תומאס קרנמר

תומאס קרנמר

תומאס קרנמר (2 ביולי 1489 – 21 במרץ 1556) היה תיאולוג אנגלי שהיה ממנהיגי הרפורמציה האנגלית וכיהן כארכיבישוף מקנטרברי בתקופת מלכותם של הנרי השמיני, אדוארד השישי, ולזמן קצר, מרי הראשונה. הוא מכובד כקדוש מעונה בכנסיית אנגליה.

קרנמר הוסמך ככומר קתולי ושירת בסגל התיאולוגיה באוניברסיטת קיימברידג'. לבקשת הקרדינל וולזי, הוא שירת מאוחר יותר את הנרי השמיני כדיפלומט באירופה. קרנמר סייע בבניית התיק לביטול נישואיו של הנרי לקתרין מאראגון, שהיה אחת הסיבות להיפרדות הכנסייה האנגלית מהאיחוד עם הכס הקדוש. יחד עם תומאס קרומוול, הוא תמך בעקרון העליונות המלכותית, שבו המלך נחשב לריבון על הכנסייה בתוך ממלכתו ומגן עמו מפני התעמרויות רומא. במהלך כהונתו של קרנמר כארכיבישוף מקנטרברי, הוא קבע את המבנים הדוקטרינליים והליטורגיים הראשונים של הכנסייה הרפורמית של אנגליה. תחת שלטונו של הנרי, קרנמר לא ביצע שינויים רדיקליים רבים בכנסייה בשל מאבקי כוח בין שמרנים דתיים לרפורמטורים. הוא פרסם את השירות הראשון בשפה המדוברת (אנגלית) שאושר רשמית, ה-Exhortation and Litany.

כאשר אדוארד, שהיה אדוק וחונך על עקרונות הכנסייה הרפורמית, עלה לכס המלוכה, קרנמר הצליח לקדם שינויים מהירים יותר. הוא כתב וערך את שתי המהדורות הראשונות של ספר התפילה המשותף (Book of Common Prayer), ליטורגיה מלאה עבור הכנסייה האנגלית, תוך פנייה לשפת העם. בעזרת כמה רפורמטורים מהיבשת להם העניק מקלט, הוא שינה דוקטרינה או משמעת בתחומים כגון האוכריסטיה, פרישות אנשי הדת, תפקיד התמונות במקומות פולחן, והערצת קדושים. קרנמר פרסם את הדוקטרינות החדשות באמצעות ספר התפילה, ה-Homilies ופרסומים אחרים.

לאחר עלייתה לשלטון של מרי הראשונה הקתולית, הועמד קרנמר למשפט באשמת בגידה וכפירה. לאחר שהיה כלוא במשך יותר משנתיים ותחת לחץ מרשויות המדינה והכנסייה, הוא חזר בו מספר פעמים והתפייס עם הכנסייה הקתולית. בעוד שזה היה אמור בדרך כלל לזכות אותו מאשמת הכפירה, מרי רצתה שיוצא להורג באשמת בגידה, והוא הועלה על המוקד ב-21 במרץ 1556; ביום הוצאתו להורג, הוא חזר בו בפומבי מחזרתו בתשובה, כדי למות ככופר בעיני הקתולים וכקדוש מעונה עבור עקרונות הרפורמציה האנגלית. מותו של קרנמר הונצח בספר המרטירים של פוקס (Foxe's Book of Martyrs) ומורשתו ממשיכה להתקיים בתוך כנסיית אנגליה דרך ספר התפילה המשותף ו-39 המאמרים, הצהרת אמונה אנגליקנית הנגזרת מעבודתו.

מוצא

קרנמר נולד ב-1489 באסלוקטון שבנוטינגהאמשייר, אנגליה. הוא היה בנם הצעיר של תומאס קרנמר ואשתו אגנס הטפילד. תומאס קרנמר היה בעל עושר צנוע אך הגיע ממשפחת אצולה זוטרה מבוססת אשר נטלה את שמה מאחוזת קרנמר בלינקולנשייר. מצבת לוח לאחד מקרוביו בכנסיית סנט ג'ון מבברלי, ווטון, ליד אסלוקטון חרוטה כדלקמן: Hic jacet Thomas Cranmer, Armiger, qui obiit vicesimo septimo die mensis Maii, anno d(omi)ni. MD centesimo primo, cui(us) a(n)i(ma)e p(ro)p(i)cietur Deus Amen ("כאן מונח תומאס קרנמר, אסקווייר, שנפטר ביום ה-27 במאי בשנת אדוננו 1501, על נשמתו ירחם אלוהים"). שלטי האצולה של משפחות קרנמר ואסלוקטון מוצגים. הדמות היא של גבר עם שיער גולש וגלימה וארנק בצדו הימני. בנם הבכור, ג'ון קרנמר, ירש את אחוזת המשפחה, בעוד תומאס ואחיו הצעיר, אדמונד, הונחו בנתיב לקריירות כנסייתיות.

שנים מוקדמות (1489–1527)

ההיסטוריונים אינם יודעים דבר ודאי על לימודיו המוקדמים של קרנמר. סביר להניח שלמד בבית ספר דקדוק בכפרו. בגיל 14, שנתיים לאחר מות אביו, הוא נשלח לקולג' ישו (Jesus College) החדש בקיימברידג'. נדרשו לו שמונה שנים להשיג תואר ראשון באמנויות, בהתאם לתוכנית לימודים של לוגיקה, ספרות קלאסית ופילוסופיה. במהלך תקופה זו, הוא החל לאסוף ספרי סכולסטיקה של ימי הביניים, אותם שימר בנאמנות לאורך כל חייו. עבור התואר השני שלו הוא למד את ההומניסטים ז'אק לפבר ד'אטאפל (Jacques Lefèvre d'Étaples) וארסמוס. הוא סיים את הקורס בשלוש שנים. זמן קצר לאחר קבלת תואר שני באמנויות ב-1515, הוא נבחר לעמית בקולג' ישו.

מתישהו לאחר שקרנמר קיבל את התואר השני שלו, הוא נשא אישה בשם ג'ואן. למרות שעדיין לא היה כומר, הוא חויב לוותר על עמיתו, מה שגרם לאובדן מגוריו בקולג' ישו. כדי לפרנס את עצמו ואת אשתו, הוא קיבל עבודה כקורא בבקינגהאם הול (ששונה מאוחר יותר למגדלן קולג'). כאשר ג'ואן נפטרה במהלך לידתה הראשונה, קולג' ישו הראה את הערכתו לקרנמר על ידי השבת עמיתו. הוא החל ללמוד תיאולוגיה, ועד 1520 הוא הוסמך, כשהאוניברסיטה כבר מינתה אותו לאחד ממטיפיה. הוא קיבל את תואר דוקטור לאלוהות בשנת 1526.

לא ידוע הרבה על מחשבותיו וחוויותיו של קרנמר במהלך שלושת עשורי שהותו בקיימברידג'. באופן מסורתי, הוא תואר כהומניסט שהתלהבותו ממלגות מקראיות הכינה אותו לאמץ רעיונות לותרניים, שהתפשטו במהלך שנות ה-20 של המאה ה-16. מחקר של הערות השוליים שלו חושף אנטיפתיה מוקדמת למרטין לותר והערצה לארסמוס. כאשר הקרדינל וולזי, הלורד צ'נסלור של המלך, בחר כמה חוקרים מקיימברידג', כולל אדוארד לי, סטיבן גרדינר וריצ'רד סמפסון, להיות דיפלומטים ברחבי אירופה, נבחר קרנמר למשלחת לצ'ארלס החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. השתתפותו המשוערת במשלחת מוקדמת יותר לספרד המוזכרת בספרות הישנה, הוכחה ככוזבת.

בשירות הנרי השמיני (1527–1532)

נישואיו הראשונים של הנרי השמיני נבעו ממותו של אחיו הבכור, ארתור, בשנת 1502. אביהם, הנרי השביעי, ארס את אלמנתו של ארתור, קתרין מאראגון, למלך לעתיד. הנישואים העלו מיד שאלות לגבי האיסור המקראי (בוויקרא 18 ו-20) נגד נישואים לאשת אח. בני הזוג נישאו ב-1509, ולאחר סדרה של הפלות, נולדה בת, מרי, ב-1516. עד שנות ה-20 של המאה ה-16, להנרי עדיין לא היה בן לקרוא לו יורש, והוא ראה בכך סימן מובהק לכעסו של אלוהים ופנה לוותיקן בנוגע לביטול. הוא הטיל על הקרדינל וולזי את המשימה להעמיד לדין את עניינו; וולזי החל בהתייעצות עם מומחים אוניברסיטאיים. משנת 1527, קרנמר סייע בהליכי הביטול בנוסף לתפקידיו כמרצה בקיימברידג'.

באמצע 1529, קרנמר שהה עם קרובי משפחה בוולת'אם הולי קרוס כדי להימנע מהתפרצות המגיפה בקיימברידג'. שניים מעמיתיו מקיימברידג', סטיבן גרדינר ואדוארד פוקס, הצטרפו אליו. השלושה דנו בנושא הביטול וקרנמר הציע להניח בצד את התיק המשפטי ברומא לטובת סקר כללי של דעות של תיאולוגים אוניברסיטאיים ברחבי אירופה. הנרי הראה עניין רב ברעיון כאשר גרדינר ופוקס הציגו לו את התוכנית הזו. לא ידוע אם המלך או הלורד צ'נסלור החדש שלו, תומאס מור, אישרו במפורש את התוכנית. בסופו של דבר, היא יושמה, וקרנמר התבקש להצטרף לצוות המלכותי ברומא כדי לאסוף דעות אוניברסיטאיות. אדוארד פוקס תיאם את מאמץ המחקר והצוות הפיק את ה-Collectanea satis copiosa ("האוספים השופעים מספיק") ואת ה-The Determinations, תמיכה היסטורית ותיאולוגית בטיעון שהמלך הפעיל סמכות שיפוט עליונה בתוך ממלכתו.

המגע הראשון של קרנמר עם רפורמטור מהיבשת היה עם סיימון גרינאוס, הומניסט שבסיסו בבאזל, שווייץ, וחסיד של הרפורמטורים השווייצרים, הולריך צווינגלי ויוהאנס אקולמפדיוס. באמצע 1531, גרינאוס ערך ביקור ממושך באנגליה כדי להציע את עצמו כמתווך בין המלך לרפורמטורים מהיבשת. הוא יצר ידידות עם קרנמר ולאחר שחזר לבאזל, הוא כתב על קרנמר לרפורמטור הגרמני מרטין בוצר בשטרסבורג. המגעים המוקדמים של גרינאוס יזמו את מערכת היחסים של קרנמר בסופו של דבר עם הרפורמטורים משטרסבורג ומשווייץ.

בינואר 1532 מונה קרנמר לשגריר התושב בחצרו של קיסר האימפריה הרומית הקדושה, צ'ארלס החמישי. כשהקיסר נסע ברחבי ממלכותיו, קרנמר נאלץ ללכת אחריו למקום מגוריו ברגנסבורג. הוא עבר בעיר הלותרנית נירנברג וראה בפעם הראשונה את השפעות הרפורמציה. כאשר הדיאטה הקיסרית הועברה לנירנברג, הוא פגש את האדריכל המוביל של רפורמות נירנברג, אנדראס אוזיאנדר. הם הפכו לידידים טובים, ובמהלך יולי ההוא נקט קרנמר בפעולה המפתיעה של נישואין למרגרט, אחייניתה של אשתו של אוזיאנדר. הוא לא לקח אותה כפילגשו, כפי שהיה המנהג הרווח אצל כמרים שעבורם פרישות הייתה נוקשה מדי. חוקרים מציינים כי קרנמר עבר, אם כי בצורה מתונה בשלב זה, להזדהות עם עקרונות לותרניים מסוימים. התקדמות זו בחייו האישיים לא תאמה את חייו הפוליטיים שכן לא הצליח לשכנע את צ'ארלס, אחיינה של קתרין, לתמוך בביטול נישואי דודתו.

מונה לארכיבישוף מקנטרברי (1532–1534)

בעוד קרנמר עקב אחר צ'ארלס דרך איטליה, הוא קיבל מכתב מלכותי מתאריך 1 באוקטובר 1532 שבישר לו כי מונה לארכיבישוף החדש של קנטרברי, בעקבות מותו של הארכיבישוף ויליאם וורהאם. קרנמר נצטווה לחזור לאנגליה. המינוי הובטח על ידי משפחתה של אן בוליין, שחזרה על ידי הנרי. כאשר נודע על קידומו של קרנמר בלונדון, הדבר גרם להפתעה רבה שכן קרנמר החזיק בעבר רק בתפקידים משניים בכנסייה. אן בוליין ומשפחתה תמכו בקרנמר שהפך לארכיבישוף של קנטרברי. קרנמר עזב את מנטובה ב-19 בנובמבר והגיע לאנגליה בתחילת ינואר. הנרי מימן באופן אישי את הבולות האפיפיוריות הדרושות לקידומו של קרנמר לקנטרברי. הבולות הושגו בקלות מכיוון שהנונציו האפיפיורי היה תחת הוראות מרומא לרצות את האנגלים במאמץ למנוע פריצה סופית. הבולות הגיעו סביב 26 במרץ 1533 וקרנמר הוסמך כבישוף ב-30 במרץ בקפלת סנט סטיבן, על ידי ג'ון לונגלנד, בישוף לינקולן; ג'ון וסי, בישוף אקסטר; והנרי סטנדיש, בישוף סנט אסף. גם בזמן שהמתינו לבולות, המשיך קרנמר לעבוד על הליכי הביטול, שדרשו דחיפות רבה יותר לאחר שאן הודיעה על הריונה. הנרי ואן נישאו בסתר ב-24 או 25 בינואר 1533 בנוכחות קומץ עדים. קרנמר לא למד על הנישואים עד 14 ימים לאחר מכן.

במשך החודשים הבאים, קרנמר והמלך עבדו על קביעת נהלים משפטיים כיצד יישפטו נישואי המלך על ידי אנשי הדת הבכירים ביותר שלו. כמה טיוטות של הנהלים נשמרו במכתבים שנכתבו בין השניים. לאחר שהסכימו על הנהלים, פתח קרנמר מושבי בית משפט ב-10 במאי, והזמין את הנרי ואת קתרין מאראגון להופיע. גרדינר ייצג את המלך; קתרין לא הופיעה ולא שלחה פרוקסי. ב-23 במאי הכריז קרנמר על פסק הדין שנישואיו של הנרי עם קתרין היו נגד חוק האלוהים. הוא אף הוציא איום בנידוי אם הנרי לא יתרחק מקתרין. הנרי היה כעת חופשי להינשא, וב-28 במאי אישר קרנמר את נישואיהם של הנרי ואן. ב-1 ביוני, קרנמר הכתיר באופן אישי ומשח את אן למלכה ומסר לה את השרביט והמטה. האפיפיור קלמנט השביעי זעם על התרסה זו, אך לא יכול היה לנקוט בצעדים מכריעים שכן הופעל עליו לחץ על ידי מלכים אחרים להימנע מפריצה בלתי הפיכה עם אנגליה. ב-9 ביולי הוא נידה באופן זמני את הנרי ואת יועציו (שכללו את קרנמר) אלא אם כן יתכחש לאן עד סוף ספטמבר. הנרי השאיר את אן כאשתו, וב-7 בספטמבר ילדה אן את אליזבת. קרנמר הטביל אותה מיד לאחר מכן ושימש כאחד מהסנדקים שלה.

קשה להעריך כיצד השקפותיו התיאולוגיות של קרנמר השתנו מאז ימי קיימברידג'. ישנן ראיות לכך שהוא המשיך לתמוך בהומניזם; הוא חידש את הפנסיה של ארסמוס שהוענקה בעבר על ידי הארכיבישוף וורהאם. ביוני 1533 הוא התמודד עם המשימות הקשות לא רק של משמעת רפורמטור, אלא גם של ראייתו מועלה על המוקד. ג'ון פרית' נידון למוות בשל דעותיו על האוכריסטיה: הוא הכחיש את הנוכחות הממשית. קרנמר ניסה באופן אישי לשכנע אותו לשנות את דעותיו ללא הצלחה. למרות שדחה את הרדיקליות של פרית', עד 1534 הוא אותת בבירור שהוא נפרד מרומא ושהוא קבע מסלול תיאולוגי חדש. הוא תמך בעניין הרפורמה על ידי החלפת המשמר הישן בפרובינציה הכנסייתית שלו בהדרגה באנשים כמו יו לטימר שעקבו אחר החשיבה החדשה. הוא התערב במחלוקות דתיות, תמך ברפורמטורים, לאכזבתם של שמרנים דתיים שרצו לשמור על הקשר עם רומא.

תחת סגן הממלכה (1535–1538)

קרנמר לא התקבל מיד על ידי הבישופים בתוך הפרובינציה שלו. כאשר ניסה לבצע ביקור קנוני, נאלץ להימנע ממקומות שבהם בישוף שמרני תושב עלול להציב אתגר אישי מביך לסמכותו. ב-1535 היו לקרנמר מפגשים קשים עם כמה בישופים, ג'ון סטוקסלי, ג'ון לונגלנד וסטיבן גרדינר בין היתר. הם התנגדו לכוחו ולתוארו של קרנמר וטענו שחוק העליונות לא הגדיר את תפקידו. זה הניע את תומאס קרומוול, השר הראשי של המלך, להפעיל ולקחת את תפקיד סגן הממלכה (vicegerent), סגן ראש העליון לענייני כנסייה. הוא יצר קבוצה אחרת של מוסדות שנתנו מבנה ברור לעליונות המלכותית. לפיכך, הארכיבישוף הועם על ידי סגן הממלכה קרומוול ביחס לסמכות השיפוט הרוחנית של המלך. אין ראיות לכך שקרנמר התמרמר על מעמדו כשותף זוטר. למרות שהיה חוקר יוצא דופן, חסרה לו היכולת הפוליטית להביס אפילו יריבים כנסייתיים. משימות אלו הושארו לקרומוול.

ב-29 בינואר 1536, כאשר אן הפילה בן, החל המלך להרהר שוב באיסורים המקראיים שרדפו אותו במהלך נישואיו עם קתרין מאראגון. זמן קצר לאחר ההפלה, המלך החל להתעניין בג'יין סימור. עד ה-24 באפריל, הוא הטיל על קרומוול להכין את התיק לגירושין. בלא מודע לתוכניות אלו, קרנמר המשיך לכתוב מכתבים לקרומוול בנושאים שוליים עד ה-22 באפריל. אן נשלחה למצודת לונדון ב-2 במאי, וקרנמר זומן בדחיפות על ידי קרומוול. למחרת, כתב קרנמר מכתב למלך המביע את ספקותיו לגבי אשמתה של המלכה, ומדגיש את הערכתו שלו לאן. לאחר שנמסר, השלים קרנמר עם העובדה שסוף נישואיה של אן היה בלתי נמנע. ב-16 במאי, הוא ראה את אן במצודה ושמע את וידויה ולמחרת, הוא הכריז על הנישואים כבטלים ומבוטלים. יומיים לאחר מכן, אן הוצאה להורג; קרנמר היה אחד הבודדים שהתאבלו בפומבי על מותה.

סגנות הממלכה הביאה את קצב הרפורמות תחת שליטת המלך. איזון הושג בין השמרנים לרפורמטורים וזה נראה ב-Ten Articles, הניסיון הראשון להגדיר את אמונות הכנסייה ההנריציאנית. למאמרים היה מבנה דו-חלק. חמשת המאמרים הראשונים הראו את השפעת הרפורמטורים על ידי הכרה רק בשלושה מתוך שבעת הסקרמנטים הקודמים: טבילה, אוכריסטיה ווידוי. חמשת המאמרים האחרונים עסקו בתפקידי תמונות, קדושים, טקסים וטקסים, וכור המצרף, והם שיקפו את דעותיהם של המסורתיים. שתי טיוטות מוקדמות של המסמך נשמרו ומראות צוותים שונים של תיאולוגים בעבודה. התחרות בין השמרנים לרפורמטורים נחשפת בתיקוני עריכה יריבים שנעשו על ידי קרנמר וקאת'ברט טונסטול, בישוף דורהאם. למוצר הסופי היה משהו ששימח והרגיז את שני הצדדים של הוויכוח. עד 11 ביולי, קרנמר, קרומוול והכנסייה (האספה הכללית של אנשי הדת), חתמו על עשרת המאמרים.

בסוף 1536, צפון אנגליה התעוררה בסדרה של התקוממויות המכונה יחד העלייה לרגל של החסד (Pilgrimage of Grace), ההתנגדות הרצינית ביותר למדיניותו של הנרי. קרומוול וקרנמר היו המטרות העיקריות לזעמם של המפגינים. קרומוול והמלך עבדו בטירוף כדי לדכא את המרד, בעוד קרנמר שמר על פרופיל נמוך. לאחר שהיה ברור שהמשטר של הנרי בטוח, הממשלה לקחה את היוזמה לתקן את חוסר ההלימות הברור של עשרת המאמרים. התוצאה לאחר חודשי ויכוח הייתה The Institution of a Christian Man הידוע באופן לא רשמי מהמהדורה הראשונה כספר הבישופים (Bishops' Book). הספר הוצע בתחילה בפברואר 1537 בסינוד הסגני הראשון, שהוזמן על ידי קרומוול, עבור כל הכנסייה. קרומוול פתח את ההליכים, אך ככל שהסינוד התקדם, קרנמר ופוקס לקחו על עצמם את היושב ראש ואת התיאום. פוקס עשה את רוב העריכה הסופית והספר פורסם בסוף ספטמבר.

גם לאחר הפרסום, מעמדו של הספר נותר מעורפל מכיוון שהמלך לא נתן לו את תמיכתו המלאה. בטיוטת מכתב, הנרי ציין שהוא לא קרא את הספר, אך תמך בהדפסתו. תשומת לבו הייתה ככל הנראה תפוסה על ידי הריונה של ג'יין סימור ולידת היורש הזכר, אדוארד, שהנרי ביקש כל כך הרבה זמן. ג'יין נפטרה זמן קצר לאחר הלידה והלווייתה נערכה ב-12 בנובמבר. באותו חודש הנרי החל לעבוד על ספר הבישופים; תיקוניו נשלחו לקרנמר, סמפסון ואחרים להערות. תגובותיו של קרנמר למלך היו הרבה יותר עימותיות משל עמיתיו והוא כתב באורך רב הרבה יותר. הן חושפות הצהרות חד-משמעיות התומכות בתיאולוגיה רפורמית כגון הצדקה על ידי אמונה או sola fide (אמונה בלבד) ופרדסטינציה. מילותיו לא שכנעו את המלך. הצהרת אמונה חדשה עוכבה עד 1543 עם פרסום ספר המלך (King's Book).

בשנת 1538, המלך וקרומוול סיכמו עם נסיכים לותרניים על קיום דיונים מפורטים על יצירת ברית פוליטית ודתית. הנרי חיפש משלחת חדשה מהליגה השמאלקאלדית מאז אמצע 1537. הלותרנים היו מרוצים מכך והם שלחו משלחת משותפת מערים גרמניות שונות, כולל עמיתו של מרטין לותר, פרידריך מיקוניוס. הצירים הגיעו לאנגליה ב-27 במאי 1538. לאחר פגישות ראשוניות עם המלך, קרומוול וקרנמר, הועברו הדיונים על הבדלים תיאולוגיים לארמון למבת' תחת יושב ראשו של קרנמר. ההתקדמות בהסכם הייתה איטית בין היתר בשל היותו של קרומוול עסוק מדי כדי לעזור לזרז את ההליכים ומכיוון שצוות המשא ומתן בצד האנגלי היה מאוזן באופן שווה בין שמרנים לרפורמטורים. השיחות נמשכו עם הגרמנים שהתעייפו למרות מאמציו הכבירים של הארכיבישוף. המשא ומתן נוטרל באופן קטלני על ידי ממונה של המלך. עמיתו של קרנמר, אדוארד פוקס, שישב במועצה המלכותית של הנרי, נפטר מוקדם יותר באותה שנה. המלך בחר כמחליפו את יריבו השמרני של קרנמר, קאת'ברט טונסטול, שנאמר לו להישאר קרוב להנרי כדי לתת עצות. ב-5 באוגוסט, כאשר הצירים הגרמנים שלחו מכתב למלך בנוגע לשלושה פריטים שהטרידו אותם במיוחד (פרישות כנסייתית חובה, מניעת הגביע מהדיוטות, ותחזוקת מיסות פרטיות למתים), טונסטול הצליח להתערב עבור המלך ולהשפיע על ההחלטה. התוצאה הייתה דחייה יסודית על ידי המלך של רבים מחששותיהם העיקריים של הגרמנים. למרות שקרנמר התחנן בפני הגרמנים להמשיך במשא ומתן, תוך שימוש בטיעון "לשקול את אלפי הנשמות הרבות באנגליה" שעומדות על הפרק, הם עזבו ב-1 באוקטובר ללא הישגים משמעותיים.

רפורמות הפוכות (1539–1542)

הרפורמטור מהיבשת פיליפ מלנכתון היה מודע לכך שהוא היה נערץ מאוד על ידי הנרי. בתחילת 1539, מלנכתון כתב כמה מכתבים להנרי שבהם ביקר את דעותיו על הדת, ובמיוחד את תמיכתו בפרישות כנסייתית. בסוף אפריל הגיעה משלחת נוספת מהנסיכים הלותרניים כדי לבנות על ההטפות של מלנכתון. קרומוול כתב מכתב למלך בתמיכה במשימה הלותרנית החדשה. המלך החל לשנות את עמדתו והתמקד בחיזור אחר דעה שמרנית באנגליה במקום לפנות ללותרנים. ב-28 באפריל 1539, הפרלמנט התכנס לראשונה מזה שלוש שנים. קרנמר היה נוכח, אך קרומוול לא היה יכול להשתתף עקב מצב בריאותי ירוד. ב-5 במאי יצר בית הלורדים ועדה עם האיזון הדתי המקובל בין שמרנים לרפורמטורים כדי לבחון ולקבוע דוקטרינה. לוועדה ניתן מעט זמן לבצע את העבודה המפורטת הדרושה לתיקון יסודי. ב-16 במאי ציין הדוכס מנורפוק כי הוועדה לא הסכימה על שום דבר, והציע שהלורדים יבחנו שש שאלות דוקטרינליות - שמהוות בסופו של דבר את הבסיס לששת המאמרים. הם אישרו את הפרשנות השמרנית לדוקטרינות כגון הנוכחות הממשית, פרישות כנסייתית, והצורך בווידוי אוזן, הווידוי הפרטי של חטאים לכומר. ככל שחוק ששת המאמרים התקרב לחקיקה בפרלמנט, קרנמר העביר את אשתו וילדיו מחוץ לאנגליה למקום מבטחים. עד זמן זה, המשפחה הוחזקה מוחבאת בשקט, ככל הנראה בארמון פורד בקנט. החוק עבר בפרלמנט בסוף יוני ואילץ את לטימר וניקולאס שקסטון להתפטר מהדיוקסיות שלהם בהינתן התנגדותם הגלויה לצעד.

הנסיגה עבור הרפורמטורים הייתה קצרת מועד. עד ספטמבר, הנרי לא היה מרוצה מתוצאות החוק וממפיציו; קרנמר וקרומוול הנאמנים תמיד חזרו לטובתו. המלך ביקש מהארכיבישוף שלו לכתוב הקדמה חדשה לתנ"ך הגדול (Great Bible), תרגום אנגלי של התנ"ך שפורסם לראשונה באפריל 1539 תחת הדרכתו של קרומוול. ההקדמה הייתה בצורה של דרשה המופנית לקוראים. באשר לקרומוול, הוא היה מרוצה מכך שתוכניתו לנישואים מלכותיים בין הנרי לאן מקליווס, אחותו של נסיך גרמני, התקבלה על ידי המלך. לדעתו של קרומוול, הנישואים עשויים להחזיר מגעים עם הליגה השמאלקאלדית. הנרי נחרד מאן כשנפגשו לראשונה ב-1 בינואר 1540 אך נישא לה באי רצון ב-6 בינואר בטקס שנוהל על ידי קרנמר. הנישואים הסתיימו באסון כשהנרי החליט שהוא יבקש גירושין מלכותיים. זה הביא לכך שהנרי הושם בעמדה מביכה וקרומוול סבל מהתוצאות. אויביו הישנים, כולל הדוכס מנורפוק, ניצלו את קרומוול המוחלש והוא נעצר ב-10 ביוני. הוא איבד מיד את תמיכת כל ידידיו, כולל קרנמר. כפי שקרנמר עשה עבור אן בוליין, הוא כתב מכתב למלך המגן על עבודתו בעבר של קרומוול. נישואיו של הנרי לאן מקליווס בוטלו במהירות ב-9 ביולי על ידי הסינוד הסגני, שנוהל כעת על ידי קרנמר וגרדינר.

בעקבות הביטול, קרומוול הוצא להורג ב-28 ביולי. קרנמר מצא את עצמו כעת בעמדה פוליטית בולטת, ללא אף אחד אחר שיישא בנטל. לאורך שאר שלטונו של הנרי, הוא נאחז בסמכותו של הנרי. למלך היה אמון מלא בו ובתמורה, קרנמר לא יכול היה להסתיר דבר מהמלך. בסוף יוני 1541, הנרי עם אשתו החדשה, קתרין הווארד, יצא לביקורו הראשון בצפון אנגליה. קרנמר הושאר בלונדון כחבר במועצה המטפלת בעניינים עבור המלך בהיעדרו. עמיתיו היו הלורד צ'נסלור תומאס אודלי ואדוארד סימור, רוזן הרטפורד. זו הייתה האחריות המשמעותית הראשונה של קרנמר מחוץ לכנסייה. באוקטובר, בזמן שהמלך והמלכה היו רחוקים, רפורמטור בשם ג'ון לאסלס חשף בפני קרנמר שקתרין ניהלה פרשיות מחוץ לנישואים. קרנמר מסר את המידע לאודלי ולסימור והם החליטו לחכות עד חזרתו של הנרי. מפוחדים מהכעסת המלך, אודלי וסימור הציעו שקרנמר יודיע להנרי. קרנמר החליק הודעה להנרי במהלך המיסה ביום כל הקדושים. חקירה חשפה את האמת על אי-ההלימות הזוגיות וקתרין הוצאה להורג בפברואר 1542.

תמיכה מהמלך (1543–1547)

בשנת 1543, כמה אנשי דת שמרנים בקנט התאגדו יחד כדי לתקוף ולהוקיע שני רפורמטורים, ריצ'רד טרנר וג'ון בלנד, לפני המועצה המלכותית. הם הכינו מאמרים להגשה למועצה, אך ברגע האחרון, נוספו הוקעות נוספות על ידי אחיינו של סטיבן גרדינר, ג'רמיין גרדינר. מאמרים חדשים אלו תקפו את קרנמר ורשמו את עוולותיו מאז 1541. מסמך זה והפעולות הבאות היו הבסיס למה שנקרא מזימת הפרבנדרים (Prebendaries' Plot). המאמרים נמסרו למועצה בלונדון וכנראה נקראו ב-22 באפריל 1543. המלך כנראה ראה את המאמרים נגד קרנמר באותו לילה. הארכיבישוף נראה שלא היה מודע לכך שנעשתה התקפה על אישיותו. נציגיו בלמבת' טיפלו ספציפית בתיק של טרנר שם הוא זוכה, לזעמם של השמרנים.

בעוד המזימה נגד קרנמר התקדמה, הרפורמטורים הותקפו בחזיתות אחרות. ב-20 באפריל, הכנסייה התכנסה מחדש כדי לשקול את עדכון ספר הבישופים. קרנמר עמד בראש תתי-הוועדות, אך השמרנים הצליחו להפוך רעיונות רפורמיים רבים, כולל הצדקה על ידי אמונה בלבד. ב-5 במאי, פורסם התיקון החדש שנקרא A Necessary Doctrine and Erudition for any Christian Man או ספר המלך (King's Book). מבחינה דוקטרינלית, הוא היה שמרני הרבה יותר מספר הבישופים. ב-10 במאי, הרפורמטורים ספגו מכה נוספת. הפרלמנט העביר את החוק לקידום דת אמת, שביטל "ספרים שגויים" והגביל את קריאת התנ"ך באנגלית לאלו ממעמד אצולה. רפורמטורים נחקרו, אולצו לחזור בהם, או נכלאו ממאי עד אוגוסט.

במשך חמישה חודשים, הנרי לא נקט בפעולה כלשהי לגבי ההאשמות נגד הארכיבישוף שלו. הקונספירציה נחשפה לבסוף לקרנמר על ידי המלך עצמו. על פי מזכירו של קרנמר, ראלף מוריס, מתישהו בספטמבר 1543, המלך הראה לקרנמר נייר המסכם את ההאשמות נגדו. היה צריך להקים חקירה וקרנמר מונה לחוקר ראשי. פשיטות פתע בוצעו, ראיות נאספו, וראשי הקבוצה זוהו. בדרך כלל, קרנמר העביר את אנשי הדת המעורבים בקונספירציה דרך השפלה מיידית, אך הוא בסופו של דבר סלח להם והמשיך להשתמש בשירותיהם. כדי להראות את אמונו בקרנמר, הנרי נתן לקרנמר את טבעתו. כאשר המועצה המלכותית עצרה את קרנמר בסוף נובמבר, האצילים עוכבו על ידי סמל אמונו של המלך בו. ניצחונו של קרנמר הסתיים עם שני מנהיגים מדרג שני כלואים וג'רמיין גרדינר הוצא להורג.

עם האווירה לטובתו של קרנמר, הוא רדף מאמצים שקטים לרפורמה בכנסייה, במיוחד בליטורגיה. ב-27 במאי 1544, פורסם השירות הראשון בשפה המדוברת שאושר רשמית, שירות ההשתדלות התהלוכתי הידוע כ-Exhortation and Litany. הוא שורד היום עם שינויים מינוריים בספר התפילה המשותף. הליטאניה המסורתית משתמשת בתחינות לקדושים, אך קרנמר רפורמט את ההיבט הזה ביסודיות על ידי מתן הזדמנות בטקסט להערצה כזו. רפורמטורים נוספים נבחרו לבית הנבחרים, וחקיקה חדשה הוצגה כדי לרסן את ההשפעות של חוק ששת המאמרים והחוק לקידום דת אמת.

בשנת 1546, השמרנים בקואליציה שכללה את גרדינר, הדוכס מנורפוק, הלורד צ'נסלור ריותסלי, ובישוף לונדון, אדמונד בונר, עשו ניסיון אחרון אחד לאתגר את הרפורמטורים. כמה רפורמטורים עם קשרים לקרנמר היו מטרות. חלקם, כמו לאסלס, הועלו על המוקד. אצילים חזקים בעלי דעות רפורמיות אדוארד סימור וג'ון דאדלי חזרו לאנגליה מחוץ לים והפכו את הגל נגד השמרנים. שני מקרים הטו את המאזניים. גרדינר הושפל בפני המלך כשסירב להסכים להחליף אחוזות אפיסקופליות, ובנו של הדוכס מנורפוק הואשם בבגידה והוצא להורג. אין ראיות לכך שקרנמר מילא תפקיד במשחקים פוליטיים אלו, ולא היו מזימות נוספות ככל שבריאותו של המלך דעכה בחודשיו האחרונים. קרנמר ביצע את תפקידיו האחרונים עבור המלך ב-28 בינואר 1547 כאשר נתן הצהרת אמונה רפורמית תוך אחיזה בידו של הנרי במקום לתת לו את הטקסים האחרונים שלו. קרנמר התאבל על מותו של הנרי, ומאוחר יותר נאמר שהוא הפגין את צערו בגידול זקן. הזקן היה גם סימן לפרידתו מהעבר. רפורמטורים מהיבשת גידלו זקנים כדי לסמן את דחייתם את הכנסייה הישנה, ומשמעות זו של זקני אנשי דת הובנה היטב באנגליה. ב-31 בינואר, הוא היה בין המוציאים לפועל של צוואתו האחרונה של המלך שמינתה את אדוארד סימור כלורד פרוטקטור וקיבלה בברכה את מלך הילד, אדוארד השישי.

תיאולוגים זרים ודוקטרינות רפורמיות (1547–1549)

תחת עוצרות סימור, הרפורמטורים הפכו לחלק מהממסד. ביקור מלכותי בפרובינציות התקיים באוגוסט 1547, וכל קהילה קיבלה הוראה להשיג עותק של ה-Homilies. ספר זה כלל שתים-עשרה דרשות, ארבע מהן נכתבו על ידי קרנמר. החידוש שלו לדוקטרינת ההצדקה על ידי אמונה עורר תגובה חזקה מגרדינר. ב-"דרשה על מעשים טובים הנלווים לאמונה", תקף קרנמר את הנזירות ואת חשיבותם של מעשים אישיים שונים המעורבים בדקלומיות ליטורגיות וטקסים. לפיכך, הוא צמצם את טווח המעשים הטובים שנחשבו נחוצים וחיזק את חשיבות האמונה. בכל קהילה שביקרו, הוטלו צווי מניעה שהחליטו "...לחסל כל תמונה שהיה לה חשד של מסירות צמודה אליה."

דעותיו האוכריסטיות של קרנמר, שכבר התרחקו מהדוקטרינה הקתולית הרשמית, קיבלו דחיפה נוספת מרפורמטורים מהיבשת. קרנמר היה בקשר עם מרטין בוצר מאז שנוצרו מגעים ראשוניים עם הליגה השמאלקאלדית. מערכת היחסים של קרנמר ובוצר הפכה קרובה יותר ויותר בשל ניצחונו של צ'ארלס החמישי על הליגה במילברג, שהשאיר את אנגליה כאומה הגדולה היחידה שנתנה מקלט לרפורמטורים נרדפים. קרנמר כתב מכתב לבוצר (שאבד כעת) עם שאלות על תיאולוגיה אוכריסטית. בתגובתו של בוצר מתאריך 28 בנובמבר 1547, הוא הכחיש את הנוכחות הממשית האנושית וגינה את הטרנסובסטנציאציה ואת הערצת האלמנטים. המכתב נמסר לקרנמר על ידי שני תיאולוגים רפורמיים איטלקים, פיטר מרטיר וברנרדינו אוצ'ינו, שהוזמנו למצוא מקלט באנגליה. מרטיר הביא איתו גם איגרת שנכתבה לכאורה על ידי ג'ון כריסוסטום, Ad Caesarium Monachum, שנראתה כמספקת תמיכה פטריסטית נגד הנוכחות הממשית הגופנית. מסמכים אלו השפיעו על מחשבותיו של קרנמר על האוכריסטיה.

במרץ 1549, שטרסבורג אילצה את מרטין בוצר ופול פגיוס לעזוב. קרנמר הזמין מיד את הגברים לאנגליה והבטיח שהם יוצבו באוניברסיטאות אנגליות. כשהגיעו ב-25 באפריל, קרנמר היה מרוצה לפגוש את בוצר פנים אל פנים לאחר שמונה-עשרה שנים של התכתבות. הוא היה זקוק לאנשים מלומדים אלו כדי להכשיר דור חדש של מטיפים וכן לסייע ברפורמה של הליטורגיה והדוקטרינה. אחרים שקיבלו את הזמנותיו כללו את הרפורמטור הפולני יאן לאסקי, אך קרנמר לא הצליח לשכנע את אוזיאנדר ומלנכתון שהם צריכים לבוא לאנגליה.

ספר התפילה המשותף (1548–1549)

ככל שהשימוש באנגלית בשירותי פולחן התפשט, הצורך בליטורגיה אחידה מלאה עבור הכנסייה הפך לברור. פגישות ראשוניות להתחלת מה שיהפוך בסופו של דבר לספר התפילה המשותף של 1549 נערכו במנזר צ'רטסי לשעבר ובטירת וינדזור בספטמבר 1548. רשימת המשתתפים ניתנת לשחזור חלקי בלבד, אך ידוע שהחברים היו מאוזנים בין שמרנים לרפורמטורים. פגישות אלו לוו בוויכוח על האוכריסטיה בבית הלורדים שהתקיים בין 14 ל-19 בדצמבר. קרנמר חשף בפומבי בוויכוח זה שהוא נטש את דוקטרינת הנוכחות הממשית הגופנית והאמין שהנוכחות האוכריסטית היא רוחנית בלבד. הפרלמנט תמך בפרסום ספר התפילה לאחר חג המולד על ידי העברת חוק האחידות 1549; הוא אז חוקק נישואין כנסייתיים.

קשה לקבוע כמה מספר התפילה הוא יצירתו האישית של קרנמר. דורות של חוקרים ליטורגיים הצליחו לאתר את המקורות שבהם השתמש, כולל טקס סרום (Sarum Rite), כתבים מהרמן פון ויד, וכמה מקורות לותרניים כולל אוזיאנדר ויוסטוס יונאס. זה בעייתי יותר לקבוע כיצד קרנמר עבד על הספר ועם מי עבד. היכן שמידע על עוזריו האפשריים חסר, הוא מקבל את הקרדיט לעריכה ולמבנה הכללי של הספר.

השימוש בספר התפילה החדש הפך לחובה ב-9 ביוני 1549. זה עורר סדרה של מחאות בדבון ובקורנוול שבהן השפה האנגלית עדיין לא הייתה בשימוש נפוץ, הידועה כעת כמרד ספר התפילה (Prayer Book Rebellion). עד תחילת יולי, ההתקוממות התפשטה לחלקים אחרים במזרח אנגליה. המורדים העלו מספר דרישות כולל החזרת ששת המאמרים, השימוש בלטינית למיסה עם רק הלחם המקודש שניתן להדיוטות, החזרת תפילות עבור נשמות בכור המצרף, ובנייה מחדש של מנזרים. קרנמר כתב תגובה חזקה לדרישות אלו למלך שבה הוקיע את רשעות המרד. ב-21 ביולי, קרנמר השתלט על קתדרלת סנט פול שבה הגן בנמרצות על קו הכנסייה הרשמי. טיוטה של הדרשה שלו, הדוגמה הכתובה היחידה ששרדה מהטפתו מכל הקריירה שלו, מראה שהוא שיתף פעולה עם פיטר מרטיר בטיפול במרד.

איחוד הישגים (1549–1551)

מרד ספר התפילה ואירועים אחרים פגעו בעוצרות סימור. המועצה המלכותית התפצלה כאשר כמה חברי מועצה מתנגדים הצטרפו מאחורי ג'ון דאדלי כדי להדיח את סימור. קרנמר ושני חברי מועצה אחרים, ויליאם פאג'ט, ותומאס סמית' התגייסו בתחילה מאחורי סימור. לאחר סערה של מכתבים שעברו בין שני הצדדים, הפיכה ללא שפיכות דמים סיימה את העוצרות של סימור ב-13 באוקטובר 1549. למרות תמיכתם של פוליטיקאים שמרנים דתיים מאחורי ההפיכה של דאדלי, הרפורמטורים הצליחו לשמור על שליטה בממשלה החדשה, והרפורמציה האנגלית המשיכה לאחד הישגים. סימור נכלא בתחילה במצודה אך שוחרר זמן קצר ב-6 בפברואר 1550 וחזר למועצה. הארכיבישוף הצליח להעביר את הכומר הקודם שלו, ניקולאס רידלי, מהבישופות המשנית של רוצ'סטר לדיוקסיה של לונדון. באותו זמן, ג'ון פונט תפס את מקומו הקודם של רידלי. שמרנים מכהנים נעקרו והוחלפו ברפורמטורים.

התוצאה הראשונה של שיתוף פעולה והתייעצות בין קרנמר לבוצר הייתה ה-Edwardine Ordinal הראשון, הליטורגיה להסמכת כמרים. זה היה חסר בספר התפילה הראשון ולא פורסם עד 1550. קרנמר אימץ את הטיוטה של בוצר ויצר שלושה שירותים להזמנה: דיאקון, כומר ובישוף. באותה שנה, קרנמר הפיק את ה-Defence of the True and Catholic Doctrine of the Sacrament of the Body and Blood of Christ, הסבר חצי-רשמי של התיאולוגיה האוכריסטית בתוך ספר התפילה. זה היה הספר המלא הראשון עם שמו של קרנמר על דף השער. ההקדמה מסכמת את ריבו עם רומא בקטע ידוע שבו השווה "חרוזים, חנינות, עליות לרגל, ודברים דומים אחרים של האפיפיורות" לעשבים שוטים. עדיין, שורשי העשבים היו טרנסובסטנציאציה, הנוכחות הממשית הגופנית, והאופי הקורבני של המיסה.

אף על פי שבוצר סייע בפיתוח הרפורמציה האנגלית, הוא עדיין היה מודאג מאוד לגבי קצב התקדמותה. גם בוצר וגם פגיוס הבחינו שספר התפילה של 1549 לא היה צעד משמעותי קדימה. עם זאת, קרנמר הבטיח לבוצר שזה היה רק צעד ראשון ושהצורה הראשונית שלו הייתה זמנית. עד סוף 1550, בוצר הפך למאוכזב. קרנמר הבטיח שהוא לא ירגיש מנוכר ושמר על קשר קרוב איתו. תשומת לב זו השתלמה במהלך מחלוקת הלבושים. אירוע זה יזם על ידי ג'ון הופר, חסידו של היינריך בולינגר שחזר לאחרונה מציריך. הופר לא היה מרוצה מספר התפילה והסדר של קרנמר והתנגד במיוחד לשימוש בטקסים ולבושים. כאשר המועצה המלכותית בחרה בו להיות הבישוף של גלוסטר ב-15 במאי 1550, הוא הציב תנאים לאי-לבישת הלבושים הנדרשים. הוא מצא בעל ברית בין הרפורמטורים מהיבשת ביאן לאסקי, שהפך למנהיג כנסיית הזרים בלונדון, מקום פולחן מיועד עבור פליטים פרוטסטנטיים מהיבשת. צורות ומנהגי הכנסייה שלו לקחו רפורמות הרבה יותר רחוק ממה שקרנמר היה רוצה. בוצר ופיטר מרטיר, בעוד שהם הזדהו עם עמדתו של הופר, תמכו בטיעוניו של קרנמר לגבי תזמון וסמכות. קרנמר ורידלי עמדו על שלהם. זה הוביל לכליאתו של הופר, ובסופו של דבר הוא נכנע. הוא הוסמך ב-8 במרץ 1551 לפי הסדר והטיף לפני המלך בבגדיו האפיסקופליים. החזון של קרנמר לרפורמה נשמר באמצעות צעדים זהירים תחת סמכות הממשלה.