יוזף יואכים

יוזף יואכים

יוזף יואכים (Joseph Joachim; 28 ביוני 1831 – 15 באוגוסט 1907) היה כנר, מנצח, מלחין ומורה הונגרי שפיתח קריירה בינלאומית והתבסס בהאנובר ובברלין. כמשתף פעולה קרוב של יוהנס ברהמס (Johannes Brahms), הוא נחשב בעיני רבים לאחד הכנרים המצטיינים של המאה ה-19.

יואכים למד כינור בילדותו, תחילה בבודה בגיל חמש, ולאחר מכן בווינה ובלייפציג. הוא ערך את הופעת הבכורה שלו בלונדון ב-1844, כשהוא מנגן את הקונצ'רטו לכינור של לודוויג ואן בטהובן (Ludwig van Beethoven), בניצוחו של פליקס מנדלסון (Felix Mendelssohn). הוא חזר ללונדון פעמים רבות במהלך חייו. לאחר שנים של הוראה בקונסרבטוריון של לייפציג ונגינה ככנר ראשי של תזמורת הגוונדהאוס, עבר לוויימאר ב-1848, שם פרנץ ליסט (Franz Liszt) קבע את הטון לחיי התרבות. משנת 1852, שירת יואכים בחצר המלוכה של האנובר, שם ניגן כינור ראשון באופרה וניצח על קונצרטים, עם חודשים של זמן פנוי בקיץ לסיורי קונצרטים. בשנת 1853 הוזמן על ידי רוברט שומאן (Robert Schumann) לפסטיבל המוזיקה של הריין התחתון, שם פגש את קלרה שומאן (Clara Schumann) ואת ברהמס, עמם הופיע במשך שנים רבות. בשנת 1879 הוא הופיע בביצוע הבכורה של הקונצ'רטו לכינור של ברהמס, כשברהמס מנצח. הוא נישא ב-1863 לאמלי (Amalie), זמרת אופרה, שוויתרה על הקריירה שלה; לזוג נולדו שישה ילדים.

יואכים עזב את שירותו בהאנובר ב-1865, והמשפחה עברה לברלין, שם הופקד על הקמת וניהול מחלקה חדשה לביצוע מוזיקה בקונסרבטוריון המלכותי. הוא הקים רביעיית מיתרים והמשיך להופיע במוזיקה קאמרית בסיורים. נגינתו הוקלטה בשנת 1903.

חיים

### מוצא

יואכים נולד בקיפצן (Köpcsény), מחוז מוזון, ממלכת הונגריה (כיום קיטזה בבורגנלנד, אוסטריה). הוא היה השביעי מבין שמונת ילדיהם של יוליוס, סוחר צמר, ופאני יואכים, שהיו ממוצא הונגרי-יהודי. הוא בילה את ילדותו כחבר בקהילת קיפצן (קהילה יהודית), אחת מ'שבע הקהילות' (Siebengemeinden) הבולטות בהונגריה תחת חסות משפחת אסטרהאזי. הוא היה בן דוד ראשון של פאני ויטגנשטיין, לבית פיגדור, אמו של קרל ויטגנשטיין וסבתם של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין והפסנתרן פאול ויטגנשטיין. אחייניתו מוד יואכים (דרך אחיו הנרי) הייתה אחת הסופרג'יסטיות הבריטיות הראשונות שיצאו לשביתת רעב בכלא במחאה על כך שלא התייחסו אליהן כאסירות פוליטיות.

### קריירה מוקדמת

בשנת 1833 עברה משפחתו לפשט, אשר בשנת 1873 אוחדה עם בודה ואובודה ליצירת בודפשט. שם, החל משנת 1836 (גיל 5), למד כינור אצל הכנר הפולני סטניסלב סרוואצ'ינסקי (Stanisław Serwaczyński), הכנר הראשי של האופרה בפשט, שנאמר עליו שהוא הכנר הטוב ביותר בפשט. אף על פי שהוריו של יואכים "לא היו עשירים במיוחד", הם קיבלו עצה טובה שלא לבחור מורה לכינור "רגיל". הופעתו הציבורית הראשונה של יואכים הייתה ב-17 במרץ 1839, כשהיה בן 7. (סרוואצ'ינסקי חזר מאוחר יותר ללובלין, פולין, שם לימד את וייניאבסקי.) בשנת 1839 המשיך יואכים את לימודיו בקונסרבטוריון של וינה (בקצרה אצל מיסקה האוזר וגאורג הלמסברגר האב; לבסוף – ובאופן המשמעותי ביותר – אצל יוזף בהם, שהכיר לו את עולם המוזיקה הקאמרית). בשנת 1843 נלקח על ידי בת דודתו, פאני פיגדור, שנישאה מאוחר יותר "לסוחר לייפציג" בשם ויטגנשטיין, כדי לחיות וללמוד בלייפציג. בכתב העת 'נויה צייטשריפט פיר מוזיק' (Neue Zeitschrift für Musik) הביע רוברט שומאן התלהבות רבה מפליקס מנדלסון, שעליו כותב מוזר: "רק בהערצתו של היידן למוצרט מכירה תולדות המוזיקה מקרה מקביל של הערצה כנה כל כך של אמן גדול אחד לרעהו." בשנת 1835 הפך מנדלסון למנהל תזמורת הגוונדהאוס בלייפציג. בשנת 1843 הפך יואכים לבן חסותו של מנדלסון, שדאג לכך שילמד תאוריה והלחנה אצל מוריץ האופטמן וכינור אצל פרדיננד דויד. בהופעת הבכורה שלו בגוונדהאוס ניגן יואכים את 'פנטזיית אותלו' מאת היינריך וילהלם ארנסט.

הופעת בכורה בפילהרמונית של לונדון, הקונצ'רטו לכינור של בטהובן

ב-27 במאי 1844, יואכים, שטרם מלאו לו 13, בהופעת הבכורה שלו בלונדון עם מנדלסון כמנצח בקונצרט של האגודה הפילהרמונית, ניגן את תפקיד הסולו בקונצ'רטו לכינור של בטהובן. זה היה ניצחון בכמה מובנים, כפי שתיאר ר. ו. אשבאך. לפילהרמונית הייתה מדיניות נגד מופיעים צעירים כל כך, אך לאחר שהאודישנים שכנעו קהל של מוזיקאים וחובבי מוזיקה מכובדים כי ליואכים יש יכולות בוגרות, נעשתה חריגה. למרות ההכרה בבטהובן כאחד המלחינים הגדולים ביותר, ודירוגו כיום של הקונצ'רטו שלו לכינור כאחד הבודדים הגדולים ביותר, הוא היה רחוק מלהיחשב לכזה לפני הופעתו של יואכים. לודוויג שפור ביקר אותו בחריפות, ואחרי ביצוע הבכורה בלונדון על ידי הכנר אדוארד אליאסון, מבקר אמר שהוא "יכול היה להיכתב על ידי כל מלחין מדרגה שלישית או רביעית". אך יואכים היה מוכן היטב לנגן את הקונצ'רטו של בטהובן, לאחר שכתב לו קדנצות משלו ושינן את היצירה בעל פה. הקהל ציפה לגדולות לאחר ששמע על החזרות, וכפי שכתב מנדלסון, "מחיאות כפיים תזזיתיות החלו" ברגע שיואכים צעד מול התזמורת. תחילת היצירה זכתה למחיאות כפיים רבות עוד יותר, ו"קריאות עידוד של הקהל ליוו כל... חלק מהקונצ'רטו". המבקרים הרעיפו שבחים רבים. אחד מהם עבור 'דה מיוזיקל וורלד' כתב: "הכנרים הגדולים ביותר מתייראים מהקונצ'רטו הזה... יואכים הצעיר... תקף אותו במרץ ובנחישות של האמן המיומן ביותר... אף אמן לא יכול היה לקרוא אותו טוב יותר", ושתי הקדנצות, שנכתבו על ידי יואכים, היו "הישגים כבירים... מולחנים בגאונות". מבקר אחר, עבור 'אילוסטרייטד לונדון ניוז', כתב שיואכים "הוא אולי הכנר הראשון, לא רק של גילו, אלא של המאה שלו". "הוא ביצע את הקונצ'רטו הבודד של בטהובן, ששמענו את כל המבצעים הגדולים של עשרים השנים האחרונות מנסים, ותמיד נכשלים בו... ביצועו היה הצדקה רהוטה לרוח האמנותית שהגתה אותו." מבקר שלישי, עבור 'מורנינג פוסט', כתב שהקונצ'רטו "נחשב בדרך כלל על ידי כנרים כפיתוח לא ראוי ויעיל של כוחות הכלי שלהם", אך ביצועו של יואכים "הוא מעל ומעבר לכל שבח, ומתריס בפני כל תיאור" ו"היה חסר תקדים לחלוטין". יואכים נותר מועדף על הקהל האנגלי למשך שארית הקריירה שלו. הוא ביקר באנגליה בכל שנה בין 1858 ל-1862, במידה רבה לבקשת חברו ויליאם סטרנדייל בנט, ובעשורים שלאחר מכן.

רביעיות המיתרים של בטהובן

מוזר (עמ' 28 ואילך) כותב: "לאחר הופעתן של שש רביעיות המיתרים (אופוס 18), הייתה לבטהובן שליטה מוחלטת בתחום המוזיקה הקאמרית", אם כי ברביעיות המאוחרות הוא "מציב דרישות תובעניות רבות" מהנגנים. מוזר (עמ' 29) כותב עוד כי "בזמן מותו של בטהובן", אנשים כמו שפור והאופטמן לא בהכרח העריכו את הרביעיות המאוחרות יותר מאשר את המוקדמות ביותר. מוזר, עמ' 30, כותב כי בווינה "הקהל הפגין עוינות בולטת כלפי" הרביעיות המאוחרות. אך מורו של יואכים, בהם, העריך את הרביעיות המאוחרות והעביר זאת ליואכים. בגיל 18, "בכל גרמניה" לא היה ליואכים שווה ערך, לא בביצועי באך ולא בקונצ'רטי של בטהובן ומנדלסון; ואילו כנגן רביעייה, "לא הייתה לו סיבה לחשוש מיריבות".

### בגרות

לאחר מותו של מנדלסון ב-1847, נשאר יואכים לזמן קצר בלייפציג, לימד בקונסרבטוריון וניגן על הסטנד הראשון של תזמורת הגוונדהאוס עם פרדיננד דויד, אותו מינה מנדלסון לכנר ראשי כשנטל על עצמו את הניצוח בשנת 1835.

וויימאר, ליסט; לאחר מכן האנובר

בשנת 1848 השתקע הפסנתרן והמלחין פרנץ ליסט בוויימאר, שם חיו גתה ושילר. ליסט היה נחוש להחזיר לעיר את המוניטין שלה כ'אתונה של גרמניה'. שם הוא אסף מעגל של תלמידים אוונגרדיים צעירים, שהתנגדו קולנית לשמרנות של מעגל לייפציג. יואכים היה בין הראשונים שבהם. הוא שירת את ליסט ככנר ראשי, ובמשך מספר שנים אימץ בהתלהבות את ה"מוזיקה הפסיכולוגית" החדשה, כפי שכינה אותה. בשנת 1852 עבר להאנובר, ובו בזמן התנתק מהאידיאלים המוזיקליים של 'האסכולה הגרמנית החדשה' (ליסט, ריכרד ואגנר, הקטור ברליוז וחסידיהם, כפי שהוגדרו על ידי העיתונאי פרנץ ברנדל). "הערצת המוזיקה של ואגנר שחדרה לטעם המוזיקלי בוויימאר הייתה עבור יואכים מוגזמת ולא מקובלת." הפרידה של יואכים מליסט הפכה לסופית באוגוסט 1857, כאשר כתב למורהו לשעבר: "אני מסתייג לחלוטין מהמוזיקה שלך; היא סותרת את כל מה שמילדות מוקדמת לקחתי כמזון רוחני מרוחם של המאסטרים הגדולים שלנו." האנובר "הייתה אז ממלכה עצמאית, שמאוחר יותר נבלעה באימפריה הגרמנית." המלך גאורג מהאנובר היה עיוור לחלוטין וחובב מוזיקה מושבע; הוא שילם ליואכים שכר טוב ונתן לו חופש רב. חובותיו של יואכים בהאנובר כללו נגינת תפקיד הכינור הראשי בהופעות אופרה וניצוח על קונצרטים ממלכתיים. היו לו חמישה חודשי קיץ חופשיים, בהם ערך סיורי קונצרטים ברחבי אירופה. במרץ 1853 שלח לליסט עותק של הפתיחה ל'המלט' שהלחין לאחרונה.

### משפחת שומאן, ברהמס; ברלין

גם ב-1853, ועדה בראשות שומאן הזמינה את יואכים לפסטיבל המוזיקה של הריין התחתון. בפסטיבל, יואכים שוב היה סולן בקונצ'רטו לכינור של בטהובן. הצלחתו הפכה אותו, כך אומרים, ל"אמן המפורסם ביותר בגרמניה". רוברט שומאן ואשתו קלרה התרשמו עמוקות, ויצרו "קשר הדוק" עם יואכים. יואכים פגש את ברהמס בן ה-20, שהיה אז אלמוני לציבור, וכתב עליו שנגינתו "מראה את האש העזה... המנבאת את האמן" ו"לחניו כבר מסמנים כוח כזה שלא ראיתי אצל אף מוזיקאי אחר בגילו". יואכים המליץ בחום על ברהמס לרוברט. ברהמס התקבל על ידי משפחת שומאן בהתלהבות רבה. לאחר התמוטטותו הנפשית של רוברט ב-1854 ומותו ב-1856, נותרו יואכים, קלרה וברהמס חברים לכל החיים וחלקו דעות מוזיקליות. סגנון הביצוע של יואכים בכינור, כמו זה של קלרה בפסנתר, נאמר עליו שהיה "מאופק, טהור, אנטי-וירטואוזי, המבטא את המוזיקה ולא את המבצע."

בדצמבר 1854 ביקר יואכים את רוברט במוסד הפסיכיאטרי באנדניך שבו שהה מאז פברואר, ויואכים היה המבקר הראשון שלו. מוקדם מאוד, ברהמס כבר ניגן והלחין לפסנתר, כלי "בו שלט בצורה עילאית", אך הוא הרגיש חסר בקיאות בתזמור. בשנת 1854 החל להלחין את מה שיהפוך לקונצ'רטו הראשון לפסנתר שלו, יצירתו התזמורתית הראשונה. הוא שלח פרטיטורה של הפרק הראשון ליואכים, וביקש את עצתו. לאחר שקיבל את תגובתו של יואכים, כתב לו ברהמס: "אלף תודות על שלמדת את הפרק הראשון בצורה סימפתית וזהירה כל כך. למדתי המון מהערותיך. כמוזיקאי אין לי באמת משאלה גדולה יותר מאשר שיהיה לי יותר כישרון כדי שאוכל ללמוד עוד יותר מחבר כזה." מאוחר יותר בהלחנת הקונצ'רטו, שנמשכה ארבע שנים, כתב ברהמס ליואכים: "אני שולח לך את הרונדו פעם נוספת. ובדיוק כמו בפעם האחרונה, אני מתחנן לביקורת חריפה באמת." כתב היד הסופי של הקונצ'רטו "מראה שינויים רבים בכתב ידו של יואכים".

זמנו של יואכים בהאנובר היה התקופה הפורה ביותר שלו בהלחנה. אז ובמהלך שאר הקריירה שלו, הופיע לעיתים קרובות עם קלרה שומאן. לדוגמה, באוקטובר-נובמבר 1857 הם יצאו יחד לסיור רסיטלים בדרזדן, לייפציג ומינכן. 'סנט ג'יימס הול' בלונדון, שנפתח ב-1858, אירח סדרה של "קונצרטים פופולריים" של מוזיקה קאמרית, שתוכניותיהם משנת 1867 עד 1904 נשתמרו. יואכים מופיע בהם פעמים רבות מאוד. הוא ביקר בלונדון בכל שנה משנת 1866 ואילך. במרץ 1898 ובשנים 1901-1904 הופיע יואכים ברביעייה משלו, אך מלבד זאת הופיע לעיתים קרובות הרבה יותר עם האמנים הקבועים של הקונצרטים הפופולריים: לואי ריס, כינור שני, ג'. ב. זרביני, ויולה ראשונה, ואלפרדו פיאטי, צ'לו ראשון, שנחשב ל"אחד הצ'לנים המפורסמים ביותר" של התקופה. ג'ורג' ברנרד שו כתב שהקונצרטים הפופולריים עזרו מאוד להפיץ ולהאיר את הטעם המוזיקלי באנגליה. יואכים היה עמוד התווך של הקונצרטים הפופולריים למוזיקה קאמרית.

לפחות ב-18 מהקונצרטים הפופולריים, הופיעה קלרה שומאן יחד עם יואכים, זרביני ופיאטי, ככל הנראה בנגינת רביעיות פסנתר (ללא כינור שני), או לעיתים טריו פסנתר (לפסנתר, כינור וצ'לו). (התוכניות של אותם קונצרטים כללו בסבירות גבוהה גם רביעיות מיתרים שבהן היא כמובן לא ניגנה, שכן גם ריס רשום.) יצירה אהובה על קלרה הייתה רביעיית הפסנתר בלה מז'ור של ברהמס. היא כתבה לברהמס ב-27 בפברואר 1882 מלונדון שהיצירה זכתה ל"מחיאות כפיים רבות". על הופעה שלה בליברפול ב-11 בפברואר היא כתבה ביומנה שהיא "התקבלה בחמימות, להפתעתי הרבה, שכן הקהל כאן הרבה פחות קשוב מזה שבלונדון." בינואר 1867 נערך סיור לאדינבורו וגלאזגו, סקוטלנד, על ידי יואכים, קלרה, בתה הבכורה מארי, ריס, זרביני, פיאטי, שתי אחיות אנגליות "המיס פיין," אחת מהן זמרת, ומר סונדרס שניהל את כל ההסדרים. מארי שומאן כתבה הביתה ממנצ'סטר כי באדינבורו קלרה "התקבלה במחיאות כפיים סוערות ונאלצה לתת הדרן, וכך גם יואכים. גם פיאטי אהוב מאוד תמיד."

ליואכים הייתה התכתבות ענפה עם קלרה וגם עם ברהמס, שכן ברהמס העריך מאוד את דעתו של יואכים על לחניו החדשים. בשנת 1860 כתבו ברהמס ויואכים במשותף מניפסט נגד המוזיקה ה"פרוגרסיבית" של האסכולה 'הגרמנית החדשה', בתגובה לפולמוס של ה'נויה צייטשריפט פיר מוזיק' של ברנדל. מניפסט זה, יריית פתיחה במלחמת הרומנטיקנים, זכה בתחילה למעט חותמים (ארבעה) (יותר מאוחר) ונתקל בתגובה מעורבת, כשהוא מושמץ קשות על ידי חסידי ואגנר.

ב-10 במאי 1863 נישא יואכים לקונטראלטו אמלי שניוויס (שם במה: אמלי וייס) (1839–1899). אמלי ויתרה על הקריירה המבטיחה שלה כזמרת אופרה וילדה שישה ילדים. היא המשיכה להופיע באורטוריות ולתת רסיטלים של לידר. בשנת 1865 התפטר יואכים משירותו של מלך האנובר במחאה, כאשר האינטנדנט (המנהל האמנותי) של האופרה סירב לקדם את אחד מנגני התזמורת (יעקב גרין) בגלל מוצאו היהודי. בשנת 1866, כתוצאה ממלחמת אוסטריה-פרוסיה, שבה הפכו פרוסיה ובירתה ברלין למדינה ולעיר הדומיננטיות בגרמניה, עבר יואכים לברלין, שם הוזמן לסייע בהקמת, ולהפוך למנהל הראשון של, מחלקה חדשה של האקדמיה המלכותית למוזיקה, שעסקה בביצוע מוזיקלי ונקראה 'Hochschule für ausübende Tonkunst' (האקדמיה למוזיקה ביצועית).

ביום שישי הטוב, 10 באפריל 1868, הצטרפו יואכים ואשתו לחברם, יוהנס ברהמס, בחגיגת אחד הניצחונות הגדולים של ברהמס, הביצוע המלא הראשון של ה'רקוויאם הגרמני' שלו בקתדרלת ברמן. אמלי יואכים שרה את "אני יודע שגואלי חי" ויוזף יואכים ניגן את 'שיר ערב' (Abendlied) של רוברט שומאן. זה היה אירוע מפואר, שלאחריו התכנסו כ-100 מחבריו של המלחין, בני הזוג יואכים, קלרה שומאן, אלברט דיטריך ואשתו, מקס ברוך ואחרים ב'ברמן ראטהסקלר'.

בשנת 1869 הוקמה 'רביעיית המיתרים יואכים', שזכתה במהירות למוניטין של הטובה ביותר באירופה. היא המשיכה להופיע עד מותו של יואכים ב-1907. חברי הרביעייה הראשונים היו: ארנסט שיבר (1869–1871) תלמידו של יואכים, היינריך דה אהנה (1871–1892), ווילהלם מולר (1869–1879). שיבר התפטר לאחר עונתם השנייה, כשדה אהנה לקח את תפקיד הכינור השני ואדוארד ראפולדי (1871–1877) בויולה. חברים מאוחרים יותר ברביעייה היו יוהאן קרוזה (1892–1897) ואחריו קארל האליר (כינור שני) משנת 1897 ואילך; עמנואל וירת (ויולה) משנת 1877 ואילך (לעיתים הוחלף על ידי קארל קלינגלר); ורוברט האוסמן (צ'לו), משנת 1879 ואילך.

בשנת 1878, בזמן כתיבת הקונצ'רטו לכינור שלו, התייעץ ברהמס עם יואכים, ש"נתן לו בחופשיות עידוד ועצות טכניות". ברהמס ביקש מיואכים לכתוב את הקדנצה לקונצ'רטו, וכך עשה.

בשנת 1884 נפרדו יואכים ואשתו לאחר שהשתכנע שהיא מנהלת רומן עם המוציא לאור פריץ סימרוק. ברהמס, שהיה בטוח שחשדותיו של יואכים חסרי בסיס, כתב מכתב סימפתי לאמלי, שאותו הציגה מאוחר יותר כראיה בהליך הגירושין של יואכים נגדה. הדבר הוביל להתקררות ידידותם של ברהמס ויואכים, שלא שוקמה אלא כעבור שנים אחדות, כאשר ברהמס הלחין את הקונצ'רטו הכפול בלה מינור לכינור וצ'לו, אופוס 102, בשנת 1887, כמנחת שלום לחברו הוותיק. הוא הוקדש במשותף למבצעים הראשונים, יואכים ורוברט האוסמן.

בסוף 1895 נכחו גם ברהמס וגם יואכים בפתיחת ה'טונהאלה' החדשה בציריך, שווייץ; ברהמס ניצח ויואכים היה מנצח עוזר. אך באפריל, שנתיים לאחר מכן, היה על יואכים לאבד לנצח את החבר הנערץ הזה, שכן יוהנס ברהמס מת בגיל 64 בווינה. במיינינגן, בדצמבר 1899, היה זה יואכים שנשא את הנאום כאשר נחשף פסל של ברהמס.

### כבוד ויובלות

במרץ 1877 קיבל יואכים תואר דוקטור לשם כבוד למוזיקה מאוניברסיטת קיימברידג'. לכבוד האירוע הוא הציג את הפתיחה שלו לכבוד קלייסט, אופוס 13. לקראת יום השנה ה-50 לרסיטל הבכורה של יואכים, הוא זכה לכבוד על ידי "חברים ומעריצים באנגליה" ב-16 באפריל 1889, שהעניקו לו כינור "משובח במיוחד" שיוצר בשנת 1715 על ידי אנטוניו סטראדיברי, הנקרא "איל קרמונזה". כעשר שנים מאוחר יותר, לרגל יובל השישים, ניתן קונצרט לכבוד יואכים על ידי תלמידיו לשעבר לכינור ונגינת ויולה וצ'לנים שלמדו אצלו נגינת רביעייה, ב-22 באפריל 1899. סך של כ-140 נגני מיתרים היה מרשים, כמו גם כליהם (שיוצרו על ידי סטראדיברי, גוארנרי, ברגונזי, אמאטי וכו'). כבוד כזה, כמו אותו קונצרט, "לא הוענק לאף מוזיקאי אחר במהלך חייו".

במהלך שנת 1899 הוזמן יואכים להפוך לנשיא מועדון המוזיקה של אוקספורד וקיימברידג' שזה עתה הוקם בלונדון. הוא נותר נשיא המועדון עד מותו.

בברלין, ב-17 באוגוסט 1903, הקליט יואכים חמישה צדדים עבור חברת 'גרמופון וטייપરાייטר' (G&T), שנותרו מקור מרתק ובעל ערך של מידע על סגנונות נגינת כינור של המאה ה-19. הוא הכנר המצטיין המוקדם ביותר הידוע שהקליט, וזמן קצר לאחר מכן הלך בעקבותיו סרסאטה שביצע כמה הקלטות בשנה שלאחר מכן.

דיוקנו של יואכים צויר פעמיים על ידי פיליפ דה לאסלו. דיוקן של יואכים צויר על ידי ג'ון סינגר סארג'נט והוצג לו בחגיגת "יובל היהלום" בשנת 1904 לציון שישים שנה להופעתו הראשונה בלונדון. יואכים נשאר בברלין עד מותו ב-1907.

בציון יום הולדתו ה-75 ביוני 1906, אמר יואכים:

> לגרמנים יש ארבעה קונצ'רטי לכינור. הגדול והבלתי מתפשר ביותר הוא של בטהובן. זה של ברהמס מתחרה בו ברצינותו. העשיר והמפתה ביותר נכתב על ידי מקס ברוך. אך הפנימי ביותר, תכשיט הלב, הוא של מנדלסון.

ברוך כתב שלושה קונצ'רטי לכינור. יואכים התייחס ככל הנראה לקונצ'רטו מס' 1 שלו, שהוא המוכר והמבוצע ביותר. יואכים סייע לברוך בתיקון אותו קונצ'רטו.

רפרטואר

בין הישגיו הבולטים של יואכים היו החייאת הקונצ'רטו לכינור של בטהובן שכבר הוזכר, החייאת הסונטות והפרטיטות לכינור סולו של באך, BWV 1001–1006, במיוחד ה'שאקון' מתוך פרטיטה מס' 2, BWV 1004, ושל רביעיות המיתרים המאוחרות של בטהובן. יואכים היה הכנר השני, אחרי פרדיננד דויד, שניגן את הקונצ'רטו לכינור במי מינור של מנדלסון, אותו למד עם המלחין. יואכים מילא תפקיד מרכזי בקריירה של ברהמס, ונותר תומך בלתי נלאה בלחניו של ברהמס לאורך כל תהפוכות ידידותם. הוא ניצח על ביצוע הבכורה האנגלי של הסימפוניה מס' 1 בדו מינור של ברהמס בקיימברידג' ב-8 במרץ 1877, באותו יום שבו קיבל שם תואר דוקטור למוזיקה (ברהמס סירב להזמנה לנסוע לאנגליה בעצמו).

מספר עמיתים מלחינים של יואכים, בהם שומאן, ברהמס, ברוך ודבוז'אק, הלחינו קונצ'רטי תוך מחשבה על יואכים, שרבים מהם נכנסו לרפרטואר הסטנדרטי. אף על פי כן, הרפרטואר לסולו של יואכים נותר מצומצם יחסית. הוא מעולם לא ביצע את הקונצ'רטו לכינור ברה מינור של שומאן, ששומאן כתב במיוחד עבורו, או את הקונצ'רטו לכינור בלה מינור של דבוז'אק, אף על פי שדבוז'אק ביקש ממנו בעקשנות את עצתו לגבי היצירה, הקדיש אותה לו, והיה רוצה שהוא יבצע את הבכורה שלה. היצירה יוצאת הדופן ביותר שנכתבה עבור יואכים הייתה סונטת 'F-A-E', שיתוף פעולה בין שומאן, ברהמס ואלברט דיטריך, המבוססת על ראשי התיבות של המוטו של יואכים, Frei aber Einsam (שניתן לתרגמו כ"חופשי אך בודד", "חופשי אך לבד", או "חופשי אך מבודד"). למרות שהסונטה מבוצעת לעיתים רחוקות בשלמותה, הפרק השלישי, הסקרצו בדו מינור, שהולחן על ידי ברהמס, מנוגן עדיין לעיתים קרובות כיום.

לחנים

לחניו של יואכים עצמו פחות ידועים. הוא נתן מספרי אופוס ל-14 לחנים והלחין מספר דומה של יצירות ללא מספרי אופוס. בין לחניו יצירות שונות לכינור (כולל שלושה קונצ'רטי) ופתיחות ל'המלט' ו'הנרי הרביעי' של שייקספיר. הוא גם כתב קדנצות למספר קונצ'רטי של מלחינים אחרים (כולל הקונצ'רטי של בטהובן וברהמס). יצירתו המוערכת ביותר היא הקונצ'רטו ההונגרי (קונצ'רטו לכינור מס' 2 ברה מינור, אופוס 11).

### רשימת לחנים

פולר-מייטלנד, עמ' 56, מפרט את 14 היצירות עם מספרי אופוס, לא בהכרח עם אותם פרטים כמו להלן. בעמ' 57 הוא מפרט 6 מתוך 14 היצירות הניתנות כאן כ-WoO, בתוספת התזמור של ה'גראנד דואו' של שוברט וקדנצות הקונצ'רטו של בטהובן וברהמס.

לחנים מקוריים

- אופוס 1, 'אנדנטינו ואלגרו סקרצוזו', לכינור ופסנתר (1848): מוקדש ליוזף בהם

- אופוס 2, 'שלוש יצירות' (Drei Stücke) לכינור או ויולה ופסנתר, (סביב 1848–1852): רומנצה, פנטזיה, פנטזיית אביב; מוקדש למוריץ האופטמן

- אופוס 3, קונצ'רטו לכינור בפרק אחד, בסול מינור (1851); מוקדש לפרנץ ליסט

- אופוס 4, פתיחה ל'המלט' (1853); מוקדש לקאפלה של וויימאר

- אופוס 5, שלוש יצירות לכינור ופסנתר: 'לחישת לינדן', 'פעמוני ערב', 'בלדה'; מוקדש לגיזלה פון ארנים

- אופוס 6, פתיחה ל'דמטריוס' (1853, למחזה מאת הרמן פרידריך גרים; הפתיחה מוקדשת לפרנץ ליסט)

- אופוס 8, פתיחה לקומדיה מאת גוצי (1854); מוקדש לפריץ שטיינבאך.

- אופוס 9, 'מנגינות עבריות', לפי רשמים משירי ביירון (Hebräische Melodien, nach Eindrücken der Byron'schen Gesänge) לוויולה ופסנתר (1854–1855)

- אופוס 10, 'וריאציות על נושא מקורי' (Variationen über ein eigenes Thema) במי מז'ור לוויולה ופסנתר (1854); מוקדש להרמן גרים.

- אופוס 11, קונצ'רטו לכינור מס' 2 ברה מינור "בסגנון הונגרי" (1857, פורסם ב-1861); מוקדש ליוהנס ברהמס. נאמר שתפקיד הכינור הסולו בקונצ'רטו ההונגרי קשה מאוד לנגינה.

- אופוס 12, 'נוקטורן' לכינור ותזמורת קטנה בלה מז'ור (1858)

- WoO, קונצ'רטו לכינור מס' 3 בסול מז'ור (1875)

- אופוס 13, פתיחה אלגית "לזכר היינריך פון קלייסט" (סביב 1877)

- אופוס 14, 'סצנת מרפה' מהדרמה הבלתי גמורה של פרידריך שילר 'דמטריוס' (סביב 1869)

- WoO, שיר 'ורד השדה' (Haidenröslein) לקול גבוה ופסנתר; הוצאת Verlag des Ungar, 1846.

- WoO, 'בכיתי בחלומי' (Ich hab' im Traum geweinet) לקול ופסנתר, הוצאת ויגאנד, 1854.

- WoO, סצנה מתוך 'דמטריוס' של שילר (1878)

- WoO, 'גשם, גשם ושמש', שיר מרלין (טניסון), הוצאת C. Kegan & Co., 1880.

- WoO, 'מלודרמה לטקס זיכרון לשילר' (לא פורסם, אוטוגרף בספריית המדינה והאוניברסיטה של המבורג)

- WoO, פתיחה בדו מז'ור (פתיחה לקונצרט ליום הולדת הקיסר) (1896)

- WoO, שני מארשים לתזמורת, בדו וברה

- WoO, 'אנדנטינו' בלה מינור, לכינור ותזמורת (גם לכינור ופסנתר)

- WoO, רומנצה בסי-במול מז'ור, לכינור ופסנתר

- WoO, רומנצה בדו מז'ור, לכינור ופסנתר; הוצאת C. F. Kahnt Nachfolge, לייפציג, 1894.

- WoO, פרק מרביעיית מיתרים בדו מינור

- WoO, וריאציות על שיר שדונים אירי לפסנתר (פורסם לראשונה על ידי J. Schuberth & Co. המבורג, 1989. נערך על ידי מיכאל שטרוק.)

- WoO, וריאציות לכינור ותזמורת במי מינור (סביב 1879); מוקדש לפאבלו סרסאטה

- WoO, פנטזיה על מוטיבים הונגריים (סביב 1850); בוצעה בבכורה בוויימאר תחת פרנץ ליסט באוקטובר 1850

- WoO, פנטזיה על מוטיבים איריים [סקוטים] (סביב 1852); בוצעה בבכורה בלונדון במאי 1852

תזמור

- בשנת 1855 תזמר יואכים את ה'גראנד דואו' לפסנתר בארבע ידיים של שוברט ל"סימפוניה בדו מז'ור."

קדנצות

- בטהובן, קונצ'רטו ברה מז'ור, אופוס 61

- מוצרט, אריה מתוך 'Il re pastore', K. 208, קונצ'רטו מס' 3 בסול מז'ור, K. 216, קונצ'רטו מס' 4 ברה מז'ור, K. 218, וקונצ'רטו מס' 5 בלה מז'ור, K. 219

- רודה, קונצ'רטו מס' 10 בסי מינור, וקונצ'רטו מס' 11 ברה מז'ור

- שפור, קונצ'רטו בלה מינור, אופוס 47 (סצנת שירה)

- טרטיני, סונטה בלה מינור (סלסולי השטן)

### הקלטות של לחני יואכים

- קונצ'רטו לכינור מס' 1 בסול מינור, אופוס 3 סויוון קים (כינור), מיכאל האלאס (מנצח), תזמורת וויימאר, נאקסוס: 8.570991

- קונצ'רטו לכינור מס' 2 ברה מינור "בסגנון הונגרי": רייצ'ל ברטון פיין (כינור), קרלוס קלמר (מנצח), תזמורת סימפונית שיקגו, Cedille Records: CDR 90000 068 (הערות אלבום)

- אלמר אוליביירה (כינור), ליאון בוטשטיין (מנצח), תזמורת פילהרמונית לונדון, IMP Masters #: MCD27

- אהרון רוזנד (כינור), לואי דה פרומון (מנצח), תזמורת הרדיו/טלוויזיה של לוקסמבורג, Vox #: CDX 5102

- אהרון רוזנד (כינור), ליאו דריהויס (מנצח), תזמורת סימפונית גלדרלנד (חי, 22 במאי 1974), Rhine Classics #: RH-029

- קונצ'רטו לכינור מס' 3 בסול מז'ור טקאקו נישיזאקי (כינור), מאיר מינסקי (מנצח), תזמורת רדיו שטוטגרט, מרקו פולו #: 8.223373, נאקסוס #: 8.554733

- פתיחה ל'המלט', אופוס 4 ליאון בוטשטיין (מנצח), תזמורת פילהרמונית לונדון, IMP Masters #: MCD27

- מאריס יאנסונס (מנצח), תזמורת פילהרמונית אוסלו, Simax #: PSC 1206

- מאיר מינסקי (מנצח), תזמורת רדיו שטוטגרט, נאקסוס #: 8.554733

- פתיחה ל'הנרי הרביעי', אופוס 7 ליאון בוטשטיין (מנצח), תזמורת פילהרמונית לונדון, IMP Masters #: MCD27

- פתיחה אלגית, אופוס 13 מאיר מינסקי (מנצח), תזמורת רדיו שטוטגרט, נאקסוס #: 8.554733

- אנדנטינו ואלגרו סקרצוזו, אופוס 1: אנדנטינו מראט ביסנגאלייב (כינור), ג'ון לנהאן (פסנתר), נאקסוס #: 8.553026

- שלוש יצירות לכינור ופסנתר, אופוס 2 פלורין פול (כינור), בירגיטה וולנוובר (פסנתר), Tacet #: 56

- שלוש יצירות לכינור ופסנתר, אופוס 5 פלורין פול (כינור), בירגיטה וולנוובר (פסנתר), Tacet #: 56

- נוקטורן בלה מז'ור, אופוס 12 הנס מיילה (כינור), חסוס לופז-קובוס (מנצח), תזמורת רדיו ברלין, שוואן #: CD 11622

- רומנצה בסי-במול מז'ור מראט ביסנגאלייב (כינור), ג'ון לנהאן (פסנתר), נאקסוס #: 8.553026

- אהרון רוזנד (כינור), יו סונג (פסנתר), Biddulph Recordings: LAW 003

- רומנצה בדו מז'ור פלורין פול (כינור), בירגיטה וולנוובר (פסנתר), Tacet #: 56

- מנגינות עבריות, אופוס 9 אנה ברברה דוצ'לר (ויולה), מארק פנטיון (פסנתר), Claves #: 9905

- פתיחה ל'הנרי הרביעי', אופוס 7 (2 פסנתרים, עיבוד יוהנס ברהמס) Duo Egri-Pertis, הונגארוטון #: 32003

- וריאציות לוויולה ופסנתר, אופוס 10 הקלטות רבות

- וריאציות לכינור ותזמורת במי מינור וילמוש סבאדי (כינור), לאסלו קובאץ' (מנצח), תזמורת סימפונית צפון הונגריה, הונגארוטון #: 32185

- וריאציות לכינור ופסנתר במי מינור חגאי שחם (כינור), ארנון ארז (פסנתר), היפריון #: CDA 67663

- פרק מרביעיית מיתרים (Quartettsatz) בדו מינור רביעיית מיתרים ישראל, Classic Talent #: B001HADEWI

- WoO, פנטזיה על מוטיבים הונגריים; פנטזיה על מוטיבים איריים קתרינה אודה (כינור), דניס פריזן-קארפר (מנצח), תזמורת הרדיו ורשה, Soundset #SR1122.

הדיסקוגרפיה של יואכים עצמו

- י. ס. באך: פרטיטה לכינור מס' 1 בסי מינור, BWV 1002: פרק 7, Tempo di Bourrée, קטלוג Pearl: 9851 (גם ב-Testament (749677132323)).

- ברהמס: מחולות הונגריים (21) לפסנתר ב-4 ידיים, WoO 1: מס' 1 בסול מינור (בעיבוד יואכים), Opal Recordings (גם ב-Testament (749677132323)).

- ברהמס: מחול הונגרי מס' 2 ברה מינור (בעיבוד יואכים), קטלוג גרמופון #047905; HMV, D88.

- יואכים: רומנצה בדו מז'ור, אופוס 20, קטלוג Pearl: 9851

ההקלטות המקוריות הן חד-צדדיות ובעלות תווית G&T אדומה ושטוחה. להוצאות מחודשות מאוחרות יותר יש תווית G&T שחורה (או, משנת 1909, מחברת התקליטים 'His Master's Voice'), ואלו שיוצרו עבור השוק הגרמני הן דו-צדדיות.

מכתב שנשמר בארכיוני EMI מתעד את התנאים המחמירים שיואכים דרש עבור הפרסום להקלטותיו: יש להימנע מפרסומות סנסציוניות, ללא השוואות בין האמנות שלו לזו של כנרים אחרים. המכתב גם ציין ש"רק בקושי רב שוכנע פרופסור יואכים לנגן".

תלמידיו של יואכים

לאופולד אאואר, כנר ומורה; למד אצל יואכים בהאנובר. בין תלמידיו הבולטים הרבים היו מישה אלמן, יאשה חפץ ונתן מילשטיין.

- הנרי ברני (1871–1932), מלחין וכנר

- קארל קורבויזיה (1846–1908), מחבר 'טכניקות של נגינה בכינור' לפי השיטה של יואכים, לונדון: ספריית 'הסטראד', מס' I, 1894.

- ברם אלדרינג (1865–1943), כנר ראשי של הפילהרמונית של ברלין תחת הנס פון בילוב; כנר ראשי של הקאפלה של מיינינגן

- פ. פליישהאואר (נולד 1834), כנר קונצרטים ראשי במיינינגן

- ריכרד גומפרץ (נולד 1859), פרופסור לכינור בקולג' המלכותי למוזיקה, לונדון

- יעקב גרין, נולד בפשט, 1837; יואכים התפטר ממשרה כדי למחות על אי-קידומו בגלל היותו יהודי.

- קארל האליר (1859–1909), כנר בוהמי, חבר ברביעיית יואכים

- ריכרד הימלשטוס (נולד 1843), כנר קונצרטים ראשי בברסלאו

- תיאודור הולנד (1878–1947), מלחין ומורה בריטי.

- גוסטב הולנדר (נולד 1855), כנר סולן

- רבקה וילדר הולמס (1871–1953), כנרית אמריקאית ופרופסור למוזיקה במכללת סמית'

- ינה הובאי, כנר ומלחין הונגרי

- קארל קלינגלר, כנר ברביעיית קלינגלר ויורשו של יואכים ב-Hochschule בברלין; קלינגלר היה המורה של שיניצ'י סוזוקי.

- יוסיף קוטק (1855–1885), כנר רוסי

- הנס לץ, כנר ראשי של תזמורת תיאודור תומאס

- ברנהרד ליסטמן, כנר ראשי של התזמורת הסימפונית של בוסטון.

- קארל מרקיס (1865–1926), כנר שווייצרי שבשלב מסוים החזיק בכינור ה'מרקיס סטראדיבריוס'.

- ברנרדו ו. מוריירה דה סה (1853–1924), כנר ומורה פורטוגזי; מנהל ה"Conservatório de Música do Porto"; מנהל ומייסד ה"Orpheon Portuense"; למד אצל יואכים בברלין

- אנדראס מוזר (1859–1925), כנר ועוזרו של יואכים; מוזר כתב את הביוגרפיה הראשונה של יואכים, מוזר (1901), על חיי יואכים עד 1899. הוא סייע בשחזור פרטיטורות מקוריות של 'סונטות ופרטיטות' לכינור סולו של י. ס. באך, ושיתף פעולה עם יואכים במהדורות רבות.

- לילי פצ'ניקוף (1874–1957), כנרית אמריקאית

- מקסימיליאן פילצר, כנר ראשי של הפילהרמונית של ניו יורק (1915–1917),

- אנריקו פולו (1868–1953), כנר, ויולן ופדגוג איטלקי

- ויליבלד ריכטר (1860–1929), פסנתרן, נגן עוגב ומורה אנגלי ממוצא גרמני; תלמיד, חבר ומלווה של יואכים; תלמיד של האופט, ליברט, ליסט, מישלק ואוסקר; הקים את הקולג' למוזיקה בלסטר

- קמילו ריטר, מורה של הויולן המוביל ויליאם פרימרוז

- ארנסט שיבר (1844–1915), מנהל תזמורת ריכטר, חבר ברביעיית יואכים המקורית (1869–1871)

- תיאודור ספירינג, כנר אמריקאי; נולד בסנט לואיס, חי בשיקגו; כנר ראשי (1909–1911) של הפילהרמונית של ניו יורק

- קמפ סטילינגס (1888–1967), כנרית אמריקאית, מורה למוזיקה

- פרנץ פון וציי, למד אצל הובאי, ואז אצל יואכים; לו הוקדש הקונצ'רטו לכינור של סיבליוס

תלמידים אחרים עשויים להיות מוזכרים על ידי וילהלם יוזף פון ואסילבסקי בספרו "הכינור ואמניו" (Die Violine und Ihre Meister). • קארל שורר

הכלים של יואכים

רוב הכינורות (ושתי הויולות) הרבים שנאמר כי יואכים החזיק במהלך הקריירה שלו מוצגים באתר של בתי המכירות הפומביות 'טאריסיו', cozio.com. מידע נוסף, בגרמנית, נמצא במאמר של קמלה (2013).

- הכינור הראשון שלו (בגודל מלא) היה גוארנרי פיליוס אנדריאה 1703, אותו נתן לפליקס שומאן לאחר שרכש את הסטראדיבריוס הראשון שלו.

- כינור, הסטראדיבריוס של יואכים משנת 1715, מוחזק כיום על ידי האוסף העירוני של עיריית קרמונה. הוא הוענק ליואכים לרגל חגיגת היובל שלו ב-1889.

- הויולה 'אקס יואכים', ג'וזף וילנד מאת גספארו דה סאלו, ברשיה, לפני 1609, מוחזקת במקדש למוזיקה מס' 3368.

- כינור 'יואכים' של ניקולו אמאטי משנת 1678 (בשנת 1988 הוערך מחדש על ידי Bein & Fushi כפרנצ'סקו רוג'רי)

- יוהנס תיאודורוס קויפרס משנת 1807 נרכש על ידי יואכים באמצע המאה ה-19 ונלקח לסיורים ברחבי אירופה. ישנן גם ראיות לכך שהכלי נוגן על ידי יואכים ברסיטל בפריז חצי מאה מאוחר יותר, בשנת 1895. אותו כלי נוגן גם על ידי פריץ קרייזלר בקונצרט בקרנגי הול ב-1955.

אזכורים תרבותיים

המשורר האנגלי רוברט ברידג'ס כתב סונטה על יואכים ביצירתו הגדולה הראשונה של שירה 'צמיחת האהבה'. אנדרטה ליואכים, שפוסלה על ידי אדולף פון הילדברנד, הותקנה באולם הגדול של האקדמיה המלכותית למוזיקה.