ז'ורז' באטאי: פילוסוף של עודף וחריגה
ז'ורז' באטאי (Georges Bataille) בילה את חייו המקצועיים כספרן, כשהוא מקטלג מדליות ומטבעות בספרייה הלאומית בפריז בשעות היום, בעוד שבלילות – תחת שמות בדויים כמו "לורד אוש" (Lord Auch) ו"פייר אנג'ליק" (Pierre Angélique) – כתב כמה מהיצירות הספרותיות והפילוסופיות החריגות ביותר של המאה העשרים. הוא הקים חברה סודית שנבנתה סביב סמל של אדם חסר ראש, והוא מת לאחר שבילה עשורים בשולי החיים האינטלקטואליים הצרפתיים, כשהוא זוכה להתעלמות רבה, בטרם הפך לאחד השמות המצוטטים ביותר בהם.
ילדות שעוצבה על ידי חורבן
באטאי נולד ב-10 בספטמבר 1897, בבייום (Billom), באזור אוברן שבצרפת, בנם של גובה המסים ז'וזף-אריסטיד באטאי ואשתו אנטואנט-אגלאה טורנארד. אביו סבל מעגבת, ועד שז'ורז' היה ילד קטן, המחלה הותירה אותו משותק, עיוור ולבסוף חולה נפש. אמו, לפי מספר עדויות, סבלה מהתמוטטות רגשית תחת העומס. כאשר חיילים גרמנים התקדמו לעבר בית המשפחה בריימס במהלך מלחמת העולם הראשונה, באטאי הנער נמלט עם אמו והשאיר מאחור את אביו חסר האונים – מעשה של נטישה שביוגרפים מתייחסים אליו כאל פצע מכונן. הוא גדל ללא הקפדה דתית, התנצר לקתוליות ב-1914 ושקל לזמן קצר להצטרף לכמורה בטרם זנח את הנצרות בראשית שנות ה-20. התנודה הזו בין אדיקות לשלילתה האלימה תחזור על עצמה לאורך הגותו הבוגרת.
הוכשר כארכיונאי, לא כפילוסוף
באטאי מעולם לא החזיק בקתדרה לפילוסופיה באוניברסיטה ולא היו לו תארים פורמליים בתחום. במקום זאת, הוא הוכשר בבית הספר הלאומי לעיטורים (École Nationale des Chartes), בית הספר היוקרתי בפריז לארכיונאים, וסיים את לימודיו ב-1922 עם תזה המשחזרת שיר ימי-ביניימי, L'Ordre de chevalerie, מתוך שמונה כתבי יד ששרדו. לאחר מכן למד תקופה קצרה במדריד לפני שהשתקע בקריירה של קטלוג מדליות ומטבעות בספרייה הלאומית, שם עבד מ-1924 עד 1942, ולימים הפך למנהל הספרייה באורליאן ב-1951. אלו היו חיים מקצועיים לא זוהרים שהתנהלו, כמעט בסתר, לצד גוף עבודה שונה לחלוטין – רומנים פורנוגרפיים, מסות על הקרבה ובזבוז, וויכוח מתמשך עם כמעט כל זרם מרכזי בהגות הצרפתית שסביבו.
ניתוק מהסוריאליסטים
באטאי בא במגע עם החוג הסוריאליסטי של אנדרה ברטון (André Breton) באמצע שנות ה-20 אך מעולם לא השתלב בו בנוחות; ברטון החשיב אותו ל"אובססיבי" והדיר אותו, וב-1930 חתם באטאי על כרוז שתקף את ברטון ישירות. במקום זאת, הוא נמשך לפילוסוף הרוסי הגולה לב שסטוב (Lev Shestov), שהכיר לו את ניטשה, דוסטויבסקי ואפלטון, והוא סייע בהקמת המכללה לסוציולוגיה, קבוצה שחקרה את הקדוש, הטקסי והתסיסה הקולקטיבית בחיים החילוניים המודרניים. בשנות ה-30 הוא ארגן את "אצפאל" (Acéphale), חברה סודית שנקראה על שם דמות חסרת ראש שסימלה אותה – דחייה, פשוטו כמשמעו, של פילוסופיה רציונליסטית "מובילת ראש". לפי הדיווחים, חברים דנו בהקרבת אדם כטקס חניכה; איש מעולם לא התנדב לשמש כמוציא להורג, והקבוצה התפרקה לפני המלחמה. וולטר בנימין ביטל את האסתטיקה של החוג כ"טרום-פשיסטית".
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →החלק המקולל וכלכלת העודף
הרעיון בר-הקיימא ביותר של באטאי הוא ה"כלכלה הכללית" המוצגת בהחלק המקולל (1949): במקום להתייחס למחסור כעובדה הבסיסית של החיים הכלכליים, הוא טען שחברות מייצרות בהכרח עודף אנרגיה שאינן יכולות לספוג ביעילות, וכי עודף זה חייב להישרף – באמצעות אמנות, מותרות, מופע, מלחמה או הקרבה – בין אם חברה מתכננת זאת ובין אם לאו. בהתבסס על מנהג הפוטלאץ' (potlatch) של הילידים בצפון-מערב האוקיינוס השקט ועל המתנה של מרסל מוס (Marcel Mauss), הוא הפך את ההנחה שכלכלות מאורגנות סביב ייצור וצורך, והציע במקום זאת ש"הוצאה לא יצרנית" היא הדחף העמוק יותר. זהו טיעון שממשיך להיות מצוטט הרחק מחוץ לפילוסופיה, באנתרופולוגיה, בביקורת אמנות ובכלכלה.
בדיון כפילוסופיה
לצד המסות התיאורטיות שלו, כתב באטאי בדיון שנועד לזעזע: סיפור העין (Histoire de l'oeil, 1928), שפורסם תחת שם בדוי, מיזג אלימות מינית מפורשת עם סוג של אקסטזה דתית, ויצירות מאוחרות יותר כמו מאדאם אדוארדה וכחול הצהריים המשיכו את אותו מיזוג של האירוטי והקדוש. הוא לא התייחס לכך כנפרד מהפילוסופיה שלו; עבור באטאי, חריגה – הפרה מכוונת של טאבו – הייתה כשלעצמה צורה של מחשבה, דרך לגעת בגבולות שהתבונה לבדה לא יכלה להגיע אליהם. האירוטיקה (L'Érotisme, 1957) הפך את הטיעון למפורש, והתייחס לארוטיקה כאל מתקפה על הרציפות של העצמי, הדומה למיסטיקה דתית ולמוות.
חיים קשים ומוערכים בחסר
חייו האישיים של באטאי היו סוערים כמו רעיונותיו. הוא נישא לשחקנית סילביה מאקלס (Sylvia Maklès) ב-1928; הם התגרשו ב-1934, והיא נישאה מאוחר יותר לפסיכואנליטיקאי ז'אק לאקאן (Jacques Lacan), שעמו שמר באטאי על יחסים קרובים. הייתה לו מערכת יחסים אינטנסיבית עם קולט פניו (Colette Peignot), שנפטרה ב-1938, וב-1946 נישא לדיאן דה בוהרנה, עמה נולדה לו בת. הוא ייסד וערך את כתב העת Critique מ-1946 ועד מותו, פלטפורמה עבור הדור המתהווה של תיאורטיקנים צרפתים. ב-1955 אובחן כסובל מטרשת עורקים מוחית, אם כי לפי הדיווחים לא נאמר לו שהפרוגנוזה סופנית. הוא מת בפריז ב-8 ביולי 1962, בגיל 64.
מדוע ז'ורז' מכונה גאון
המקרה בעד גאונותו של באטאי נשען כמעט כולו על מקוריות מושגית ולא על שליטה טכנית או הכשרה פורמלית – לא היה לו תואר בפילוסופיה והוא בילה את הקריירה שלו כמקטלג מטבעות. מה שהוא הפיק במקום זאת היה סט של רעיונות – מטריאליזם בסיסי, הכלכלה הכללית, ריבונות באמצעות חריגה – שארגנו מחדש את האופן שבו הוגים מאוחרים ניגשו לכוח, בזבוז ותשוקה. מישל פוקו (Michel Foucault) כינה אותו "אחד הסופרים החשובים ביותר של המאה שלו", וז'אק דרידה (Jacques Derrida) בנה חלקים מהשיטה הדקונסטרוקטיבית שלו ישירות על המושג של באטאי לגבי חומר שמתנגד להיררכיה פילוסופית. פיליפ סולרס (Philippe Sollers), ז'וליה קריסטבה (Julia Kristeva) וג'ורג'ו אגמבן (Giorgio Agamben) כולם עבדו דרכו במפורש.
טענת הנגד הכנה היא משמעותית. באטאי היה, לפי עדות בני דורו, דמות שולית ולעתים מפוקפקת – פורנוגרף לא פחות מפילוסוף, שזוהה עם חברה סודית שפלרטטה עם האסתטיקה של הקרבה ומשכה האשמות של פרוטו-פשיזם. הטיעונים שלו מוצהרים לעתים קרובות במקום להיות מודגמים, יותר פרובוקציה מאשר הוכחה, והשפעתו לקחה עשורים עד שזכתה להכרה: הוא זכה להתעלמות רבה במהלך חייו והפך למרכזי בתיאוריה הצרפתית רק לאחר מותו, מונע על ידי דור של קוראים, במיוחד פוקו ודרידה, שמצאו בפרגמנטים שלו פילוסופיה שמישה שהוא עצמו מעולם לא סיסטמטיז.
מורשת
היצירות המלאות (Oeuvres complètes) של באטאי, המונות שנים-עשר כרכים, שפורסמו בין 1970 ל-1988, חתמו את מעמדו כאחת הדמויות החיוניות, אם כי הלא-נוחות, בחיים האינטלקטואליים הצרפתיים – ספרן במקצועו שאובססיותיו הפרטיות לגבי הקרבה, בזבוז וטאבו עיצבו מחדש את האופן שבו הפילוסופיה המאוחרת חשבה על כוח ותשוקה.