטת באך הישנה נחשפה ב-23 באפריל 1843, ממומנת בעיקר מההכנסות נטו של שלושה קונצרטים, כאשר מנדלסון תורם את הסכום הנותר מהונו הפרטי.
בשנת 1843 ייסד מנדלסון בית ספר למוזיקה מרכזי – הקונסרבטוריון של לייפציג, כיום Hochschule für Musik und Theater "Felix Mendelssohn Bartholdy", שם שכנע את איגנץ מושלס ורוברט שומאן להצטרף אליו. מוזיקאים בולטים אחרים, כולל נגני כלי הקשת פרדיננד דויד ויוזף יואכים ותיאורטיקן המוזיקה מוריץ האופטמן, הפכו גם הם לחברי סגל. לאחר מותו של מנדלסון ב-1847, המסורת השמרנית מוזיקלית שלו נמשכה כאשר מושלס ירש אותו כראש הקונסרבטוריון.
מנדלסון בבריטניה
מנדלסון ביקר לראשונה בבריטניה ב-1829, שם מושלס, שכבר התיישב בלונדון, הציג אותו בפני חוגים מוזיקליים משפיעים. בקיץ הוא ביקר באדינבורו, שם פגש בין היתר את המלחין ג'ון תומסון, עליו המליץ מאוחר יותר לתפקיד פרופסור למוזיקה באוניברסיטת אדינבורו. הוא ערך עשרה ביקורים בבריטניה, שנמשכו בסך הכל כ-20 חודשים; הוא זכה לעוקבים חזקים, מה שאפשר לו לעשות רושם טוב על החיים המוזיקליים הבריטיים. הוא הלחין וביצע, וגם ערך עבור מוציאים לאור בריטיים את המהדורות הביקורתיות הראשונות של אורטוריות של הנדל ושל מוזיקת העוגב של י. ס. באך. סקוטלנד עוררה השראה לשתיים מיצירותיו המפורסמות ביותר: הפתיחה "ההברידים" (ידועה גם כמערת פינגל); והסימפוניה הסקוטית (סימפוניה מס' 3). לוח כחול המנציח את מגוריו של מנדלסון בלונדון הוצב ב-4 הובארט פלייס בבלגרביה, לונדון, בשנת 2013.
בן חסותו, המלחין והפסנתרן הבריטי ויליאם סטרנדייל בנט, עבד בצמוד למנדלסון בתקופה זו, הן בלונדון והן בלייפציג. הוא שמע לראשונה את בנט מופיע בלונדון ב-1833 בגיל 17. בנט הופיע עם מנדלסון בקונצרטים בלייפציג לאורך עונת 1836/1837.
בביקורו הבריטי השמיני של מנדלסון בקיץ 1844, הוא ניצח על חמישה מהקונצרטים הפילהרמוניים בלונדון, וכתב: "מעולם לא היה דבר כזה לפני העונה הזו – מעולם לא הלכנו לישון לפני אחת וחצי, כל שעה בכל יום הייתה מלאה בהתחייבויות שלושה שבועות מראש, ועברתי יותר מוזיקה בחודשיים מאשר בכל שאר השנה". בביקורים הבאים פגש מנדלסון את המלכה ויקטוריה ובעלה הנסיך אלברט, מלחין בעצמו, ששניהם העריצו מאוד את המוזיקה שלו.
האורטוריה "אליהו" של מנדלסון הוזמנה על ידי פסטיבל המוזיקה התלת-שנתי של ברמינגהאם והושמעה לראשונה ב-26 באוגוסט 1846, בבית העירייה, ברמינגהאם. היא הולחנה לטקסט גרמני שתורגם לאנגלית על ידי ויליאם ברתולומיאו, שכתב ותרגם רבות מיצירותיו של מנדלסון במהלך זמנו באנגליה.
בביקורו האחרון בבריטניה ב-1847, מנדלסון היה הסולן בקונצ'רטו לפסנתר מס' 4 של בטהובן וניצח על הסימפוניה הסקוטית שלו עם התזמורת הפילהרמונית לפני המלכה והנסיך אלברט.
מוות
מנדלסון סבל מבריאות לקויה בשנותיו האחרונות, כנראה מוחמרת על ידי בעיות עצבים ועבודה יתרה. סיור אחרון באנגליה הותיר אותו מותש וחולה, ומותה של אחותו, פאני, ב-14 במאי 1847, גרם לו למצוקה נוספת. פחות משישה חודשים לאחר מכן, ב-4 בנובמבר, בגיל 38, מת מנדלסון בלייפציג לאחר סדרה של שבצים. סבו משה, פאני, ושני הוריו מתו כולם משבצים דומים. למרות שהיה בדרך כלל קפדני בניהול ענייניו, הוא מת ללא צוואה.
הלווייתו של מנדלסון נערכה ב-Paulinerkirche, לייפציג, והוא נקבר ב-Dreifaltigkeitsfriedhof I בברלין-קרויצברג. נושאי הארון כללו את מושלס, שומאן ונילס גאדה. מנדלסון תיאר פעם את המוות, במכתב לזר, כמקום "שבו יש לקוות שיש עדיין מוזיקה, אך לא עוד צער או פרידות".
חיים אישיים
### אישיות
בעוד שמנדלסון הוצג לעיתים קרובות כבעל מזג מאוזן, שמח ורגוע, במיוחד בזיכרונות המשפחתיים המפורטים שפורסמו על ידי אחיינו סבסטיאן הנזל לאחר מות המלחין, זה היה מטעה. היסטוריון המוזיקה ר. לארי טוד מציין "את התהליך המדהים של אידיאליזציה" של דמותו של מנדלסון "שהתגבשה בזיכרונות של מעגל המלחין", כולל של הנזל. הכינוי "רוזן פולני לא מרוצה" ניתן למנדלסון בשל ריחוקו, והוא התייחס לכינוי במכתביו. הוא היה נתון לעיתים קרובות להתקפי זעם שהובילו לעיתים להתמוטטות. דבריאנט מציין שבהזדמנות אחת בשנות ה-30, כאשר רצונותיו סוכלו, "ההתרגשות שלו גברה בצורה מפחידה... שכאשר המשפחה התאספה... הוא התחיל לדבר בצורה לא קוהרנטית באנגלית. הקול הקפדני של אביו עצר סוף סוף את זרם המילים הפראי; הם לקחו אותו למיטה, ושינה עמוקה של שתים-עשרה שעות החזירה אותו למצבו הרגיל". התקפים כאלה עשויים להיות קשורים למותו המוקדם.
מנדלסון היה אמן חזותי נלהב שעבד בעיפרון ובצבעי מים, מיומנות שנהנה ממנה לאורך כל חייו. התכתבותו מעידה על כך שהוא יכול היה לכתוב בשנינות רבה בגרמנית ובאנגלית – מכתביו לוו לעיתים ברישומים וקריקטורות הומוריסטיות.
### דת
ב-21 במרץ 1816, בגיל שבע שנים, הוטבל מנדלסון עם אחיו ואחיותיו בטקס ביתי פרטי על ידי יוהאן יעקב שטגמן, כומר הקהילה האוונגליסטית של כנסיית ירושלים והכנסייה החדשה בברלין. למרות שמנדלסון היה נוצרי שומר מצוות כחבר בכנסייה הרפורמית, הוא היה מודע וגאה במוצאו היהודי ובמיוחד בקשר שלו עם סבו, משה מנדלסון. הוא היה המניע העיקרי בהצעה למוציא לאור היינריך ברוקהאוס מהדורה מלאה של יצירות משה, שנמשכה בתמיכת דודו, יוסף מנדלסון. פליקס היה מסויג במיוחד, בין אם במכתביו או בשיחה, להגיב על אמונותיו הפנימיות ביותר; חברו דבריאנט כתב ש"[אמונותיו] העמוקות מעולם לא נאמרו ביחסי גומלין עם העולם; רק ברגעים נדירים ואינטימיים הן הופיעו אי פעם, וגם אז רק ברמזים הקלים וההומוריסטיים ביותר". כך למשל במכתב לאחותו רבקה, מנדלסון נוזף בתלונתה על קרוב משפחה לא נעים: "למה את מתכוונת באמירה שאת לא עוינת ליהודים? אני מקווה שזו הייתה בדיחה [...] זה באמת מתוק מצדך שאת לא בז למשפחתך, לא?" כמה חוקרים מודרניים הקדישו אנרגיה רבה כדי להוכיח שמנדלסון היה אהוד מאוד על אמונותיהם היהודיות של אבותיו, או שהוא היה עוין לכך וכנה באמונותיו הנוצריות.
### מנדלסון ובני דורו
לאורך חייו מנדלסון נזהר מההתפתחויות המוזיקליות הרדיקליות יותר שבוצעו על ידי חלק מבני דורו. הוא היה בדרך כלל ביחסים ידידותיים, אם כי לעיתים קרירים במקצת, עם הקטור ברליוז, פרנץ ליסט וג'אקומו מאיירבר, אך במכתביו הביע את מורת רוחו הגלויה מיצירותיהם, למשל כותב על ליסט שהלחנותיו היו "נחותות מנגינתו, ו[...] מחושבות רק עבור וירטואוזים"; על הפתיחה של ברליוז "Les francs-juges" "[התזמור הוא בלגן נורא [...] שצריך לשטוף את הידיים אחרי שנוגעים באחת מהפרטיטורות שלו"; ועל האופרה של מאיירבר "רוברט השטן" "אני מחשיב אותה כלא אצילית", מכנה את הנבל שלה ברטרם "שטן מסכן". כשחברו המלחין פרדיננד הילר הציע בשיחה למנדלסון שהוא נראה די דומה למאיירבר – הם היו למעשה בני דודים רחוקים, שניהם צאצאים של הרב משה איסרלש – מנדלסון היה כל כך נסער שהוא מיד הלך להסתפר כדי להבדיל את עצמו.
בפרט, נראה שמנדלסון התייחס לפריז ולמוזיקה שלה בחשדנות הגדולה ביותר ובסלידה כמעט פוריטנית. ניסיונות שנעשו במהלך ביקורו שם לעניין אותו בסן-סימוניזם הסתיימו בסצנות מביכות. משמעותי שהמוזיקאי היחיד שאיתו נשאר מנדלסון חבר קרוב, איגנץ מושלס, היה מדור מבוגר יותר ושמרן באותה מידה בהשקפתו. מושלס שמר על גישה שמרנית זו בקונסרבטוריון של לייפציג עד מותו ב-1870.
### נישואים וילדים
מנדלסון התחתן עם ססיל שרלוט סופי ז'אנרנו (10 באוקטובר 1817 – 25 בספטמבר 1853), בתו של כומר מהכנסייה הרפורמית הצרפתית, ב-28 במרץ 1837. לזוג היו חמישה ילדים: קרל, מרי, פאול, לילי ופליקס אוגוסט. הילד השני הצעיר ביותר, פליקס אוגוסט, חלה בחצבת ב-1844 ונותר עם בריאות לקויה; הוא מת ב-1851. הבכור, קרל מנדלסון-ברתולדי (7 בפברואר 1838 – 23 בפברואר 1897), הפך להיסטוריון ופרופסור להיסטוריה באוניברסיטאות היידלברג ופרייבורג; הוא מת במוסד פסיכיאטרי בפרייבורג בגיל 59. פאול מנדלסון-ברתולדי (1841–1880) היה כימאי בולט וחלוץ בייצור צבע אנילין. מרי נישאה לוויקטור בנקה וחיה בלונדון. לילי נישאה לאדולף ואך, לימים פרופסור למשפטים באוניברסיטת לייפציג.
מסמכי המשפחה שירשו ילדיהן של מרי ולילי מהווים את הבסיס לאוסף הנרחב של כתבי היד של מנדלסון, כולל מה שנקרא "הספרים הירוקים" של התכתובות שלו, הנמצאים כעת בספריית בודלי באוניברסיטת אוקספורד. ססיל מנדלסון-ברתולדי מתה פחות משש שנים לאחר בעלה, ב-25 בספטמבר 1853.
### ג'ני לינד
מנדלסון התקרב לסופרן השוודית ג'ני לינד, אותה פגש באוקטובר 1844. מסמכים המאשרים את מערכת היחסים ביניהם לא פורסמו. בשנת 2013, ג'ורג' בידלקומב אישר בכתב העת של האגודה המלכותית למוזיקה כי "הוועדה של קרן המלגות מנדלסון מחזיקה בחומר המצביע על כך שמנדלסון כתב מכתבי אהבה נלהבים לג'ני לינד והתחנן בפניה להצטרף אליו למערכת יחסים של ניאוף ואיים בהתאבדות כאמצעי להפעלת לחץ עליה, וכי מכתבים אלו הושמדו לאחר שהתגלו לאחר מותה."
מנדלסון פגש ועבד עם לינד פעמים רבות, והחל אופרה, "לורליי", עבורה, המבוססת על האגדה של בתולות הריין לורליי; האופרה לא הושלמה במותו. נאמר שהוא התאים את האריה "Hear Ye Israel", באורטוריה שלו "אליהו", לקולה של לינד, אם כי היא לא שרה את התפקיד עד לאחר מותו, בקונצרט בדצמבר 1848. בשנת 1847, מנדלסון נכח בביצוע לונדוני של "רוברט השטן" של מאיירבר – אופרה שהוא תיעב מוזיקלית – כדי לשמוע את הופעת הבכורה הבריטית של לינד, בתפקיד אליס. מבקר המוזיקה הנרי צ'ורלי, שהיה איתו, כתב: "אני רואה בזמן שאני כותב את החיוך שבו מנדלסון, שהנאתו מהכישרון של מדמואזל לינד הייתה בלתי מוגבלת, הסתובב והסתכל עלי, כאילו משא של חרדה הוסר מליבו. התקשרותו לגאונות של מדמואזל לינד כזמרת הייתה בלתי מוגבלת, כמו גם רצונו להצלחתה."
עם מותו של מנדלסון, כתבה לינד: "[הוא היה] האדם היחיד שהביא הגשמה לרוחי, וכמעט ברגע שמצאתי אותו איבדתי אותו שוב". בשנת 1849, היא הקימה את קרן המלגות מנדלסון, המעניקה פרס למלחין בריטי צעיר תושב כל שנתיים לזכרו של מנדלסון. הזוכה הראשון במלגה, בשנת 1856, היה ארתור סאליבן, אז בן 14. בשנת 1869, לינד הקימה לוח לזכרו של מנדלסון במקום הולדתו בהמבורג.