קארל מריה פון ובר
קארל מריה פרידריך ארנסט פון ובר (18/19 בנובמבר 1786 – 5 ביוני 1826) היה מלחין, מנצח, פסנתרן וירטואוז, גיטריסט ומבקר מוזיקה גרמני מסוף התקופה הקלאסית וראשית התקופה הרומנטית. הוא ידוע בעיקר בזכות האופרות שלו והיה דמות מכרעת בהתפתחות ה-Romantische Oper (האופרה הרומנטית הגרמנית).
לאורך נעוריו, אביו, פרנץ אנטון, הניע את המשפחה ללא הרף בין המבורג, זלצבורג, פרייברג, אאוגסבורג ווינה. כתוצאה מכך, הוא למד אצל מורים רבים – אביו, יוהאן פטר הוישקל, מיכאל היידן, ג'ובאני ואלזי, יוהאן נפומוק קלכר וגאורג יוזף פוגלר – שתחת פיקוחם הלחין ארבע אופרות, שאף אחת מהן לא שרדה במלואה. הייתה לו תפוקה צנועה של מוזיקה לא אופראית, הכוללת שתי סימפוניות, שני קונצ'רטי וקונצ'רטינו לקלרינט ותזמורת, קונצ'רטו לבסון, קונצ'רטינו לקרן יער, שני קונצ'רטי ו-Konzertstück לפסנתר ותזמורת, יצירות לפסנתר כמו "הזמנה למחול"; ויצירות רבות שכללו את הקלרינט, שנכתבו בדרך כלל עבור הקלרינטן הווירטואוז היינריך ברמן.
האופרות הבוגרות שלו – סילבנה (1810), אבו חסן (1811), הקלע החופשי (1821), שלוש הפינטו (הולחנו ב-1820–1821), אויריאנטה (1823), אוברון (1826) – השפיעו רבות על מלחינים גרמנים מאוחרים יותר, בהם מרשנר, מאיירבר וואגנר; יצירותיו לפסנתר השפיעו על אלו של מנדלסון, שופן וליסט. יצירתו הידועה ביותר, הקלע החופשי, נותרה בין האופרות הגרמניות החשובות ביותר.
חיים וקריירה
### ילדות
קארל מריה פרידריך ארנסט פון ובר נולד בסביבות ה-18 בנובמבר 1786 באויטין, הנסיכות-בישופות של ליבק. הוא היה הבכור מבין שלושת ילדיהם של פרנץ אנטון פון ובר ואשתו השנייה, גנובפה ברנר, זמרת וינאית. הוא הוטבל כקתולי ב-20 בנובמבר 1786 בשם קארל פרידריך ארנסט; השם השני החלופי מריה הופיע רק מאוחר יותר. אחיו ואחותו מתו בינקותם. שני ההורים היו קתולים והגיעו במקור מהדרום הרחוק של גרמניה. ה-"von" היה יומרה של אביו, שלא היה אריסטוקרט וטען לייחוס ממשפחת אצולה דרום-גרמנית שכבר נכחדה באותה עת.
באפריל 1779, מונה פרנץ אנטון למנהל תזמורת הנסיך-בישוף באויטין, אשר פורקה, עם זאת, בשנת 1781 בשל קיצוצים תקציביים. לאחר מכן לקח את משרת מנהל המוזיקה העירוני של אויטין. לא מרוצה ממשרה זו, התפטר ב-1787 והקים להקת תיאטרון בהמבורג. לאחר שהייה קצרה בווינה, הצטרף ללהקת התיאטרון של יוהאן פרידריך טוסקני (בעלה של אליזבת טוסקני) ופטר קארל סנטוריני, שהופיעו בקאסל, מרבורג והופגייזמר. הוא ניסה שוב ושוב להקים להקה יציבה משלו אך זכה להצלחה לסירוגין בלבד.
אחיו למחצה של פרנץ אנטון, פרנץ פרידולין ובר [Franz Fridolin Weber], נשא את צציליה שטאם ונולדו להם ארבע בנות – יוזפה, אלויזיה, קונסטנצה וסופי – כולן הפכו לזמרות נודעות. וולפגנג אמדאוס מוצרט ניסה לחזר אחרי אלויזיה והלחין עבורה מספר יצירות. לאחר שדחתה את חיזוריו, נישא מוצרט לקונסטנצה; כך שאשתו של מוצרט הייתה בת דודתו של קארל מריה פון ובר.
פרנץ אנטון, כנר מוכשר, שאף להפוך את ובר לילד פלא כמו מוצרט. ובר נולד עם מום מולד בירך ולא החל ללכת עד גיל ארבע. אך עד אז, הוא כבר היה זמר ופסנתרן מסוגל.
### חינוך
פרנץ אנטון העניק לובר חינוך מקיף, שנקטע לעיתים קרובות על ידי מעברי המשפחה. בשנת 1796 המשיך ובר את חינוכו המוזיקלי בהילדבורגהאוזן, תורינגיה, שם הודרך על ידי האבובן יוהאן פטר הוישקל. לאחר שעבר לזלצבורג בסתיו 1797, למד ובר החל מ-1798 אצל מיכאל היידן, אחיו הצעיר של יוזף היידן המפורסם יותר, שהסכים ללמד את ובר ללא תשלום.
תקופתו בזלצבורג הועבה על ידי מות אמו גנובפה, שנפטרה משחפת ב-13 במרץ 1798, ומות אחותו בת השנה אנטונטה ב-29 בדצמבר 1798 במינכן. לאחר מות אמו של קארל, לקחה על עצמו דודתו מצד אביו, אדלייד, את הטיפול בו.
ביקור אצל יוזף היידן בווינה, כנראה בתקווה ללימודים מתקדמים, לא הניב דבר. בסתיו 1798 עבר ובר למינכן, שם למד שירה אצל יוהאן אוונגליסט ואליסהאוזר והלחנה אצל יוהאן נפומוק קלכר, שפיקח על האופרה הראשונה של ובר, Die Macht der Liebe und des Weins [כוחה של האהבה והיין]. כמו יצירותיו האחרות מאותה תקופה, אופרה זו אבדה. שש פוגות לפסנתר מאת ובר בן ה-12 פורסמו בלייפציג.
השכלתו המוזיקלית של ובר הורחבה על ידי שליטה בליטוגרפיה אותה למד בבית המלאכה של אלויס זנפלדר (ממציא התהליך) ופרנץ גלייסנר (סתיו 1799). סט של וריאציות לפסנתר שלו לוטגרף על ידי ובר עצמו.
בשנת 1800 עברה המשפחה לפרייברג שבסקסוניה, שם כתב ובר, שהיה אז בן 14, אופרה בשם Das stumme Waldmädchen (נערת היער האילמת). היא הופקה בתיאטראות פרייברג וקמניץ ומאוחר יותר בסנקט פטרבורג (1804), וינה (1804/1805) ופראג (1806). ובר הצעיר החל גם לפרסם מאמרים כמבקר מוזיקה, למשל ב-Leipziger Neue Zeitung בשנת 1801.
בשנת 1801 חזרה המשפחה לזלצבורג, שם חידש ובר את לימודיו אצל מיכאל היידן. ובר הלחין את האופרה השלישית שלו "פטר שמול ושכניו" (Peter Schmoll und seine Nachbarn), לה העניק מורהו את אישורו. לאחר סיבוב הופעות בשנת 1802 חזרו הוברים לאאוגסבורג, שם מאמינים כי הועלתה הבכורה של "פטר שמול".
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →באמצע 1803 המשיך ובר את לימודיו בווינה אצל האב פוגלר, מייסד בתי ספר חשובים למוזיקה במנהיים, שטוקהולם ודרמשטאדט. תלמיד מפורסם נוסף של פוגלר בדרמשטאדט היה יאקוב מאייר בר, שנודע מאוחר יותר כג'אקומו מאיירבר, שהפך לחבר קרוב של ובר. במכתבים הם פנו זה אל זה כ"אח".
### קריירה מוקדמת 1804–1810
פוגלר המליץ על ובר בן ה-17 למשרת מנהל האופרה בברסלאו בשנת 1804; ובר הציע לקבל את התפקיד וקיבל אותו. הוא ביקש לבצע רפורמה באופרה על ידי יציאה לפנסיה של זמרים מבוגרים, הרחבת התזמורת והתמודדות עם רפרטואר מאתגר יותר. עבודתו השאפתנית והמסורה כמנהל התזמורת זכתה להערכה, אם כי הטמפי שלו בוקרו לעיתים קרובות כמהירים מדי. מכיוון שהשגרה היומיומית לא הותירה מספיק זמן ליצירתו האישית, ובר לא ביקש להאריך את מינויו לשנתיים.
לאחר הפסקה בחצרו של הדוכס אויגן מוירטמברג, שהתגורר בשלזיה, שירת ובר בין השנים 1807–1810 בשטוטגרט כמזכיר אישי של הדוכס לודוויג, אחיו של המלך פרידריך הראשון מוירטמברג. תקופתו של ובר בוירטמברג הייתה רצופה צרות. הוא שקע בחובות עמוקים והסתבך במניפולציות פיננסיות של מעסיקו, למשל מכירת אישורים של שירות דוכסי שפטרו את הקונה משירות צבאי. ובר נעצר והואשם במעילה ושוחד. מכיוון שהצליח להפריך את הטענות, הובא התיק למשפט אזרחי כדי להימנע מסיבוך המניפולטור בפועל, אחיו של המלך. ובר הסכים לשלם את העלויות (התשלום האחרון בוצע בנת 1816) וגורש מוירטמברג יחד עם אביו.
ובר ניהל יומן מ-26 בפברואר 1810 ועד שלושה ימים לפני מותו. הוא מפרט את הוצאותיו ותכתובותיו, ומציג כמה הערות על אירועים בחייו.
ובר נותר פורה כמלחין במהלך תקופה זו, וכתב כמות של מוזיקה דתית, בעיקר למיסה הקתולית. זה, לעומת זאת, זיכה אותו בעוינות של שמרנים שפעלו לשיקום השירה המסורתית בליטורגיה. בביוגרפיה שלו על ובר, ווארק מציין שובר היה גיטריסט מיומן. בשנה זו הודפס שירו הראשון בליווי גיטרה, "Liebeszauber" (קסם אהבה). כמה משיריו המקוריים והחדשניים ביותר נכתבו במהלך השנים הבאות, כולל "Er an Sie" (1808) ו-"Was zieht zu deinem Zauberkreise" (1809).
### קריירה מאוחרת 1810–1826
בשנת 1810 ביקר ובר בערים רבות ברחבי גרמניה; 1811 הייתה שנה מכרעת בקריירה שלו כאשר פגש ועבד עם קלרינטן חצר מינכן היינריך ברמן והלחין עבורו את הקונצ'רטינו במי במול מז'ור, אופוס 26, J. 109, ושני הקונצ'רטי J. 114 ו-J. 118; מדצמבר 1811 עד מרץ 1812 יצא ובר לסיבוב הופעות עם ברמן בנגינת יצירות הקלרינט, וחלק מהקונצרטים האחרונים בסיבוב הופעות זה שינו את דעת הקהל, הביקורת והמלוכה על יצירתו של ובר, ועזרו לו להעלות הופעה מוצלחת של סילבנה בברלין מאוחר יותר באותה שנה.
מ-1813 עד 1816 היה מנהל האופרה בפראג; מ-1816 עד 1817 עבד בברלין, ומ-1817 ואילך היה מנהל האופרה היוקרתית בדרזדן, ועבד קשה כדי להקים אופרה גרמנית, בתגובה לאופרה האיטלקית ששלטה בסצנה המוזיקלית האירופית מאז המאה ה-18. הוא קיבל השראה במאמץ זה מהאידיאלים של תקופת ה"סער ופרץ" (Sturm und Drang), וגם מאוסף שירי העם הגרמניים "קרן הפלאים של הנער" (Des Knaben Wunderhorn) מאת ארנים וברנטאנו. בשנת 1816 כתב את הדואט אופוס 38 לגיטרה ופסנתר, אולי בהשראת יצירות דומות שהודפסו בווינה על ידי מלחינים כמו הומל ודיאבלי. ב-4 בנובמבר 1817 נשא לאישה את קרולין ברנדט [Caroline Brandt], זמרת שגילמה את תפקיד הנושא בסילבנה. בשנת 1819 כתב אולי את יצירתו המפורסמת ביותר לפסנתר, הזמנה למחול.
הבכורה המוצלחת של הקלע החופשי ב-18 ביוני 1821 בברלין הובילה להופעות בכל רחבי אירופה. ממש בבוקר הבכורה, סיים ובר את ה-Konzertstück בפה מינור לפסנתר ותזמורת, והעלה אותו בבכורה שבוע לאחר מכן.
בשנת 1823 הלחין ובר את האופרה המלאה הראשונה (והיחידה) שלו, אויריאנטה, ללברית מאת הלמינה פון שזי, שקטעים ממנה (במיוחד המוזיקה לזוג הנבלים ליסיארט ואגלנטין) צופים את האופרות הרומנטיות המוקדמות של ריכרד וגנר. בשנת 1824 קיבל ובר הזמנה מהאופרה המלכותית בלונדון להלחין ולהפיק את אוברון, המבוססת על הפואמה באותו שם של כריסטוף מרטין וילנד. ובר קיבל את ההזמנה, ובשנת 1826 נסע לאנגליה, כדי לסיים את היצירה ולנצח על הבכורה ב-12 באפריל.
ובר כבר סבל משחפת כשביקר בלונדון. הוא ניצח על הבכורה ועל שתים-עשרה הופעות סולד-אאוט של אוברון בלונדון במהלך אפריל ומאי, ולמרות בריאותו המידרדרת במהירות, המשיך למלא התחייבויות לקונצרטים פרטיים וערבי התרמה.
הוא מת בשנתו במהלך הלילה של ה-5 ביוני 1826 בביתו של חברו הטוב ומארחו סר ג'ורג' סמארט; הוא היה בן 39. הוא נקבר בלונדון בכספות שמתחת לכנסיית סנט מרי מורפילדס, ב-21 ביוני 1826. בין האבלים הראשיים היו מוזיקאים ושחקני תיאטרון בולטים של התקופה, כולל: אנטון פורסטנאו שליווה את ובר ללונדון, איגנץ מושלס, כריסטיאן קרמר, צ'ארלס קמבל, ג'ון דורוסה, יוהאן שטומפ וג'יימס פלאנשה.
שמונה-עשרה שנים מאוחר יותר, בדצמבר 1844, הועברו שרידיו לחלקת הקבר המשפחתית בבית הקברות הקתולי הישן בדרזדן לצד בנו הצעיר אלכסנדר, שנפטר מחצבת בגיל 19 שבעה שבועות קודם לכן. המצבה הפשוטה, שתוכננה על ידי גוטפריד סמפר, ניצבת אל קיר הגבול הצפוני. וגנר הלחין הספד "על קברו של ובר" (An Weber's Grabe) WWV 72 לקבורה מחדש. היצירה למקהלת גברים א-קפלה בוצעה בבכורה ב-16 בדצמבר 1844 בדרזדן. לאירוע זה הלחין וגנר גם "מוזיקת לוויה לכלי נשיפה" לפי נושאים מ"אויריאנטה" של ובר, WWV 73.
האופרה הקומית הבלתי גמורה של ובר "שלוש הפינטו" (Die drei Pintos) ניתנה במקור על ידי אלמנתו למאיירבר להשלמה; בסופו של דבר היא הושלמה על ידי גוסטב מאהלר, שניצח על הביצוע הראשון בלייפציג ב-20 בינואר 1888.
מורשת
האופרות של ובר הקלע החופשי, אויריאנטה ואוברון השפיעו מאוד על התפתחות ה-Romantische Oper (אופרה רומנטית) בגרמניה. הקלע החופשי נחשבה לאופרה הגרמנית הראשונה, אויריאנטה פיתחה את טכניקת הלייטמוטיב במידה חסרת תקדים, בעוד שאוברון עשויה הייתה להשפיע על המוזיקה של מנדלסון ל"חלום ליל קיץ" ובמקביל, חשפה את העניין של ובר לאורך חייו במוזיקה של תרבויות לא-מערביות. עניין זה התבטא לראשונה במוזיקה המלווה של ובר לתרגום של שילר לטורנדוט של גוצי, עבורה השתמש במלודיה סינית, מה שהפך אותו למלחין המערבי הראשון שהשתמש בלחן אסיאתי שלא היה מהסוג הפסאודו-טורקי שפופולרי על ידי מוצרט ואחרים.
יצירותיו של ובר לקלרינט, בסון וקרן יער תופסות מקום חשוב ברפרטואר המוזיקלי. יצירותיו לקלרינט, הכוללות שני קונצ'רטי, קונצ'רטינו, חמישייה, דואו קונצרטנטי ווריאציות על נושא מהאופרה שלו סילבנה, מבוצעות באופן קבוע כיום. הקונצ'רטינו שלו לקרן יער ותזמורת דורש מהמבצע להפיק בו-זמנית שני תווים על ידי המהום תוך כדי נגינה – טכניקה הידועה כ"מולטיפוניקה". הקונצ'רטו לבסון שלו וה-Andante e Rondo ungarese (עיבוד מחודש של יצירה במקור לוויולה ותזמורת) פופולריים גם הם בקרב נגני בסון.
תרומתו של ובר למוזיקה ווקאלית ומקהלתית היא גם משמעותית. גוף המוזיקה הדתית הקתולית שלו היה פופולרי מאוד בגרמניה של המאה ה-19, והוא הלחין את אחד ממחזורי השירים המוקדמים ביותר, Die Temperamente beim Verluste der Geliebten (ארבע מזגות על אובדן המאהבת). ובר בלט גם כאחד המנצחים הראשונים שניצחו ללא פסנתר או כינור.
התזמור של ובר זכה לשבחים רבים וחוקה על ידי דורות מאוחרים יותר של מלחינים – ברליוז התייחס אליו מספר פעמים ב"מסה על כלי נשיפה" שלו, בעוד דביסי ציין כי הצליל של תזמורת ובר הושג דרך בחינת הנשמה של כל כלי.
האופרות שלו השפיעו על יצירתם של מלחיני אופרה מאוחרים יותר, במיוחד בגרמניה, כמו מרשנר, מאיירבר וואגנר, וכן כמה מלחינים לאומיים מהמאה ה-19 כמו גלינקה. מחווה לובר ניתנה על ידי מלחינים רבים מהמאה ה-20, כמו דביסי וסטרווינסקי. מאהלר השלים את האופרה הקומית הבלתי גמורה של ובר "שלוש הפינטו" וערך תיקונים לאויריאנטה ואוברון בעוד הינדמית הלחין את ה"מטמורפוזה הסימפונית על נושאים מאת קארל מריה פון ובר" הפופולרית, המבוססת על יצירות המקלדת הפחות מוכרות של ובר והמוזיקה המלווה לטורנדוט.
ובר גם כתב עיתונאות מוזיקלית והתעניין בשירי עם, ולמד ליטוגרפיה כדי לחרוט את יצירותיו שלו.
פסנתרן וירטואוז בעצמו, ובר הלחין ארבע סונטות, שני קונצ'רטי וה-Konzertstück בפה מינור (קטע קונצרטי), שנתנו השראה למלחינים כמו שופן, ליסט ומנדלסון. ה-Konzertstück סיפק מודל חדש לקונצ'רטו בעל פרק אחד במספר קטעים מנוגדים (כמו אלו של ליסט, שלעיתים קרובות ניגן את היצירה), והוכר על ידי סטרווינסקי כמודל ל"קפריצ'יו" שלו לפסנתר ותזמורת. יצירות הפסנתר הקצרות יותר של ובר, כמו "הזמנה למחול", תזמרו מאוחר יותר על ידי ברליוז, בעוד ה-Polacca Brillante שלו עובדה מאוחר יותר לפסנתר ותזמורת על ידי ליסט. עם זאת, מוזיקת הפסנתר של ובר כמעט נעלמה מהרפרטואר. ישנן מספר הקלטות של היצירות המרכזיות לפסנתר סולו, כולל הקלטות מלאות של הסונטות לפסנתר ויצירות הפסנתר הקצרות יותר, וישנן הקלטות של הסונטות הבודדות מאת קלאודיו אראו (סונטה 1), אלפרד קורטו ואמיל גיללס (סונטה 2), סביאטוסלב ריכטר (סונטה 3), ולאון פליישר (סונטה 4). "הזמנה למחול", אם כי ידועה יותר בתזמור של ברליוז (כחלק ממוזיקת הבלט להפקה פריזאית של הקלע החופשי), נוגנה והוקלטה זמן רב על ידי פסנתרנים (למשל, על ידי בנו מויסייביץ' [בעיבוד של קארל טאוזיג]). "הזמנה למחול" שימשה גם כבסיס התמטי לשיר הנושא בסגנון סווינג של בני גודמן עבור תוכנית הרדיו "בואו נרקוד".
יצירות
תזמורת מכללת סקידמור
1. אלגרו קון פואוקו
2. אנדנטה קון מוטו
3. אלגרו
בוצע על ידי ויליאם מקול (קלרינט) וג'וזף לוין (פסנתר)