ג'ורג' ויפל: הפתולוג שהאכיל תרופה לכלבים
הפריצה הגדולה של ג'ורג' הויט ויפל לא הגיעה ממיטת חולים. היא הגיעה ממכלאה: סדרה של כלבים שנועדו במכוון להיות אנמיים על ידי דימום מבוקר, ולאחר מכן קיבלו תזונות שונות כדי לראות אילו מזונות בנו מחדש את דמם הכי מהר. כבד טרי ניצח בהפרש גדול. ניסוי אחד זה, שדרש סבלנות, נתן לשני רופאים אחרים את החלק החסר שהם צריכים כדי להפוך מחלת דם קטלנית באופן אחיד, אנמיה טרשית, למחלה ניתנת לטיפול — והעניק לוויפל חלק בפרס נובל לשנת 1934 על עבודה שמעולם לא ביצע ישירות על מטופל אנושי.
אובדן ועצמאות בניו המפשייר
ויפל נולד ב-28 באוגוסט 1878, באשלנד, ניו המפשייר, לרופא אשלי קופר ויפל ופרנס אנה הויט. אביו מת מדלקת ריאות או טיפוס לפני שג'ורג' מלא שנתיים, ושני סביו מתו לפני שהיה בן שלוש; הוא גדל אצל אמו וסבתו, שהטמיעו בו אתיקה של עבודה קשה וחינוך ששרדה את האובדנים של ילדותו המוקדמת. הוא למד באקדמי פיליפס באנדובר לפני שנכנס לאוניברסיטת ייל, שם סיים ב-1900 עם תואר שני בהצטיינות, התחרה כמתעמל וחותר זוכה פרסים, והונחה על ידי הביוכימאים ראסל הנרי צ'יטנדן ולפאייט מנדל — חשיפה מוקדמת למשמעת של ביוכימיה תזונתית שהגדירה את קריירתו המאוחרת. לאחר שנה של הוראת מתמטיקה, מדעים וספורט בבית ספר צבאי באוסינינג, ניו יורק, הוא נכנס לבית הספר לרפואה של ג'ונס הופקינס, וקיבל את תואר הדוקטור לרפואה שלו ב-1905 תחת הדרכתם של ויליאם ולץ', יוג'ין אופי וויליאם מקאלום.
מפנמה לפתולוגיה
ויפל בילה כמעט עשור בג'ונס הופקינס, עלה ממשרת עוזר לפרופסור חבר בפתולוגיה, עם שנה מעצבת בבית החולים אנקון בפנמה שבה למד מחלות טרופיות ומסעות מחקר נוספים להיידלברג ווינה לחקר תפקוד הכבד ואנמיה — שני הנושאים שיעסיקו את שארית חייו המדעיים. ב-1914 הוא עבר לבית הספר לרפואה החדש שנוסד באוניברסיטת קליפורניה, סן פרנסיסקו, כפרופסור לרפואת מחקר ומנהל קרן הופר למחקר רפואי, ושימש מאוחר יותר כדיקן. ב-1921 הוא קיבל את המשרה שתגדיר את מורשתו המוסדית: דיקן המייסד של בית הספר לרפואה החדש באוניברסיטת רוצ'סטר, שקלט את סטודנטיו הראשונים ב-1925. הוא הוביל אותו עד 1953 ונשאר פרופסור שם עד 1955, והפך לחתן פרס נובל הראשון הקשור לאוניברסיטה. מורשת זו נושאת כתם חמור: כדיקן, ויפל דחה באופן מוחלט מועמדים אפרו-אמריקאים לבית הספר לרפואה במכתב תבניתי, נוהג שנמשך עד 1939, כאשר בית הנבחרים של מדינת ניו יורק מצא אותו במפר את חוק אי האפליה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ניסויי הכבד
החל מסביבות 1925, ויפל ביצע סדרה מסודרת של ניסויים בהם כלבים נעשו אנמיים קשות באמצעות דימום מבוקר חוזר, ולאחר מכן קיבלו תזונות שונות כדי למדוד כמה מהר ספירת תאי הדם האדומים שלהם התאוששה. כבד טרי הביא התאוששות מהירה בהרבה מכל מזון אחר שנוסה, כאשר רקמות חיות אחרות ו, באופן בולט, אגסים מבושלים הראו גם הם תועלת. זו הייתה עבודה חלוצית לא משום שטיפלה ישירות במחלה אנושית, אלא משום שהדגימה, בצורה קפדנית וניתנת לשחזור, שתזונה לבדה יכולה להפוך אנמיה חמורה — ראיה שג'ורג' מינוט וויליאם מרפי השתמשו אז כדי לתכנן ולבצע ניסויים קליניים שהפכו אנמיה טרשית, שהייתה עד אז גזר דין מוות, למצב ניתן לניהול עם תזונה עשירה בכבד. קריירת המחקר של ויפל עצמו השתרעה הרבה מעבר לממצא יחיד זה: הוא זיהה את קיבולתו כמעט בלתי מוגבלת של הכבד לרגנרציה תאית, מצא את האתר של סינתזת פיברינוגן, פיתח מנגנונים של מטבוליזם של פיגמנט מרה וצהבת, למד מטבוליזם של המוגלובין וויסות ברזל, ופיתח נוסחאות של חומצות אמינו להזנה תוך ורידית שנותרו סטנדרט קליני. מחלת מעי נדירה שאפיין, המאופיינת בזיהום חיידקי ובספיגת שומן לקויה, נקראה מאוחר יותר מחלת ויפל לכבודו.
הפרס, מחולק בכוונה
ב-1934, ויפל חלק את פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה עם מינוט ומרפי "על גילוייהם בנוגע לטיפול בכבד במקרים של אנמיה." זו הייתה חלוקה מחושבת, שלוש-צדדית, ששיקפה חלוקת עבודה אמיתית: ויפס סיפק את ההוכחה במודל בעלי חיים לעקרון, מינוט תכנן את היישום הקליני, ומרפי עזר לבצע את הניסויים האנושיים אישרו אותו. ויפל עצמו, בזיכרונותיו המאוחרים, הדגיש את הממצא בפשטות: "התוספת היעילה ביותר לתזונה הייתה כבד טרי עצמו." מחוץ למעבדה, ויפל ייחס ילדות בחוץ — ציד, דיג, מחנאות, פדלינג, סקי למרחקים — לעיצוב המשמעת והסיבולת מאחורי קריירתו, כשהוא כותב שהעיסוקים האלה היו "חלק חיוני מחיי" ומייחס אותם כתורמים להצלחה המקצועית שלו. הוא נישא לקתרין בול וורינג מצ'ארלסטון, דרום קרוליינה, ב-1914, ולזוג היו שני ילדים. שותפת המחקר הארוכת השנים שלו, פרידה רובשייט-רובינס, עבדה לצדו במשך עשורים במה שעמיתיה כינו מאוחר יותר אחת משותפויות היצירתיות הגדולות ברפואה, אם כי על פי המוסכמות של התקופה היא קיבלה הרבה פחות קרדיט ציבורי מכפי שתרומתה ראויה.
למה ג'ורג' נקרא גאון
הגאונות של ויפל הייתה ניסיונית ולא קלינית: הוא מעולם לא טיפל במטופל עם אנמיה טרשית בכבד בעצמו, וההחלטה של ועדת נובל לחלוק את הפרס בין שלושה אנשים מכירה שתרומתו, אם כי חיונית, הייתה חלק אחד מגילוי גדול יותר. מה שמבדיל את עבודתו היא קפדנות מודל בעלי החיים עצמו — הגרימה המכוונת של אנמיה, הבדיקה המסודרת של התזונות, המדידה הקפדנית של ההתאוששות — מתודולוגיה מדויקת מספיק שמינוט ומרפי יכלו לתרגם אותה ישירות לפרוטוקול טיפול אנושי עם ביטחון שזה יעבוד, וזה עבד. זו צורה ספציפית וממושמעת שלדמיון מדעי: עיצוב ניסוי שתוצאותיו אמינות מספיק כדי שאחר יוכל להמר על חיי מטופל. הסיבוך הכנה הוא שהממצא המשמעותי ביותר של ויפל, במונחים גולמיים, היה כמעט מביך בפשטותו — האכיל כלבים כבד, צפה בדמם מתאושש — וכוחו שכן לחלוטין במשמעת של עיצוב הניסוי והתרגום הקליני על ידי אחרים, לא בקפיצה תיאורטית מורכבת כלשהי.
מורשת
ויפל מת ב-1 בפברואר 1976, בגיל 97, לאחר שכתב או כתב במשותף יותר משלוש מאות פרסומים מדעיים ובנה, מאפס, בית ספר לרפואה שהכשיר דורות של רופאים אחריו. הוא כתב באוטוביוגרפיה שלו שהוא מקווה להיזכר פשוט כמורה, ומרכז הרפואה של אוניברסיטת רוצ'סטר שהקים עדיין עומד כחצי העמיד יותר של מורשתו — מוסד שנבנה על ידי אדם שגילויו המפורסם ביותר החל, בצורה לא גלמית, עם קערה של כבד טרי ומחלקה של כלבים אנמיים.