ג'ואקינו רוסיני
ג'ואקינו אנטוניו רוסיני (Gioachino Antonio Rossini; 29 בפברואר 1792 – 13 בנובמבר 1868) היה מלחין ומנצח איטלקי מהתקופה הקלאסית המאוחרת וראשית התקופה הרומנטית. בעוד שאת מרבית פרסומו קנה בזכות 39 האופרות שלו, הוא חיבר גם יצירות רבות למוזיקה קאמרית, לפסנתר ומעט מוזיקה דתית. הוא הציב סטנדרטים חדשים לאופרה הקומית והרצינית כאחד, לפני שפרש מהלחנה בהיקף גדול בשנות השלושים לחייו, בשיא הפופולריות שלו.
נולד בפזארו להורים מוזיקאים (אביו היה חצוצרן ואמו זמרת), רוסיני החל להלחין בגיל שתים-עשרה וקיבל חינוך בבית ספר למוזיקה בבולוניה. האופרה הראשונה שלו הועלתה בוונציה בשנת 1810 כשהיה בן 18. בשנת 1815 נשכר לכתיבת אופרות ולניהול תיאטראות בנאפולי. בתקופה שבין 1810 ל-1823, כתב 34 אופרות עבור הבמה האיטלקית שהועלו בוונציה, מילאנו, פרארה, נאפולי ובמקומות אחרים; פרודוקטיביות זו הצריכה גישה כמעט נוסחתית למרכיבים מסוימים (כמו פתיחות) ומידה מסוימת של השאלות עצמיות. בתקופה זו הפיק את יצירותיו הפופולריות ביותר, כולל האופרות הקומיות "האיטלקייה באלג'יר", "הספר מסביליה" (Il barbiere di Siviglia) ו"לה צ'נרנטולה", אשר הביאו לשיא את מסורת האופרה בופה (opera buffa) שירש מאמנים כמו וולפגנג אמדאוס מוצרט (Wolfgang Amadeus Mozart), דומניקו צ'ימרוזה (Domenico Cimarosa) וג'ובאני פאיזיילו (Giovanni Paisiello). הוא חיבר גם אופרות סריה (opera seria) כגון "טנקרדי", "אותלו" ו"סמירמידה". כולן זכו להערצה בשל החדשנות שלהן במלודיה, בצבע ההרמוני והתזמורתי ובצורה הדרמטית. בשנת 1824 חתם על חוזה עם האופרה של פריז, עבורה הפיק אופרה לציון הכתרתו של שארל העשירי, "המסע לריימס" (שמחצית מהמוזיקה שלה שימשה מאוחר יותר לאופרה הראשונה שלו בצרפתית, "הרוזן אורי"), גרסאות מתוקנות של שתיים מאופרותיו האיטלקיות, "המצור על קורינתוס" ו"משה", ובשנת 1829 את האופרה האחרונה שלו, "וילהלם טל".
פרישתו של רוסיני מהאופרה ב-40 השנים האחרונות לחייו מעולם לא הוסברה במלואה; גורמים תורמים עשויים היו להיות בריאות לקויה, העושר שהצלחתו הביאה לו, ועליית האופרה הגדולה (grand opera) תחת מלחינים כמו ג'אקומו מאיירבר (Giacomo Meyerbeer). מתחילת שנות ה-30 של המאה ה-19 ועד 1855, כאשר עזב את פריז והשתקע בבולוניה, הלחין רוסיני מעט יחסית. עם שובו לפריז ב-1855 התפרסם בזכות הסלונים המוזיקליים שקיים בשבתות, שבהם ביקרו בקביעות מוזיקאים וחוגים אמנותיים ואופנתיים של פריז, ועבורם כתב את היצירות המשעשעות "חטאי זקנה" (Péchés de vieillesse). בין האורחים היו פרנץ ליסט (Franz Liszt), אנטון רובינשטיין (Anton Rubinstein), ג'וזפה ורדי (Giuseppe Verdi), מאיירבר ויוזף יואכים (Joseph Joachim). יצירתו החשובה האחרונה של רוסיני הייתה "המיסה הקטנה והחגיגית" (Petite messe solennelle) משנת 1863.
חיים וקריירה
### חיים מוקדמים
רוסיני נולד ב-29 בפברואר 1792 בפזארו, עיר בחוף הים האדריאטי של איטליה שבאותה עת הייתה חלק ממדינת האפיפיור. הוא היה בנם היחיד של ג'וזפה רוסיני, חצוצרן ונגן קרן יער, ואשתו אנה, לבית גווידאריני, תופרת במקצועה, בת של אופה. ג'וזפה רוסיני היה מקסים אך אימפולסיבי וחסר אחריות; נטל פרנסת המשפחה וגידול הילד נפל בעיקר על אנה, בעזרת אמה וחמותה. סטנדל (Stendhal), שפרסם ביוגרפיה צבעונית על רוסיני ב-1824, כתב:
> חלקו של רוסיני מאביו היה הירושה המולדת האמיתית של איטלקי: מעט מוזיקה, מעט דת, וכרך של אריוסטו. שאר חינוכו הופקד בידי בית הספר הלגיטימי של נעורי הדרום: החברה של אמו, זמרות צעירות בלהקה, אותן פרימדונוֹת לעתיד, והרכילויות של כל כפר שדרכו עברו. אלה נעזרו ושופרו על ידי הספר המוזיקאי ושומר בית הקפה חובב החדשות של הכפר האפיפיורי.
ג'וזפה נכלא לפחות פעמיים: פעם אחת ב-1790 בשל אי-ציות לרשויות המקומיות בסכסוך על עבודתו כחצוצרן העיר; וב-1799 ו-1800 בשל פעילות רפובליקנית ותמיכה בחיילי נפוליאון נגד תומכיו האוסטרים של האפיפיור. ב-1798, כשרוסיני היה בן שש, החלה אמו בקריירה כזמרת מקצועית באופרה קומית, ולמשך מעט יותר מעשור זכתה להצלחה ניכרת בערים כמו טריאסטה ובולוניה, לפני שקולה הבלתי-מאומן החל להיחלש.
בשנת 1802 עברה המשפחה ללוגו, ליד רוונה, שם קיבל רוסיני חינוך בסיסי טוב באיטלקית, לטינית וחשבון, כמו גם במוזיקה. הוא למד קרן יער עם אביו ומוזיקה אחרת עם כומר, ג'וזפה מאלרבה, שספרייתו הענפה הכילה יצירות מאת היידן ומוצרט, שהיו מעט מוכרים באיטליה באותה עת, אך היוו השראה עבור רוסיני הצעיר. הוא היה לומד מהיר, ובגיל שתים-עשרה כבר הלחין סדרה של שש סונטות לארבעה כלי מיתר, שבוצעו תחת חסותו של פטרון עשיר בשנת 1804. שנתיים לאחר מכן התקבל לליצ'או מוזיקלה (Liceo Musicale) בבולוניה, שנפתח לאחרונה, שם למד בתחילה שירה, צ'לו ופסנתר, והצטרף לשיעורי ההלחנה זמן קצר לאחר מכן. הוא כתב כמה יצירות משמעותיות בתקופת לימודיו, כולל מיסה וקנטטה, ולאחר שנתיים הוזמן להמשיך את לימודיו. הוא דחה את ההצעה: המשטר האקדמי הנוקשה של הליצ'או העניק לו טכניקת הלחנה מוצקה, אך כפי שמציין הביוגרף שלו ריצ'רד אוסבורן, "האינסטינקט שלו להמשיך את חינוכו בעולם האמיתי לבסוף גבר".
בעודו בליצ'או, הופיע רוסיני בציבור כזמר ועבד בתיאטראות כרפיטיטור (מדריך זמרים) וכסולן מקלדת. בשנת 1810, לבקשת הטנור הפופולרי דומניקו מומבלי, כתב את הפרטיטורה האופראית הראשונה שלו, דרמה סריה בשתי מערכות, "דמטריו ופוליביו", ללברית מאת אשתו של מומבלי. היצירה הועלתה בפומבי ב-1812, לאחר הצלחותיו הראשונות של המלחין. רוסיני והוריו הגיעו למסקנה שעתידו טמון בהלחנת אופרות. המרכז האופראי העיקרי בצפון-מזרח איטליה היה ונציה; תחת הדרכתו של המלחין ג'ובאני מורנדי, ידיד המשפחה, עבר לשם רוסיני בסוף 1810, כשהיה בן שמונה-עשרה.
### אופרות ראשונות: 1810–1815
האופרה הראשונה של רוסיני שהועלתה על הבמה הייתה "שטר הנישואין", קומדיה במערכה אחת, שהוצגה בתיאטרון הקטן סן מויזה בנובמבר 1810. היצירה זכתה להצלחה גדולה, ורוסיני קיבל סכום שנראה לו אז ניכר: "ארבעים סקודי – סכום שמעולם לא ראיתי מקובץ יחד". מאוחר יותר תיאר את הסן מויזה כתיאטרון אידיאלי למלחין צעיר הלומד את מלאכתו – "הכל נטה להקל על הופעת הבכורה של מלחין מתחיל": לא היה בו מקהלה, והרכב קטן של סולנים; הרפרטואר העיקרי שלו כלל אופרות קומיות במערכה אחת (farse), שהועלו עם תפאורה צנועה וחזרות מינימליות. רוסיני המשיך את הצלחת היצירה הראשונה שלו עם שלוש פארסות נוספות לבית התיאטרון: "ההונאה המאושרת" (1812), "סולם המשי" (1812) ו"האדון ברוסקינו" (1813).
רוסיני שמר על קשריו עם בולוניה, שם רשם בשנת 1811 הצלחה בניצוח על "העונות" של היידן, וכישלון עם האופרה המלאה הראשונה שלו, "הטעות המוזרה". הוא עבד גם עבור בתי אופרה בפרארה וברומא. באמצע 1812 קיבל הזמנה מלה סקאלה במילאנו, שם הקומדיה שלו בשתי מערכות "אבן הבוחן" רצה במשך חמישים ושלושה ביצועים, תקופה ניכרת לזמנו, שהביאה לו לא רק תועלת כספית, אלא גם פטור משירות צבאי ותואר "מאסטרו די קארטלו" (maestro di cartello) – מלחין ששמו על כרזות הפרסום הבטיח אולם מלא. בשנה שלאחר מכן, האופרה סריה הראשונה שלו, "טנקרדי", הצליחה בלה פניצ'ה בוונציה, ואפילו יותר בפרארה, עם סוף טרגי משוכתב. הצלחת "טנקרדי" הפכה את שמו של רוסיני למפורסם בעולם; הפקות של האופרה הגיעו ללונדון (1820) וניו יורק (1825). שבועות ספורים לאחר "טנקרדי", רשם רוסיני הצלחה קופתית נוספת עם הקומדיה שלו "האיטלקייה באלג'יר", שהולחנה בחופזה רבה והוקרנה בבכורה במאי 1813.
1814 הייתה שנה פחות מדהימה עבור המלחין העולה, כשלא "הטורקי באיטליה" ולא "סיג'יסמונדו" ריצו את הקהל המילנזי או הוונציאני, בהתאמה. 1815 סימנה שלב חשוב בקריירה של רוסיני. במאי עבר לנאפולי, כדי לקבל את תפקיד מנהל המוזיקה של התיאטראות המלכותיים. אלה כללו את תיאטרו די סן קרלו, בית האופרה המוביל של העיר; מנהלו דומניקו ברבאיה עתיד היה להשפיע משמעותית על הקריירה של המלחין שם.
### נאפולי ו"הספר": 1815–1820
הממסד המוזיקלי של נאפולי לא קיבל מיד את רוסיני בזרועות פתוחות, שכן נתפס כפולש למסורות האופראיות היקרות ללבם. העיר הייתה פעם בירת האופרה של אירופה; זיכרו של צ'ימרוזה היה נערץ ופאיזיילו עוד היה בחיים, אך לא היו מלחינים מקומיים בעלי שיעור קומה שילכו בעקבותיהם, ורוסיני כבש במהרה את הקהל ואת המבקרים. היצירה הראשונה של רוסיני עבור הסן קרלו, "אליזבטה, מלכת אנגליה", הייתה דרמה מוזיקלית בשתי מערכות, שבה השתמש מחדש בחלקים משמעותיים מיצירותיו המוקדמות, שהיו לא מוכרים לקהל המקומי. חוקרי רוסיני פיליפ גוסט ופטרישיה בראונר כותבים: "זה כאילו שרוסיני רצה להציג את עצמו בפני הקהל הנאפוליטני על ידי הצגת מבחר מהמוזיקה הטובה ביותר מאופרות שלא סביר שיועלו מחדש בנאפולי". האופרה החדשה התקבלה בהתלהבות עצומה, וכך גם הבכורה הנאפוליטנית של "האיטלקייה באלג'יר", ומעמדו של רוסיני בנאפולי הובטח.
לראשונה, רוסיני היה מסוגל לכתוב בקביעות עבור להקה קבועה של זמרים מהשורה הראשונה ותזמורת מצוינת, עם חזרות הולמות, ולוחות זמנים שלא חייבו הלחנה בחיפזון כדי לעמוד במועדים. בין 1815 ל-1822 הלחין שמונה-עשרה אופרות נוספות: תשע לנאפולי ותשע לבתי אופרה בערים אחרות. ב-1816, עבור תיאטרו ארגנטינה ברומא, הלחין את האופרה שעתידה הייתה להפוך לידועה ביותר שלו: "הספר מסביליה". כבר הייתה אופרה פופולרית בשם זה מאת פאיזיילו, והגרסה של רוסיני קיבלה במקור את שמו של גיבורה, "אלמאוויווה". למרות ערב בכורה לא מוצלח, עם תקלות על הבמה וחברים רבים בקהל שהיו פרו-פאיזיילו ואנטי-רוסיני, האופרה הפכה במהרה להצלחה, ועד לעלייתה המחודשת הראשונה בבולוניה כעבור כמה חודשים, היא פורסמה בשמה האיטלקי הנוכחי והאפילה במהירות על גרסתו של פאיזיילו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →האופרות של רוסיני עבור תיאטרו סן קרלו היו משמעותיות, בעיקר יצירות רציניות. ה"אותלו" שלו (1816) עורר את לורד ביירון לכתוב: "הם צלבו את אותלו לאופרה: מוזיקה טובה, אך נוגה – אבל לגבי המילים!" עם זאת, היצירה הוכיחה את עצמה כפופולרית בדרך כלל והחזיקה מעמד על הבמה בהעלאות רבות עד שהוצללה על ידי הגרסה של ורדי, שבעה עשורים לאחר מכן. בין יצירותיו האחרות לבית זה היו "משה במצרים", המבוססת על הסיפור המקראי של משה ויציאת מצרים (1818), ו"העלמה מהאגם", על פי שירו של סר וולטר סקוט (1819). עבור לה סקאלה כתב את האופרה סמי-סריה "העורבנית הגנבת" (1817), ועבור רומא את גרסתו לסיפור סינדרלה, "לה צ'נרנטולה" (1817). ב-1817 הגיע הביצוע הראשון של אחת מהאופרות שלו ("האיטלקייה") בתיאטרון האיטלקי (Théâtre-Italien) בפריז; הצלחתה הובילה להעלאת אופרות נוספות שלו שם, ולבסוף לחוזה שלו בפריז מ-1824 עד 1830.
רוסיני שמר על חייו הפרטיים ככל האפשר, אך היה ידוע בחולשתו לזמרות בלהקות שעמן עבד. בין מאהבותיו בשנותיו הראשונות היו אסתר מומבלי (בתו של דומניקו) ומריה מרקוליני מלהקת בולוניה. הקשר החשוב מכל אלה – הן אישית והן מקצועית – היה עם איזבלה קולברן, פרימדונה של תיאטרו סן קרלו (ומאהבת לשעבר של ברבאיה). רוסיני שמע אותה שרה בבולוניה ב-1807, וכשעבר לנאפולי כתב עבורה רצף של תפקידים חשובים באופרות סריה.
### וינה ולונדון: 1820–1824
בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-19, החל רוסיני להתעייף מנאפולי. כישלון הטרגדיה האופראית שלו "ארמיונה" בשנה הקודמת שכנע אותו שהוא והקהל הנאפוליטני מיצו זה את זה. התקוממות בנאפולי נגד המלוכה, אף שדוכאה במהירות, ערערה את רוסיני; כשברבאיה חתם על חוזה לקחת את הלהקה לווינה, רוסיני שמח להצטרף אליהם, אך לא גילה לברבאיה שאין בכוונתו לחזור לנאפולי לאחר מכן. הוא נסע עם קולברן במרץ 1822, כשהם קוטעים את מסעם בבולוניה, שם נישאו בנוכחות הוריו בכנסייה קטנה בקסטנאסו, כמה קילומטרים מהעיר. הכלה הייתה בת שלושים ושבע, החתן בן שלושים.
בווינה זכה רוסיני לקבלת פנים של גיבור; הביוגרפים שלו מתארים זאת כ"התלהבות קדחתנית חסרת תקדים", "קדחת רוסיני" ו"קרוב להיסטריה". הקנצלר הסמכותני של האימפריה האוסטרית, מטרניך, אהב את המוזיקה של רוסיני וחשב שהיא נקייה מכל קונוטציות מהפכניות או רפובליקניות פוטנציאליות. לכן שמח לאשר ללהקת הסן קרלו להעלות את האופרות של המלחין. בעונה של שלושה חודשים הם הציגו שש מהן, בפני קהל כה נלהב עד שעוזרו של בטהובן, אנטון שינדלר, תיאר זאת כ"אורגיה אלילית".
בזמן שהותו בווינה שמע רוסיני את הסימפוניה ה"ארואיקה" של בטהובן, והתרגש כל כך עד שהחליט לפגוש את המלחין המבודד. הוא הצליח לעשות זאת לבסוף, ותיאר מאוחר יותר את המפגש בפני אנשים רבים, בהם אדוארד הנסליק וריכרד וגנר. הוא נזכר שאף על פי שהשיחה הוקשתה בגלל חירשותו של בטהובן וחוסר ידיעתו של רוסיני בגרמנית, בטהובן הבהיר שהוא חושב שכישרונותיו של רוסיני אינם לאופרה רצינית, וכי "מעל הכל" עליו "לעשות עוד ספר" (כלומר, עוד אופרות בסגנון "הספר מסביליה").
לאחר העונה בווינה חזר רוסיני לקסטנאסו לעבוד עם הלבריתן שלו, גאטנו רוסי, על "סמירמידה", שהוזמנה על ידי לה פניצ'ה. היא הועלתה בבכורה בפברואר 1823, יצירתו האחרונה לתיאטרון האיטלקי. קולברן כיכבה, אך היה ברור לכולם שקולה בדעיכה רצינית, ו"סמירמידה" סיימה את הקריירה שלה באיטליה. היצירה שרדה את החיסרון הגדול האחד הזה ונכנסה לרפרטואר האופראי הבינלאומי, ונשארה פופולרית לאורך המאה ה-19; במילותיו של ריצ'רד אוסבורן, היא הביאה את "הקריירה האיטלקית [של רוסיני] לסיום מרהיב".
בנובמבר 1823 יצאו רוסיני וקולברן ללונדון, שם הוצע להם חוזה משתלם. בדרכם עצרו לארבעה שבועות בפריז. אף שלא זכה לתשואות קדחתניות מצד הפריזאים כפי שזכה בווינה, הוא קיבל בכל זאת קבלת פנים חמה באופן יוצא דופן מהממסד המוזיקלי ומהציבור. כשנכח בהופעה של "הספר מסביליה" בתיאטרון האיטלקי, הוא זכה למחיאות כפיים, נגרר אל הבמה וזכה לסרנדה מהמוזיקאים. נערך לכבודו ולאשתו משתה בהשתתפות מלחינים ואמנים צרפתים מובילים, והוא מצא את האקלים התרבותי של פריז נוח.
בסוף השנה הגיע רוסיני ללונדון, שם התקבל בכבוד על ידי המלך ג'ורג' הרביעי, אף שהמלחין לא התרשם עוד מהמלוכה והאריסטוקרטיה. רוסיני וקולברן חתמו על חוזים לעונת אופרה בתיאטרון המלך בהיימרקט. ליקויי השירה שלה היוו נטל רציני, והיא פרשה מהופעות בחוסר רצון. דעת הקהל לא השתפרה בשל כישלונו של רוסיני לספק אופרה חדשה, כפי שהובטח. האמרגן וינצ'נצו בנלי הפר את חוזהו עם המלחין, אך הדבר לא היה ידוע לעיתונות ולקהל הלונדוני, שהאשימו את רוסיני.
בביוגרפיה של המלחין משנת 2003, גאיה סרוואדיו מעירה שרוסיני ואנגליה לא נועדו זה לזה. הוא היה מותש מחציית התעלה ולא סביר שהתלהב ממזג האוויר האנגלי או מהבישול האנגלי. אף ששהותו בלונדון הייתה משתלמת מבחינה כלכלית – העיתונות הבריטית דיווחה בבוז שהוא הרוויח מעל 30,000 ליש"ט – הוא שמח לחתום על חוזה בשגרירות צרפת בלונדון לחזור לפריז, שם הרגיש הרבה יותר בבית.
### פריז והאופרות האחרונות: 1824–1829
החוזה החדש והמשתלם ביותר של רוסיני עם הממשלה הצרפתית נוהל תחת לואי השמונה-עשר, שמת בספטמבר 1824, זמן קצר לאחר הגעתו של רוסיני לפריז. סוכם שהמלחין יפיק אופרה גדולה אחת עבור האקדמיה המלכותית למוזיקה ואופרה בופה או אופרה סמי-סריה עבור התיאטרון האיטלקי. הוא היה אמור גם לעזור לנהל את התיאטרון האחרון ולתקן אחת מיצירותיו הקודמות להעלאה מחדש שם. מותו של המלך ועלייתו של שארל העשירי שינו את תוכניותיו של רוסיני, ויצירתו החדשה הראשונה עבור פריז הייתה "המסע לריימס", בידור אופראי שהועלה ביוני 1825 לחגיגות הכתרתו של שארל. זו הייתה האופרה האחרונה של רוסיני עם לברית איטלקית. הוא התיר רק ארבעה ביצועים ליצירה, מתוך כוונה להשתמש מחדש במיטב המוזיקה באופרה פחות חולפת. כמחצית מהפרטיטורה של "הרוזן אורי" (1828) לקוחה מהיצירה הקודמת.
פרישתה הכפויה של קולברן העיבה על נישואיהם של בני הזוג רוסיני, והותירה אותה ללא עיסוק בזמן שהוא המשיך להיות מרכז תשומת הלב המוזיקלית ומבוקש ללא הרף. היא ניחמה את עצמה במה שסרוואדיו מתארת כ"הנאה חדשה בקניות"; עבור רוסיני, פריז הציעה תענוגות גורמה מתמידים, כפי שהחלה להעיד דמותו ההולכת ומתעגלת.
הראשונות מבין ארבע האופרות שרוסיני כתב ללבריות צרפתיות היו "המצור על קורינתוס" (1826) ו"משה ופרעה" (1827). שתיהן היו עיבודים משמעותיים ליצירות שנכתבו עבור נאפולי: "מוחמד השני" ו"משה במצרים". רוסיני הקדיש תשומת לב רבה לפני שהחל בעבודה על הראשונה, למד לדבר צרפתית והכיר את הדרכים הצרפתיות המסורתיות להגיית השפה באופרה. מלבד זניחת חלק מהמוזיקה המקורית שהייתה בסגנון מעוטר ולא אופנתי בפריז, רוסיני התאים את עצמו להעדפות המקומיות על ידי הוספת ריקודים, קטעים דמויי מזמורים ותפקיד גדול יותר למקהלה.
אמו של רוסיני, אנה, מתה ב-1827; הוא היה מסור לה מאוד, וחש באובדנה עמוקות. היא וקולברן מעולם לא הסתדרו היטב, וסרוואדיו מציעה שאחרי שאנה מתה, רוסיני החל לנטור טינה לאישה שנותרה בחייו.
בשנת 1828 כתב רוסיני את "הרוזן אורי", האופרה הקומית היחידה שלו בשפה הצרפתית. נחישותו לעשות שימוש חוזר במוזיקה מ"המסע לריימס" גרמה לבעיות עבור הלבריתנים שלו, שנאלצו להתאים את העלילה המקורית שלהם ולכתוב מילים בצרפתית שיתאימו למספרים איטלקיים קיימים, אך האופרה זכתה להצלחה, והוצגה בלונדון בתוך שישה חודשים ממועד הבכורה בפריז, ובניו יורק ב-1831. בשנה שלאחר מכן כתב רוסיני את האופרה הצרפתית הגדולה לה חיכו זמן רב, "וילהלם טל", המבוססת על המחזה של פרידריך שילר משנת 1804 ששאב מהאגדה על וילהלם טל.
### פרישה מוקדמת: 1830–1855
"וילהלם טל" התקבלה היטב. התזמורת והזמרים התאספו מחוץ לביתו של רוסיני לאחר הבכורה וביצעו את הפינאלה הסוחף של המערכה השנייה לכבודו. העיתון "לה גלוב" העיר כי עידן חדש במוזיקה החל. גאטנו דוניצטי העיר שהמערכות הראשונה והאחרונה של האופרה נכתבו על ידי רוסיני, אך המערכה האמצעית נכתבה על ידי אלוהים. היצירה הייתה הצלחה ללא ספק, מבלי להיות להיט ענק; הקהל נזקק לזמן מה כדי להתחבר אליה, וכמה זמרים מצאו אותה תובענית מדי. אף על פי כן, היא הופקה בחו"ל תוך חודשים ספורים מהבכורה, ולא היה חשד שזו תהיה האופרה האחרונה של המלחין.
יחד עם "סמירמידה", "וילהלם טל" היא האופרה הארוכה ביותר של רוסיני, שלוש שעות וארבעים וחמש דקות, והמאמץ בהלחנתה הותיר אותו מותש. אף שבתוך שנה הוא תכנן עיבוד אופראי לסיפור פאוסט, אירועים ומצב בריאותי רעוע גברו עליו. לאחר הפתיחה של "וילהלם טל" עזבו בני הזוג רוסיני את פריז ושהו בקסטנאסו. בתוך שנה, אירועים בפריז גרמו לרוסיני לחזור בחיפזון. שארל העשירי הודח במהפכה ביולי 1830, והממשל החדש, בראשות לואי פיליפ הראשון, הכריז על קיצוצים רדיקליים בהוצאות הממשלה. בין הקיצוצים הייתה הקיצבה לכל ימי חייו של רוסיני, שהושגה לאחר משא ומתן קשה עם המשטר הקודם. הניסיון להחזיר את הקיצבה היה אחת הסיבות של רוסיני לחזור. השנייה הייתה להיות עם פילגשו החדשה, אולימפ פליסייה. הוא השאיר את קולברן בקסטנאסו; היא מעולם לא חזרה לפריז והם מעולם לא חיו יחד שוב.
הסיבות לפרישתו של רוסיני מהאופרה נדונו ללא הרף במהלך חייו ומאז. חלקם הניחו שבהיותו בן שלושים ושבע ובמצב בריאותי משתנה, לאחר שניהל משא ומתן על קיצבה נכבדה מהממשלה הצרפתית, ולאחר שכתב שלושים ותשע אופרות, הוא פשוט תכנן לפרוש ועמד בתוכנית זו. במחקר משנת 1934 על המלחין, טבע המבקר פרנסיס טוי את הביטוי "הוויתור הגדול", וכינה את פרישתו של רוסיני "תופעה ייחודית בתולדות המוזיקה וקשה להקביל אליה בכל ההיסטוריה של האמנות":
> האם יש אמן אחר שוויתר בכוונה, בשיא חייו, על אותה צורת יצירה אמנותית שהפכה אותו למפורסם בכל העולם התרבותי?
המשורר היינה השווה את פרישתו של רוסיני לפרישתו של שייקספיר מכתיבה: שני גאונים שהכירו בכך שהשיגו את מה שלא ניתן להתעלות עליו ולא ביקשו להמשיך בכך. אחרים, אז ומאוחר יותר, הציעו שרוסיני פרש בגלל מרירות מההצלחות של ג'אקומו מאיירבר ופרומנטל הלוי בז'אנר ה"גראנד אופרה". חקר רוסיני המודרני שלל בדרך כלל תיאוריות כאלה, תוך טענה שלרוסיני לא הייתה כל כוונה לוותר על הלחנת אופרות, וכי נסיבות ולא בחירה אישית הפכו את "וילהלם טל" לאופרה האחרונה שלו. גוסט וריצ'רד אוסבורן מציעים כי מחלה עשויה הייתה להיות גורם מרכזי בפרישתו של רוסיני. מאז אותה תקופה בערך, סבל רוסיני מבריאות לקויה לסירוגין, הן פיזית והן נפשית. הוא נדבק בזיבה בשנים קודמות, מה שהוביל מאוחר יותר לתופעות לוואי כואבות, מדלקת השופכה ועד דלקת פרקים; הוא סבל מהתקפי דיכאון משתקים, שפרשנים קישרו לכמה סיבות אפשריות: ציקלותימיה, או הפרעה דו-קוטבית, או תגובה למות אמו.
במשך עשרים וחמש השנים הבאות לאחר "וילהלם טל" הלחין רוסיני מעט, אם כי גוסט מעיר שהיצירות המעטות שלו יחסית משנות ה-30 וה-40 של המאה ה-19 אינן מראות כל ירידה בהשראה המוזיקלית. הן כוללות את "ערבים מוזיקליים" (1830–1835: סדרה של שנים-עשר שירים לקולות סולו או דואט ופסנתר) ואת ה"סטאבט מאטר" שלו (שהחל ב-1831 והושלם ב-1841). לאחר שניצח במאבקו עם הממשלה על הקיצבה שלו ב-1835, עזב רוסיני את פריז והשתקע בבולוניה. חזרתו לפריז ב-1843 לטיפול רפואי אצל ז'אן סיביאל עוררה תקוות שהוא עשוי להפיק אופרה גדולה חדשה – היו שמועות שאז'ן סקריב מכין עבורו לברית על ז'אן ד'ארק. האופרה עברה להציג גרסה צרפתית ל"אותלו" ב-1844, שכללה גם חומרים מכמה מהאופרות הקודמות של המלחין. לא ברור באיזו מידה – אם בכלל – רוסיני היה מעורב בהפקה זו, שבסופו של דבר התקבלה בצורה גרועה. שנויה במחלוקת יותר הייתה האופרה-פסטיצ'ו "רוברט ברוס" (1846), שבה רוסיני, שבינתיים חזר לבולוניה, שיתף פעולה באופן הדוק על ידי בחירת מוזיקה מהאופרות הקודמות שלו שטרם בוצעו בפריז, בעיקר "העלמה מהאגם". האופרה ביקשה להציג את "רוברט" כאופרה חדשה של רוסיני. אך למרות ש"אותלו" יכולה הייתה לפחות לטעון שהיא רוסיני קנוני אמיתי, ההיסטוריון מארק אווריסט מציין כי מבקרים טענו ש"רוברט" היא פשוט "סחורה מזויפת, ומתקופה שעברה"; הוא מצטט את תאופיל גוטייה המצטער ש"חוסר האחדות יכול היה להיות מוסתר על ידי ביצוע מעולה; למרבה הצער, מסורת המוזיקה של רוסיני אבדה באופרה לפני זמן רב."
התקופה שלאחר 1835 ראתה את פרידתו הרשמית של רוסיני מאשתו, שנשארה בקסטנאסו (1837), ואת מות אביו בגיל שמונים (1839). ב-1845 חלתה קולברן קשות, ובספטמבר נסע רוסיני לבקרה; חודש לאחר מכן היא מתה. בשנה שלאחר מכן נישאו רוסיני ופליסייה בבולוניה. אירועי "אביב העמים" ב-1848 הובילו את רוסיני להתרחק מאזור בולוניה, שם חש מאוים מהתקוממות, ולהפוך את פירנצה לבסיסו, מצב שנמשך עד 1855.
בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-19 הידרדרה בריאותו הנפשית והפיזית של רוסיני עד כדי כך שאשתו וחבריו חששו לשפיותו או לחייו. באמצע העשור היה ברור שהוא צריך לחזור לפריז לקבלת הטיפול הרפואי המתקדם ביותר שהיה זמין אז. באפריל 1855 יצאו בני הזוג רוסיני למסעם האחרון מאיטליה לצרפת. רוסיני חזר לפריז בגיל שישים-וחמש והפך אותה לביתו למשך שארית חייו.
### חטאי זקנה: 1855–1868
גוסט מציין כי אף שתיאור חייו של רוסיני בין 1830 ל-1855 קורא לדיכאון, "אין זו הגזמה לומר שבפריז, רוסיני חזר לחיים". הוא החלים בבריאותו וגילה מחדש את שמחת החיים. לאחר שהתיישב בפריז, החזיק בשני בתים: דירה ברחוב דה לה שוסה-ד'אנטן, אזור מרכזי ואופנתי, ווילה ניאו-קלאסית שנבנתה עבורו בפאסי, קומונה שנבלעה מאז בתוך העיר, אך הייתה אז חצי-כפרית. הוא ואשתו הקימו סלון שהפך למפורסם בעולם. המפגש הראשון של התכנסויות ימי השבת שלהם – ה-samedi soirs – נערך בדצמבר 1858, והאחרון, חודשיים לפני מותו ב-1868.
רוסיני החל להלחין שוב. המוזיקה שלו מהעשור האחרון לא נועדה בדרך כלל להופעה פומבית, ובדרך כלל לא ציין עליה תאריכי הלחנה על כתבי היד. כתוצאה מכך, מוזיקולוגים מצאו קושי לתת תאריכים מוגדרים ליצירותיו המאוחרות, אך הראשונה שבהן, או בין הראשונות, הייתה מחזור השירים "מוזיקה אנאדונית" (Musique anodine), שהוקדש לאשתו והוגש לה באפריל 1857. עבור הסלונים השבועיים שלהם הוא הפיק יותר מ-150 יצירות, כולל שירים, קטעי פסנתר סולו ויצירות קאמריות להרכבים שונים של כלים. הוא התייחס אליהן כאל ה"חטאי זקנה" שלו (Péchés de vieillesse). הסלונים נערכו גם ב"בו סז'ור" – הווילה בפאסי – וגם, בחורף, בדירה בפריז. התכנסויות כאלה היו מאפיין קבוע של החיים בפריז – הסופר ג'יימס פנרוז ציין כי בעלי קשרים יכלו בקלות להשתתף בסלונים שונים כמעט בכל לילה בשבוע – אך ה-samedi soirs של משפחת רוסיני הפכו במהרה למבוקשים ביותר: "הזמנה הייתה הפרס החברתי הגבוה ביותר של העיר". המוזיקה, שנבחרה בקפידה על ידי רוסיני, לא הייתה רק שלו אלא כללה יצירות מאת פרגולזי, היידן ומוצרט ויצירות מודרניות של כמה מאורחיו. בין המלחינים שהשתתפו בסלונים, ולפעמים הופיעו, היו אובר, גונו, ליסט, רובינשטיין, מאיירבר וורדי. רוסיני אהב לכנות את עצמו פסנתרן מדרגה רביעית, אך הפסנתרנים המפורסמים הרבים שהשתתפו ב-samedi soirs סונוורו מנגינתו. כנרים כמו פבלו דה סרסאטה ויוזף יואכים והזמרים המובילים של התקופה היו אורחים קבועים. בשנת 1860 ביקר וגנר אצל רוסיני בעזרת היכרות מחברו של רוסיני, אדמון מישוט, שארבעים וחמש שנים מאוחר יותר כתב את סיפורו על השיחה הידידותית בין שני המלחינים.
אחת מיצירותיו המאוחרות הבודדות של רוסיני שנועדו להישמע בפומבי הייתה ה"מיסה הקטנה והחגיגית", שהוצגה לראשונה ב-1864. באותה שנה הוענק לרוסיני תואר קצין גדול של לגיון הכבוד על ידי נפוליאון השלישי.
לאחר מחלה קצרה וניתוח לא מוצלח לטיפול בסרטן המעי הגס, מת רוסיני בפאסי ב-13 בנובמבר 1868 בגיל שבעים-ושש. הוא הותיר לאולימפ זכות לכל ימי חייה בעיזבונו, אשר לאחר מותה, עשר שנים לאחר מכן, עבר לקומונה של פזארו לשם הקמת ליצ'או מוזיקלה, ומימן בית לזמרי אופרה בדימוס בפריז. לאחר טקס אשכבה שבו השתתפו יותר מארבעת אלפים איש בכנסיית סנט-טריניטה, פריז, הובאה גופתו של רוסיני לקבורה בבית הקברות פר לשז. בשנת 1887 הועברו שרידיו לבזיליקת סנטה קרוצ'ה, פירנצה.