תומאס קרלייל

תומאס קרלייל

תומאס קרלייל (Thomas Carlyle;‏ 4 בדצמבר 1795 – 5 בפברואר 1881) היה מסאי, היסטוריון ופילוסוף סקוטי. נודע בכינוי "החכם מצ'לסי", וכתביו השפיעו רבות על התרבות האינטלקטואלית והאמנותית של התקופה הוויקטוריאנית.

קרלייל נולד באקלפכן (Ecclefechan), כפר בדאמפרישייר (Dumfriesshire). הוא למד באוניברסיטת אדינבורו, שם הצטיין במתמטיקה והמציא את "מעגל קרלייל" (Carlyle circle). לאחר שסיים את לימודי האמנויות, התכונן להפוך לכומר בכנסיית הברגר (Burgher Church) בעת שעבד כמורה בבית ספר. הוא זנח עיסוקים אלו ועיסוקים רבים אחרים לפני שהחליט להתמסר לספרות, כשהוא כותב עבור ה-Edinburgh Encyclopædia ועובד כמתרגם. בתחילה זכה לפרסום בחוגים ספרותיים דוברי אנגלית בזכות כתיבתו הענפה על הספרות והפילוסופיה הרומנטית הגרמנית. נושאים אלו נבחנו ביצירתו החשובה הראשונה, רומן פילוסופי חצי-אוטוביוגרפי בשם "סארטור רסארטוס" (Sartor Resartus;‏ 1833–34).

בסופו של דבר עבר קרלייל ללונדון, שם פרסם את "המהפכה הצרפתית: היסטוריה" (The French Revolution: A History;‏ 1837). הצלחתו בקרב הקהל הפכה אותו לסלבריטאי, מה שהוביל לאיסוף והוצאה מחודשת של מסותיו המוקדמות תחת הכותרת "מסות ביקורתיות ושונות" (Critical and Miscellaneous Essays;‏ 1838–39). יצירותיו המאוחרות זכו להערכה רבה ברחבי אירופה וצפון אמריקה, בהן "על גיבורים" (On Heroes;‏ 1841), "עבר והווה" (Past and Present;‏ 1843), "מכתבי קרומוול" (Cromwell's Letters;‏ 1845), "עלונים לימים האחרונים" (Latter-Day Pamphlets;‏ 1850) ו"פרידריך הגדול" (Frederick the Great;‏ 1858–65). הוא ייסד את ספריית לונדון (London Library), סייע בהקמת גלריות הדיוקנאות הלאומיות בלונדון ובאדינבורו, מונה ללורד רקטור של אוניברסיטת אדינבורו בשנת 1865 וקיבל את העיטור הפרוסי "Pour le Mérite" ב-1874, לצד תארים נוספים.

קרלייל תפס מקום מרכזי בתרבות הוויקטוריאנית, ונחשב ל"ראש הבלתי מעורער של הספרות האנגלית" ול"נביא חילוני". לאחר מותו, סדרת פרסומים של ידידו ג'יימס אנתוני פראוד (James Anthony Froude) פגעה במוניטין של קרלייל ועוררה מחלוקת סביב חייו האישיים ובמיוחד סביב נישואיו לג'יין ולש קרלייל (Jane Welsh Carlyle). המוניטין שלו דעך עוד יותר בעקבות מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה, כאשר הפילוסופיה שלו נתפסה כמבשרת של הפרוסיות ושל הפשיזם. מחקרים גוברים בתחום לימודי קרלייל מאז שנות ה-50 של המאה ה-20 שיפרו את מעמדו, ואף שאינו נקרא רבות כיום, הוא עדיין מוכר כ"אחד המונומנטים המתמשכים של הספרות [האנגלית]".

ביוגרפיה

### חיים מוקדמים

תומאס קרלייל נולד ב-4 בדצמבר 1795 לג'יימס ומרגרט אייטקן קרלייל (Margaret Aitken Carlyle) בכפר אקלפכן בדאמפרישייר שבדרום-מערב סקוטלנד. הוריו היו חברים בכנסייה הפרסביטריאנית הפורשת "ברגר". ג'יימס קרלייל היה סתת, ולימים חקלאי, שבנה את "הבית המקושת" (Arched House) שבו נולד בנו. המוטו שלו היה ש"האדם נוצר כדי לעבוד, לא כדי להרהר, להרגיש או לחלום". ניקולאס קרלייל (Nicholas Carlisle), עתיקן אנגלי, עקב אחר אילן היוחסין שלו עד למרגרט ברוס (Margaret Bruce), אחותו של רוברט דה ברוס (Robert the Bruce).

כתוצאה מחינוכו, הפך ג'יימס קרלייל דתי מאוד בצעירותו, והקדיש את חייו לקריאת ספרי דרשות וטיעונים דוקטרינריים. בשנת 1791 נשא את אשתו הראשונה, בת דודתו הרחוקה ג'נט, שילדה את ג'ון קרלייל ולאחר מכן מתה. ב-1795 נשא לאישה את מרגרט אייטקן, בת של חקלאי עני שעבדה אז כמשרתת. נולדו להם תשעה ילדים, ותומאס היה הבכור. מרגרט הייתה אדוקה ודתייה וקיוותה שתומאס יהפוך לכומר. היא הייתה קרובה לבנה הבכור, והייתה "שותפה לעישון, יועצת וחברה קרובה" בימיו הראשונים של קרלייל. היא סבלה מאפיזודה מאנית כשהיה קרלייל נער, שבה הפכה "עליזה, חסרת עכבות, פטפטנית מדי ואלימה". היא סבלה מהתמוטטות נוספת ב-1817, שנאלצה להוציאה מביתה ולהרגיעה. קרלייל תמיד דיבר בחיוב על הוריו, ואישיותו הושפעה עמוקות משניהם.

חינוכו המוקדם של קרלייל הגיע מאמו, שלימדה אותו לקרוא (למרות שהייתה בקושי יודעת קרוא וכתוב), ומאביו, שלימד אותו חשבון. תחילה למד ב"בית הספר של טום דונלדסון" באקלפכן ולאחר מכן בבית הספר הודם (Hoddam School) (בסביבות 1802–1806), ש"שכן אז בכנסייה", ב"צומת הדרכים" שבין אקלפכן לטירת הודם. בגיל 7 הפגין קרלייל בקיאות מספקת באנגלית כך שהומלץ לו "לעבור ללטינית", מה שעשה בהתלהבות; עם זאת, מנהל בית הספר בהודם לא ידע לטינית, לכן הוא הועבר לכומר שידע, ואיתו עשה "דרך מהירה ובטוחה". לאחר מכן עבר לאקדמיית אנן (Annan Academy) (בסביבות 1806–1809), שם למד יוונית בסיסית, קרא לטינית וצרפתית בשטף, ולמד חשבון "ביסודיות רבה". קרלייל סבל מהתנכלויות קשות מצד חבריו לספסל הלימודים באנן, עד ש"מרד בהם והחזיר מכה תחת מכה"; הוא זכר את השנתיים הראשונות שם כאחת התקופות האומללות בחייו.

### אדינבורו, הכמורה והוראה (1809–1818)

בנובמבר 1809, בהיותו קרוב לגיל 14, צעד קרלייל מאה מיילים מביתו כדי ללמוד באוניברסיטת אדינבורו (בסביבות 1809–1814), שם למד מתמטיקה אצל ג'ון לסלי (John Leslie), מדע אצל ג'ון פלייפייר (John Playfair) ופילוסופיה של המוסר אצל תומאס בראון (Thomas Brown). הוא נמשך למתמטיקה ולגיאומטריה והפגין כישרון רב במקצועות אלו, כשהוא זוכה לקרדיט על המצאת "מעגל קרלייל". בספריית האוניברסיטה קרא יצירות חשובות רבות של היסטוריה, פילוסופיה וספרות יפה של המאה ה-18 והמאה ה-19. בסביבות תקופה זו החל להביע ספקנות דתית, ושאל את אמו לזוועתה: "האם האל הכול-יכול ירד למטה וייצר מריצות בחנות?" ב-1813 סיים את תוכנית הלימודים באמנויות ונרשם לקורס תיאולוגיה ב-Divinity Hall שבאדינבורו, בשנת הלימודים שלאחר מכן. זה היה אמור להיות שלב מקדים לקריירה כנסייתית.

קרלייל החל ללמד באקדמיית אנן ביוני 1814. בדצמבר 1814 ובדצמבר 1815 נשא את דרשות הניסיון הראשונות שלו, ששתיהן אבדו. בקיץ 1815 החל להתעניין באסטרונומיה ולמד את התיאוריות האסטרונומיות של פייר-סימון לפלס (Pierre-Simon Laplace) במשך מספר שנים.

הוא עזב את אנן ובנובמבר 1816 החל ללמד בקירקלדי (Kirkcaldy). שם התיידד עם אדוארד אירווינג (Edward Irving) ועם מרגרט גורדון (Margaret Gordon) ילידת קנדה (לימים ליידי באנרמן), שהפכה ל"אהבתו הראשונה" של קרלייל. נאמר שהיא היוותה בסיס לדמות "בלומינה" ביצירתו המאוחרת של קרלייל, "סארטור רסארטוס".

במאי 1817 נמנע קרלייל מהרשמה לקורס התיאולוגיה, חדשות שהוריו קיבלו ב"נפש רחבה". בסתיו של אותה שנה קרא את "על גרמניה" (De l'Allemagne;‏ 1813) מאת ז'רמן דה סטאל (Germaine de Staël), מה שהניע אותו לחפש מורה לגרמנית, שאצלו למד את ההגייה. בספרייתו של אירווינג קרא את כתבי דייוויד יום (David Hume) ואת "שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית" (The History of the Decline and Fall of the Roman Empire;‏ 1776–1789) מאת אדוארד גיבון (Edward Gibbon); לימים נזכר כי:

> קראתי את גיבון, ואז ראיתי בבירור לראשונה שהנצרות אינה אמת. אז הגיעה התקופה הקשה בחיי. הייתי משתגע או שם קץ לחיי אלמלא פגשתי כמה מוחות עליונים מאוד.

### מינרלוגיה, משפטים ופרסומים ראשונים (1818–1821)

בקיץ 1818, לאחר מסע עם אירווינג דרך הערבות של פיבלס (Peebles) ומופאט (Moffat), ערך קרלייל את ניסיונו הראשון לפרסם, כששלח מאמר המתאר את שראה לעורך מגזין באדינבורו, שלא פורסם ואבד כעת. באוקטובר התפטר קרלייל ממשרתו בקירקלדי, ויצא לאדינבורו בנובמבר. זמן קצר לפני עזיבתו החל לסבול מדיספפסיה (קשיי עיכול), שנלוותה אליו לאורך כל חייו. הוא נרשם לשיעור מינרלוגיה מנובמבר 1818 עד אפריל 1819, השתתף בהרצאות של רוברט ג'יימסון (Robert Jameson), ובינואר 1819 החל ללמוד גרמנית, מתוך רצון לקרוא את העבודות המינרלוגיות של אברהם גוטלוב ורנר (Abraham Gottlob Werner). בפברואר ובמרץ תרגם קטע מאת יונס יעקב ברצליוס (Jöns Jacob Berzelius), ובספטמבר כבר "קרא את גתה". בנובמבר נרשם ל"שיעור בדיני סקוטלנד", תחת הדרכתו של עורך הדין דייוויד יום (אחיינו של הפילוסוף בעל אותו השם). בדצמבר 1819 ובינואר 1820 ערך קרלייל את ניסיונו השני לפרסם, כשכתב מאמר ביקורת על סקירתו של מארק-אוגוסט פיקט (Marc-Auguste Pictet) על ספרו של ז'אן-אלפרד גוטייה (Jean-Alfred Gautier) "Essai historique sur le problème des trois corps" (1817), שלא פורסם ואבד. שיעורי המשפטים הסתיימו במרץ 1820 והוא לא המשיך בנושא זה.

באותו חודש כתב מספר מאמרים עבור ה-Edinburgh Encyclopædia (1808–1830) של דייוויד ברוסטר (David Brewster), שהופיעו באוקטובר. אלו היו כתביו הראשונים שפורסמו. במאי וביוני כתב קרלייל מאמר ביקורת על עבודתו של כריסטופר הנסטן (Christopher Hansteen), תרגם ספר מאת פרידריך מוס (Friedrich Mohs) וקרא את "פאוסט" של גתה. עד הסתיו כבר למד קרלייל גם איטלקית וקרא את ויטוריו אלפיירי (Vittorio Alfieri), דנטה אליגיירי (Dante Alighieri) וז'אן שארל לאונרד דה סיסמונדי (Jean Charles Léonard de Sismondi), אף שהספרות הגרמנית נותרה עניינו העיקרי, לאחר ש"חשפה" בפניו "שמיים חדשים וארץ חדשה". במרץ 1821 סיים שני מאמרים נוספים עבור האנציקלופדיה של ברוסטר, ובאפריל השלים ביקורת על "אגדות מטריות" (Metrical Legends;‏ 1821) מאת ג'ואנה ביילי (Joanna Baillie).

במאי הוצג קרלייל בפני ג'יין ביילי ולש (Jane Baillie Welsh) על ידי אירווינג בהדינגטון (Haddington). השניים החלו בהתכתבות, וקרלייל שלח לה ספרים ועודד את עיסוקיה האינטלקטואליים; היא קראה לו "המורה שלי לגרמנית".

### "התמרה": לית' ווק וגבעת הודם (1821–1826)

בתקופה זו נאבק קרלייל במה שתיאר כ"הידרה הלרנאית הקודרת ביותר של בעיות, רוחניות, ארציות ונצחיות". ספק רוחני, חוסר הצלחה במאמציו ודיספפסיה פגעו בבריאותו הפיזית והנפשית, שעבורן מצא הקלה רק ב"רחצה בים". בתחילת יולי 1821, "במהלך 3 שבועות של חוסר שינה מוחלט, שבהם הנחמה היחידה שלי הייתה רחצה יומית בחולות שבין [לית'] (Leith) ופורטובלו (Portobello)", התרחשה "תקרית" בלית' ווק (Leith Walk) כש"ירד" למים. זו הייתה תחילתה של "התמרתו" של קרלייל, התהליך שבו "תפס באופן אותנטי את השטן באפו" והשליך "אותו מאחורי". זה העניק לו אומץ במלחמתו נגד "ההידרה"; לאחיו ג'ון כתב: "מה יש לפחד, באמת?"

קרלייל כתב מספר מאמרים ביולי, באוגוסט ובספטמבר, ובנובמבר החל בתרגום "יסודות הגיאומטריה" של אדריאן-מארי לז'נדר (Adrien Marie Legendre). בינואר 1822 כתב קרלייל על "פאוסט של גתה" עבור ה-New Edinburgh Review, וזמן קצר לאחר מכן החל לשמש כמורה פרטי עבור משפחת בולר (Buller) המכובדת, והדריך את צ'ארלס בולר (Charles Buller) ואת אחיו ארתור ויליאם בולר (Arthur William Buller) עד יולי; הוא עבד עבור המשפחה עד יולי 1824. קרלייל השלים את תרגום לז'נדר ביולי 1822, לאחר שצירף לו את המסה שלו "על פרופורציה", שאוגוסטוס דה מורגן (Augustus De Morgan) כינה לימים "כתחליף טוב לספר החמישי של אוקלידס ככל שניתן היה לתת במרחב זה".

תרגומו של קרלייל ל"שנות החניכות של וילהלם מייסטר" (Wilhelm Meister's Apprenticeship;‏ 1824) ו"מסעותיו" (Travels;‏ 1825) של גתה והביוגרפיה שלו על פרידריך שילר (Friedrich Schiller;‏ 1825) העניקו לו הכנסה מכובדת, שחמקה ממנו קודם לכן, והוא זכה למוניטין צנוע. הוא החל להתכתב עם גתה וערך את נסיעתו הראשונה ללונדון ב-1824, שם פגש סופרים בולטים כגון תומאס קמפבל (Thomas Campbell), צ'ארלס לאם (Charles Lamb) וסמואל טיילור קולרידג' (Samuel Taylor Coleridge), וקשר ידידות עם אנה מונטגיו (Anna Montagu), בריאן וולר פרוקטור (Bryan Waller Proctor) והנרי קראב רובינסון (Henry Crabb Robinson). הוא נסע גם לפריז באוקטובר–נובמבר עם אדוארד סטרצ'י (Edward Strachey) וקיטי קירקפטריק (Kitty Kirkpatrick), שם השתתף בהרצאת המבוא של ז'ורז' קיווייה (Georges Cuvier) על אנטומיה השוואתית, אסף מידע על לימודי רפואה, הציג את עצמו בפני לז'נדר, הוצג על ידי לז'נדר בפני שארל דופן (Charles Dupin), צפה בלפלס ובכמה אישים בולטים אחרים תוך שהוא מסרב להצעות הכרות על ידי דופן, ושמע את פרנסואה מג'נדי (François Magendie) מקריא מאמר על "זוג העצבים החמישי".

במאי 1825 עבר קרלייל לבית חווה קוטג' בהודם היל (Hoddam Hill) ליד אקלפכן, שאביו חכר עבורו. קרלייל חי עם אחיו אלכסנדר, ש"עם משרת קטן וזול", עבד בחווה, אמו עם משרתת אחת, ושתי אחיותיו הצעירות, ג'ין וג'ני. הוא היה בקשר מתמיד עם שאר בני משפחתו, שרובם גרו בקרבת מקום במיינהיל (Mainhill), חווה בבעלות אביו. ג'יין ערכה ביקור מוצלח בספטמבר 1825. בזמן שהותו שם, כתב קרלייל את "רומנטיקה גרמנית" (German Romance;‏ 1827), תרגום של נובלות גרמניות מאת יוהאן קארל אוגוסט מוזאוס (Johann Karl August Musäus), פרידריך דה לה מוט פוקה (Friedrich de la Motte Fouqué), לודוויג טיק (Ludwig Tieck), א. ת. א. הופמן (E. T. A. Hoffmann) וז'אן פול (Jean Paul). בהודם היל מצא קרלייל מנוחה מה"דאגה, הרעש והבלבול הבלתי נסבלים" שחווה באדינבורו, וצפה במה שתיאר כ"נוף היפה והנרחב ביותר מסביב שראיתי אי פעם מבית כלשהו", עם "כל קמברלנד (Cumberland) כאמפיתיאטרון שאין שני לו". כאן השלים את "התמרתו" שהחלה בתקרית לית' ווק. הוא השיג "ניצחון גדול ומשמח תמיד", ב"כבילה הסופית מטה, ורמיסה הביתה, 'לצמיתות', הביתה למערותיהם לנצח, של כל" "דרקוניו הרוחניים". עד מאי 1826, בעיות עם בעל הבית וההסכם אילצו את המשפחה לעבור לסקוטסבריג (Scotsbrig), חווה ליד אקלפכן. מאוחר יותר בחייו, זכר את השנה בהודם היל כ"אולי החשובה ביותר בחיי באופן מנצח".

### נישואים, קומלי בנק וקרייגנפטוק (1826–1834)

באוקטובר 1826 נישאו קרלייל וג'יין ולש בחווה המשפחתית של משפחת ולש בטמפלנד (Templand). זמן קצר לאחר נישואיהם, עברו בני הזוג קרלייל לבית צנוע בקומלי בנק (Comely Bank) שבאדינבורו, שנחכר עבורם על ידי אמה של ג'יין. הם חיו שם מאוקטובר 1826 עד מאי 1828. באותה תקופה פרסם קרלייל את "רומנטיקה גרמנית", החל בכתיבת "ווטון ריינפרד" (Wotton Reinfred), רומן אוטוביוגרפי שהשאיר לא גמור, ופרסם את מאמרו הראשון עבור ה-Edinburgh Review, "ז'אן פול פרידריך ריכטר" (1827). "ריכטר" היה הראשון מבין מסות רבות שהיללו את סגולותיהם של סופרים גרמנים, שהיו אז לא ידועים לקוראים אנגלים; "מצב הספרות הגרמנית" פורסם באוקטובר. באדינבורו יצר קרלייל קשר עם מספר דמויות ספרותיות מכובדות, כולל עורך ה-Edinburgh Review פרנסיס ג'פרי (Francis Jeffrey), ג'ון וילסון (John Wilson) מ-Blackwood's Magazine, המסאי תומאס דה קווינסי (Thomas De Quincey) והפילוסוף ויליאם המילטון (William Hamilton). ב-1827 ניסה קרלייל לקבל את הקתדרה לפילוסופיה של המוסר באוניברסיטת סנט אנדרוז (St Andrews) ללא הצלחה, למרות תמיכה ממערך של אינטלקטואלים בולטים, כולל גתה. הוא ערך גם ניסיון לא מוצלח למשרת פרופסור באוניברסיטת לונדון.

במאי 1828 עברו בני הזוג קרלייל לקרייגנפטוק (Craigenputtock), הבית הראשי של האחוזה החקלאית הצנועה של ג'יין בדאמפרישייר, שבו התגוררו עד מאי 1834. הוא כתב שם מספר מסות שהכניסו לו כסף והגדילו את המוניטין שלו, כולל "חייו וכתביו של ורנר", "הלנה של גתה", "גתה", "ברנס" (Robert Burns), "חיי היינה" (כל אחת ב-1828), "מחזאים גרמנים", "וולטר", "נובאליס" (כל אחת ב-1829), "ז'אן פול פרידריך ריכטר שנית" (1830), "קרוטרס וג'ונסון; או שולי החיים: סיפור אמיתי", "תהילים של לותר" ו"שילר" (כל אחת ב-1831). הוא החל אך לא השלים היסטוריה של הספרות הגרמנית, שממנה שאב חומר למסות "שירת הניבלונגים" (The Nibelungen Lied), "ספרות גרמנית מוקדמת" וחלקים מ"סקירה היסטורית של השירה הגרמנית" (כל אחת ב-1831). הוא פרסם מחשבות מוקדמות על פילוסופיית ההיסטוריה ב"מחשבות על ההיסטוריה" (1830) וכתב את יצירותיו הראשונות של ביקורת חברתית, "סימני הזמנים" (Signs of the Times;‏ 1829) ו"מאפיינים" (Characteristics;‏ 1831). "סימנים" עורר את התעניינותו של גוסטב ד'איקטה (Gustave d'Eichthal), חבר בסן-סימוניזם, ששלח לקרלייל ספרות סן-סימונית, כולל "נצרות חדשה" (Nouveau Christianisme;‏ 1825) של אנרי דה סן-סימון (Henri de Saint-Simon), שעבורה תרגם קרלייל וכתב מבוא.

באופן הבולט ביותר, הוא כתב את "סארטור רסארטוס". עם סיום כתב היד בסוף יולי 1831, החל קרלייל בחיפושיו אחר מוציא לאור, ויצא ללונדון בתחילת אוגוסט. הוא ואשתו חיו שם במהלך החורף ברחוב אמפטון (Ampton Street) מספר 4 (כיום 33), בקינגס קרוס, בבית שבנה תומאס קיוביט (Thomas Cubitt). מותו של אביו של קרלייל בינואר 1832 וחוסר יכולתו להשתתף בהלוויה הניעו אותו לכתוב את הראשונה ממה שיהפכו ל"זכרונות" (Reminiscences), שפורסמו לאחר מותו ב-1881. קרלייל לא מצא מוציא לאור עד שחזר לקרייגנפטוק במרץ, אך הוא יזם קשרי ידידות חשובים עם לי האנט (Leigh Hunt) וג'ון סטיוארט מיל (John Stuart Mill). באותה שנה כתב קרלייל את המסות "דיוקנו של גתה", "מותו של גתה", "עבודותיו של גתה", "ביוגרפיה", "חיי ג'ונסון מאת בוסוול" ו"שירי חוקי התירס". שלושה חודשים לאחר חזרתם משהות של ינואר עד מאי 1833 באדינבורו, ביקרו את בני הזוג קרלייל בקרייגנפטוק ראלף וולדו אמרסון (Ralph Waldo Emerson). אמרסון (ואמריקאים דומים לו) הושפעו עמוקות מהמסות של קרלייל והחליטו לפגוש אותו במהלך הקצה הצפוני של עלייה לרגל ספרותית; זו הייתה תחילתה של ידידות לכל החיים והתכתבות מפורסמת. 1833 ראתה את פרסומן של המסות "דידרו" ו"הרוזן קליוסטרו"; באחרונה, הציג קרלייל את הרעיון של "קברניטי תעשייה".

### צ'לסי (1834–1845)

ביוני 1834 עברו בני הזוג קרלייל לרחוב צ'יין רואו (Cheyne Row) מספר 5 בצ'לסי, שהפך לביתם לשארית חייהם בהתאמה. המגורים בלונדון חוללו התרחבות גדולה של המעגל החברתי של קרלייל. הוא התוודע לעשרות סופרים מובילים, סופרי רומנים, אמנים, רדיקלים, אנשי מדע, אנשי כנסייה מהכנסייה האנגליקנית ודמויות פוליטיות. שניים מקשרי הידידות החשובים ביותר שלו היו עם הלורד והליידי אשבורטון (Ashburton); למרות שהחיבה החמה של קרלייל לליידי אשבורטון תעיב בסופו של דבר על נישואיו, האשבורטונים סייעו להרחיב את אופקיו החברתיים, והעניקו לו גישה לחוגים של אינטליגנציה, השפעה פוליטית וכוח.

קרלייל החליט בסופו של דבר לפרסם את "סארטור" בהמשכים במגזין "פרייזר" (Fraser's Magazine), כאשר הפרקים הופיעו בין נובמבר 1833 לאוגוסט 1834. למרות הכרה מוקדמת מצד אמרסון, מיל ואחרים, הוא התקבל בדרך כלל בצורה גרועה, אם בכלל זכה לתשומת לב. בשנת 1834 הגיש קרלייל מועמדות ללא הצלחה למשרת פרופסור לאסטרונומיה במצפה הכוכבים באדינבורו. באותו סתיו הוא התארגן לפרסום היסטוריה של המהפכה הצרפתית והחל לחקור ולכתוב אותה זמן קצר לאחר מכן. לאחר שהשלים את הכרך הראשון לאחר חמישה חודשי כתיבה, הוא השאיל את כתב היד למיל, שסיפק לו חומרים למחקרו. ערב אחד במרץ 1835, הגיע מיל לדלתו של קרלייל כשהוא נראה "לא מגיב, חיוור, תמונת הייאוש עצמה". הוא בא לומר לקרלייל שכתב היד הושמד. הוא "הושאר בחוץ", והמשרתת של מיל לקחה אותו כנייר פסולת, והותירה רק "כארבעה עלים קרועים". קרלייל גילה סימפתיה: "אני לא יכול לכעוס על אף אחד; כי אלה שהיו מעורבים בזה חשים צער עמוק בהרבה משלי: זהו אך ורק ידה של ההשגחה". למחרת, הציע מיל לקרלייל 200 ליש"ט (שווה ערך ל-25,000 ליש"ט בשנת 2024), שמתוכם הסכים לקבל רק 100. הוא החל את הכרך מחדש זמן קצר לאחר מכן. למרות מאבק ראשוני, הוא לא נרתע, מרגיש כמו "רץ שאף על פי שנפל, לא ישכב שם, אלא יקום וירוץ שוב". עד ספטמבר, הכרך נכתב מחדש. באותה שנה כתב הספד עבור ידידו, "מותו של אדוארד אירווינג".

באפריל 1836, בתיווכו של אמרסון, פורסם "סארטור רסארטוס" לראשונה בצורת ספר בבוסטון, ומכר במהרה את המהדורה הראשונית שלו של חמש מאות עותקים. ההיסטוריה בשלושה כרכים של קרלייל על המהפכה הצרפתית הושלמה בינואר 1837 ונשלחה לדפוס. במקביל, פורסמה המסה "זכרונות מיראבו", כמו גם "שרשרת היהלומים" בינואר ובפברואר, ו"היסטוריה פרלמנטרית של המהפכה הצרפתית" באפריל. בצורך בביטחון כלכלי נוסף, החל קרלייל בסדרת הרצאות על ספרות גרמנית במאי, שהועברו באלתור ב-Willis' Rooms. ה-Spectator דיווח שההרצאה הראשונה ניתנה "לקהל צפוף מאוד ובכל זאת נבחר משני המינים". קרלייל נזכר בהיותו "מבוזבז ומיוסר עד כדי חוט, לשוני... יבשה כפחם: האנשים היו שם, נאלצתי להיתקל פנימה, ולהתחיל. Ach Gott!" למרות חוסר ניסיונו כמרצה והליקוי "במכניקה גרידא של האורטוריה", הביקורות היו חיוביות והסדרה התגלתה כרווחית עבורו.

במהלך סדרת ההרצאות של קרלייל, "המהפכה הצרפתית: היסטוריה" פורסמה באופן רשמי. היא סימנה את פריצת הדרך בקריירה שלו. בסוף השנה דיווח קרלייל לקרל אוגוסט ורנהגן פון אנסה (Karl August Varnhagen von Ense) שמאמציו המוקדמים להפוך את הספרות הגרמנית לפופולרית מתחילים להניב תוצאות, והביע את שביעות רצונו: "גרמניה (Deutschland) תדרוש בחזרה את המושבה הגדולה שלה; אנחנו נהפוך ליותר גרמנים (Deutsch), כלומר יותר אנגלים, באותו הזמן." המהפכה הצרפתית עודדה את פרסומו מחדש של "סארטור רסארטוס" בלונדון ב-1838 וכן אוסף של כתביו המוקדמים בצורה של "מסות ביקורתיות ושונות", שקודמו בבוסטון בעזרת אמרסון. קרלייל הציג את סדרת ההרצאות השנייה שלו באפריל וביוני 1838 על תולדות הספרות במוסד מרילבון (Marylebone Institution) בכיכר פורטמן (Portman Square). ה-Examiner דיווח כי בסוף ההרצאה השנייה, "מר קרלייל התקבל בלבביות בתשואות." קרלייל הרגיש שהן "המשיכו טוב יותר ויותר, וגדלו לבסוף, או איימו לגדול, לעניין לוהט למדי." הוא פרסם שתי מסות ב-1838, "סר וולטר סקוט", שהייתה ביקורת על הביוגרפיה של ג'ון גיבסון לוקהארט (John Gibson Lockhart), ו"זכרונות ורנהגן פון אנסה". באפריל 1839 פרסם קרלייל את "עצומה על חוק זכויות היוצרים". סדרת הרצאות שלישית ניתנה במאי על המהפכות של אירופה המודרנית, שעליה ה-Examiner ביקר בחיוב, בציינו לאחר ההרצאה השלישית כי "נראה כי הקהל של מר קרלייל גדל במספרו בכל פעם." קרלייל כתב לאמו שההרצאות התקבלו "בקבלת פנים אדיבה מאוד מאנשים מכובדים מתמיד; ובכל זאת עדיין עם תחושה שאני רחוק מנקודת ההרצאה הנכונה עדיין." ביולי פרסם את "על טביעת ה'וונג'ר' (Vengeur)" ובדצמבר פרסם את "צ'רטיזם" (Chartism), עלון שבו התייחס לתנועה באותו שם והעלה את שאלת "מצב אנגליה".

במאי 1840 העביר קרלייל את סדרת ההרצאות הרביעית והאחרונה שלו, שפורסמה ב-1841 כ"על גיבורים, פולחן גיבורים והרואי בהיסטוריה". קרלייל כתב לאחיו ג'ון לאחר מכן: "עסק ההרצאות עבר [כך במקור] עם מספיק éclat; הקורס נשפט בדרך כלל, ואני מצטרף לכך בעצמי, להיות הטוב ביותר שנתתי עדיין." במהדורת 1840 של המסות, פרסם קרלייל את "שברים", אוסף שירים שנכתבו מ-1823 עד 1833. מאוחר יותר באותה שנה, הוא דחה הצעה למשרת פרופסור להיסטוריה באדינבורו. קרלייל היה המייסד העיקרי של ספריית לונדון ב-1841. הוא התאכזב מהמתקנים הזמינים בספריית המוזיאון הבריטי, שם לעיתים קרובות לא הצליח למצוא מושב (מה שאילץ אותו להתיישב על סולמות), שם התלונן שהכליאה הצפופה שנכפתה עליו עם שאר הקוראים העניקה לו "כאב ראש של מוזיאון", שם הספרים לא היו זמינים להשאלה, ושם מצא את אוספי העלונים וחומרים אחרים של הספרייה הנוגעים למהפכה הצרפתית ומלחמות האזרחים האנגליות כמתועדים בצורה לא מספקת. בפרט, הוא פיתח סלידה משומר הספרים המודפסים, אנתוני פניצי (Anthony Panizzi) (למרות העובדה שפניצי אפשר לו הרשאות רבות שלא ניתנו לקוראים אחרים), וביקר אותו בהערת שוליים למאמר שפורסם ב-Westminster Review כ"סגן-ספרן המכובד". הפתרון הסופי של קרלייל, בתמיכת מספר ידידים משפיעים, היה לקרוא להקמת ספריית מנויים פרטית שממנה ניתן לשאול ספרים.

קרלייל בחר באוליבר קרומוול (Oliver Cromwell) כנושא לספר ב-1840 ונאבק למצוא איזו צורה הוא ילבש. בינתיים הוא כתב את "עבר והווה" (1843) ואת המאמרים "ביילי הברית" (1841), "ד"ר פרנסיה" (1843) ו"בחירות לפרלמנט הארוך" (1844). קרלייל דחה הצעה למשרת פרופסור מסנט אנדרוז ב-1844. המהדורה הראשונה של "מכתביו ונאומיו של אוליבר קרומוול: עם ביאורים" (Oliver Cromwell's Letters and Speeches: with Elucidations) פורסמה ב-1845; זו הייתה הצלחה בקרב הקהל ועשתה רבות כדי לתקן את מעמדו של קרומוול בבריטניה.

### מסעות לאירלנד ולגרמניה (1846–1865)

קרלייל ביקר באירלנד ב-1846 עם צ'ארלס גאוון דאפי (Charles Gavan Duffy) כמלווה ומדריך, וכתב סדרת מאמרים קצרים על השאלה האירית ב-1848. אלו היו "אירלנד והמושל הבריטי הראשי", "גדודי אירלנד (של העידן החדש)" ו"ביטול האיחוד", שכל אחד מהם הציע פתרונות לבעיותיה של אירלנד וטען לשמר את הקשר של אנגליה עם אירלנד. קרלייל כתב מאמר שכותרתו "אירלנד וסר רוברט פיל" (חתום ב-"C.") שפורסם באפריל 1849 ב-The Spectator בתגובה לשני נאומים שנשאו פיל שבהם העלה רבות מאותן הצעות שקרלייל הציע קודם לכן; הוא כינה את הנאומים "כנבואה על דברים טובים יותר, מעודדים ללא מילים". במאי הוא פרסם את "קמח תירס", שבו קידם תירס כתרופה לרעב הגדול כמו גם לדאגותיהם של "מלתוסיאנים חסרי נחמה". הוא ביקר שוב באירלנד עם דאפי מאוחר יותר באותה שנה בעודו מתעד את רשמיו במכתביו ובסדרה של מזכרים, שפורסמו כ"זכרונות ממסעי האירי" ב-1849 לאחר מותו; דאפי יפרסם את זכרונותיו שלו על מסעותיהם, "שיחות עם קרלייל".

מסעותיו של קרלייל באירלנד השפיעו עמוקות על השקפותיו על החברה, וכך גם מהפכות 1848. בעודו מחבק את האחרונות כהכרחיות כדי לטהר את החברה מצורות שונות של אנרכיה וממשל לקוי, הוא גינה את הנימה הדמוקרטית שלהן ועמד על הצורך במנהיגים סמכותניים. אירועים אלו עוררו את שתי יצירותיו הבאות, "שיח מזדמן על שאלת הכושים" (Occasional Discourse on the Negro Question;‏ 1849), שבו טבע את המונח "המדע הקודר" כדי לתאר כלכלה פוליטית, ו"עלונים לימים האחרונים" (1850). התוכן הלא-ליברלי של יצירות אלו הכתין את המוניטין של קרלייל עבור כמה פרוגרסיבים, בעודו חביב על אלה שחלקו את השקפותיו. ב-1851 כתב קרלייל את "חייו של ג'ון סטרלינג" (The Life of John Sterling) כתיקון לביוגרפיה הבלתי מספקת של ג'וליוס הייר (Julius Hare) משנת 1848. בסוף ספטמבר ותחילת אוקטובר, הוא ערך את נסיעתו השנייה לפריז, שם פגש את אדולף תייר (Adolphe Thiers) ופרוספר מרימה (Prosper Mérimée); הדיווח שלו, "טיול (חסר תועלת מספיק) לפריז; סתיו 1851", פורסם לאחר מותו.

ב-1852 החל קרלייל במחקר על פרידריך הגדול, שהביע עניין בכתיבת ביוגרפיה שלו כבר ב-1830. הוא נסע לגרמניה באותה שנה, בחן מסמכי מקור והיסטוריות קודמות. קרלייל נאבק במחקר ובכתיבה, ואמר לורנהגן פון אנסה שזו "העבודה הענייה, הבעייתית והמפרכת ביותר שנטל על עצמו אי פעם". ב-1856, שני הכרכים הראשונים של "היסטוריה של פרידריך ה-II מפרוסיה, המכונה פרידריך הגדול" נשלחו לדפוס ופורסמו ב-1858. במהלך תקופה זו כתב את "האופרה" (1852), "פרויקט של תערוכה לאומית של דיוקנאות סקוטיים" (1854) לבקשת דייוויד לאינג (David Laing), ו"גניבת הנסיך" (The Prinzenraub;‏ 1855). באוקטובר 1855 סיים את "הגיזים" (The Guises), היסטוריה של בית גיז והקשר שלו להיסטוריה הסקוטית, שפורסמה לראשונה ב-1981. קרלייל ערך משלחת שנייה לגרמניה ב-1858 כדי לסקור את הטופוגרפיה של שדות קרב, אותה תיעד ב"מסע לגרמניה, סתיו 1858", שפורסם לאחר מותו. במאי 1863 כתב קרלייל את הדיאלוג הקצר "איליאס (אמריקנה) בתוך אגוז" (Ilias (Americana) in Nuce) בנושא מלחמת האזרחים האמריקנית. עם פרסומו באוגוסט, ה"איליאס" משך מכתבי בוז מדייוויד אטווד ווסון (David Atwood Wasson) והוראס הווארד פרנס (Horace Howard Furness). בקיץ 1864 גר קרלייל במרינה 117 (שנבנתה על ידי ג'יימס ברטון) בסנט לאונרדס-על-הים (St Leonards-on-Sea), כדי להיות קרוב יותר לאשתו החולה שהייתה בחזקת מטפלים שם.

קרלייל תכנן לכתוב ארבעה כרכים אך כתב שישה עד שסיים את "פרידריך" ב-1865. לפני סיומו, פיתח קרלייל רעד בידו הכותבת. עם השלמתו, הוא התקבל כיצירת מופת. הוא הרוויח כינוי, ה"חכם מצ'לסי", ובעיני אלה שגנו את הפוליטיקה שלו, הוא השיב לקרלייל את מעמדו כאיש ספרות דגול. קרלייל נבחר ללורד רקטור של אוניברסיטת אדינבורו בנובמבר 1865, כיורשו של ויליאם יוארט גלדסטון (William Ewart Gladstone) והביס את בנג'מין דיזראלי (Benjamin Disraeli) בהצבעה של 657 ל-310.

### שנים אחרונות (1866–1881)

קרלייל נסע לסקוטלנד כדי לשאת את "נאום הפתיחה באדינבורו" שלו כרקטור באפריל 1866. במהלך נסיעתו ליוו אותו ג'ון טינדל (John Tyndall), תומאס הנרי האקסלי (Thomas Henry Huxley) ותומאס ארסקין (Thomas Erskine). אחד מאלה שקיבלו את פני קרלייל עם הגעתו היה סר דייוויד ברוסטר, מנהל האוניברסיטה והנציב של כתביו המקצועיים הראשונים של קרלייל עבור ה-Edinburgh Encyclopædia. לקרלייל הצטרפו על הבמה חבריו למסע, ברוסטר, מונקור ד. קונוויי (Moncure D. Conway), ג'ורג' הארווי (George Harvey), הלורד ניבס (Lord Neaves) ואחרים. קרלייל דיבר באלתור על מספר נושאים, וסיכם את נאומו בציטוט מגתה: "עבוד, ואל תתייאש: Wir heissen euch hoffen, 'אנו מצווים עליכם לקוות!'" טינדל דיווח לג'יין בטלגרף בן שלוש מילים שזה היה "ניצחון מושלם." קבלת הפנים החמה שזכה לה במולדתו סקוטלנד סימנה את שיא חייו של קרלייל כסופר. בעודו עדיין בסקוטלנד, קיבל קרלייל חדשות פתאומיות על מותה הפתאומי של ג'יין בלונדון. עם מותה, החל קרלייל לערוך את מכתבי אשתו ולכתוב זכרונות עליה. הוא חווה רגשות אשם כשקרא את תלונותיה על מחלותיה, על ידידותו עם ליידי הארייט אשבורטון, ועל מסירותו לעבודתו, במיוחד על "פרידריך הגדול". למרות שהיה שקוע בצער, נותר קרלייל פעיל בחיים הציבוריים.

על רקע המחלוקת סביב הדיכוי האלים של המושל ג'ון אייר (John Eyre) את מרד מפרץ מורנט (Morant Bay rebellion), נטל קרלייל את הנהגת "קרן ההגנה והסיוע לאייר" ב-1865 וב-1866. ההגנה כונסה בתגובה ל"ועדת ג'מייקה" האנטי-איירית, בראשות מיל ובתמיכת צ'ארלס דרווין (Charles Darwin), הרברט ספנסר (Herbert Spencer) ואחרים. קרלייל וההגנה נתמכו על ידי ג'ון ראסקין (John Ruskin), אלפרד, לורד טניסון (Alfred, Lord Tennyson), צ'ארלס דיקנס (Charles Dickens) וצ'ארלס קינגסלי (Charles Kingsley). מדצמבר 1866 עד מרץ 1867, התגורר קרלייל בביתה של לואיזה ברינג (Louisa Baring), ליידי אשבורטון במנטון (Menton), שם כתב זכרונות על אירווינג, ג'פרי, רוברט סאות'י (Robert Southey) וויליאם וורדסוורת' (William Wordsworth). באוגוסט פרסם את "יריות על מפלי ניאגרה: ואחרי?", מסה בתגובה ובהתנגדות לחוק הרפורמה השני. ב-1868 כתב זכרונות על ג'ון וילסון וויליאם המילטון, ואחייניתו מרי אייטקן קרלייל (Mary Aitken Carlyle) עברה לרחוב צ'יין רואו מספר 5, והפכה למטפלתו וסייעה בעריכת מכתביה של ג'יין. במרץ 1869 פגש את המלכה ויקטוריה, שכתבה ביומנה על "מר קרלייל, ההיסטוריון, סקוטי זקן ומוזר למראה, המדבר בקול עגמומי נגרר, במבטא סקוטי רחב, על סקוטלנד ועל הניוון המוחלט של הכל." ב-1870 נבחר לנשיא ספריית לונדון, ובנובמבר כתב מכתב ל"טיימס" בתמיכה בגרמניה במלחמת צרפת-פרוסיה. שיחתו תועדה על ידי מספר ידידים ומבקרים בשנים מאוחרות יותר, בולט מכולם ויליאם אלינגהאם (William Allingham), שנודע כג'יימס בוסוול של קרלייל.

באביב 1874 קיבל קרלייל את עיטור "Pour le Mérite für Wissenschaften und Künste" מאוטו פון ביסמרק (Otto von Bismarck) ודחה את הצעותיו של דיזראלי לפנסיה מדינתית ולצלב הגדול של האביר במסדר האמבט בסתיו. לרגל יום הולדתו השמונים ב-1875, הוענקה לו מדליה חגיגית שנוצרה על ידי סר ג'וזף אדגר בוהם (Sir Joseph Edgar Boehm) ונאום הערצה שעליו חתמו 119 מהסופרים, המדענים והדמויות הציבוריות המובילים של התקופה. "מלכי נורווגיה הראשונים", סיפור של חומר היסטורי מהסאגות האיסלנדיות שתומלל על ידי מרי ששימשה ככותבת שלו, ומסה על "דיוקנאות ג'ון נוקס" (שניהם ב-1875) היו כתביו החשובים האחרונים שפורסמו בחייו. בנובמבר 1876 כתב מכתב ב"טיימס" "על השאלה המזרחית", מתחנן בפני אנגליה לא להיכנס למלחמה העות'מאנית-רוסית לצד הטורקים. מכתב נוסף ל"טיימס" במאי 1877 "על המשבר", שדחק נגד הרצון השמועתי של דיזראלי לשלוח צי לים הבלטי והזהיר שלא לעורר את רוסיה ואירופה כולה למלחמה נגד אנגליה, סימן את התבטאותו הציבורית האחרונה. האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים בחרה בו כחבר כבוד זר ב-1878.

ב-2 בפברואר 1881 נפל קרלייל לתרדמת. לרגע אחד התעורר, ומרי שמעה אותו אומר את מילותיו האחרונות: "אז זהו המוות—ובכן..." לאחר מכן איבד את יכולת הדיבור שלו ומת בבוקר ה-5 בפברואר. הצעה לקבורה במנזר וסטמינסטר, לה ציפה, נדחתה על ידי מנהלי העיזבון שלו בהתאם לצוואתו. הוא הובא למנוחות לצד אמו ואביו בבית הקברות הודם (Hoddam Kirkyard) באקלפכן, על פי המנהג הסקוטי הישן. בהלווייתו הפרטית, שנערכה ב-10 בפברואר, השתתפו משפחה וכמה חברים, כולל פראוד, קונוויי, טינדל וויליאם לאקי (William Lecky), בעוד התושבים המקומיים צופים מהצד.

יצירות

הקורפוס של קרלייל משתרע על ז'אנרים של "ביקורת, ביוגרפיה, היסטוריה, פוליטיקה, שירה ודת." סגנון הכתיבה החדשני שלו, המכונה "קרליילז" (Carlylese), השפיע רבות על הספרות הוויקטוריאנית וחזה טכניקות של ספרות פוסט-מודרנית.

בפילוסופיה שלו, תוך שהוא לא דבק באף דת רשמית, טען קרלייל לחשיבות האמונה בתקופה של ספק גובר. חלק גדול מעבודתו עוסק במצב הרוחני האנושי המודרני; הוא היה הסופר הראשון שהשתמש בביטוי "משמעות החיים". ב"סארטור רסארטוס" וב"מסות" המוקדמות שלו, הוא פיתח פילוסופיה משלו של דת המבוססת על מה שכינה "על-טבעיות טבעית", הרעיון שכל הדברים הם "בגדים" שבו בזמן חושפים ומסתירים את האלוהי, ש"קשר מיסטי של אחווה הופך את כל בני האדם לאחד", וכי חובה, עבודה ושתיקה הם חיוניים.

קרלייל הציב את "תיאוריית האיש הגדול", פילוסופיה של ההיסטוריה הגורסת כי ההיסטוריה מעוצבת על ידי אינדיבידואלים יוצאי דופן. גישה זו להיסטוריה הופצה לראשונה בהרצאותיו "על גיבורים" וקיבלה התמקדות ספציפית במחקרים ארוכים יותר כמו "קרומוול" ו"פרידריך הגדול". הוא ראה בהיסטוריה "כתב יד נבואי" המתקדם על בסיס מחזורי, בדומה לעוף החול ולעונות. שיטתו ההיסטוריוגרפית מדגישה את הקשר בין האירוע שעל הפרק לבין כל אלה שקדמו לו ובאים אחריו, מה שהוא מבהיר באמצעות שימוש בזמן הווה (במקום עבר) ב"מהפכה הצרפתית" שלו ובהיסטוריות אחרות.

בהעלותו את "שאלת מצב אנגליה" כדי להתמודד עם השפעת המהפכה התעשייתית, הפילוסופיה החברתית והפוליטית של קרלייל מאופיינת בימי הביניים, הדוגלת ב"אבירות עבודה" בהובלת "קברניטי תעשייה". ביצירות של ביקורת חברתית כגון "עבר והווה" ו"עלונים לימים האחרונים", הוא תקף את התועלתנות כאתאיזם ואגואיזם גרידא, ביקר את הכלכלה הפוליטית של ה-laissez-faire כ"מדע הקודר", וגער ב"דמוקרטיה שחורה וגדולה", תוך שהוא דוגל ב"היררכיית גיבורים (ממשל של גיבורים)".

אופי

ג'יימס אנתוני פראוד נזכר ברושם הראשון שלו מקרלייל:

> הוא היה אז בן חמישים וארבע; גבוה (כחמישה רגל ואחד-עשר אינץ'), רזה, אך באותה עת זקוף, ללא סימנים של כפיפה מאוחרת. גופו היה זוויתי, פניו מגולחות, כפי שהוא מיוצג במדליון של וולנר (Woolner), שהוא ללא ספק הדיוקן הטוב ביותר שלו בימי כוחו. ראשו היה ארוך במיוחד, עם הסנטר דחוס קדימה; צווארו היה דק; הפה סגור בחוזקה, השפה התחתונה בולטת מעט; השיער אפור ועבה ועבות. עיניו, שהפכו בהירות יותר עם הגיל, היו אז בצבע סגול עמוק, עם אש בוערת בתחתיתן, שהבזיקה החוצה בכל התרגשות קלה. הפנים היו בסך הכל מרשימות ביותר, מרשימות ביותר בכל מובן.

הוא זוהה לעיתים קרובות בזכות כובע ה-wideawake שלו.

קרלייל היה איש שיחה נודע. ראלף וולדו אמרסון תיאר אותו כ"איש שיחה עצום, יוצא דופן בשיחתו כפי שהוא בכתיבתו – אני חושב שאפילו יותר מכך." צ'ארלס דרווין החשיב אותו כ"שווה ביותר להקשבה, מכל אדם שאני מכיר." ויליאם לאקי ציין את "קולו המוזיקלי באופן ייחודי" ש"הסיר לחלוטין כל דבר גרוטסקי במבטא הסקוטי החזק מאוד" ו"נתן לו ריכוך או קסם". הנרי פילדינג דיקנס (Henry Fielding Dickens) נזכר שהוא היה "ניחן בחוש הומור גבוה, וכשצחק עשה זאת בלבביות, זורק את ראשו לאחור ונותן לעצמו להשתחרר." תומאס ונטוורת' היגינסון (Thomas Wentworth Higginson) זכר את "צחוקו הרחב, הכנה, האנושי", כזה ש"פינה את האוויר כמו רעם, והשאיר את האטמוספירה מתוקה." ליידי איסטלייק (Lady Eastlake) כינתה זאת "הצחוק הטוב ביותר ששמעתי מעולם".

צ'ארלס אליוט נורטון (Charles Eliot Norton) כתב כי "טבעו המהותי של קרלייל היה בודד בכוחו, בכנותו, ברכותו, באצילותו. הוא היה קרוב יותר לדנטה מכל אדם אחר." פרדריק הריסון (Frederic Harrison) ציין באופן דומה כי "קרלייל הלך ברחבי לונדון כמו דנטה ברחובות ורונה, מכרסם את ליבו שלו וחולם חלומות של אינפרנו. לשניהם העוברים ושבים יכלו לומר, תראו! שם הולך האיש שראה גיהנום". היגינסון הרגיש דווקא שהדמות ההומוריסטית של ז'אן פול, זיבנקאס (Siebenkäs), "התקרבה לקרלייל הממשי יותר מרוב הדיוקנאות הקודרים שבוצעו עד כה", שכן, כמו זיבנקאס, קרלייל היה "אלתורן סאטירי". אמרסון ראה את קרלייל כ"לא בעיקר מלומד", אלא "סקוטי מעשי, כפי שהיית מוצא בכל חנות של אוכף או סוחר ברזל, ואז רק במקרה ובתוספת מפתיעה, המלומד והסופר המעריץ שהוא."

פול אלמר מור (Paul Elmer More) מצא בקרלייל "דמות ייחודית, מבודדת, דומיננטית – אחרי ד"ר ג'ונסון האישיות הגדולה ביותר בספרות האנגלית, אולי אפילו מרשימה יותר מאותו דיקטטור מוכר."