ז'ורז' ביזה

ז'ורז' ביזה

ז'ורז' ביזה (Georges Bizet; נולד כאלכסנדר-סזאר-ליאופולד ביזה; 25 באוקטובר 1838 – 3 ביוני 1875) היה מלחין צרפתי מהתקופה הרומנטית. ביזה, שנודע בעיקר בזכות האופרות שלו בקריירה שנקטעה בשל מותו המוקדם, זכה להצלחות מועטות לפני יצירתו האחרונה, "כרמן", שהפכה לאחת היצירות הפופולריות והמושמעות ביותר בכל רפרטואר האופרה.

במהלך לימודים מבריקים בקונסרבטואר של פריז (Conservatoire de Paris), זכה ביזה בפרסים רבים, בהם פרס רומא (Prix de Rome) היוקרתי בשנת 1857. הוא הוכר כפסנתרן יוצא דופן, אף שבחר שלא לנצל מיומנות זו והופיע לעיתים נדירות בפומבי. עם שובו לפריז לאחר כמעט שלוש שנים באיטליה, גילה כי בתי האופרה הפריזאיים המרכזיים מעדיפים את הרפרטואר הקלאסי המבוסס על פני יצירותיהם של מלחינים חדשים. יצירותיו לפסנתר ולתזמורת זכו גם הן להתעלמות רבה; כתוצאה מכך, הקריירה שלו נעצרה, והוא התפרנס בעיקר מעיבוד ומתיעתוק מוזיקה של אחרים. בחוסר מנוחה להצלחה, הוא החל בפרויקטים תיאטרליים רבים במהלך שנות ה-60 של המאה ה-19, שרובם ננטשו. אף אחת משתי האופרות שלו שעלו על הבמה בתקופה זו – "דולי הדייגים" (Les pêcheurs de perles) ו"הנערה היפה מפרת'" (La jolie fille de Perth) – לא זכתה להצלחה מיידית.

לאחר מלחמת צרפת-פרוסיה בשנים 1870–1871, שבה שירת ביזה במשמר הלאומי, הוא נחל הצלחה מועטה עם האופרה במערכה אחת שלו "ג'מילה" (Djamileh), אם כי סוויטה תזמורתית שהופקה ממוזיקת הלוואי שלו למחזה של אלפונס דודה (Alphonse Daudet) "ארלזן" (L'Arlésienne) הייתה פופולרית באופן מיידי. הפקת האופרה האחרונה שלו, "כרמן", התעכבה בשל חששות שנושאי הבגידה והרצח שבה יפגעו בקהל. לאחר בכורתה ב-3 במרץ 1875, היה ביזה משוכנע שהיצירה היא כישלון; הוא מת מהתקף לב שלושה חודשים לאחר מכן, מבלי לדעת שהיא תהפוך להצלחה מרהיבה ומתמשכת.

נישואיו של ביזה לז'נבייב הלוי (Geneviève Halévy) היו מאושרים לסירוגין והולידו בן אחד. לאחר מותו, יצירתו, מלבד "כרמן", הוזנחה בדרך כלל. כתבי יד חולקו או אבדו, וגרסאות מודפסות של יצירותיו עובדו והותאמו לעיתים קרובות על ידי אחרים. הוא לא ייסד אסכולה ולא היו לו תלמידים או ממשיכי דרך ברורים. לאחר שנים של הזנחה, יצירותיו החלו להיות מבוצעות בתדירות גבוהה יותר במאה ה-20. פרשנים מאוחרים יותר שיבחו אותו כמלחין של גאונות ומקוריות, שמותו בטרם עת היווה אבדה משמעותית לתיאטרון המוזיקלי הצרפתי.

חיים

### שנים ראשונות

רקע משפחתי וילדות

ז'ורז' ביזה נולד בפריז ב-25 באוקטובר 1838. הוא נרשם כאלכסנדר סזאר ליאופולד, אך הוטבל כ"ז'ורז'" ב-16 במרץ 1840, והיה מוכר בשם זה כל ימי חייו. אביו, אדולף ביזה, היה ספר ופאותן לפני שהפך למורה לשירה למרות היעדר הכשרה פורמלית. הוא גם הלחין כמה יצירות, כולל לפחות שיר אחד שפורסם. בשנת 1837 נישא אדולף לאיימה דלסרט (Aimée Delsarte), בניגוד לרצון משפחתה שראתה בו מועמד גרוע; משפחת דלסרט, אף שהייתה ענייה, הייתה משפחה מתורבתת ומוזיקלית מאוד. איימה הייתה פסנתרנית מוכשרת, ואחיה פרנסואה דלסרט (François Delsarte) היה זמר ומורה מכובד שהופיע בחצרותיהם של לואי פיליפ ונפוליאון השלישי. אשתו של פרנסואה דלסרט, רוזין, עילוי מוזיקלי, הייתה פרופסור עזר לסולפז' בקונסרבטואר של פריז בגיל 13. לפחות כותב אחד הציע שאיימה הייתה ממשפחה יהודית, אך הדבר אינו מבוסס באף אחת מהביוגרפיות הרשמיות של ז'ורז'.

ז'ורז', בן יחיד, הפגין כישרון מוקדם למוזיקה ולמד במהירות את יסודות התיעוד המוזיקלי מאמו, שכנראה העניקה לו את שיעורי הפסנתר הראשונים שלו. על ידי האזנה ליד דלת החדר שבו העביר אדולף את שיעוריו, למד ז'ורז' לשיר שירים קשים במדויק מהזיכרון ופיתח יכולת לזהות ולנתח מבני אקורדים מורכבים. הקדמת המאוחר הזו שכנעה את הוריו השאפתנים שהוא מוכן להתחיל ללמוד בקונסרבטואר, אף שהיה עדיין רק בן תשע (גיל הכניסה המינימלי היה 10). ז'ורז' רואיין על ידי ז'וזף מייפרד (Joseph Meifred), וירטואוז הקרן שהיה חבר בוועדת הלימודים של הקונסרבטואר. מייפרד התרשם כל כך מהדגמת כישוריו של הילד, שהוא ויתר על כלל הגיל והציע לקבל אותו ברגע שיתפנה מקום.

קונסרבטואר

ביזה התקבל לקונסרבטואר ב-9 באוקטובר 1848, שבועיים לפני יום הולדתו ה-10. הוא עשה רושם מוקדם; בתוך שישה חודשים זכה בפרס ראשון בסולפז', הישג שהרשים את פייר-ז'וזף-גיום צימרמן (Pierre-Joseph-Guillaume Zimmerman), הפרופסור לשעבר לפסנתר בקונסרבטואר. צימרמן העניק לביזה שיעורים פרטיים בקונטרפונקט ופוגה, שנמשכו עד מותו של האיש הזקן ב-1853. דרך שיעורים אלו פגש ביזה את חתנו של צימרמן, המלחין שארל גונו (Charles Gounod), שהפך להשפעה מתמשכת על סגנונו המוזיקלי של התלמיד הצעיר – אם כי מערכת היחסים ביניהם הייתה מתוחה לעיתים קרובות בשנים מאוחרות יותר. הוא פגש גם תלמיד צעיר אחר של גונו, קאמי סן-סנס (Camille Saint-Saëns) בן ה-13, שנשאר חבר נאמן של ביזה. תחת הדרכתו של אנטואן פרנסואה מרמונטל (Antoine François Marmontel), הפרופסור לפסנתר בקונסרבטואר, התפתחה הנגינה של ביזה במהירות; הוא זכה בפרס השני של הקונסרבטואר לפסנתר בשנת 1851, ובפרס הראשון בשנה שלאחר מכן. ביזה כתב מאוחר יותר למרמונטל: "בכיתתך לומדים משהו מלבד פסנתר; הופכים למוזיקאי".

יצירותיו הראשונות של ביזה שנשתמרו, שני שירים ללא מילים לסופרן, מתוארכים לסביבות 1850. בשנת 1853 הצטרף לכיתת ההלחנה של פרומנטל הלוי (Fromental Halévy) והחל ליצור יצירות בעלות תחכום ואיכות גוברים. שניים משיריו, "Petite Marguerite" ו-"La Rose et l'abeille", פורסמו ב-1854. בשנת 1855 כתב אוברטורה שאפתנית לתזמורת גדולה, והכין גרסאות לפסנתר בארבע ידיים לשתי יצירות של גונו: האופרה "הנזירה המדממת" (La nonne sanglante) והסימפוניה ברה מז'ור. עבודתו של ביזה על הסימפוניה של גונו העניקה לו השראה, זמן קצר לאחר יום הולדתו ה-17, לכתוב סימפוניה משלו, שדמתה מאוד לזו של גונו – תו אחר תו בחלק מהקטעים. ביזה מעולם לא פרסם את הסימפוניה, שעלתה שוב לאור רק ב-1933, ובוצעה לבסוף ב-1935.

בשנת 1856 התחרה ביזה על פרס רומא היוקרתי. השתתפותו לא צלחה, אך כך גם אף אחת מהאחרות; פרס המוזיקאי לא הוענק באותה שנה. לאחר דחייה זו, נכנס ביזה לתחרות אופרה שז'אק אופנבך (Jacques Offenbach) ארגן למלחינים צעירים, עם פרס של 1,200 פרנק. האתגר היה להלחין את הליברית במערכה אחת "דוקטור מיראקל" (Le docteur Miracle) מאת לאון באטו (Léon Battu) ולודוביק הלוי (Ludovic Halévy). הפרס הוענק במשותף לביזה ולשארל לקוק (Charles Lecocq), פשרה ששנים מאוחר יותר ביקר לקוק על רקע מניפולציות של פרומנטל הלוי לטובת ביזה. כתוצאה מהצלחתו, הפך ביזה לאורח קבוע במסיבות יום שישי של אופנבך, שם פגש בין היתר את המלחין הקשיש ג'ואקינו רוסיני (Gioachino Rossini), שהעניק לצעיר תצלום חתום. ביזה היה מעריץ גדול של המוזיקה של רוסיני, וכתב זמן לא רב לאחר פגישתם הראשונה כי "רוסיני הוא הגדול מכולם, כי כמו מוצרט, יש לו את כל המעלות".

עבור השתתפותו בפרס רומא בשנת 1857, בחר ביזה, באישורו הנלהב של גונו, להלחין את הקנטטה "קלוביס וקלוטילדה" (Clovis et Clotilde) מאת אמדה בוריון (Amédée Burion). ביזה זכה בפרס לאחר שהצבעה של חברי האקדמיה לאמנויות יפות (Académie des Beaux-Arts) הפכה את החלטת השופטים הראשונית, שהייתה לטובת האבובן שארל קולין (Charles Colin). על פי תנאי הפרס, קיבל ביזה מענק כספי לחמש שנים, השנתיים הראשונות יוקדשו לרומא, השלישית לגרמניה והשתיים האחרונות לפריז. הדרישה הנוספת היחידה הייתה הגשת "שליחות" (envoi) בכל שנה, יצירה מקורית להנאת האקדמיה. לפני יציאתו לרומא בדצמבר 1857, בוצעה הקנטטה הזוכה של ביזה באקדמיה לקבלת פנים נלהבת.

### רומא, 1858–1860

ב-27 בינואר 1858 הגיע ביזה לוילה מדיצ'י (Villa Medici), ארמון מהמאה ה-16 ששיכן מאז 1803 את האקדמיה הצרפתית ברומא, ואותו תיאר במכתב הביתה כ"גן עדן". תחת מנהלה, הצייר ז'אן-ויקטור שנץ (Jean-Victor Schnetz), סיפקה הווילה סביבה אידיאלית שבה יכלו ביזה וזוכי הפרס האחרים לעסוק במאמציהם האמנותיים. ביזה נהנה מהאווירה החברתית והיה מעורב במהירות בהסחות הדעת של חיי החברה שלה; בשישה החודשים הראשונים שלו ברומא, יצירתו היחידה הייתה "טה דאום" (Te Deum) שנכתבה עבור פרס רודריגז, תחרות ליצירה דתית חדשה הפתוחה לזוכי פרס רומא. יצירה זו לא הרשימה את השופטים, שהעניקו את הפרס לאדריאן בארת (Adrien Barthe), המשתתף היחיד האחר. ביזה התייאש עד כדי כך שנשבע לא לכתוב יותר מוזיקה דתית. ה"טה דאום" שלו נותר נשכח ולא פורסם עד 1971.

במהלך חורף 1858–1859, עבד ביזה על ה"שליחות" הראשונה שלו, אופרה בופה המבוססת על הליברית של קרלו קמביאג'ו (Carlo Cambiaggio) "דון פרוקופיו" (Don Procopio). על פי תנאי הפרס שלו, ה"שליחות" הראשונה של ביזה הייתה אמורה להיות מיסה, אך לאחר חוויית ה"טה דאום" שלו, הוא סלד מכתיבת מוזיקה דתית. הוא חשש מאיך שהפרת כללים זו תתקבל באקדמיה, אך תגובתם ל"דון פרוקופיו" הייתה חיובית בתחילה, עם שבחים על "מגע קליל ומבריק" ו"סגנון צעיר ונועז" של המלחין.

עבור ה"שליחות" השנייה שלו, שלא רצה לבחון יותר מדי את סבלנות האקדמיה, הציע ביזה להגיש יצירה דתית למחצה בצורה של מיסה חילונית על טקסט של הורטיוס. יצירה זו, שכותרתה "כרמן סקולארה" (Carmen Saeculare), נועדה להיות שיר לאפולו ודיאנה. אין לה זכר, וסביר להניח שביזה מעולם לא התחיל אותה. נטייה להגות פרויקטים שאפתניים, רק כדי לנטוש אותם במהירות, הפכה למאפיין של שנות רומא של ביזה; בנוסף ל"כרמן סקולארה", הוא שקל וזרק לפחות חמישה פרויקטים של אופרות, שני ניסיונות לסימפוניה ואודה סימפונית בנושא יוליסס וקירקה. לאחר "דון פרוקופיו", ביזה השלים רק יצירה אחת נוספת ברומא, הפואמה הסימפונית "ואסקו דה גאמה" (Vasco da Gama). יצירה זו החליפה את "כרמן סקולארה" כ"שליחות" השנייה שלו, והתקבלה היטב על ידי האקדמיה, אם כי נשכחה במהירות לאחר מכן.

בקיץ 1859, ביזה וכמה מחבריו טיילו בהרים וביערות סביב אניאני ופרוזינונה. הם גם ביקרו במושבת עונשין באנציו; ביזה שלח מכתב נלהב למרמונטל, וגולל בו את חוויותיו. באוגוסט הוא יצא למסע ממושך דרומה לנאפולי ופומפיי, שם לא התרשם מהראשונה אך התענג על השנייה: "כאן אתה חי עם העתיקים; אתה רואה את המקדשים שלהם, התיאטראות שלהם, הבתים שלהם שבהם אתה מוצא את הרהיטים שלהם, כלי המטבח שלהם..." ביזה החל לשרטט סימפוניה המבוססת על חוויותיו האיטלקיות, אך עשה מעט התקדמות מיידית; הפרויקט, שהפך לסימפוניה "רומא" (Roma) שלו, לא הושלם עד 1868. בשובו לרומא, ביקש ביזה בהצלחה רשות להאריך את שהותו באיטליה לשנה שלישית, במקום לנסוע לגרמניה, כדי שיוכל להשלים "יצירה חשובה" (שלא זוהתה). בספטמבר 1860, בעת שביקר בוונציה עם חברו וזוכה הפרס עמיתו ארנסט גיר (Ernest Guiraud), קיבל ביזה הודעה שאמו חולה אנושות בפריז, ועשה את דרכו הביתה.

### מלחין צומח

פריז, 1860–1863

בחזרה בפריז כשנותרו לו שנתיים למענק שלו, ביזה היה מאובטח זמנית כלכלית ויכול היה להתעלם כרגע מהקשיים שעמדו בפני מלחינים צעירים אחרים בעיר. שני בתי האופרה המסובסדים על ידי המדינה, האופרה (Opéra) והאופרה-קומיק (Opéra-Comique), הציגו כל אחד רפרטוארים מסורתיים שנטו לחנוק ולתסכל כישרונות מקומיים חדשים; רק שמונה מתוך 54 זוכי פרס רומא בין 1830 ל-1860 העלו יצירות בבמה באופרה. אף שמלחינים צרפתים היו מיוצגים טוב יותר באופרה-קומיק, הסגנון והאופי של ההפקות נותרו ללא שינוי במידה רבה מאז שנות ה-30 של המאה ה-19. מספר תיאטראות קטנים יותר הגישו אופרטות, תחום שבו אופנבך היה אז העליון, בעוד התיאטרון האיטלקי (Théâtre Italien) התמחה באופרה איטלקית בדרגה שנייה. הסיכוי הטוב ביותר למלחיני אופרה שואפים היה חברת התיאטרון הלירי (Théâtre Lyrique), שלמרות משברים פיננסיים חוזרים ונשנים, פעלה לסירוגין במתקנים שונים תחת מנהלה בעל התושייה לאון קרבאלו (Léon Carvalho). חברה זו העלתה את ההופעות הראשונות של "פאוסט" של גונו ו"רומיאו ויוליה" שלו, ושל גרסה מקוצרת ל"הטרויאנים" של ברליוז.

ב-13 במרץ 1861, נכח ביזה בבכורה הפריזאית של האופרה "טנהויזר" של וגנר (Wagner), הופעה שזכתה למהומות קהל שאורגנו על ידי מועדון הג'וקי המקומי (Jockey-Club de Paris) המשפיע. למרות הסחת דעת זו, ביזה שינה את דעותיו על המוזיקה של וגנר, שאותן ביטל בעבר כמשונות בלבד. הוא הכריז כעת על וגנר כ"מעל ומעבר לכל המלחינים החיים". לאחר מכן, האשמות ב"וגנריזם" הוטחו לעיתים קרובות בביזה, לאורך כל הקריירה ההלחנתית שלו.

כפסנתרן, ביזה הראה מיומנות רבה משנותיו המוקדמות. בן זמנו טען שהוא יכול היה להבטיח עתיד על במת הקונצרטים, אך בחר להסתיר את כישרונו "כאילו היה פגם". במאי 1861 נתן ביזה הדגמה נדירה לכישוריו הווירטואוזיים כאשר, בארוחת ערב שבה נכח ליסט, הוא הדהים את כולם בנגינה מקריאה ראשונה, ללא רבב, של אחת היצירות הקשות ביותר של המאסטרו. ליסט הגיב: "חשבתי שיש רק שני אנשים המסוגלים להתגבר על הקשיים... יש שלושה, ו... הצעיר שבהם הוא אולי הנועז והמבריק ביותר".

ה"שליחות" השלישית של ביזה עוכבה כמעט בשנה בשל מחלתה הממושכת ומותה, בספטמבר 1861, של אמו. בסופו של דבר הוא הגיש שלישייה של יצירות תזמורתיות: אוברטורה בשם "ציד אוסיאן" (La Chasse d'Ossian), סקרצו ומארש אבל. האוברטורה אבדה; הסקרצו נטמע מאוחר יותר בסימפוניה "רומא", והמוזיקה של מארש האבל עובדה ושומשה באופרה מאוחרת יותר. ה"שליחות" הרביעית והאחרונה של ביזה, שהעסיקה אותו במשך רוב שנת 1862, הייתה אופרה במערכה אחת, "גזלה של האמיר" (La guzla de l'émir). כתיאטרון מסובסד על ידי המדינה, האופרה-קומיק הייתה מחויבת מעת לעת להעלות את יצירותיהם של זוכי פרס רומא, ו"גזלה" אכן נכנסה לחזרות ב-1863. עם זאת, באפריל קיבל ביזה הצעה, שמקורה ברוזן ואלבסקי, להלחין מוזיקה לאופרה בשלוש מערכות. זו הייתה "דולי הדייגים" (Les pêcheurs de perles), המבוססת על ליברית מאת מישל קארה (Michel Carré) ואז'ן קורמון (Eugène Cormon). מכיוון שתנאי להצעה זו היה שהאופרה צריכה להיות היצירה המבוצעת בפומבי הראשונה של המלחין, ביזה משך בחיפזון את "גזלה" מהפקה ושילב חלקים מהמוזיקה שלה באופרה החדשה. ההופעה הראשונה של "דולי הדייגים", על ידי חברת התיאטרון הלירי, הייתה ב-30 בספטמבר 1863. דעת הביקורת הייתה עוינת בדרך כלל, אם כי ברליוז שיבח את היצירה, וכתב שהיא "עושה למר ביזה את הכבוד הרב ביותר". תגובת הקהל הייתה צוננת, והרצת האופרה הסתיימה לאחר 18 הופעות. היא לא בוצעה שוב עד 1886.

בשנת 1862, ביזה הוליד ילד עם עוזרת הבית של המשפחה, מארי רייטר (Marie Reiter). הילד גדל באמונה שהוא בנו של אדולף ביזה; רק על ערש דווי ב-1913 חשפה רייטר את האבהות האמיתית של בנה.

שנות מאבק

כשפג מענק פרס רומא שלו, גילה ביזה שהוא לא יכול להתפרנס מכתיבת מוזיקה. הוא קיבל תלמידי פסנתר וכמה תלמידי הלחנה, ששניים מהם, אדמון גלבר (Edmond Galabert) ופול לקומב (Paul Lacombe), הפכו לחבריו הקרובים. הוא עבד גם כמלווה בחזרות ובאודישנים ליצירות מבויימות שונות, כולל האורטוריה של ברליוז "ילדותו של ישו" (L'enfance du Christ) והאופרה של גונו "מיריי" (Mireille). עם זאת, עיקר עבודתו בתקופה זו הייתה כמעבד ליצירות של אחרים. הוא עשה תתיעוקי פסנתר למאות אופרות ויצירות אחרות והכין תווים ווקאליים ועיבודים תזמורתיים לכל סוגי המוזיקה. הוא היה גם, לזמן קצר, מבקר מוזיקה של "La Revue Nationale et Étrangère", תחת שם העט "גסטון דה בצי" (Gaston de Betzi). תרומתו היחידה של ביזה בתפקיד זה הופיעה ב-3 באוגוסט 1867, ולאחר מכן הסתכסך עם העורך החדש של המגזין והתפטר.

מאז 1862 עבד ביזה לסירוגין על "איוואן הרביעי" (Ivan IV), אופרה המבוססת על חייו של איוואן האיום. קרבאלו לא עמד בהבטחתו להפיק אותה, ולכן בדצמבר 1865 הציע אותה ביזה לאופרה, שדחתה אותה; היצירה נותרה ללא ביצוע עד 1946. ביולי 1866 חתם ביזה על חוזה נוסף עם קרבאלו, עבור "הנערה היפה מפרת'" (La jolie fille de Perth), שהליברית שלה, מאת ז'ול-אנרי ורנוי דה סן-ז'ורז' (Jules-Henri Vernoy de Saint-Georges) על פי סר וולטר סקוט, מתוארת על ידי הביוגרף של ביזה וינטון דין (Winton Dean) כ"גרועה ביותר שביזה נדרש להלחין אי פעם". בעיות בליהוק ונושאים אחרים עיכבו את הבכורה שלה בשנה לפני שהועלתה סוף סוף על ידי התיאטרון הלירי ב-26 בדצמבר 1867. קבלת הפנים שלה בעיתונות הייתה חיובית יותר מזו של כל אופרה אחרת של ביזה; המבקר של "Le Ménestral" הילל את המערכה השנייה כ"יצירת מופת מתחילתה ועד סופה". למרות הצלחת האופרה, הקשיים הפיננסיים של קרבאלו משמעותם היו הרצה של 18 הופעות בלבד.

בזמן ש"הנערה היפה מפרת'" הייתה בחזרות, עבד ביזה עם שלושה מלחינים אחרים, שכל אחד מהם תרם מערכה אחת לאופרטה בארבע מערכות "מרלבורו יוצא למלחמה" (Marlbrough s'en va-t-en guerre). כשהיצירה בוצעה בתיאטרון אתנה (Théâtre de l'Athénée) ב-13 בדצמבר 1867, היא זכתה להצלחה רבה, והמבקר של "Revue et Gazette Musicale" העניק שבחים מיוחדים למערכה של ביזה: "שום דבר לא יכול להיות מסוגנן יותר, חכם יותר, ובאותו זמן, מכובד יותר". ביזה גם מצא זמן לסיים את הסימפוניה "רומא" שהגויה נמשכה זמן רב וכתב יצירות רבות לפסנתר ושירים. אף על פי כן, תקופה זו בחייו של ביזה הייתה מסומנת באכזבות משמעותיות. לפחות שתי אופרות מתוכננות ננטשו עם מעט או ללא עבודה שנעשתה. כמה השתתפויות בתחרויות, כולל קנטטה והמנון שהולחנו לתערוכה של פריז ב-1867, לא צלחו. "גביע המלך מתולה" (La Coupe du Roi de Thulé), השתתפותו בתחרות אופרה, לא דורגה בחמשת הראשונים; מהקטעים של התווים האלה ששרדו, מנתחים זיהו הדים מוקדמים של "כרמן". ב-28 בפברואר 1869 בוצעה הסימפוניה "רומא" בקרקס נפוליאון (Cirque Napoléon), תחת ז'ול פאדלו (Jules Pasdeloup). לאחר מכן, הודיע ביזה לגלבר שעל בסיס המחיאות כפיים, השריקות וקריאות הבוז הפרופורציונליות, היצירה הייתה הצלחה.

### נישואים

לא זמן רב לאחר מותו של פרומנטל הלוי ב-1862, פנו אל ביזה בשם גברת הלוי בנוגע להשלמת האופרה הבלתי גמורה של המורה הישן שלו, "נח" (Noé). אף שלא ננקטה פעולה באותה עת, ביזה נשאר ביחסי ידידות עם משפחת הלוי. פרומנטל הותיר שתי בנות; הבכורה, אסתר, מתה ב-1864, אירוע שגרם לטראומה כזו לגברת הלוי שהיא לא יכלה לסבול את חברת בתה הצעירה ז'נבייב, שמהגיל 15 חיה עם בני משפחה אחרים. לא ברור מתי ז'נבייב וביזה הפכו קשורים רגשית, אך באוקטובר 1867, הוא הודיע לגלבר: "פגשתי בחורה מקסימה שאני אוהב! בעוד שנתיים היא תהיה אשתי!" הזוג התארס, אם כי משפחת הלוי אסרה תחילה על השידוך. לדברי ביזה, הם ראו בו תופס לא מתאים: "חסר פרוטה, שמאלני, אנטי-דתי ובוהמי", שדין מציין שהן עילות מוזרות להתנגדות מ"משפחה עמוסה באמנים ואקסצנטרים". עד קיץ 1869 התגברו התנגדויותיהם, והחתונה התקיימה ב-3 ביוני 1869. לודוביק הלוי כתב ביומנו: "לביזה יש רוח וכישרון. הוא אמור להצליח".

כמחווה מאוחרת לחמיו המנוח, לקח ביזה את כתב היד של "נח" והשלים אותו. חלקים מהיצירות הגוועות שלו "ואסקו דה גאמה" ו"איוואן הרביעי" שולבו בתווים, אך הפקה מתוכננת בתיאטרון הלירי לא התממשה כאשר החברה של קרבאלו פשטה רגל סופית, ו"נח" נותרה ללא ביצוע עד 1885. נישואיו של ביזה היו מאושרים בתחילה, אך הושפעו מחוסר היציבות העצבית של ז'נבייב (שירשה משני הוריה), מיחסיה הקשים עם אמה ומהתערבותה של גברת הלוי בענייני הזוג. למרות זאת, ביזה שמר על יחסים טובים עם חמותו ושמר איתה על התכתבות ענפה. בשנה שלאחר הנישואים, הוא שקל תוכניות לחצי תריסר אופרות חדשות לפחות והחל לשרטט את המוזיקה לשתיים מהן: "קלריסה הארלו" (Clarissa Harlowe) המבוססת על הרומן של סמואל ריצ'רדסון "קלריסה", ו"גריזלידיס" (Grisélidis) עם ליברית מאת ויקטוריאן סארדו (Victorien Sardou). עם זאת, התקדמותו בפרויקטים אלו נעצרה ביולי 1870, עם פרוץ מלחמת צרפת-פרוסיה.

### מלחמה ותהפוכות

לאחר סדרה של פרובוקציות נתפסות מצד פרוסיה, שהגיעו לשיאן בהצעת הכתר הספרדי לנסיך הפרוסי ליאופולד מהוהנצולרן, הכריז הקיסר הצרפתי נפוליאון השלישי מלחמה ב-15 ביולי 1870. בתחילה, צעד זה נתמך על ידי התפרצות של להט פטריוטי וציפיות בטוחות לניצחון. ביזה, יחד עם מלחינים ואמנים אחרים, הצטרף למשמר הלאומי והחל להתאמן. הוא היה ביקורתי כלפי הציוד המיושן שאיתו היה אמור להילחם; הרובים של יחידתו, אמר, היו מסוכנים יותר לעצמם מאשר לאויב. מצב הרוח הלאומי דוכא עד מהרה על ידי חדשות על תהפוכות רצופות; בסדאן ב-2 בספטמבר, צבאות צרפת ספגו תבוסה מוחצת; נפוליאון נלכד והודח, והאימפריה השנייה הגיעה לסיום פתאומי.

ביזה בירך בהתלהבות על ההכרזה בפריז על הרפובליקה השלישית. הממשלה החדשה לא ביקשה שלום, ועד 17 בספטמבר, הצבאות הפרוסיים הקיפו את פריז. בניגוד לגונו, שנמלט לאנגליה, ביזה דחה הזדמנויות לעזוב את העיר הנצורה: "אני לא יכול לעזוב את פריז! זה בלתי אפשרי! זה יהיה פשוט מעשה של פחדנות", כתב לגברת הלוי. החיים בעיר הפכו חסכניים וקשים, אם כי עד אוקטובר נעשו מאמצים להשיב את הנורמליות. פאדלו חידש את קונצרטי יום ראשון הקבועים שלו, וב-5 בנובמבר נפתחה האופרה מחדש עם קטעים מיצירות של גלוק, רוסיני ומאיירבר.

הסכם שביתת נשק נחתם ב-26 בינואר 1871, אך עזיבת החיילים הפרוסיים מפריז במרץ בישרה על תקופה של בלבול ומהומות אזרחיות. בעקבות התקוממות, השתלטו על הרשות המקומית של העיר מורדים שהקימו את הקומונה הפריזאית. ביזה החליט שהוא כבר לא בטוח בעיר, והוא וז'נבייב ברחו לקומפיין. מאוחר יותר, הם עברו ללה וזינה (Le Vésinet) שם ישבו וצפו בחודשיים של הקומונה, בטווח שמיעה של הירי שנשמע ככל שכוחות הממשלה ריסקו בהדרגה את ההתקוממות: "התותחים רועמים בעוצמה שלא תיאמן", כתב ביזה לחמותו ב-12 במאי.

### קריירה מאוחרת

ג'מילה, ארלזן ודון רודריג

כשהחיים בפריז חזרו לנורמליות, ביוני 1871, מינויו של ביזה למנצח מקהלה באופרה אושר לכאורה על ידי מנהלה, אמיל פראן (Émile Perrin). ביזה היה אמור להתחיל את תפקידיו באוקטובר, אך ב-1 בנובמבר, המשרה נלקחה על ידי הקטור סלומון (Hector Salomon). בביוגרפיה שלה על ביזה, מינה קרטיס (Mina Curtiss) משערת שהוא התפטר או סירב לקבל את התפקיד כמחאה נגד מה שחשב לסגירה לא מוצדקת של המנהל את האופרה "ארוסטרט" (Erostrate) של ארנסט רייר (Ernest Reyer) לאחר שתי הופעות בלבד. ביזה חידש את העבודה על "קלריסה הארלו" ו"גריזלידיס", אך תוכניות שהאחרונה תעלה בבמה באופרה-קומיק ירדו מהפרק, ואף יצירה לא הושלמה; רק קטעים מהמוזיקה שלהן שרדו. יצירותיו האחרות של ביזה שהושלמו ב-1871 היו הדואט לפסנתר שכותרתו "משחקי ילדים" (Jeux d'enfants), ואופרה במערכה אחת, "ג'מילה", שנפתחה באופרה-קומיק במאי 1872. היא בוימה בצורה גרועה ושרה בצורה לא מוכשרת; בנקודה מסוימת הזמרת המובילה החמיצה 32 תיבות של מוזיקה. היא נסגרה לאחר 11 הופעות, ולא נשמעה שוב עד 1938. ב-10 ביולי ילדה ז'נבייב את ילדם היחיד של הזוג, בן בשם ז'אק (Jacques).

המשימה הגדולה הבאה של ביזה הגיעה מקרבאלו, שניהל כעת את תיאטרון הוודוויל (Vaudeville) בפריז ורצה מוזיקת לוואי למחזה של אלפונס דודה "ארלזן". כשהמחזה נפתח ב-1 באוקטובר, המוזיקה נדחתה על ידי המבקרים כמורכבת מדי לטעם העממי. עם זאת, בעידודם של רייר ומאסנה, יצר ביזה סוויטה בארבעה פרקים מתוך המוזיקה, שבוצעה תחת פאדלו ב-10 בנובמבר לקבלת פנים נלהבת. בחורף 1872–1873, פיקח ביזה על הכנות לחידוש של "רומיאו ויוליה" של גונו שעדיין לא היה נוכח, באופרה-קומיק. היחסים בין השניים היו קרירים במשך כמה שנים, אך ביזה הגיב בחיוב לבקשת המנטור לשעבר שלו לעזרה, וכתב: "אתה היית ההתחלה של חיי כאמן. אני נובע ממך".

ביוני 1872 הודיע ביזה לגלבר: "זה עתה קיבלתי פקודה להלחין שלוש מערכות לאופרה-קומיק. [אנרי] מייאק ו[לודוביק] הלוי עושים את היצירה שלי". הנושא שנבחר לפרויקט זה היה הנומן הקצר של פרוספר מרימה (Prosper Mérimée), "כרמן". ביזה החל את המוזיקה בקיץ 1873, אך הנהלת האופרה-קומיק הייתה מודאגת מהתאמת הסיפור הנועז הזה לתיאטרון שבדרך כלל סיפק בידור בריא, והעבודה הושעתה. לאחר מכן החל ביזה להלחין את "דון רודריג" (Don Rodrigue), עיבוד לסיפור "אל סיד" מאת לואי גאלה (Louis Gallet) ואדוארד בלו (Édouard Blau). הוא ניגן גרסת פסנתר בפני קהל נבחר שכלל את הבריטון הראשי של האופרה ז'אן-בטיסט פור (Jean-Baptiste Faure), בתקווה שאישורו של הזמר עשוי להשפיע על מנהלי האופרה להעלות את היצירה. עם זאת, בלילה שבין 28–29 באוקטובר, האופרה נשרפה עד היסוד; המנהלים, בתוך דאגות דחופות אחרות, הניחו את "דון רודריג" בצד. היא מעולם לא הושלמה; ביזה עיבד מאוחר יותר נושא מהמערכה האחרונה שלה כבסיס לאוברטורה שלו משנת 1875, "פטרי" (Patrie).

כרמן

אדולף דה לוון (Adolphe de Leuven), מנהל שותף של האופרה-קומיק שהתנגד בצורה המרה ביותר לפרויקט "כרמן", התפטר בתחילת 1874, ובכך הסיר את המחסום העיקרי להפקת היצירה. ביזה סיים את התווים במהלך הקיץ והיה מרוצה מהתוצאה: "כתבתי יצירה שהיא כולה בהירות וחיוניות, מלאה בצבע ומלודיה". המצו-סופרן הנודעת סלסטין גאלי-מאריה (Célestine Galli-Marié) (הידועה מקצועית כ"גאלי-מאריה") נשכרה לשיר את התפקיד הראשי. לדברי דין, היא הייתה מרוצה מהתפקיד כפי שביזה היה מרוצה מהתאמתה אליו. היו שמועות שהוא והזמרת ניהלו רומן קצר; יחסיו עם ז'נבייב היו מתוחים בתקופה זו, והם חיו בנפרד במשך כמה חודשים.

כשהחלו החזרות באוקטובר 1874, התזמורת נתקלה בקשיים עם התווים, ומצאה חלקים מסוימים כבלתי ניתנים לנגינה. המקהלה הצהירה גם היא שחלק מהמוזיקה שלה בלתי אפשרית לשירה, והייתה מזועזעת מכך שהם צריכים לפעול כיחידים, לעשן ולהילחם על הבמה במקום רק לעמוד בשורה. ביזה נאלץ גם להתמודד עם ניסיונות נוספים באופרה-קומיק לשנות חלקים מהפעולה שהם ראו כלא הולמים. רק כאשר הזמרים המובילים איימו לפרוש מההפקה, הנהלת התיאטרון ויתרה. פתרון סוגיות אלו עיכב את ליל הבכורה עד 3 במרץ 1875, בבוקרו הוכרז, במקרה, מינויו של ביזה לאביר לגיון הכבוד.

בין הדמויות המוזיקליות המובילות בבכורה היו ז'ול מאסנה, קאמי סן-סנס ושארל גונו. ז'נבייב, שסבלה ממורסה בעין ימין, לא יכלה להיות נוכחת. ההופעה הראשונה של האופרה נמשכה ארבע שעות וחצי; המערכה האחרונה לא החלה עד אחרי חצות. לאחר מכן, מאסנה וסן-סנס בירכו, גונו פחות. לפי עדות אחת, הוא האשים את ביזה בגניבה ספרותית: "ז'ורז' שדד אותי! הוצא את המנגינות הספרדיות ושלי מהתווים ולא נשאר דבר לזכותו של ביזה מלבד הרוטב שמסווה את הדג". רוב התגובות בעיתונות היו שליליות, והביעו מבוכה מכך שהגיבורה הייתה פתיינית חסרת מוסר במקום אישה של מעלה. הביצוע של גאלי-מאריה תואר על ידי מבקר אחד כ"התגלמות ממש של החטא". אחרים התלוננו על מחסור במלודיה ועשו השוואות לא מחמיאות עם התפריט המסורתי של האופרה-קומיק של אובר (Auber) ובואלדייה (Boieldieu). לאון אסקודייה (Léon Escudier) ב-"L'Art musical" כינה את המוזיקה "קהה ועמומה... האוזן מתעייפת מלחכות לקדנציה שלעולם לא מגיעה". עם זאת, היו שבחים מהמשורר תאופיל גוטייה (Théodore de Banville), שהריע לביזה על הצגת דרמה עם גברים ונשים אמיתיים במקום "בובות" האופרה-קומיק הרגילות. תגובת הציבור הייתה צוננת, וביזה השתכנע עד מהרה בכישלונה: "אני צופה כישלון חרוץ וחסר תקווה".

### מחלה ומוות

ברוב חייו, ביזה סבל ממחלת גרון חוזרת. מעשן כבד, ייתכן שהוא פגע בבריאותו עוד יותר על ידי עבודת יתר במהלך אמצע שנות ה-60 של המאה ה-19, כאשר עמל על תתיעוקי מוציאים לאור עד 16 שעות ביום. ב-1868 הוא הודיע לגלבר שהוא היה חולה מאוד עם מורסות בקנה הנשימה: "סבלתי כמו כלב". ב-1871, ושוב ב-1874, בעת שהשלים את "כרמן", הוא הושבת על ידי התקפים קשים של מה שתיאר כ"אנגינת גרון", וסבל מהתקף נוסף בסוף מרץ 1875. באותה עת, מדוכא מהכישלון הברור של "כרמן", ביזה התאושש לאט וחלה שוב במאי. בסוף החודש הוא נסע לבית החופשות שלו בבוז'יבל (Bougival) ובהרגישו מעט טוב יותר, יצא לשחייה בנהר הסן. ביום המחרת, 1 ביוני, הוא סבל מחום גבוה וכאב, שבעקבותיהם הגיע התקף לב לכאורה. נראה היה שהוא מתאושש זמנית, אך בשעות המוקדמות של 3 ביוני, יום נישואיו, הוא סבל מהתקף שני קטלני. הוא היה בן 36.

הפתאומיות של מותו של ביזה, והמודעות למצבו הנפשי המדוכא, הזינו שמועות על התאבדות. אף שהסיבה המדויקת למוות מעולם לא הוכרעה בוודאות, רופאים קבעו לבסוף את הסיבה כ"סיבוך לבבי של שיגרון מפרקים חריף". הידיעה על המוות הדהימה את עולם המוזיקה של פריז, ומכיוון שגאלי-מאריה הייתה נסערת מדי מכדי להופיע, הופעת "כרמן" באותו ערב בוטלה והוחלפה ב"הגברת הלבנה" (La dame blanche) של בואלדייה.

יותר מ-4,000 איש נכחו בהלוויה ב-5 ביוני, בכנסיית השילוש הקדוש (Église de la Sainte-Trinité), ממש מצפון לאופרה. אדולף ביזה הוביל את האבלים, שכללו את גונו, תומא, לודוביק הלוי, לאון הלוי ומאסנה. תזמורת, תחת ז'ול פאדלו, ניגנה את "פטרי", והנגן בעוגב אלתר פנטזיה על נושאים מתוך "כרמן". בקבורה שבאה לאחר מכן בבית הקברות פר לשז (Père Lachaise), נשא גונו את ההספד. הוא אמר שביזה נקטל בדיוק כשזכה להכרה כאמן אמיתי. לקראת סוף נאומו, גונו נשבר ולא היה מסוגל לשאת את סיומו. לאחר הופעה מיוחדת של "כרמן" באופרה-קומיק באותו לילה, העיתונות, שכמעט פה אחד גינתה את היצירה שלושה חודשים קודם לכן, הכריזה כעת על ביזה כמאסטר.

מוזיקה

### יצירות מוקדמות

יצירותיו המוקדמות ביותר של ביזה, בעיקר שירים וקטעי מקלדת שנכתבו כתרגילים, נותנים אינדיקציות מוקדמות לכוחו המתפתח ולכישרונותיו כמלודיסט. דין רואה עדות ביצירה לפסנתר "רומנסה ללא מילים" (Romance sans parole), שנכתבה לפני 1854, ל"חיבור של מלודיה, קצב וליווי" המאפיין את יצירותיו הבוגרות של ביזה. יצירתו התזמורתית הראשונה של ביזה הייתה אוברטורה שנכתבה ב-1855 בסגנון "וילהלם טל" של רוסיני. מבקרים מצאו אותה לא יוצאת דופן, אך הסימפוניה בדו מז'ור מאותה שנה זכתה לשבחים חמים על ידי פרשנים מאוחרים יותר שערכו השוואות חיוביות למוצרט ושומאן. לדעתו של דין, לסימפוניה יש "מעט יריבים ואולי אין נעלה ממנה ביצירתו של אף מלחין בגיל כה צעיר". המבקר ארנסט ניומן מציע שביזה עשוי היה לחשוב בתקופה זו שעתידו טמון בתחום המוזיקה האינסטרומנטלית, לפני ש"קול פנימי" (והנסיבות של עולם המוזיקה הצרפתי) הפנו אותו לכיוון הבמה.

### יצירות תזמורתיות, לפסנתר וקוליות

לאחר הסימפוניה בדו מז'ור המוקדמת שלו, התפוקה התזמורתית הטהורה של ביזה דלה. הסימפוניה "רומא" שעליה עמל יותר משמונה שנים מושוות לרעה, לדעתו של דין, לקודמתה הצעירה. היצירה, אומר דין, חבה משהו לגונו ומכילה קטעים המזכירים את ובר ומנדלסון. עם זאת, דין טוען שהיצירה סובלת מארגון לקוי ומעודף של מוזיקה יומרנית; הוא מכנה אותה "החטאה". יצירתו התזמורתית הבוגרת האחרת של ביזה, האוברטורה "פטרי", נדחית באופן דומה: "אזהרה נוראית על הסכנה שבערבוב אמנות עם פטריוטיות".

המוזיקולוג יו מקדונלד (Hugh Macdonald) טוען שהמוזיקה התזמורתית הטובה ביותר של ביזה נמצאת בסוויטות שהוא הפיק מתוך 12 התנועות של "משחקי ילדים" לפסנתר בארבע ידיים (1871) והמוזיקה למחזה של דודה "ארלזן" (1872): "משחקים" הניבו את הסוויטה הקטנה של 1873, שיש לה חמש תנועות (מארש—ערש—אימפרומפטו—דואט—גאלופ), בעוד המוזיקה למחזה הניבה שתי סוויטות, אחת משנת הבכורה שנערכה על ידי ביזה (פרלוד—מינואט—אדג'יטו—קריון) והשנייה מ-1879 שנערכה לאחר מותו על ידי גיר (פסטורלה—אינטרמצו—מינואט—פנדול). לדברי מקדונלד, בכל השלוש מדגים ביזה בגרות של סגנון, שלו היה חי זמן רב יותר, עשויה הייתה להיות הבסיס ליצירות תזמורתיות גדולות בעתיד.

יצירותיו של ביזה לפסנתר לא נכנסו לרפרטואר של פסנתרני קונצרטים ובדרך כלל קשות מדי עבור חובבים לניסיון. היוצא מן הכלל הוא סוויטת הדואט "משחקי ילדים" המתוארת לעיל; כאן נמנע ביזה מהקטעים הווירטואוזיים השולטים כל כך במוזיקת הסולו שלו. קטעי הסולו המוקדמים נושאים את השפעתו של שופן; יצירות מאוחרות יותר, כגון ה"וריאציות הכרומטיות" (Variations chromatiques) או ה"ציד הפנטסטי" (Chasse fantastique), חבות יותר לליסט.

רוב השירים של ביזה נכתבו בתקופה 1866–1868. דין מגדיר את החולשות העיקריות בשירים אלו כחזרה חסרת דמיון על אותה מוזיקה לכל בית, ונטייה לכתוב לתזמורת במקום לקול. חלק גדול מהמוזיקה הקולית הגדולה של ביזה אבד; ה"טה דאום" המוקדם, שנשתמר במלואו, נדחה על ידי דין כ"יצירה אומללה [ש]רק ממחישה את חוסר ההתאמה של ביזה לכתוב מוזיקה דתית".

### יצירות דרמטיות

האופרה המוקדמת במערכה אחת של ביזה "דוקטור מיראקל" מספקת את הסימנים הברורים הראשונים להבטחה שלו בז'אנר זה, המוזיקה הנוצצת שלה כוללת, לדעתו של דין, "מגעים מאושרים רבים של פרודיה, תזמור ואפיון קומי". ניומן תופס עדות להישגיו המאוחרים של ביזה ברבות מיצירותיו המוקדמות ביותר: "שוב ושוב אנו נתקלים במגע כזה או אחר בהן שרק מוזיקאי עם שורש דרמטי של העניין בו יכול היה להשיג". עד "כרמן", עם זאת, ביזה לא היה מהפכן ביסודו בתיאטרון המוזיקלי. הוא כתב את רוב האופרות שלו במסורות של האופרה האיטלקית והצרפתית שנוסדו על ידי כאלה כמו דוניצטי, רוסיני, ברליוז, גונו ותומא. מקדונלד מציע שטכנית, הוא התעלה על כולם, עם תחושה לקול האנושי שמשתווה לזו של מוצרט.

ב"דון פרוקופיו", ביזה עקב אחרי המכשירים השגרתיים של האופרה האיטלקית כפי שהם מאופיינים על ידי דוניצטי ב"דון פסקואלה", יצירה שהיא דומות לה מאוד. עם זאת, האידיום המוכר שזור בנגיעות מקוריות שבהן טביעות האצבע של ביזה מופיעות ללא טעות. באופרה המשמעותית הראשונה שלו, "דולי הדייגים", הופרע ביזה על ידי ליברית משעמם ועלילה מייגעת; אף על פי כן, המוזיקה לדעתו של דין מתעלה לעיתים "הרבה מעל הרמה של האופרה הצרפתית בת זמננו". השגשוגים המקוריים הרבים שלה כוללים את ההקדמה לקבטינה "כמו בעבר בלילה האפל" (Comme autrefois dans la nuit sombre) המנוגנת על ידי שתי קרנות צרפתיות מעל רקע צ'לו, אפקט שבמילותיו של המנתח הרווה לקומב (Hervé Lacombe), "מהדהד בזיכרון כמו תרועת חצוצרה שאבדה ביער מרוחק". בעוד שהמוזיקה של "דולי הדייגים" היא אטמוספרית ומעוררת עמוקות את התפאורה המזרחית של האופרה, ב"הנערה היפה מפרת'", ביזה לא עשה ניסיון להכניס צבע או מצב רוח סקוטי, אם כי התזמור כולל נגיעות דמיוניות מאוד כגון להקה נפרדת של כלי נשיפה מעץ וכלי קשת במהלך סצנת הפיתוי במערכה השלישית של האופרה.

מתוך יצירותיו הבלתי גמורות של ביזה, מקדונלד מדגיש את "גביע המלך מתולה" כנותנת סימנים ברורים לכוח שיגיע לשיא ב"כרמן" ומציע שאילו "קלריסה הארלו" ו"גריזלידיס" היו מושלמות, המורשת של ביזה הייתה "עשירה לאין ערוך". ככל שביזה התרחק מהמוסכמות המוזיקליות המקובלות של האופרה הצרפתית, הוא נתקל בעוינות ביקורתית. במקרה של "ג'מילה", שוב עלתה האשמת ה"וגנריזם", כאשר הקהל התקשה להבין את מקוריות התווים; רבים מצאו את המוזיקה יומרנית ומונוטונית, חסרת קצב ומלודיה כאחד. לעומת זאת, דעת הביקורת המודרנית כפי שהובעה על ידי מקדונלד היא ש"ג'מילה" היא "יצירה קסומה באמת, מלאה בנגיעות המצאתיות, במיוחד של צבע כרומטי."

ראלף פ. לוק (Ralph P. Locke), במחקרו על מקורותיה של "כרמן", מפנה תשומת לב לעוררות המוצלחת של ביזה של ספרד האנדלוסית. גרוט, ב"היסטוריה של המוזיקה המערבית", משבח את החיוניות הקצבית והמלודית יוצאת הדופן של המוזיקה, ואת יכולתו של ביזה להשיג את האפקט הדרמטי המקסימלי בצורה הכלכלית ביותר. בין התומכים המוקדמים של האופרה היו צ'ייקובסקי, ברהמס, ובמיוחד וגנר, שהעיר: "הנה, תודה לאל, סוף סוף לשינוי מישהו עם רעיונות בראשו". תומך נוסף ביצירה היה פרידריך ניטשה, שטען שהוא מכיר אותה בעל פה; "זו מוזיקה שלא מתיימרת לעומק, אבל היא מענגת בפשטותה, כל כך לא מעושה וכנה". בהסכמה רחבה, "כרמן" מייצגת את הגשמת התפתחותו של ביזה כמאסטר של דרמה מוזיקלית ואת שיאו של ז'אנר האופרה קומיק.