וולפגנג אמדאוס מוצארט: ילד פלא שלא פסק להוכיח את עצמו
בזמן שרוב הילדים לומדים חילוק ארוך, וולפגנג אמדאוס מוצארט כבר הופיע בפני ראשי המלוכה של אירופה והחל להלחין מוזיקה שמבוגרים לא יכלו להבין. הוא ביל את שארית חייו הקצרים בניסיון להתחרות בהתחלה הזו - והצליח בעיקר, עד לדצמבר האחרון שלו בווינה, בגיל 35, כשהיה עמוס בחובות וחום. הפער בין המיתוס של גאונות חסרת מאמץ לבין המציאות של מלחין עובד, חרד וממושמע ללא סוף - הוא המקום בו חייתה הסיפור האמיתי שלו.
הכלי שבנה אביו
מוצארט נולד ב-27 בינואר 1756, ברחוב גטריידגאסה 9 בזלצבורג, הצעיר מבין שבעת ילדיהם של לאופולד ואנה מריה מוצארט, מתוכם רק הוא ואחותו מריה אנה, שכונתה ננרל, שרדו את ינקותם. אביו, לאופולד מוצארט, היה כנר ומלחין בתזמורת החצר בזלצבורג, שהפך למורה היחיד של בנו - במוזיקה, בשפות ובכל שאר הנושאים - וזיהה מוקדם שהיה לו משהו נדיר יותר מילד מוכשר. בגיל חמש, וולפגנג כבר היה מיומן בכלי מקלדת וכינור, והחל להלחין. לאופולד הגיב על ידי הפיכת המשפחה למופע נודד, והוביל את וולפגנג וננרל דרך מינכן, וינה, פריז, לונדון, האג, אמסטרדם ורחבי איטליה החל מ-1762, והציג את הילדים בפני בתי המלוכה המלכותיים כהוכחה חיה למה שאימון וטבע יחד יכולים לייצר. בלונדון פגש הנער את יוהאן כריסטיאן באך, שסגנונו הגלאנט השאיר חותם קבוע על יצירותיו של מוצארט. הכלים שגידל איתם - כינור קטן שנבנה על ידי הלוטיר של חצר זלצבורג אנדריאס פרדיננד מאייר, פורטפיאנו, וקלוויקורד שקונסטנזה אמרה מאוחר יותר שהוא "אהב בכל ליבו" - מוצגים היום בבית הולדתו, שהפך אחד מהמוזיאונים המבוקרים בעולם, לצד פרטי המשק הביתי של העולם הביתי הדורש שלאופולד בנה סביבו.
משכורת משרת בזלצבורג
המסעות הפכו את מוצארט למפורסם כתופעה מיוחדת; הם לא הפכו אותו לבטוח. עם שובו מאיטליה ב-1773, הוא קיבל משרה כנגינה בחצר הנסיך-ארכיבישוף של זלצבורג, הירונימוס קולורדו, תמורת 150 פלורינים בשנה - שכר משרת לאדם שכבר כתב קונצרטים, מיסות, והאופרה אידומניאו ב-1781. חוסר שביעות רצון מהגבלותיו של קולורדו ומחסור בהזדמנויות אופראיות הובילו את מוצארט ב-1777 לצאת למסע חיפוש עבודה במינכן, אאוגסבורג, מנהיים ופריז, שלא מצא עבורו משרה קבועה; אמו מתה בפריז ב-3 ביולי 1778, והוא שב לזלצבורג ללא משרה חדשה וללא הורה. המשבר עם קולורדו הגיע לשיא ב-1781, כשגזבר הארכיבישוף, הרוזן ארקו, סילק אותו פיזית מהשירות - מוצארט תיאר את זה מאוחר יותר כפיטורים "עם בעיטה בתחת". בפועל, זו הייתה שחרורו.
וינה, עצמאות וקונסטנזה
משוחרר מזלצבורג, בנה מוצארט קריירה עצמאית בווינה כווירטואוז כלי מקלדת, והביס באופן מרשים את הפסנתרן מוציו קלמנטי בתחרות שאורגנה בפני הקיסר יוזף השני בערב חג המולד 1781. אותו סביבה הביאה לו את קונסטנזה ובר, בת המשפחה שבביתה שכן, ואיתה הוא נישא בקתדרלת סטפן ב-4 באוגוסט 1782 - שעות, כך קרה, לפני שהגיע מכתב ההסכמה של אביו. הביוגרף קליף אייזן קבע שהנישואים היו "בסיסות מאושרים", קביעה הנתמכת במכתביו השמורים של מוצארט לקונסטנזה, שמערבבים חיבה אמיתית עם ההומור הסקטולוגי הזורם ברבים ממכתביו, ובמיוחד במכתביו המפורסמים מ-1777-1778 לבת דודתו מריה אנה תקלה מוצארט. לזוג היו שישה ילדים; רק שניים, קרל תומאס ופרנץ קסאבר וולפגנג, שרדו את הינקות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →העשור בווינה
שנות ה-80 של המאה ה-18 ייצרו את היצירות שמגדירות אותו היום. חשיפה לכתבי יד של באך והנדל דרך הדיפלומט גוטפריד ון שוויטן סביב 1782-83 הפנו את מוזיקתו של מוצארט לכיוון קונטרפונט צפוף ורצינות רבה יותר, שנשמע בששת רביעיות המיתרים שהקדיש ליוזף היידן בין 1782 ל-1785 - חברות שאושרה כשהיידן אמר ללאופולד בפירוש ש"בנך הוא המלחין הגדול ביותר הידוע לי אישית ובשמו". עם הלברית לורנצו דה פונטה הוא יצר שלוש אופרות שהמציאו מחדש מה שהז'אנר יכול לעשות פסיכולוגית: נישואי פיגארו (1786), דון ג'ובאני (1787), וכך עושות כולן (1790). המבקר צ'ארלס רוזן כינה מאוחר יותר את הקונצ'רטו לפסנתר מס' 9, ק. 271, "אולי היצירה המופת הראשונה הבלתי מעורערת בסגנון הקלאסי" - הוכחה שהפריצות האופראיות של אמצע שנות ה-80 היו שורשיהן מוקדמות יותר מהאופרות עצמן. בקיץ 1788 לבדו הוא כתב את שלוש הסימפוניות האחרונות שלו, מס' 39, 40 ו-41, ללא הזמנה שדחפה אותן.
חובות, דעיכה ומינוי בחצר
ההתלהבות של וינה ממוצארט קררה ככל שהעשור התקדם. קונצרטים פומביים, רווחיים באמצע שנות ה-80, הפכו נדירים יותר אחרי 1786, ועד 1788 הכנסתו ירדה בכשני שלישים משיאה. הוא עבר את משפחתו לפרבר הזול אלזרגרונד והחל לכתוב מה שהביוגרפים מכנים סדרה מצערת של מכתבי בקשות לחברו הבונה החופשי מיכאל פוךברג, ולווה שוב ושוב כדי להישאר על פני המים. מינויו של מוצארט על ידי הקיסר יוזף השני בדצמבר 1787 למלחין חדר הקיסר, תמורת 800 פלורינים עבור תפקידים קלים, היה קו החיים אך לא הצלה. הבונים החופשיים עצמם, אליהם הצטרף בדצמבר 1784 בלודג' וינאית "צור וולטטיגקייט" (Zur Wohltätigkeit), הפכו לעוגן אמיתי בשנים אלה, ועיצבו גם את עולמו החברתי וגם את מוזיקתו, כמו האופרה המושפעת מהבונים החופשיים חליל הקסם.
השנה האחרונה
1791 הייתה אמורה לשבור אותו; במקום זאת, היא הייתה פרודוקטיבית במיוחד. למרות בריאותו המידרדרת, הוא סיים את חליל הקסם, שהוצגה לבתים מלאים באותו סתיו, את קונצ'רטו הפסנתר האחרון שלו (מס' 27), את הקונצ'רטו לקלרינט, והחל את הרקוויאם, הזמנה מתווך מסתורי שלא זכה לסיים. הוא חלה קשה ב-20 בנובמבר עם נפיחות, כאב והקאות, ומת בביתו בווינה זמן קצר אחר חצות ב-5 בדצמבר 1791, בגיל 35, כשקונסטנזה ואחותה סופי היו לצידו ותלמידו פרנץ קסאבר זיסמאיר לקח הוראות להשלמת הרקוויאם עד כמעט סופו. הסיבה הרשמית נרשמה כ"קדחת חנקן חמורה", אך מאז הוצעו יותר ממאה אבחנות חלופיות, מקדחת שיגדונית ועד טריכינוזיס והרעלת כספית; פקיד בריאות עכשווי טען שמוצארט מת במהלך מגפה שהרגה מספר תושבי וינה עם תסמינים זהים באותו שבוע. הלווייתו הייתה צנועה, בהתאם למנהג הווינאי הרגיל, והוא נקבר בקבר משותף בבית הקברות סנט מרקס ב-7 בדצמבר.
למה וולפגנג נקרא גאון
המילה מתאימה למוצארט באופן מילולי יותר מאשר לרוב האנשים שהיא מופעלת עליהם, כיוון שמקרהו הוא אחד מהמקרים המתועדים הטובים ביותר של פרקוציות קיצונית ותחומית בהיסטוריה המערבית: הלחנה לפני שידע לבצע חילוק ארוך באופן אמין, הופעה בפני מלכי אירופה בגיל שש, ספיגה והפקה מחדש של קונטרפונט מורכב לאחר שמיעה אחת. פסק הדין הפרטי של היידן ללאופולד - המלחין הגדול ביותר שהוא מכיר "אישית ובשמו" - נושא משקל כיוון שהגיע מהעמית העכשווי היחיד עם עמדה שווה לשפוט. המוזיקולוג הרולד סקונברג כינה אותו "הפסיכולוג הראשון של האופרה המודרנית", וציין משהו ספציפי יותר מאשר יכולת גולמית: יכולת לתת למוזיקה את המרקם של סתירה אנושית אמיתית, נשמע בכך שהמשרת פיגארו והרוזן שמעסיק אותו נשמעים כמו מוחות מורכבים ושונים ולא כסוגים. הטיעון ההפוך הכנה הוא שהמיתוס של חסר המאמץ הוא ברובו שקר ומפגע במוצארט. מהירותו הייתה התוצאה של אימונים אכזריים מגיל חמש ואב שהתייחס לילדותו כשדה הוכחה; הפלטה הבוגרת שלו, למרות שנשמעת חלקה, נכתבה תחת לחץ כספי מתמיד, לעיתים תחת דחיפת דדליין, על ידי איש שלווה כסף כדי להאכיל את משפחתו בזמן שסיים אופרה. גאונות, במקרה שלו, הייתה בלתי נפרדת מעבודה שרוב המאזינים לא שומעים.
מה שנשאר
המוניטין של מוצארט, שהיה מושתק באופן מוזר בהלווייתו של עני, התפוצץ מיד אחרי כך - ביוגרפיות הופיעו בתוך שנים, המוציאים לאור מיהרו להוציא מהדורות מלאות, וקונסטנזה בנתה חיים נוחים למשפחתה מההכנסות. בטהובן ספג את השפעתו ישירות; שופן וצ'ייקובסקי שילמו מאוחר יותר הומאז' פתוח. זלצבורג פועלת כיום כמעט כולה על זיכרונו, מהמוזיאון בבית הולדתו ועד פסטיבל זלצבורג השנתי, בעוד כ-800 יצירותיו השורדות נותרים השדה העמוד של הרפרטואר הקלאסי - הוכחה שמה שהיה יוצא דופן בילד בגטריידגאסה 9 לא פסק להיות יוצא דופן באיש.