תומאס צ'טרטון

תומאס צ'טרטון

תומאס צ'טרטון (20 בנובמבר 1752 – 24 באוגוסט 1770) היה משורר אנגלי שהתאבד בגיל 17. הוא השפיע על אמנים רומנטיים בני תקופתו, כגון שלי (Shelley), קיטס (Keats), וורדסוורת' (Wordsworth) וקולרידג' (Coleridge).

על אף שהיה יתום מאב וגדל בעוני, צ'טרטון היה ילד חרוץ, ופרסם עבודות כבר בגיל 11. הוא הצליח להציג את עבודותיו כפרי עטו של משורר בדיוני מהמאה ה-15 בשם תומאס ראולי (Thomas Rowley), אם כי הוקע על ידי הוראס וולפול (Horace Walpole).

בגיל 17, חיפש אפיקים לכתביו הפוליטיים בלונדון, לאחר שהרשים את הלורד ראש העיר, ויליאם בקפורד (William Beckford), ואת המנהיג ג'ון וילקס (John Wilkes), אך הכנסותיו לא הספיקו למחייתו, והוא נטל רעל. חייו ומותו עוררו עניין רב בקרב משוררים רומנטיים, ואלפרד דה ויניי (Alfred de Vigny) כתב עליו מחזה. ציור השמן "מותו של צ'טרטון" מאת האמן הפרה-רפאליטי הנרי ווליס (Henry Wallis) נוצר בהשראתו.

ילדותו

צ'טרטון נולד בבריסטול לשרה צ'טרטון, לאחר שאביו, שנקרא גם הוא תומאס, הלך לעולמו שלושה חודשים קודם לכן. אחותו מרי הייתה מבוגרת ממנו בשלוש שנים ושם משפחתה לאחר נישואיה היה ניוטון (Newton). בבריסטול, משרת שמש כנסיית סנט מרי רדקליף (St Mary Redcliffe) הוחזקה במשך שנים על ידי משפחת צ'טרטון. אביו של צ'טרטון היה מוזיקאי, משורר ונומיסמטיקאי. הוא כיהן כסגן חזן בקתדרלת בריסטול ומנהל בית הספר החינמי ברחוב פייל (Pyle Street).

לאחר לידתו של צ'טרטון, הקימה אמו בית ספר לבנות והתפרנסה מתפירה ועבודות רקמה. מילדותו המוקדמת, הוא נטה להתקפי התכנסות בתוך עצמו. צ'טרטון התקבל למוסד הצדקה של אדוארד קולסטון (Edward Colston's Charity), בית ספר לעניים בבריסטול, שתוכנית הלימודים בו הוגבלה לקריאה, כתיבה, חשבון ולימודי דת.

צ'טרטון למד את אותיותיו הראשונות מאותיות מאוירות בכתב יד מוזיקלי ישן, שעל פי אמו 'הוא התאהב בהן', והוא למד לקרוא מתוך תנ"ך באותיות שחורות או בהדרכתה. אחותו אמרה שהוא לא אהב לקרוא בספרים קטנים. מילדותו היה דעתן, לא התעניין במשחקי ילדים אחרים, ונחשב לנחשל בלימודיו.

עד גיל 11, הפך למשתתף בכתב העת 'פליקס פארליס בריסטול ג'ורנל' (Felix Farley's Bristol Journal). במקורות אחרים נטען כי הדבר קרה ב-1768 כשהיה בן 16. המאמר היה "תיאור פריארים החוצים את הגשר הישן, מתוך כתב יד עתיק".

טקס האישור שלו (Confirmation) עורר אותו לכתוב כמה שירים דתיים שהתפרסמו בעיתון. בשנת 1763, צלב שעיטר את חצר כנסיית סנט מרי רדקליף במשך למעלה משלוש מאות שנים הושחת על ידי כנסייתי, ולכן הוא שלח לעיתון המקומי ב-7 בינואר 1764 סאטירה על משחית הקהילה.

עבודות "ימי הביניים" הראשונות

הראשונה בתעלומות הספרותיות שלו הייתה הדיאלוג של "אלינור וג'וגה" (Elinoure and Juga), אותו הראה לתומאס פיליפס (Thomas Phillips), הסדרן בבית החולים של קולסטון, שם למד, כשהוא מעמיד פנים שמדובר בעבודתו של משורר מהמאה ה-15. צ'טרטון נשאר כפנימאי בבית החולים של קולסטון במשך יותר משש שנים, ורק דודו עודד את התלמידים לכתוב. שלושה מחבריו של צ'טרטון מוזכרים כנערים שחיבתו של פיליפס לשירה דרבנה אותם לתחרות; אך צ'טרטון לא סיפר לאיש על הרפתקאותיו הספרותיות הנועזות יותר. דמי הכיס שלו בוזבזו על השאלת ספרים מספרייית השאלה; הוא התחבב על אספני ספרים כדי לקבל גישה לכתבי ג'ון ויבר (John Weever), ויליאם דאגדייל (William Dugdale) וארתור קולינס (Arthur Collins), וכן למהדורות של תומאס ספט (Thomas Speght) לכתבי צ'וסר (Chaucer), ספנסר (Spenser) וספרים אחרים. בשלב מסוים נתקל באנתולוגיית השירה של אליזבת קופר (Elizabeth Cooper), שנחשבת למקור מרכזי להמצאותיו.

הז'רגון ה"ראוליאני" של צ'טרטון נראה כתוצאה בעיקר מלימוד המילון 'Dictionarium Anglo-Britannicum' מאת ג'ון קרסי (John Kersey), ונראה שידיעותיו אפילו על צ'וסר היו מועטות מאוד. חופשותיו עברו בעיקר בבית אמו, ורבות מהן בחדר בעליית הגג ששימש לו כלימודים. הוא חי בעולם אידיאלי משלו, בתקופת אדוארד הרביעי (Edward IV), באמצע המאה ה-15, כאשר הסוחר הגדול מבריסטול ויליאם השני קנינגס (William II Canynges) (נפטר 1474), ראש עיריית בריסטול חמש פעמים, פטרון ומשפץ כנסיית סנט מרי רדקליף, "עדיין משל כיושב בכיסא האזרחי של בריסטול". קנינגס היה מוכר לו מהתבליט השוכב שלו בכנסיית רדקליף, ומיוצג על ידי צ'טרטון כפטרון נאור של אמנות וספרות.

אימוץ דמותו של תומאס ראולי

צ'טרטון הגה במהרה את הרומנטיקה של תומאס ראולי, נזיר בדיוני מהמאה ה-15, ואימץ לעצמו את שם העט תומאס ראולי לשירה והיסטוריה. הפסיכואנליטיקאית לואיז ג'. קפלן (Louise J. Kaplan) הציעה שהיותו יתום מאב שיחק תפקיד מרכזי ביצירת דמותו המתחזה של ראולי. בפרשנות זו, התפתחות הזהות הגברית שלו עוכבה בשל העובדה שגודל על ידי שתי נשים: אמו שרה ואחותו מרי. לפיכך, "כדי לשקם את האב האבוד בדמיון", הוא יצר באופן לא מודע "שני רומנים משפחתיים שזורים, כל אחד עם תסריט משלו". הראשון היה הרומנטיקה של ראולי, שעבורו יצר פטרון עשיר דמוי אב, ויליאם קנינג, בעוד השני היה כפי שקפלן כינתה, הרומן שלו של "ג'ק והאפון". הוא דמיין שיהפוך למשורר מפורסם שכישרונותיו יאפשרו לו להציל את אמו מעוני.

החיפוש של צ'טרטון אחר פטרון

כדי להגשים את תקוותיו, החל צ'טרטון לחפש פטרון. בתחילה ניסה זאת בבריסטול, שם הכיר את ויליאם בארט (William Barrett), ג'ורג' קטקוט (George Catcott) והנרי בורגום (Henry Burgum). הוא סייע להם במתן תמלולים של ראולי עבור עבודתם. ההיסטוריון ויליאם בארט הסתמך באופן בלעדי על תמלולים מזויפים אלו בכתיבת ספרו "היסטוריה ועתיקות של בריסטול" (1789) שנחל כישלון עצום. אך מכיוון שפטרוניו בבריסטול לא היו מוכנים לשלם לו מספיק, הוא פנה להוראס וולפול העשיר יותר. בשנת 1769, שלח צ'טרטון לוולפול את "עליית הציור באנגליה" (The Ryse of Peyncteynge yn Englade), יחד עם דגימות של שירה פסאודו-ימי-ביניימית שייחס לראולי ולאחרים. וולפול הודה שהוא "חב לו תודה מיוחדת", כינה את המכתב "בעל ערך ומלא מידע" ואת השירים "נפלאים בהרמוניה וברוח שלהם", והציע להדפיסם "אם מעולם לא הודפסו". מאוחר יותר, לאחר שצ'טרטון הודה בגילו ובמצבו, התייעץ וולפול עם ידידיו תומאס גריי (Thomas Gray) ו-וויליאם מייסון (William Mason) לגבי אמיתות הכתבים, וגריי "הכריז מיד שהם זיופים". גאוותו של וולפול נפגעה על כך שרומה על ידי צ'טרטון, והוא ניתק בזלזול את התכתובת עם המשורר. פרשנים רבים מאוחרים יותר גנו את וולפול על כך, במיוחד לאור העובדה שוולפול עצמו הציג את הרומן הגותי שלו "טירת אוטרנטו" (The Castle of Otranto) כתרגום מכתב יד איטלקי מימי הביניים. הערתו של וולפול כי "תושייתו של צ'טרטון בזיוף סגנונות, ואני מאמין, כתבי יד, הייתה יכולה להוביל אותו בקלות לחיקויים קלים יותר של פרוזה, שטרות חוב" הובילה את סמואל טיילור קולרידג' להעיר: "הו! אתם המכבדים את שם האדם, שמחו שוולפול נקרא לורד". כמה סופרים שיערו שאילו וולפול היה מגיב אחרת, "מאמץ קל, בשלב זה... היה יכול להציל מהרס את תומאס צ'טרטון".

כתבים פוליטיים

פגוע עמוקות מהתעלמותו של וולפול, כתב צ'טרטון מעט מאוד במהלך הקיץ. לאחר מכן, עם סיום הקיץ, הפנה את תשומת לבו לספרות תקופתית ולפוליטיקה, והחליף את 'פליקס פארליס בריסטול ג'ורנל' ב-'טאון אנד קאנטרי מגזין' (Town and Country Magazine) ובכתבי עת לונדוניים אחרים. בחיקויו את סגנונו של כותב המכתבים האנונימי ג'וניוס (Junius), שהיה אז בשיא הצלחתו, הפנה את עטו נגד הדוכס מגרפטון (Duke of Grafton), הרוזן מביוט (Earl of Bute) ואוגוסטה מסקס-גותה (Augusta of Saxe-Gotha) (נסיכת ויילס דאז).

עזיבת בריסטול

הוא בדיוק שלח את אחת מהתקפותיו הפוליטיות ל-'מידלסקס ג'ורנל' (Middlesex Journal) כשישב בערב חג הפסחא, 17 באפריל 1770, וכתב את "צוואתו האחרונה", תערובת סאטירית של בדיחות ורצינות, בה רמז על כוונתו לסיים את חייו בערב שלמחרת. בין ירושותיו הסאטיריות, כמו "צניעותו" לכומר מר קמפלין (Mr Camplin), "דתו" לדיקן ברטון (Dean Barton), ו"ענוותו" יחד עם "המשקל והדקדוק" שלו למר בורגום, הוא מוריש "לבריסטול את כל רוחה וחוסר האינטרסנטיות שלה, חבילות של סחורות שלא נודעו על רציפיה מאז ימי קנינג וראולי". ברצינות גדולה יותר, הוא מזכיר את שמו של מייקל קלייפילד (Michael Clayfield), ידיד שהיה חייב לו אהדה אינטליגנטית. הצוואה הוכנה כנראה כדי להפחיד את אדונו ולגרום לו לשחררו. אם כך היה, היא השיגה את המטרה הרצויה. ג'ון למברט (John Lambert), עורך הדין אליו היה חניך, ביטל את חוזה ההתלמדות שלו; לאחר שידידיו ומכריו תרמו כסף, נסע צ'טרטון ללונדון.

צ'טרטון הגיש את 'מוזרויות של לורד א_____ ב___ה' (Oddities of Lord U_____ b___e) ל-'טאון אנד קאנטרי מגזין' מאוקסברידג', ב-20 בינואר 1770, חתום כ-'צייד של מוזרויות'.

לונדון

צ'טרטון כבר היה מוכר לקוראי 'מידלסקס ג'ורנל' כיריב של ג'וניוס תחת שם העט 'דסימוס' (Decimus). הוא גם היה תורם ל-'טאון אנד קאנטרי מגזין' של המילטון, ומצא גישה מהירה ל-'פריהולדרס מגזין' (Freeholder's Magazine), כתב עת פוליטי נוסף התומך בג'ון וילקס ובחירות. תרומותיו התקבלו, אך העורכים שילמו עליהן מעט מאוד או כלל לא.

הוא כתב בתקווה לאמו ולאחותו, ובזבז את הכנסותיו הראשונות על קניית מתנות עבורן. וילקס הבחין בסגנונו החריף "והביע רצון להכיר את המחבר"; והלורד ראש העיר ויליאם בקפורד הודה באדיבות בכתובת פוליטית שלו, וקיבל אותו "בנימוס ככל שאזרח יכול".

צ'טרטון היה סגפן וחרוץ בצורה יוצאת דופן. הוא יכול היה לאמץ את סגנונם של ג'וניוס או טוביאס סמולט (Tobias Smollett), לשחזר את המרירות הסאטירית של צ'ארלס צ'רצ'יל (Charles Churchill), לבצע פרודיה על 'אוסיאן' (Ossian) של ג'יימס מקפרסון (James Macpherson), או לכתוב בסגנונו של אלכסנדר פופ (Alexander Pope) או בחן המלוטש של תומאס גריי וויליאם קולינס (William Collins).

הוא כתב מכתבים פוליטיים, אקלוגות, ליריקה, אופרות וסאטירות, בפרוזה ובשירה. ביוני 1770, לאחר תשעה שבועות בלונדון, עבר משורדיץ' (Shoreditch), שם התגורר אצל קרוב משפחה, לעליית גג ברחוב ברוק (Brook Street), הולבורן (כיום מתחת לבניין הולבורן בארס של אלפרד ווטרהאוס). הוא עדיין היה חסר כסף; וכעת, תביעות מדינתיות נגד העיתונות הפכו מכתבים בסגנון ג'וניוס לבלתי אפשריים. זה אילץ אותו לחזור למשאבים הקלים יותר של עטו. בשורדיץ', חלק חדר; אך כעת, לראשונה, הוא נהנה מבדידות ללא הפרעה. שותפו לחדר אצל מר וולמסלי (Mr Walmsley), שורדיץ', ציין שרוב הלילה עבר עליו בכתיבה; וכעת הוא יכול היה לכתוב לאורך כל הלילה. הרומנטיקה של שנותיו המוקדמות צפה מחדש, והוא תעתק מתוך קלף דמיוני של הכומר הזקן ראולי את ה"בלדה המצוינת של צדקה" (Excelente Balade of Charitie) שלו. שיר זה, מוסווה בשפה ארכאית, נשלח לעורך 'טאון אנד קאנטרי מגזין', שם נדחה.

מר קרוס (Mr Cross), רוקח שכן, הזמין אותו שוב ושוב להצטרף אליו לארוחת ערב או לארוחת לילה; אך הוא סירב. גם בעלת הבית שלו לחצה עליו לחלוק את ארוחת הערב שלה, אך לשווא. "היא ידעה", כפי שאמרה מאוחר יותר, "שהוא לא אכל דבר במשך יומיים או שלושה". עם זאת, צ'טרטון הבטיח לה שהוא אינו רעב. פנקס הכנסותיו בפועל, שנמצא בארנקו לאחר מותו, מראה שהמילטון, פל (Fell) ועורכים אחרים שהיו נדיבים כל כך במחמאות, שילמו לו לפי שיעור של שילינג למאמר, ופחות משמונה פני לכל אחד משיריו; חלק גדול מהחומר שהתקבל הוחזק במילואים ועדיין לא שולם עבורו. לדברי אמו האומנת, צ'טרטון רצה ללמוד רפואה אצל בארט, וביאושו כתב לבארט מכתב שיעזור לו להשיג משרה כעוזר מנתח על סיפונה של ספינת סחר אפריקאית.

מוות

לפי דיווח מסוף המאה ה-19, צ'טרטון נפל פעם לקבר שנחפר זה עתה בחצר כנסיית סנט פנקראס (St Pancras Churchyard) בזמן שהיה שקוע בקריאת כתובות על מצבות עם חבר. כשחברו עזר לו לצאת, הוא אמר לפי הדיווח, "אני נמצא במלחמה עם הקבר כבר זמן מה", הערה שנראתה כרמז קודר למותו כעבור שלושה ימים. עם זאת, דיוקו של סיפור זה אינו ודאי. ב-24 באוגוסט 1770, הוא פרש בפעם האחרונה לעליית הגג שלו ברחוב ברוק, וצרך ארסן לאחר שקרע לגזרים כל שארית ספרותית שהייתה בהישג יד. הוא היה בן 17 ותשעה חודשים. היו השערות שצ'טרטון אולי נטל מנת יתר בטעות של הארסן כטיפול במחלת מין, שכן הוא היה בשימוש נפוץ למצבים כאלה באותה תקופה.

הכרה לאחר המוות

מותו של צ'טרטון לא עורר תשומת לב רבה בזמנו, שכן המעטים שהתעניינו בשירי ראולי ראו בו רק מתעתק שלהם. הוא נקבר בבית קברות הצמוד לבית העבודה של שו ליין (Shoe Lane Workhouse) בקהילת סנט אנדרו, הולבורן, שמאוחר יותר הפך לאתר של שוק פרינגדון (Farringdon Market). יש סיפור בלתי מהימן שגופת המשורר הוחזרה ונקברה בסתר על ידי דודו, ריצ'רד פיליפס (Richard Phillips), בחצר כנסיית רדקליף. שם הוקמה אנדרטה לזכרו, עם הכתובת המתאימה, השאולה מתוך ה"צוואה" שלו, שסופקה על ידי עטו של המשורר עצמו. "לזכרו של תומאס צ'טרטון. קורא! אל תשפוט. אם הנך נוצרי, האמן שהוא יישפט על ידי כוח עליון. לכוח זה בלבד הוא אחראי כעת."

לאחר מותו של צ'טרטון החלה המחלוקת על עבודתו. השירים שהיו אמורים להיכתב בבריסטול על ידי תומאס ראולי ואחרים, במאה ה-15 (1777), נערכו על ידי תומאס טירוויט (Thomas Tyrwhitt), חוקר צ'וסר שהאמין שהם עבודות ימי ביניים מקוריות. עם זאת, הנספח למהדורה של השנה שלאחר מכן מכיר בכך שהם היו כנראה עבודתו של צ'טרטון עצמו. תומאס וורטון (Thomas Warton), בספרו "היסטוריה של השירה האנגלית" (1778), כלל את ראולי בין משוררי המאה ה-15, אך ככל הנראה לא האמין בקדמות השירים. בשנת 1782 הופיעה מהדורה חדשה של שירי ראולי, עם "פרשנות, שבה נבחנה והוגנה קדמותם", מאת ירמיהו מילס (Jeremiah Milles), דיקן אקסטר.

המחלוקת שסערה סביב שירי ראולי נדונה ב-'ביוגרפיה בריטניקה' של אנדרו קיפיס (Andrew Kippis) (כרך ד', 1789), שם יש דיווח מפורט של ג'ורג' גרגורי (George Gregory) על חייו של צ'טרטון (עמ' 573–619). זה הודפס מחדש במהדורה (1803) של כתבי צ'טרטון מאת רוברט סאות'י (Robert Southey) וג'וזף קוטל (Joseph Cottle), שפורסמה לטובת אחות המשורר. מצב ההזנחה של לימודי האנגלית הקדומה במאה ה-18 לבדו מסביר את ההצלחה הזמנית של המיסטיפיקציה של צ'טרטון. זה מכבר הוסכם שצ'טרטון היה האחראי הבלעדי לשירי ראולי; השפה והסגנון נותחו כאישור לדעה זו על ידי ו. ו. סקיט (W. W. Skeat) במאמר מבוא לכרך ב' של 'כתבי השירה של תומאס צ'טרטון' (1871) ב"מהדורת אלדין של המשוררים הבריטיים". כתבי היד של צ'טרטון שהיו במקור ברשותו של ויליאם בארט מבריסטול הוריש יורשו למוזיאון הבריטי בשנת 1800. אחרים נשמרים בספריית בריסטול.

מורשת

גאונותו ומותו של צ'טרטון מונצחים על ידי פרסי ביש שלי (Percy Bysshe Shelley) ב'אדוניס' (Adonais) (אם כי הדגש העיקרי הוא הנצחת קיטס), על ידי ויליאם וורדסוורת' ב"החלטה ועצמאות", על ידי סמואל טיילור קולרידג' ב"מונודיה על מות צ'טרטון", על ידי דנטה גבריאל רוזטי (Dante Gabriel Rossetti) ב"חמישה משוררים אנגליים", ובסונטה של ג'ון קיטס "לצ'טרטון". קיטס אף הקדיש את 'אנדימיון' (Endymion) "לזכרו של תומאס צ'טרטון".

שתיים מיצירותיו של אלפרד דה ויניי, 'סטלו' (Stello) והמחזה 'צ'טרטון', נותנות דיווחים בדיוניים על המשורר; בראשונה, יש סצנה שבה הביקורת הקשה של ויליאם בקפורד על עבודתו של צ'טרטון דוחפת את המשורר להתאבדות. המחזה בשלוש מערכות 'צ'טרטון' הועלה לראשונה בתיאטרון הצרפתי (Théâtre-Français), פריז, ב-12 בפברואר 1835. בשנת 1876, כתב המלחין לאונקוואלו (Leoncavallo) אופרה בשם 'צ'טרטון' המבוססת על המחזה והרומן של ויניי.

הרברט קרופט (Herbert Croft), בספרו 'אהבה ושיגעון' (Love and Madness), שילב דיווח ארוך ובעל ערך על צ'טרטון, תוך מתן מכתבים רבים של המשורר, ומידע רב שהושג ממשפחתו וידידיו (עמ' 125–244, מכתב נא).

הדימוי המפורסם ביותר של צ'טרטון במאה ה-19 היה 'מותו של צ'טרטון' (1856) מאת הנרי ווליס, שנמצא כיום בטייט בריטניה, לונדון. שתי גרסאות קטנות יותר, סקיצות או העתקים, מוחזקים על ידי מוזיאון וגלריה לאמנות בבירמינגהם ומרכז ייל לאמנות בריטית. דמות המשורר עוצבה על ידי ג'ורג' מרדית' (George Meredith) הצעיר.

שניים משיריו של צ'טרטון הולחנו כ-'גליז' (glees) על ידי המלחין האנגלי ג'ון וול קלקוט (John Wall Callcott). אלה כוללים הגדרות נפרדות של בתים שונים בתוך 'שיר לאלה' (Song to Aelle). שירו הידוע ביותר, 'O synge untoe mie roundelaie', הולחן כמדריגל בחמישה קולות על ידי סמואל וסלי (Samuel Wesley). צ'טרטון זכה להתייחסות אופראית מספר פעמים לאורך ההיסטוריה, בעיקר ה'צ'טרטון' בשתי המערכות שלא הצליחה ברובה של רוג'רו לאונקוואלו; 'תומאס צ'טרטון' המודרניסטי של המלחין הגרמני מתיאס פינצ'ר (Matthias Pintscher) (1998); והמיתוגרפיה הלירית אך הדרמטית והמורכבת של איש אחד מאת המלחין האוסטרלי מתיו דיואי (Matthew Dewey) בשם 'מותו של תומאס צ'טרטון'.

בספר 'האישה בלבן' (The Woman in White) מאת וילקי קולינס (Wilkie Collins), שפורסם כסדרה בשנים 1859–60, הרוזן פוסקו (Count Fosco) שואל: "מיהו המשורר האנגלי שזכה לאהדה האוניברסלית ביותר - שעושה את הנושא הקל ביותר מכל הנושאים לכתיבה פתטית וציור פתטי? אותו צעיר נחמד שהתחיל את חייו בזיוף, וסיים אותם בהתאבדות - הצ'טרטון הרומנטי, המעניין והיקר שלכם." עידן שני, פרק ד'. ישנו אוסף של "צ'טרטוניאנה" בספרייה הבריטית, המורכב מעבודות של צ'טרטון, גזרי עיתונים, מאמרים העוסקים במחלוקת ראולי ונושאים אחרים, עם הערות בכתב יד מאת ג'וזף הסלווד (Joseph Haslewood), ומספר מכתבים חתומים. א. ה. וו. מאיירשטיין (E. H. W. Meyerstein), שעבד שנים רבות בחדר כתבי היד של המוזיאון הבריטי, כתב עבודה סופית - "חיי תומאס צ'טרטון" - בשנת 1930. הרומן של פיטר אקרויד (Peter Ackroyd) משנת 1987, 'צ'טרטון', היה עיבוד ספרותי מחדש לסיפורו של המשורר, תוך מתן דגש על ההשלכות הפילוסופיות והרוחניות של זיוף. בגרסה של אקרויד, מותו של צ'טרטון היה תאונתי.

בשנת 1886, האדריכל הרברט הורן (Herbert Horne) ואוסקר ויילד (Oscar Wilde) ניסו ללא הצלחה להציב לוחית בבית הספר של קולסטון, בריסטול. ויילד, שהרצה על צ'טרטון בתקופה זו, הציע את הכתובת: "לזכרו של תומאס צ'טרטון, אחד מגדולי המשוררים של אנגליה, ותלמיד לשעבר בבית ספר זה."

בשנת 1928, הותקנה לוחית לזכרו של צ'טרטון ברחוב ברוק 39, הולבורן, הנושאת את הכתובת שלהלן. הלוחית הועברה מאז לבניין משרדים מודרני באותו אתר.

> בבית באתר זה תומאס צ'טרטון, מת 24 באוגוסט 1770.

בתוך ברומלי קומון (Bromley Common), יש דרך שנקראת 'צ'טרטון רואד'; זהו הרחוב הראשי בכפר צ'טרטון (Chatterton Village), המבוסס סביב הפאב בשם 'צ'טרטון ארמס' (The Chatterton Arms). הן הדרך והן הפאב נקראים על שם המשורר.

הזמר הצרפתי סרז' גינסבורג (Serge Gainsbourg) קרא לאחד משיריו 'צ'טרטון' (1967), כשהוא מצהיר:

> צ'טרטון התאבד חניבעל התאבד [...] לגבי זה כבר לא הולך טוב.

השיר בוצע (בפורטוגזית) על ידי סאו ז'ורז' (Seu Jorge) בשידור חי והוקלט באלבום 'Ana & Jorge: Ao Vivo'. הוא הוקלט גם כתרגום לשפה האנגלית על ידי מיק הארווי (Mick Harvey) באלבום "Intoxicated Man".

הזמר, כותב השירים והשחקן הצרפתי אלן בשונג (Alain Bashung) קרא לאלבום האולפן שלו משנת 1994 בשם 'צ'טרטון'.

להקת הפופ/רוק הצרפתית 'פו! צ'טרטון' (Feu! Chatterton) לקחה את שמה כמחווה לצ'טרטון. הלהקה הוסיפה את הביטוי "Feu" ("אש", בצרפתית, נוסחה ששימשה בעבר למותם של מלכים או מלכות) שאליו הוסיפו סימן קריאה כסימן לתחייה.

עבודות

'אלגיה על מותו המקונן של ויליאם בקפורד, אסקווייר', 4טו, עמ' 14, 1770.

- 'הוצאתו להורג של סר צ'ארלס באדווין' (בעריכת תומאס איגלס, F.S.A.), 4טו, עמ' 26, 1772.

- 'שירים שהיו אמורים להיכתב בבריסטול, על ידי תומאס ראולי ואחרים, במאה ה-15' (בעריכת תומאס טירוויט), 8וו, עמ' 307, 1777.

- 'נספח' (למהדורה השלישית של השירים, בעריכת אותו עורך), 8וו, עמ' 309–333, 1778.

- 'שונות בפרוזה ובשירה, מאת תומאס צ'טרטון, המחבר המשוער של השירים שפורסמו בשמות ראולי, קנינג וכו'' (בעריכת ג'ון ברוטון), 8וו, עמ' 245, 1778.

- 'שירים שהיו אמורים להיכתב בבריסטול במאה ה-15 על ידי תומאס ראולי, כומר, וכו', [בעריכת] ירמיהו מילס, ד.ד., דיקן אקסטר,' 4טו, עמ' 545, 1782.

- 'תוספת לשונות של תומאס צ'טרטון,' 8וו, עמ' 88, 1784.

- 'שירים שהיו אמורים להיכתב בבריסטול על ידי תומאס ראולי ואחרים במאה ה-15' (בעריכת לנסלוט שארפ), 8וו, עמ' xxix, 329, 1794.

- 'כתבי השירה של תומאס צ'טרטון,' אנדרסון 'משוררים בריטיים,' xi. 297–322, 1795.

- 'הנקמה: בורלטה; עם שירים נוספים, מאת תומאס צ'טרטון,' 8וו, עמ' 47, 1795.

- 'כתבי תומאס צ'טרטון' (בעריכת רוברט סאות'י וג'וזף קוטל), 3 כרכים. 8יו, 1803.

- 'כתבי השירה של תומאס צ'טרטון' (בעריכת צ'ארלס ב. וילקוקס), 2 כרכים. 12מו, 1842.

- 'כתבי השירה של תומאס צ'טרטון' (בעריכת הכומר וולטר סקיט, M.A.), מהדורת אלדין, 2 כרכים. 8וו, 1876.