ג'ורדנו ברונו

ג'ורדנו ברונו

ג'ורדנו ברונו (באיטלקית: [dʒorˈdaːno ˈbruːno]; בלטינית: Iordanus Brunus Nolanus; נולד בשם פיליפו ברונו; פברואר 1548 – 17 בפברואר 1600) היה פילוסוף, נזיר דומיניקני וכומר, משורר, אלכימאי, אסטרונום, תיאורטיקן קוסמולוגי ואזוטריקן איטלקי. הוא ידוע בתיאוריות הקוסמולוגיות שלו, שהרחיבו מושגית את המודל הקופרניקאי שהיה חדשני באותה עת. הוא תרגל הרמטיציזם ונקט גישה מיסטית לחקר היקום. הוא הציע שהכוכבים הם שמשות רחוקות המוקפות בכוכבי לכת משלהן (כוכבי לכת חוץ-שמשיים), והעלה את האפשרות שכוכבי לכת אלו עשויים לקיים חיים משל עצמם, עמדה קוסמולוגית הידועה כפלורליזם קוסמי. הוא גם התעקש שהיקום הוא אינסופי ואין לו מרכז.

ברונו הועמד לדין בגין כפירה על ידי האינקוויזיציה הרומית באשמת שלילת כמה דוקטרינות קתוליות מרכזיות, כולל גיהינום נצחי, השילוש הקדוש, אלוהות ישו, בתוליות מרים וטרנסובסטנציאציה (הפיכת הלחם והיין לגוף ודם). הפנתאיזם של ברונו לא התקבל בברכה על ידי הכנסייה, וכך גם תורתו על מֶטמפסיכוזה (גלגול נשמות). האינקוויזיציה מצאה אותו אשם, והוא הועלה על המוקד ב"קמפו דה פיורי" ברומא בשנת 1600. לאחר מותו הוא זכה לתהילה רבה, במיוחד בקרב פרשנים מהמאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 שראו בו קדוש מעונה של המדע. היסטוריונים מסוימים סבורים שמשפט הכפירה שלו לא היה תגובה להשקפותיו הקוסמולוגיות אלא להשקפותיו על הדת והחיים שלאחר המוות, בעוד שאחרים דוחים דעה זו במידה רבה. עניינו של ברונו נחשב עדיין לאבן דרך בהיסטוריה של החופש המחשבתי והמדעים המתהווים.

בנוסף לקוסמולוגיה, ברונו כתב רבות על אמנות הזיכרון, קבוצה מאורגנת באופן רופף של טכניקות ועקרונות מנמוניים. ההיסטוריונית פרנסס ייטס טוענת שברונו הושפע עמוקות מהפילוסוף הפרה-סוקרטי אמפדוקלס, מהניאופלאטוניזם, מההרמטיציזם של הרנסאנס ומהאגדות דמויות ספר בראשית המקיפות את התפיסה ההלניסטית של הרמס טריסמגיסטוס. מחקרים אחרים על ברונו התמקדו בגישתו האיכותנית למתמטיקה וביישומו של מושגים מרחביים של גיאומטריה על השפה.

חיים

### שנים מוקדמות, 1548–1576

נולד בשם פיליפו ברונו בנולה (קומונה במטרופולין המודרני של נאפולי, באזור קמפניה שבדרום איטליה, אז חלק מממלכת נאפולי) בשנת 1548, בן לג'ובאני ברונו (1517 – בערך 1592), חייל, ופראוליסה סאבולינו (1520–?). בצעירותו נשלח לנאפולי כדי להתחנך. הוא למד באופן פרטי במנזר האוגוסטיני שם, והשתתף בהרצאות פומביות ב"סטודיום גנרלה" המקומי. בגיל 17 הצטרף למסדר הדומיניקני במנזר סן דומניקו מג'ורה בנאפולי, ואימץ את השם ג'ורדנו, על שם ג'ורדנו קריספו, המורה שלו למטאפיזיקה. הוא המשיך את לימודיו שם, השלים את תקופת הנוביציאט שלו, והוסמך לכומר קתולי בשנת 1572 בגיל 24. במהלך תקופתו בנאפולי, הוא התפרסם בזכות מיומנותו באמנות הזיכרון, ופעם אחת נסע לרומא כדי להדגים את המערכת המנמונית שלו בפני האפיפיור פיוס החמישי והקרדינל רביבה. בשנותיו המאוחרות טען ברונו כי האפיפיור קיבל באותה עת את הקדשתו של היצירה האבודה "על תיבת נח".

אף שברונו הצטיין ביכולות יוצאות דופן, נטייתו לחשיבה חופשית וספרים אסורים גרמה לו לקשיים. בהתחשב במחלוקת שעורר בחייו המאוחרים, מפתיע שהצליח להישאר בתוך המערכת המנזרית במשך אחת-עשרה שנים. בעדותו בפני האינקוויזיטורים הוונציאנים במהלך משפטו שנים רבות לאחר מכן, הוא מספר כי ננקטו נגדו הליכים פעמיים על כך שהשליך תמונות של קדושים, ושמר רק על צלב, ועל כך שהמליץ על טקסטים שנויים במחלוקת לנזיר מתלמד. התנהגות כזו אולי הייתה נסלחת, אך מצבו של ברונו הפך לחמור הרבה יותר כאשר דווח כי הגן על הכפירה האריאנית, וכאשר עותק של כתבי ארסמוס האסורים, מוער על ידו, התגלה מוחבא בבית השימוש של המנזר. כשנודע לו כי מכינים נגדו כתב אישום בנאפולי, הוא נמלט, כשהוא משיל את גלימתו הדתית, לפחות לזמן מה.

### גלות עצמית לצפון איטליה, 1576–1579

ברונו נסע תחילה לנמל ג'נובה בנולי, לאחר מכן לסבונה, טורינו ולבסוף לוונציה, שם פרסם את יצירתו האבודה "על סימני הזמנים" באישורו (כך טען במשפטו) של הדומיניקני רמיג'יו נאניני פיורנטינו. מוונציה נסע לפדובה, שם פגש דומיניקנים עמיתים ששכנעו אותו ללבוש שוב את גלימתו הדתית. מפדובה נסע לברגמו ואז מעבר להרי האלפים לשאמברי וליון. תנועותיו לאחר זמן זה אינן ברורות.

### בז'נבה, 1579–1580

בשנת 1579 הגיע ברונו לז'נבה. במהלך משפטו בוונציה, אמר לאינקוויזיטורים כי בעודו בז'נבה, אמר למרקיז דה ויקו מנאפולי, שהיה ידוע בעזרתו לפליטים איטלקים בז'נבה: "לא התכוונתי לאמץ את דת העיר. רציתי להישאר שם רק כדי שאוכל לחיות בחופש ובביטחון". ברונו הכין לעצמו זוג מכנסיים, והמרקיז ואחרים העניקו לו כנראה חרב, כובע, גלימה וצרכים אחרים להתלבש; בבגדים כאלה, ברונו כבר לא יכול היה להיות מזוהה ככומר. הדברים נראו כמתנהלים היטב עבור ברונו לזמן מה, שכן הוא רשם את שמו בספר הרקטור של אוניברסיטת ז'נבה במאי 1579. אך בהתאם לאופיו, הוא לא יכול היה להישאר שקט לאורך זמן. באוגוסט פרסם התקפה על עבודתו של אנטואן דה לה פיי, פרופסור מכובד. ברונו והמדפיס ז'אן ברז'ון נעצרו מיד. במקום להתנצל, ברונו התעקש להמשיך להגן על פרסומו. נשללה ממנו הזכות לקבל את הסקרמנט, ואף שזכות זו הוחזרה לו עד מהרה, הוא עזב את ז'נבה זמן קצר לאחר מכן.

### בצרפת, 1580–1583

הוא נסע לצרפת, הגיע תחילה לליון, ולאחר מכן התיישב לזמן מה (1580–1581) בטולוז, שם לימד פילוסופיה. הוא גם ניסה בתקופה זו לחזור לקתוליות, אך סורב למחילה על ידי הכומר הישועי אליו פנה. כאשר פרץ סכסוך דתי בקיץ 1581, הוא עבר לפריז. שם העביר סדרה של שלושים הרצאות על נושאים תיאולוגיים והחל גם לצבור תהילה על זיכרונו המופלא. כישרונותיו משכו את תשומת הלב האדיבה של המלך אנרי השלישי; ברונו דיווח לאחר מכן:

> "רכשתי לעצמי שם כזה, שהמלך אנרי השלישי זימן אותי יום אחד כדי לגלות ממני אם הזיכרון שהיה לי הוא טבעי או נרכש על ידי אמנות קסם. סיפקתי אותו שזה לא בא מכישוף, אלא מידע מאורגן; ובעקבות זאת, הדפסתי ספר על זיכרון, שכותרתו 'צללי הרעיונות', אותו הקדשתי להוד מלכותו. מיד הוא נתן לי משרת מרצה יוצאת דופן עם משכורת."

בפריז נהנה ברונו מהגנת פטרוניו הצרפתים החזקים. בתקופה זו פרסם מספר עבודות על מנמוניקה, כולל "De umbris idearum" (על צללי הרעיונות, 1582), "Ars memoriae" (אמנות הזיכרון, 1582), ו-"Cantus Circaeus" (שירו של קירקה, 1582). כל אלו התבססו על המודלים המנמוניים שלו של ידע וניסיון מאורגנים, בניגוד לטכניקות המנמוניות הפשטניות מבוססות הלוגיקה של פטרוס ראמוס, שהיו פופולריות אז. ברונו פרסם גם קומדיה המסכמת כמה מעמדותיו הפילוסופיות, שכותרתה "יצרן הנרות" (Candelaio, 1582). במאה ה-16, הקדשות אושרו ככלל מראש, ולכן היו דרך להעמיד יצירה תחת הגנתו של אדם. בהתחשב בכך שברונו הקדיש עבודות שונות לאנשים כמו המלך אנרי השלישי מצרפת, סר פיליפ סידני, מישל דה קסטלנו (שגריר צרפת באנגליה), ואולי האפיפיור פיוס החמישי, ברור שהנודד הזה עלה בסטטוס שלו בחדות ונע במעגלים חזקים.

### באנגליה, 1583–1585

באפריל 1583 נסע ברונו לאנגליה עם מכתבי המלצה מאנרי השלישי כאורחו של שגריר צרפת, מישל דה קסטלנו. ברונו התגורר בשגרירות צרפת עם הלקסיקוגרף ג'ון פלוריו. שם התוודע למשורר פיליפ סידני (לו הקדיש שני ספרים) ולחברים אחרים במעגל ההרמטי סביב ג'ון די, אם כי אין עדות לכך שברונו פגש אי פעם את די עצמו. הוא גם הרצה באוקספורד, וחיפש ללא הצלחה משרת הוראה שם. השקפותיו היו שנויות במחלוקת, בעיקר עם ג'ון אנדרהיל, רקטור מכללת לינקולן ולימים בישוף אוקספורד, וג'ורג' אבוט, שלימים הפך לארכיבישוף מקנטרברי. אבוט לעג לברונו על כך שתמך ב"דעתו של קופרניקוס שהארץ מסתובבת, והשמים עומדים מלכת; בעוד שבאמת היה זה ראשו שלו שדווקא הסתובב, ומוחו לא עמד מלכת", ומצא שברונו גם גנב ספרותית וגם הציג בצורה שגויה את עבודתו של פיצ'ינו, מה שהוביל את ברונו לחזור ליבשת.

עם זאת, שהותו באנגליה הייתה פורייה. במהלך תקופה זו השלים ברונו ופרסם כמה מעבודותיו החשובות ביותר, ששת ה"דיאלוגים האיטלקיים", כולל החיבורים הקוסמולוגיים "La cena de le ceneri" (סעודת יום רביעי של האפר, 1584), "De la causa, principio et uno" (על סיבה, עיקרון ואחדות, 1584), "De l'infinito, universo et mondi" (על האינסוף, היקום והעולמות, 1584) וכן "Lo spaccio de la bestia trionfante" (גירוש החיה המנצחת, 1584) ו-"De gli eroici furori" (על השיגעונות ההרואיים, 1585). חלקם הודפסו בחשאי על ידי ג'ון צ'ארלווד (דפי השער טוענים שהספרים הודפסו בוונציה או בפריז). נראה שחלק מהעבודות שפרסם ברונו בלונדון, בעיקר "סעודת יום רביעי של האפר", עוררו התנגדות. שוב, השקפותיו השנויות במחלוקת של ברונו ושפתו חסרת הטקט עלו לו בתמיכת חבריו. ג'ון בוסי העלה את התיאוריה כי בזמן שהתגורר בשגרירות צרפת בלונדון, ברונו גם ריגל אחר קושרים קתולים, תחת שם העט "הנרי פאגוט", עבור סר פרנסיס וולסינגהם, מזכיר המדינה של המלכה אליזבת.

ברונו מצוטט לעיתים כראשון שהציע שהיקום הוא אינסופי, דבר שעשה במהלך תקופתו באנגליה, אך מדען אנגלי, תומאס דיגס, העלה רעיון זה בעבודה שפורסמה ב-1576, כשמונה שנים מוקדם יותר מברונו. יקום אינסופי והאפשרות לחיים חוצניים הוצעו גם קודם לכן על ידי הקרדינל הקתולי הגרמני ניקולאס מִקוּזָה ב"על בורות מלומדת" שפורסם ב-1440, וברונו ייחס את הבנתו לגבי עולמות מרובים למלומד מוקדם זה, אותו כינה "הקוזאנוס האלוהי".

### באימפריה הרומית הקדושה, 1585–1592

באוקטובר 1585 נקרא קסטלנו חזרה לצרפת, וברונו נסע איתו. בפריז מצא ברונו מצב פוליטי מתוח. יתרה מכך, 120 התזות שלו נגד מדעי הטבע האריסטוטליים העמידו אותו עד מהרה בחוסר חסד. בשנת 1586, בעקבות מריבה אלימה על תזות אלו, עזב את צרפת לגרמניה.

בגרמניה הוא לא הצליח להשיג משרת הוראה במרבורג, אך קיבל אישור ללמד בוויטנברג, שם הרצה על אריסטו במשך שנתיים. עם זאת, עם שינוי האקלים האינטלקטואלי שם, הוא כבר לא היה רצוי, ונסע ב-1588 לפראג, שם השיג 300 טאלר מרודולף השני, אך לא משרת הוראה. הוא המשיך לשרת זמן קצר כפרופסור בהלמשטדט, אך נאלץ להימלט שוב ב-1590 כאשר נודה על ידי הלותרנים.

בתקופה זו הפיק מספר עבודות לטיניות, שהכתיב לחברו ומזכירו ג'ירולמו בסלר, כולל "De Magia" (על קסם), "Theses De Magia" (תזות על קסם) ו-"De Vinculis in Genere" (חשבון כללי על קשרים). כל אלו הועתקו או תועדו כנראה על ידי בסלר (או ביסלר) בין 1589 ל-1590. הוא גם פרסם את "De Imaginum, Signorum, Et Idearum Compositione" (על הרכב תמונות, סימנים ורעיונות, 1591).

בשנת 1591 הוא היה בפרנקפורט, שם קיבל הזמנה מהפטריצי הוונציאני ג'ובאני מוצ'ניגו, שרצה לקבל הדרכה באמנות הזיכרון, ושמע גם על כיסא פנוי במתמטיקה באוניברסיטת פדובה. באותה עת, נראה היה שהאינקוויזיציה מאבדת מעט מהקפדנות שלה, ומכיוון שרפובליקת ונציה הייתה המדינה הליברלית ביותר בחצי האי האיטלקי, ברונו הולך שולל לעשות את הטעות הגורלית של חזרה לאיטליה.

### חזרה לאיטליה, 1592–1593

הוא נסע תחילה לפדובה, שם לימד זמן קצר, והגיש מועמדות ללא הצלחה לכיסא המתמטיקה, שניתן במקום זאת לגלילאו גליליי שנה לאחר מכן. ברונו קיבל את הזמנתו של מוצ'ניגו ועבר לוונציה במרץ 1592. במשך כחודשיים שימש כמורה ביתי למוצ'ניגו, בפניו פלט כמה מרעיונותיו ההטרודוקסיים. מוצ'ניגו הלשין עליו לאינקוויזיציה הוונציאנית, שעצרה את ברונו ב-22 במאי 1592. בין האישומים הרבים בגין חילול השם וכפירה שהובאו נגדו בוונציה, על בסיס הלשנתו של מוצ'ניגו, הייתה אמונתו בריבוי עולמות, וכן האשמות בהתנהגות אישית בלתי הולמת. ברונו הגן על עצמו במיומנות, תוך שהוא מדגיש את האופי הפילוסופי של כמה מעמדותיו, מכחיש אחרות ומודה שהיו לו ספקות בנושאים מסוימים של דוגמה. האינקוויזיציה הרומית, לעומת זאת, ביקשה את העברתו לרומא. לאחר מספר חודשי ויכוח, הסכימו הרשויות הוונציאניות בחוסר רצון, וברונו נשלח לרומא בינואר 1593.

### מאסר, משפט והוצאה להורג, 1593–1600

במהלך שבע שנות משפטו ברומא, הוחזק ברונו במעצר, לאחרונה במגדל נונה. כמה מסמכים חשובים על המשפט אבדו, אך אחרים נשמרו, ביניהם סיכום ההליכים שהתגלה מחדש ב-1940. האישומים הרבים נגד ברונו, המבוססים על כמה מספריו וכן על עדויות, כללו חילול השם, התנהגות לא מוסרית וכפירה בענייני תיאולוגיה דוגמטית, וכללו כמה מהדוקטרינות הבסיסיות של הפילוסופיה והקוסמולוגיה שלו. לואיג'י פירפו משער שהאישומים שהועלו נגד ברונו על ידי האינקוויזיציה הרומית היו:

החזקת דעות המנוגדות לאמונה הקתולית ודיבור נגדה ונגד שריה;

- החזקת דעות המנוגדות לאמונה הקתולית לגבי השילוש הקדוש, אלוהות ישו וההתגלמות;

- החזקת דעות המנוגדות לאמונה הקתולית הנוגעות לישו כמשיח;

- החזקת דעות המנוגדות לאמונה הקתולית לגבי בתוליות מרים, אם ישו;

- החזקת דעות המנוגדות לאמונה הקתולית לגבי טרנסובסטנציאציה והמיסה;

- טענה לקיומם של ריבוי עולמות ונצחיותם;

- אמונה במטמפסיכוזה ובנדידת הנשמה האנושית לתוך חיות;

ברונו הגן על עצמו כפי שעשה בוונציה, והתעקש שהוא מקבל את תורותיה הדוגמטיות של הכנסייה, אך ניסה לשמר את הבסיס להשקפותיו הקוסמולוגיות. בפרט, הוא החזיק באמונתו בריבוי עולמות, אף שהוזהר לנטוש אותה. משפטו פוקח על ידי האינקוויזיטור הקרדינל בלרמינו, שדרש חזרה מלאה בתשובה, שברונו סירב לה בסופו של דבר. ב-20 בינואר 1600 הכריז האפיפיור קלמנס השמיני על ברונו ככופר, והאינקוויזיציה הוציאה גזר דין מוות. על פי התכתובת של גספר שופ מברסלאו, נאמר שהוא עשה מחווה מאיימת כלפי שופטיו והשיב: "Maiori forsan cum timore sententiam in me fertis quam ego accipiam" ("אולי אתם פוסקים נגדי את גזר הדין הזה ביראה גדולה יותר מאשר אני מקבל אותו").

הוא הועבר לרשויות החילוניות. ב-17 בפברואר 1600, בקמפו דה פיורי (כיכר שוק מרכזית ברומא), עירום, עם "לשונו כלואה בגלל מילותיו המרושעות", הוא הועלה חי על המוקד. אפרו הושלך לנהר הטיבר.

כל עבודותיו של ברונו הוכנסו ל-"Index Librorum Prohibitorum" (רשימת הספרים האסורים) בשנת 1603. הקרדינלים של האינקוויזיציה ששפטו את ג'ורדנו ברונו היו הקרדינל בלרמינו (בלרמין), הקרדינל מדרצו (מדרצוצי), הקרדינל קמילו בורגזה (לימים האפיפיור פאולוס החמישי), דומניקו הקרדינל פינלי, פומפיו הקרדינל אריגוני, הקרדינל ספונדרטי, פדרו הקרדינל דה דזה מנואל והקרדינל סנטוריו (ארכיבישוף סנטה סברינה, קרדינל-בישוף של פלסטרינה).

הצעדים שננקטו כדי למנוע מברונו להמשיך לדבר הביאו לכך שהוא הפך לסמל לחופש המחשבה וחופש הביטוי ברומא של ימינו, שם מתקיים טקס זיכרון שנתי קרוב למקום שבו הוצא להורג.

### מראה חיצוני

הדמות המוקדמת ביותר של ברונו היא תחריט שפורסם ב-1715 וצוטט על ידי סלווסטריני כ"דיוקן היחיד הידוע של ברונו". סלווסטריני מציע שמדובר בתחריט מחדש שנעשה ממקור שאבד כעת. תחריט זה סיפק את המקור לתמונות מאוחרות יותר.

רישומי מאסרו של ברונו על ידי האינקוויזיציה הוונציאנית במאי 1592 מתארים אותו כגבר "בגובה ממוצע, עם זקן בצבע לוז ומראה של כבן ארבעים". לחלופין, קטע בעבודה של ג'ורג' אבוט מציין שברונו היה בעל קומה נמוכה: "כאשר אותו איטלקי קטן, שכינה את עצמו פילוטיאוס יורדנוס ברונוס נולאנוס, מאגיס אלאבוראטה תיאולוגיה דוקטור, וכו' עם שם ארוך יותר מגופו..."

קוסמולוגיה

### אמונות קוסמולוגיות עכשוויות

במחצית הראשונה של המאה ה-15, ניקולאס מִקוּזָה קרא תיגר על הפילוסופיות המקובלות אז של האריסטוטליזם, ודמיין במקום זאת יקום אינסופי שמרכזו בכל מקום והיקפו בשום מקום, ויתרה מכך שורץ אינספור כוכבים. הוא גם חזה שלא המסלולים הסיבוביים היו מעגליים ולא תנועותיהם היו אחידות.

במחצית השנייה של המאה ה-16, התיאוריות של קופרניקוס (1473–1543) החלו להתפשט באירופה. קופרניקוס שימר את הרעיון של כוכבי לכת קבועים לכדורים מוצקים, אך ראה בתנועה הנראית של הכוכבים אשליה הנגרמת מסיבוב כדור הארץ על צירו; הוא גם שימר את המושג של מרכז נייח, אך זו הייתה השמש ולא כדור הארץ. קופרניקוס גם טען שכדור הארץ הוא כוכב לכת המקיף את השמש פעם בשנה. עם זאת, הוא שמר על ההשערה התלמית שמסלולי כוכבי הלכת מורכבים ממעגלים מושלמים – דפרנטים ואפיציקלים – ושהכוכבים קבועים על כדור חיצוני נייח.

למרות הפרסום הנרחב של עבודתו של קופרניקוס "De revolutionibus orbium coelestium", בתקופתו של ברונו רוב הקתולים המשכילים דבקו בהשקפה הגיאוצנטרית האריסטוטלית שכדור הארץ הוא מרכז היקום, וכל גרמי השמים סובבים סביבו. הגבול הסופי של היקום היה ה-"primum mobile", שסיבובו היומי הוענק לו על ידי אלוהים טרנסצנדנטי, שאינו חלק מהיקום (אם כי, כממלכת השמים, צמוד אליו), מניע ראשוני ללא תנועה וסיבה ראשונה. הכוכבים הקבועים היו חלק מכדור שמימי זה, כולם באותו מרחק קבוע מכדור הארץ הנייח במרכז הכדור. תלמי מנה אותם ב-1,022, מקובצים ל-48 קבוצות כוכבים. כוכבי הלכת היו כל אחד קבוע לכדור שקוף.

מעטים מהאסטרונומים בתקופתו של ברונו קיבלו את המודל ההליוצנטרי של קופרניקוס. בין אלה שכן היו הגרמנים מיכאל מסטלין (1550–1631), כריסטוף רותמן, יוהאנס קפלר (1571–1630); האנגלי תומאס דיגס (בסביבות 1546–1595), מחבר "A Perfit Description of the Caelestial Orbes"; והאיטלקי גלילאו גליליי (1564–1642).

### טענות קוסמולוגיות

בשנת 1584 פרסם ברונו שני דיאלוגים פילוסופיים חשובים ("La Cena de le Ceneri" ו-"De l'infinito universo et mondi") בהם טען נגד כדורי כוכבי הלכת (כריסטוף רותמן עשה זאת ב-1586 וכך גם טיכו ברהה ב-1587) ואישר את העיקרון הקופרניקאי.

בפרט, כדי לתמוך בהשקפה הקופרניקאית ולהתנגד להתנגדות לפיה תנועת כדור הארץ תיתפס באמצעות תנועת רוחות, עננים וכו', ב-"La Cena de le Ceneri" ברונו צופה כמה מהטיעונים של גלילאו על עקרון היחסות. שימו לב שהוא משתמש גם בדוגמה הידועה כיום כספינת גלילאו.

> תיאופילוס – [...] אוויר שדרכו נעים העננים והרוחות הם חלקים מכדור הארץ, [...] כדי להתכוון בשם כדור הארץ לכל המכונה ולכל החלק המונפש, המורכב מחלקים שונים; כך שהנהרות, הסלעים, הימים, כל האוויר האדים והסוער, הכלוא בתוך ההרים הגבוהים ביותר, צריכים להשתייך לכדור הארץ כאיבריו, בדיוק כפי שהאוויר [עושה] בריאות ובחללים אחרים של בעלי חיים שדרכם הם נושמים, מרחיבים את עורקיהם, ומתבצעות השפעות דומות אחרות הנחוצות לחיים. גם העננים נעים דרך תאונות בגוף כדור הארץ ונמצאים במעיו כפי שהמים נמצאים. [...] עם כדור הארץ נעים [...] כל הדברים שנמצאים על כדור הארץ. אם, לכן, מנקודה מחוץ לכדור הארץ היה נזרק משהו על כדור הארץ, הוא היה מאבד, בגלל תנועתו של האחרון, את ישרותו כפי שהיה נראה על הספינה [...] נעה לאורך נהר, אם מישהו בנקודה C של גדת הנהר היה זורק אבן לאורך קו ישר, והיה רואה את האבן מחטיאה את המטרה בכמות המהירות של תנועת הספינה. אבל אם מישהו היה ממוקם גבוה על תורן הספינה ההיא, תנוע ככל שתנוע מהר ככל שתהיה, הוא לא היה מחטיא את המטרה כלל, כך שהאבן או דבר כבד אחר שנזרק כלפי מטה לא היה בא לאורך קו ישר מהנקודה E שנמצאת בראש התורן, או הכלוב, לנקודה D שנמצאת בתחתית התורן, או בנקודה כלשהי במעיים ובגוף הספינה. כך, אם מהנקודה D לנקודה E מישהו שנמצא בתוך הספינה היה זורק אבן ישר למעלה, היא הייתה חוזרת לתחתית לאורך אותו קו, לא משנה כמה רחוק הספינה נעה, בתנאי שהיא לא הייתה נתונה לשום הטיה וגלגול."

היקום האינסופי של ברונו היה מלא בחומר – "אוויר טהור", אתר, או רוח – שלא הציע התנגדות לגרמי השמים ש, לדעתו של ברונו, במקום להיות קבועים, נעו תחת דחף משלהם (מומנטום). באופן דרמטי ביותר, הוא נטש לחלוטין את הרעיון של יקום היררכי.

> היקום הוא אם כן אחד, אינסופי, נייח... הוא אינו מסוגל להבנה ולכן הוא אינסופי וחסר גבולות, ובמידה זו אינסופי ובלתי ניתן לקביעה, וכתוצאה מכך נייח.

הקוסמולוגיה של ברונו מבחינה בין "שמשות" המייצרות אור וחום משלהן, ויש להן גופים אחרים הנעים סביבן; לבין "ארצות" הנעות סביב שמשות ומקבלות מהן אור וחום. ברונו הציע שחלק, אם לא כל, העצמים הידועים קלאסית ככוכבים קבועים הם למעשה שמשות. לפי האסטרופיזיקאי סטיבן סוטר, הוא היה האדם הראשון שתפס ש"כוכבים הם שמשות אחרות עם כוכבי לכת משלהן".

ברונו כתב שעולמות אחרים "אין להם פחות סגולה ולא טבע שונה מזה של כדור הארץ שלנו" וכמו כדור הארץ, "מכילים בעלי חיים ותושבים".

במהלך סוף המאה ה-16 ולאורך המאה ה-17, רעיונותיו של ברונו הועמדו ללעג, ויכוח או השראה. מרגרט קוונדיש, למשל, כתבה סדרה שלמה של שירים נגד "אטומים" ו-"עולמות אינסופיים" ב-"Poems and Fancies" ב-1664. הצדקתו האמיתית, אם כי החלקית, של ברונו תצטרך לחכות להשלכות ולהשפעה של הקוסמולוגיה הניוטונית.

תרומתו הכוללת של ברונו להולדת המדע המודרני עדיין שנויה במחלוקת. חוקרים מסוימים עוקבים אחר פרנסס ייטס בהדגשת חשיבות רעיונותיו של ברונו על היקום כאינסופי וחסר מבנה גיאוצנטרי כנקודת חצייה מכרעת בין הישן לחדש. אחרים רואים ברעיון של ברונו על עולמות מרובים הממחישים את האפשרויות האינסופיות של אחד בתולי ובלתי ניתן לחלוקה, מבשר של פרשנות העולמות הרבים של אוורט למכניקת הקוונטים.

בעוד שאקדמאים רבים מציינים את עמדתו התיאולוגית של ברונו כפנתאיזם, כמה תיארו אותה כפנדאיזם, וחלקם גם כפאננתאיזם. הפיזיקאי והפילוסוף מקס ברנהרד ויינשטיין ב-"Welt- und Lebensanschauungen, Hervorgegangen aus Religion, Philosophie und Naturerkenntnis" ("תפיסות עולם וחיים, צומחות מדת, פילוסופיה וטבע"), כתב שהמודל התיאולוגי של פנדאיזם בא לידי ביטוי חזק בתורתו של ברונו, במיוחד ביחס לחזון של אלוהות שעבורה "מושג האל אינו מופרד מזה של היקום". עם זאת, אוטו קרן מסתייג ממה שהוא מחשיב כטענותיו הרחבות מדי של ויינשטיין שברונו, כמו גם פילוסופים היסטוריים אחרים כגון יוחנן סקוטוס אריגנה, ניקולאס מִקוּזָה, מנדלסון ולסינג, היו פנדאיסטים או נטו לפנדאיזם. עורך "Discover" קורי ס. פאוול תיאר גם את הקוסמולוגיה של ברונו כפנדאיסטית, וכתב שהיא "כלי לקידום תיאולוגיה אנימיסטית או פנדאיסטית", והערכה זו של ברונו כפנדאיסט הוסכמה על ידי כותב המדע מייקל ניוטון קיס, וכותב "The Daily Beast" דייוויד סשנס.

השקפות רטרוספקטיביות

### עמדת הוותיקן המאוחרת

הוותיקן פרסם כמה הצהרות רשמיות על משפטו והוצאתו להורג של ברונו. בשנת 1942, הקרדינל ג'ובאני מרקאטי, שגילה מספר מסמכים אבודים הקשורים למשפטו של ברונו, הצהיר כי הכנסייה הייתה מוצדקת לחלוטין בגינויו. ביום השנה ה-400 למותו של ברונו, בשנת 2000, הכריז הקרדינל אנג'לו סודאנו על מותו של ברונו כ"פרק עצוב" אך, למרות חרטתו, הוא הגן על תובעיו של ברונו, וטען שהאינקוויזיטורים "היו בעלי הרצון לשרת את החופש ולקדם את הטוב המשותף ועשו כל שניתן כדי להציל את חייו". באותה שנה, האפיפיור יוחנן פאולוס השני התנצל התנצלות כללית מופשטת על "השימוש באלימות שחלקם ביצעו בשירות האמת". שום עמדה דוקטרינרית רשמית לא ננקטה עד כה שחוזרת בה מהאישומים שהועלו נגד ברונו, וגם לא מהאמצעים שבהם הוצא להורג בגין אישומים אלו.

### קדוש מעונה של המדע

סופרים מסוימים אפיינו את ברונו כ"קדוש מעונה של המדע", והציעו הקבלות לפרשת גלילאו שהחלה בסביבות 1610. "אין להניח", כותב א. מ. פטרסון על ברונו ועל "מערכת השמש ההליוצנטרית" שלו, שהוא "הגיע למסקנותיו דרך התגלות מיסטית כלשהי... עבודתו היא חלק חיוני מההתפתחויות המדעיות והפילוסופיות שהוא יזם". פטרסון מהדהד את הגל בכתיבתו שברונו "מבשר תיאוריה מודרנית של ידע שמבינה את כל הדברים הטבעיים ביקום כנודעים על ידי המוח האנושי דרך המבנה הדיאלקטי של המוח".

אינגניו כותב שברונו אימץ את הפילוסופיה של לוקרטיוס, "שנועדה לשחרר את האדם מהפחד מהמוות ומהאלים". דמויות ב-"סיבה, עיקרון ואחדות" של ברונו רוצות "לשפר את המדע הספקולטיבי ואת הידע על דברים טבעיים", ולהשיג פילוסופיה "המביאה לשלמות האינטלקט האנושי בקלות ובאופן בולט ביותר, ותואמת בצורה הקרובה ביותר את אמת הטבע".

חוקרים אחרים מתנגדים להשקפות כאלה וטוענים שהקדושה של ברונו למדע מוגזמת או שקרית לחלוטין. עבור ייטס, בעוד ש"ליברלים מהמאה התשע-עשרה" נזרקו "לאקסטזה" על הקופרניקאיזם של ברונו, "ברונו דוחף את עבודתו המדעית של קופרניקוס חזרה לשלב פרה-מדעי, חזרה להרמטיציזם, ומפרש את הדיאגרמה הקופרניקאית כהירוגליף של מסתורין אלוהיים."

לדברי ההיסטוריון מרדכי פיינגולד, "גם מעריציו וגם מבקריו של ג'ורדנו ברונו מסכימים בעצם שהוא היה פומפוזי ויהיר, מעריך מאוד את דעותיו ומראה מעט סבלנות לכל מי שאפילו לא הסכים איתו במתינות". בדיון על חוויית הדחייה של ברונו כשביקר באוניברסיטת אוקספורד, פיינגולד מציע ש"אולי זה היה האופן של ברונו, שפתו והתקיפות העצמית שלו, ולא הרעיונות שלו" שגרמו לעלבון.

### כפירה תיאולוגית

בהרצאותיו על תולדות הפילוסופיה, הגל כותב שחייו של ברונו ייצגו "דחייה נועזת של כל האמונות הקתוליות הנשענות על סמכות בלבד".

אלפונסו אינגניו קובע שהפילוסופיה של ברונו "מאתגרת את התפתחויות הרפורמציה, מטילה ספק בערך האמת של כל הנצרות, וטוענת שישו ביצע הונאה על האנושות... ברונו מציע שכעת אנו יכולים לזהות את החוק האוניברסלי השולט בהתהוות המתמדת של כל הדברים ביקום אינסופי". א. מ. פטרסון אומרת ש, בעוד שאין לנו עוד עותק של הגינוי האפיפיורי הרשמי של ברונו, הכפירות שלו כללו "את הדוקטרינה של היקום האינסופי והעולמות הרבים" ואמונותיו "על תנועת כדור הארץ".

מייקל וייט מציין שהאינקוויזיציה אולי רדפה את ברונו מוקדם בחייו על בסיס התנגדותו לאריסטו, עניינו באריאניזם, קריאת ארסמוס והחזקת טקסטים אסורים. וייט שוקל שהכפירה המאוחרת של ברונו הייתה "רב-פנים" ואולי נשענה על תפיסתו על עולמות אינסופיים. "זה היה אולי המושג המסוכן מכולם... אם היו קיימים עולמות אחרים עם יצורים אינטליגנטיים החיים שם, האם גם להם היו ביקורים? הרעיון היה בלתי נתפס לחלוטין."

פרנסס ייטס דוחה את מה שהיא מתארת כ"אגדה שברונו הועמד לדין כהוגה פילוסופי, נשרף על השקפותיו הנועזות על עולמות אינספור או על תנועת כדור הארץ". ייטס, עם זאת, כותבת ש"הכנסייה הייתה... בתוך זכויותיה לחלוטין אם כללה נקודות פילוסופיות בגינוי הכפירות של ברונו" מכיוון ש"הנקודות הפילוסופיות היו בלתי נפרדות מהכפירות".

לפי האנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד, "בשנת 1600 לא הייתה עמדה קתולית רשמית על המערכת הקופרניקאית, וזו בהחלט לא הייתה כפירה. כאשר [...] ברונו [...] נשרף על המוקד ככופר, לא היה לזה שום קשר לכתביו התומכים בקוסמולוגיה הקופרניקאית."

אתר האינטרנט של הארכיון האפוסטולי של הוותיקן, בדיון על סיכום הליכים משפטיים נגד ברונו ברומא, קובע:

> באותם חדרים שבהם נחקר ג'ורדנו ברונו, מאותן סיבות חשובות של הקשר בין מדע לאמונה, בשחר האסטרונומיה החדשה ובדעיכת הפילוסופיה של אריסטו, שש-עשרה שנים לאחר מכן, הקרדינל בלרמינו, שערער אז על התזות הכופרות של ברונו, זימן את גלילאו גליליי, שגם הוא עמד בפני משפט אינקוויזיטורי מפורסם, אשר, למזלו, הסתיים בוויתור פשוט.

גלילאו בסופו של דבר חזר בו מהשקפותיו והסכים למעצר בית וניצל משריפה על המוקד, בעוד ברונו החזיק בעמדותיו עד מוות. המושגים של כוכבי לכת חוץ-שמשיים, הרעיון שצורת היקום נמשכת לאינסוף, ומערכת השמש שאין לה חשיבות קוסמית או מרכז, יהפכו מאוחר יותר למושגים מרכזיים בתחום הקוסמולוגיה, כמו גם הפילוסופיה.

מורשת תרבותית

### באמנות

בעקבות כיבוש רומא ב-1870 על ידי ממלכת איטליה שזה עתה הוקמה וסיום כוחה הזמני של הכנסייה על העיר, הקמת אנדרטה לברונו באתר הוצאתו להורג הפכה לאפשרית. האנדרטה התנגדה בחריפות על ידי המפלגה הכנסייתית, אך הוקמה לבסוף על ידי עיריית רומא ונחנכה ב-1889. הפסל מתאר נזיר לבוש גלימה וברדס באמצע צעידה, ספר מוחזק בידו הימנית כנגד ירכו השמאלית. הכתובת למטה קוראת:

IX GIVGNO MDCCCLXXXIX ——— A BRVNO IL SECOLO DA LVI DIVINATO QVI DOVE IL ROGO ARSE

9 ביוני 1889 ——— לברונו העידן שהוא חזה (הקים אנדרטה זו) כאן איפה שהמוקד בער

פסל של דמות אנושית מתוחה העומדת על ראשה, שעוצב על ידי אלכסנדר פולזין ומתאר את מותו של ברונו על המוקד, הוצב בתחנת פוטסדאמר פלאץ בברלין ב-2 במרץ 2008.

איקונוגרפיה רטרוספקטיבית של ברונו מראה אותו עם ברדס דומיניקני אך לא מגולח. אדוארד גוסלין הציע שסביר להניח שברונו שמר על הגילוח שלו לפחות עד 1579, וייתכן שהוא לבש אותו שוב לאחר מכן.

גרסה מונפשת אידיאלית של ברונו מופיעה בפרק הראשון של סדרת הטלוויזיה "קוסמוס: מסע בחלל" משנת 2014. בתיאור זה, ברונו מוצג עם מראה מודרני יותר, ללא גילוח ולובש גלימות כנסייתיות וללא הברדס שלו. "קוסמוס" מציגה את ברונו כפילוסוף עני שהוצא להורג בסופו של דבר בשל סירובו לחזור בו מאמונתו בעולמות אחרים, תיאור שזכה לביקורת על ידי חלקם כפשטני או לא מדויק היסטורית. קורי ס. פאוול, ממגזין "Discover", אומר על ברונו, "סיבה מרכזית לכך שהוא נע כל כך הרבה היא שהוא היה ויכוחן, סרקסטי, ונמשך למחלוקת... הוא היה אדם מבריק, מסובך וקשה."

### בשירה

שירים המתייחסים לברונו כוללים:

"האנדרטה של ג'ורדנו ברונו" (1889) מאת אלג'רנון צ'ארלס סווינבורן, שנכתב כאשר נבנה פסלו של ברונו ברומא.

- "קמפו דה פיורי" (1943) מאת צ'סלב מילוש, המותח הקבלות בין אדישות לגורלו של ברונו לבין אדישות לקורבנות הכיבוש של פולין שהיה אז בעיצומו.

- "המשחררים" (1958) מאת רנדל ג'ארל, הפונה לברונו, יחד עם גלילאו וניוטון, כמייסד העולם המדעי-תעשייתי המודרני.

- "מה הוא חשב" (1994) מאת הת'ר מקהיו, שיר (אולי אוטוביוגרפי) על קבוצת משוררים אמריקאים המבקרים באיטליה ומקבלים הרצאה על ברונו ועל טבע השירה על ידי מנהל אמנות מקומי. השיר פורסם באוסף "Hinge & Sign", מועמד לפרס הספר הלאומי.

### בסיפורת

ברונו והתיאוריה שלו על "צירוף הניגודים" (coincidentia oppositorum) ממלאים תפקיד חשוב ברומן "פיננגנס וייק" משנת 1939 של ג'יימס ג'ויס. ג'ויס כתב במכתב לפטרוניתו, הארייט שו ויבר, "הפילוסופיה שלו היא סוג של דואליזם – כל כוח בטבע חייב לפתח ניגוד כדי לממש את עצמו והתנגדות מביאה לאיחוד". בין רמיזותיו הרבות לברונו ברומן שלו, כולל משפטו ועינויו, ג'ויס משחק על המושג של ברונו על "צירוף הניגודים" דרך החלת שמו על משחקי מילים כמו "בראון ונולאן" (שמם של מדפיסים מדבלין) ו-"brownesberrow in nolandsland".

בשנת 1973 יצא הדרמה הביוגרפית "ג'ורדנו ברונו", סרט איטלקי/צרפתי בבימויו של ג'וליאנו מונטאלדו, בכיכובו של ג'אן מריה וולונטה בתפקיד ברונו.

ברונו הוא דמות מרכזית ברצף ארבעת הרומנים "Aegypt" (1987–2007) מאת ג'ון קראולי. פרקים היסטוריים מחייו של ברונו מומצאים ברומנים, ורעיונותיו הפילוסופיים הם המפתח לנושאי הרומנים.

"הווידוי האחרון" (2000) מאת מוריס וסט הוא אוטוביוגרפיה בדיונית לא גמורה שפורסמה לאחר המוות של ברונו, שנכתבה לכאורה זמן קצר לפני הוצאתו להורג של ברונו.

ברומן המדע הבדיוני "בעיית שלושת הגופים" משנת 2008 מאת ליו צישין, ברונו והוצאתו להורג הם אחד ממרכיבים רבים מהעולם האמיתי המשולבים במשחק מציאות מדומה המרכזי בעלילת הרומן.

ברומן "ילדי האל" משנת 2008 מאת מרי דוריה ראסל, מספר דמויות נוסעות בחללית בין-כוכבית בשם ג'ורדנו ברונו.

ברונו מופיע כגיבור סדרת "ג'ורדנו ברונו" (2010–2023) של רומני פשע היסטוריים מאת ס. ג'. פאריס (שם עט של סטפני מריט).

### במוזיקה

האנס ורנר הנצה הלחין את הקנטטה רחבת ההיקף שלו לתזמורת, מקהלה וארבעה סולנים, "Novae de infinito laudes" לטקסטים איטלקיים מאת ברונו, שהוקלטה ב-1972 בפסטיבל זלצבורג והוצאה מחדש בתקליטור Orfeo C609 031B.

המלחין האיטלקי פרנצ'סקו פילידיי כתב אופרה, המבוססת על ליברית מאת סטפנו בוזלאטו, שכותרתה "ג'ורדנו ברונו". הבכורה התקיימה ב-12 בספטמבר 2015 ב-"Casa da Música" בפורטו, פורטוגל.

השיר "Roman Sky" משנת 2016 של להקת ההבי מטאל "Avenged Sevenfold" מתמקד במותו של ברונו.

ברונו הוא הדמות המרכזית ב-"Heresy" של רוג'ר דויל – אופרה אלקטרונית (2017).

### בטלוויזיה

צ'אמלי שמוצא עותק מהדורה ראשונה של ספר מאת ברונו ברומא הוא חלק מפרק בעונה 17 של סדרת הטלוויזיה האמריקאית "Pawn Stars".

סדרת "דוקטור הו" "The Ribos Operation" (1978) כוללת דמות בשם "בינרו הכופר", שנודה על ידי עמו על כך שטען שהכוכבים אינם גבישי קרח, אלא שמשות אחרות. ה-BBC צייר במפורש קשר בין השניים.

בפרק הראשון של התוכנית "קוסמוס: מסע בחלל", הסיפור של ג'ורדנו ברונו וחזונו על יקום אינסופי מסופר על ידי המנחה ניל דגראס טייסון באמצעות אנימציות שנוצרו במחשב.

מורשת

קרן ג'ורדנו ברונו (בגרמנית: Giordano-Bruno-Stiftung) היא קרן ללא מטרות רווח שבסיסה בגרמניה העוסקת ב-"תמיכה בהומניזם אבולוציוני". היא נוסדה על ידי היזם הרברט סטפן בשנת 2004. קרן ג'ורדנו ברונו ביקורתית כלפי פונדמנטליזם דתי ולאומיות.

- ליגת SETI מעניקה פרס שנתי המכבד את זכרו של ג'ורדנו ברונו לאדם או אנשים ראויים שתרמו תרומה משמעותית לתרגול SETI (החיפוש אחר אינטליגנציה חוץ-ארצית). הפרס הוצע על ידי הסוציולוג דונלד טארטר בשנת 1995 ביום השנה ה-395 למותו של ברונו. הגביע שמוענק נקרא "ברונו".

- עצמים אסטרונומיים שנקראו על שם ברונו: מכתש הפגיעה בגודל 22 ק"מ ג'ורדנו ברונו בצד הרחוק של הירח נקרא על שמו, וכך גם אסטרואידי החגורה הראשית 5148 ג'ורדנו ו-13223 צ'נצ'נרי; האחרון נקרא על שם הדיאלוג הפילוסופי שלו "La Cena de le Ceneri" ("סעודת יום רביעי של האפר") (ראו לעיל).