קלרה שומאן: האישה שעיצבה מחדש את הרסיטל
וינה, חורף 1838. נערה מנגנת את האפאסיונטה של בטהובן מהזיכרון, והמשורר פרנץ גרילפרצר הולך הביתה וכותב על כך שיר. שבועות לאחר מכן, החצר האוסטרית מעניקה לה את התואר וירטואוזית קאמרית מלכותית וקיסרית – הכבוד המוזיקלי הגבוה ביותר שלה – כשהיא בת שמונה-עשרה. קלרה ויק (Clara Wieck) תבלה עוד חמישים ושמונה שנים על הבמה, ועד סוף ימיה, רסיטל הפסנתר כפי שאנו מכירים אותו כיום היה במידה רבה פרי עיצובה.
ילדות שתוכננה עבור המקלדת
היא הייתה בתם של פרידריך ויק, מורה לפסנתר מלייפציג בעל שיטה להגנה, ומריאן טרומליץ, זמרת ופסנתרנית בעלת שיעור קומה. הוריה התגרשו ב-1825; בת החמש נשארה עם אביה. מה שבא לאחר מכן היה פחות חינוך ויותר תוכנית לימודים: שעה של הדרכה יומית שכללה פסנתר, כינור, שירה, תיאוריה, הרמוניה וקונטרפונקט, ולאחר מכן שעתיים של תרגול, הכל מבוסס על ספרו של ויק, חינוך לפסנתר למגע עדין וצליל שירתי. השכלתה הכללית הייתה דלה. השכלתה המוזיקלית הייתה טוטאלית.
היא הופיעה לראשונה בגוונדהאוס בלייפציג ב-28 באוקטובר 1828, בגיל תשע. בגיל שלוש-עשרה היא ניגנה תוכניות שלמות מהזיכרון, דבר שהיה אז כה חריג עד שנתפס כהתרברבות. עד 1835 היה לה מוניטין אירופי כילדת פלא, ובאותה שנה ביצעה את הקונצ'רטו לפסנתר בלה מינור פרי עטה עם תזמורת הגוונדהאוס בניצוחו של מנדלסון. היא כתבה אותו בגיל ארבע-עשרה.
התביעה המשפטית
רוברט שומאן, המבוגר ממנה בתשע שנים, הגיע לוויק כתלמיד ב-1828 ופגש את קלרה באותו בית. ב-1837 הוא הציע לה נישואין והיא הסכימה; אביה סירב בעוצמה שצרכה שלוש שנים. הזוג תבע אותו בבית המשפט וניצח, ונישא ב-12 בספטמבר 1840 בשנפלד – יום אחד לפני יום הולדתה העשרים ואחת של קלרה, התאריך שבו הגיעה לבגרות ולא נזקקה עוד להסכמת איש. העסקה המכוננת של בגרותה המוקדמת הייתה מאבק משפטי על הזכות לחייה שלה.
מה שהיא כתבה
האופוס הראשון שלה, ארבע פולונזות לפסנתר, הופיע ב-1831, ואחריו וריאציות על נושא מאת בליני (אופוס 8) וסקרצו (אופוס 10). ב-1841 פרסמו היא ורוברט אוסף שירים משותף לשירי פרידריך ריקרט – אביב אהבה (Liebesfrühling), האופוס ה-12 שלה שולב באופוס ה-37 שלו, כשהמחברות מטושטשת במכוון. השלישייה לפסנתר בסול מינור, אופוס 17 (1846), היא יצירתה הקאמרית המשמעותית ביותר. שלושת הרומנסות לכינור ופסנתר, אופוס 22 (1853), הוקדשו ליוזף יואכים; ג'ורג' החמישי מהנובר כינה אותן "תענוג שמימי מופלא".
ואז זה פסק. התפוקה שלה ירדה בחדות לאחר 1848. התפרצות אחרונה ב-1853, בעקבות פגישתה עם ברהמס, הניבה שישה-עשר קטעים שפורסמו כאופוסים 20–23. במשך ארבעים ושלוש השנים הנותרות היא כמעט לא כתבה דבר מקורי: תמלולים של רוברט וברהמס, הזמנות, וקדנצות לבטהובן ומוצרט. שמונה ילדים בשלוש-עשרה שנים, קריירה של בעל לקדם, ואז אלמנות לפרנס, מסבירים חלק גדול מהשתיקה. לא את כולה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →התמוטטות
בפברואר 1854 רוברט התמוטט, ניסה להתאבד, ואושפז בבית החולים הפסיכיאטרי באנדניך מחוץ לבון. הוא נשאר שם שנתיים, ולקלרה לא הותר לבקר אותו ולו פעם אחת בתקופה זו; ברהמס ביקר אותו בקביעות. היא הורשתה להיכנס רק כשהיה על ערש דווי. הוא מת ב-29 ביולי 1856.
היא הייתה בת שלושים ושש עם שבעה ילדים ששרדו, ותשובתה הייתה לחזור לדרכים קשה יותר מבעבר. השנים 1856 עד 1873 היו העמוסות ביותר בחייה כפרפורמרית. יותר מ-1,300 מתוכניות הקונצרטים שלה שרדו, המשתרעות על פני 1831 עד 1889 – קריירה של שישים ואחת שנים, כולל שישה-עשר סיורי הופעות באנגליה בין 1865 ל-1888. ארבעה מילדיה מתו לפניה: אמיל בגיל שנה, ג'ולי ב-1872, פליקס בגיל עשרים וארבע ב-1879, ופרדיננד בגיל ארבעים ואחת ב-1891.
ברהמס, יואכים, ומפלגת העבר
יוזף יואכים (Joseph Joachim) נכנס לחייהם של משפחת שומאן בנובמבר 1844 ככנר בן ארבע-עשרה. כששמעה אותו מנגן את הקונצ'רטו של בטהובן ב-1853, כתבה שהוא ניגן "באופן כה אידיאלי, שמעולם לא שמעתי נגינת כינור כזו". הם יתנו יחד יותר מ-238 קונצרטים.
ברהמס הגיע ב-1853, בן עשרים ואלמוני, כשהוא נושא את מכתב ההמלצה של יואכים לבית בדיסלדורף; קלרה כתבה שהוא "נראה כאילו נשלח ישירות מאלוהים". מה שבא לאחר מכן – תמיכתו במהלך כליאתו של רוברט, מכתבים המעידים על רגשות עזים, קשר שביוגרפים מציבים איפשהו בין ידידות לאהבה – משך יותר ספקולציות ממה שהתיעוד מיישב. מה שמתועד הוא מקצועי: היא ביצעה בבכורה רבות מיצירותיו, כולל וריאציות ופוגה על נושא מאת הנדל ב-1861, והוא הביא לה את הסימפוניה הראשונה לפני הבכורה שלה וקיבל את עצתה לגבי האדג'יו.
השלושה יצרו גוש נגד "האסכולה הגרמנית החדשה", בהגנה על האידיאלים הביקורתיים של רוברט ומורשתו של בטהובן. קלרה הפסיקה לכלול בתוכניותיה יצירות של ליסט – שפעם שיבח אותה בהגזמה במכתבים שפורסמו בפריז ובלייפציג – וכשערכה את כל יצירותיו של רוברט, היא הסירה את ההקדשה שלו אליו.
המורה והעורכת
ב-1878 היא הפכה למורה הראשונה לפסנתר בקונסרבטוריון ד"ר הוך החדש בפרנקפורט, האישה היחידה בסגל, והיא ניהלה משא ומתן כמו מי שידעה את ערכה: תשעים דקות הוראה ביום לכל היותר, הזכות ללמד בבית, ארבעה חודשי חופשה, ארבעה חודשים לסיורי חורף, ושני עוזרים לבנותיה מארי ואוגני. שישים ושמונה מתלמידיה המשיכו לקריירות מוזיקליות, ביניהם פאני דייוויס, קרל פרידברג ואדלינה דה לארה. משנתה הייתה בוטה: הבעה וצליל שירתי, טכניקה הכפופה לכוונות המלחין. היא החזיקה בתפקיד עד 1892.
עבור הוצאת ברייטקופף והרטל (Breitkopf & Härtel) היא ערכה את כל יצירותיו של רוברט בין 1881 ל-1893, בסיועו של ברהמס. היא גם פרסמה את מכתבי הנעורים שלו ב-1885 והוציאה את יצירות הפסנתר שלו ב-1886 עם אצבוע וסימונים משלה.
מדוע קלרה מכונה גאונה
המקרה חריג, וחזק הרבה יותר כפרשנות מאשר כהלחנה. הקטלוג המקורי שלה קטן ומדולדל לכמעט כלום אחרי 1848; החשבון הכנה הוא שהיא כתבה פחות ממה שהכישרון שלה הצדיק, והסיבות – ילדים, בעל מפורסם, אלמנות, מאה שלא ציפתה מנשים לכתוב קונצ'רטים – אינן ניתנות להפרדה מכל שיפוט של המוזיקה.
הטענה נשענת במקום זאת על מה שעשתה ליד המקלדת ועל הקונצרט, ובני זמנה השתמשו בדיוק בשפה הזו. מבקר וינאי אנונימי כתב ב-1838 כי הופעתה "יכולה להיחשב כמעצבת תקופה", ושתחת ידיה "הקטע הרגיל ביותר... רוכש משמעות משמעותית, צבע, שרק בעלי האמנות המלוטשת ביותר יכולים לתת". המרכיב הקוגניטיבי ספציפי. נגינת תוכניות שלמות מהזיכרון בגיל שלוש-עשרה, כאשר קריאה מתווים הייתה אוניברסלית, דרשה שליטה מבנית במוזיקה ולא זיכרון אצבעות – והיא הפכה את הנוהג לסטנדרט עבור כולם אחריה. היא גם בנתה מחדש את הרפרטואר, דוחקת את יצירות הראווה של תאלברג והרץ לטובת באך, בטהובן, שופן ומנדלסון: שיפוט עריכתי לגבי מהי מטרת הקונצרט, שהתמיד לאורך 1,300 תוכניות מתועדות.
טענת הנגד היא שמדובר במיומנות וטעם ולא בהמצאה, שהיא הייתה תוצר של אימון כמעט תעשייתי של אב, וששמרנותה הייתה מפלגתיות ולא חזון. היא שינתה את אופן ביצוע המוזיקה יותר מאשר את המוזיקה עצמה.
מורשת
היא לקתה בשבץ ב-26 במרץ 1896 ומתה בפרנקפורט ב-20 במאי, בגיל שבעים ושש, ונקברה בבון לצד רוברט. המוסדות הדביקו את הפער באיטיות. קונסרבטוריון ד"ר הוך קרא לאולם הגדול שלו על שמה. מ-1989 עד 2002 פניה – מליטוגרפיה משנת 1835 שנעשתה כשהייתה בת חמש-עשרה – הופיעו על שטר ה-100 מארק הגרמני, עם פסנתר כנף שעליו ניגנה בצד האחורי. השלישייה לפסנתר שלה והרומנסות אופוס 22 נמצאות כעת ברפרטואר הקאמרי הסטנדרטי. וכל פסנתרן שעולה על הבמה ללא תווים פועל בתוך מוסכמה שהיא הפכה לנורמלית לפני שהייתה מבוגרת מספיק מבחינה חוקית כדי להינשא.