ויליאם לויד גריסון

ויליאם לויד גריסון

ויליאם לויד גריסון (William Lloyd Garrison; 10 בדצמבר 1805 – 24 במאי 1879) היה מבטל עבדות, עיתונאי ורפורמטור חברתי אמריקאי. העיתון הנקרא שלו נגד העבדות, "המשחרר" (The Liberator), היה כוח מניע שהזין את עידן ביטול העבדות; גריסון ייסד אותו בשנת 1831 ופרסם אותו בבוסטון עד שבוטלה העבדות בארצות הברית באמצעות התיקון ה-13 לחוקה בשנת 1865. הוא תמך בזכויות נשים, ובמהלך שנות ה-70 של המאה ה-19 הפך לקול בולט בתנועה למען זכות בחירה לנשים.

גריסון קידם "אי-ממשלתיות", הידועה גם בשם "אנרכיזם", ודחה את התוקף הטבוע של הממשל האמריקאי על בסיס העובדה שהשתתפותו במלחמות, באימפריאליזם ובעבדות הפכה אותו למושחת ורודני. אמונתו בריבונות הפרט וביקורתו על סמכות כופה הוכרו כמבשרות של זרמים מסוימים בהגות הליברטריאנית המודרנית. בתחילה הוא התנגד לאלימות כעיקרון ודגל בפציפיזם נוצרי נגד הרע. עם זאת, עם פרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית, גריסון הכיר בנחיצות המאבק המזוין כאמצעי להשגת ביטול העבדות ותמך במאמציו של הנשיא אברהם לינקולן (Abraham Lincoln) לסיים את המוסד הזה. הוא היה ממייסדי האגודה האמריקאית נגד עבדות (American Anti-Slavery Society) וקידם שחרור עבדים מיידי וללא פיצויים, בניגוד לשחרור הדרגתי ומפוצה, בארצות הברית.

גריסון היה סדר דפוס, דבר שסייע לו בניהול "המשחרר". כאשר עבד על מאמרי המערכת שלו לעיתון, הוא היה מחבר אותם תוך כדי סידור האותיות לדפוס, מבלי לכתוב אותם תחילה על נייר.

חיים מוקדמים

גריסון נולד ב-10 בדצמבר 1805, בניובריפורט, מסצ'וסטס, בנם הצעיר של מהגרים מהמושבה הבריטית ניו ברנזוויק (New Brunswick), בקנדה של ימינו. על פי חוק להקלה על ימאים חולים ונכים, אביו אביג'ה גריסון (Abijah Garrison), נווט ספינות סוחר וקפטן, השיג מסמכים אמריקאיים ועבר עם משפחתו לניובריפורט ב-1806. חוק האמברגו האמריקאי של 1807, שנועד לפגוע בבריטניה הגדולה, גרם לירידה בספנות המסחרית האמריקאית. אביו הפך עד מהרה למובטל ונטש את המשפחה ב-1808. אמו של גריסון הייתה פרנסס מריה לויד (Frances Maria Lloyd), שתוארה כגבוהה, מקסימה ובעלת אופי דתי חזק. היא החלה לקרוא לבנם ויליאם בשם לויד, שמו האמצעי, כדי לשמר את שם משפחתה; מאוחר יותר הוא הדפיס את שמו כ-"Wm. Lloyd". היא נפטרה ב-1823, בעיר בולטימור, מרילנד.

גריסון מכר לימונדה וממתקים תוצרת בית בצעירותו, וגם חילק עצים כדי לעזור בפרנסת המשפחה. בשנת 1818, בגיל 13, החל גריסון לעבוד כשוליה של סדר דפוס בהסדר של 7 שנים ב-"ניובריפורט הרלד" (Newburyport Herald). הוא החל עד מהרה לכתוב מאמרים, לעיתים קרובות תחת שם העט אריסטידס (Aristides). (אריסטידס היה מדינאי וגנרל אתונאי, שכונה "הצדיק".) הוא יכול היה לכתוב תוך כדי סידור הדפוס, ללא צורך בנייר. תרומתו המשמעותית ביותר לעיתון, במהלך השנה האחרונה לשוליותו ב-1826 כשהיה בן 20, הייתה הפרכה חריפה של כותבים אמריקאים על ידי ג'ון ניל (John Neal). זה התחיל סכסוך שנמשך שנים. לאחר סיום תקופת השוליות שלו, גריסון הפך לבעלים, העורך והמדפיס הבלעדי של ה-"ניובריפורט פרי פרס" (Newburyport Free Press), לאחר שרכש את הזכויות מחברו אייזק נאפ (Isaac Knapp), שגם הוא היה שוליה ב-"הרלד". אחד הכותבים הקבועים שלהם היה המשורר ופעיל ביטול העבדות ג'ון גרינליף ויטייר (John Greenleaf Whittier). בעבודתו המוקדמת זו ככותב בעיתון מקומי, רכש גריסון מיומנויות שבהן ישתמש מאוחר יותר ככותב, נואם ומוציא לאור של עיתון הידוע ברמה הלאומית. בשנת 1828 מונה לעורך ה-"נשיונל פילנתרופיסט" (National Philanthropist) בבוסטון, מסצ'וסטס, העיתון האמריקאי הראשון שקידם מתינות שנכפתה בחוק.

הוא היה מעורב בתנועה נגד העבדות בשנות ה-20 של המאה ה-19, ועם הזמן דחה הן את האגודה האמריקאית ליישוב (American Colonization Society) והן את ההשקפות ההדרגתיות של רוב האחרים שהיו מעורבים בתנועה. גריסון ייסד במשותף את "המשחרר" כדי להפיץ את השקפותיו לביטול העבדות. מתוך קוראי הפרסום, הוא ארגן בשנת 1832 את האגודה נגד עבדות של ניו אינגלנד (New-England Anti-Slavery Society). אגודה זו התרחבה לאגודה האמריקאית נגד עבדות, שדגלה בעמדה שיש לבטל את העבדות לאלתר, ולא בהדרגה.

נישואין

ב-4 בספטמבר 1834, נישא גריסון להלן אלייזה בנסון (Helen Eliza Benson; 1811–1876). היא הייתה בתו של סוחר שפרש מתנועת ביטול העבדות. מערכת היחסים ביניהם הייתה קרובה מאוד שכן שניהם עבדו באופן מקצועי למען אותן מטרות. כשמתה אשתו, גריסון התאבל זמן רב ואף ניסה למצוא דרך עבורם להמשיך לתקשר באמצעות ספיריטואליזם. הם קבורים יחד בבית הקברות פורסט הילס (Forest Hills Cemetery) בבוסטון. לזוג היו שתי בנות וחמישה בנים. שניים מילדיהם, בת ובן, מתו בילדותם.

קריירה

### רפורמטור

בגיל 25 הצטרף גריסון לתנועה נגד העבדות, ומאוחר יותר ייחס לספרו של הכומר הפרסביטריאני ג'ון רנקין (John Rankin) משנת 1826, "מכתבים על עבדות" (Letters on Slavery), את המשיכה שלו להצטרפות למטרה זו. למשך זמן קצר, הוא נקשר לאגודה האמריקאית ליישוב, ארגון שקידם "יישוב מחדש" של שחורים חופשיים לטריטוריה (הידועה כיום כליבריה) בחוף המערבי של אפריקה. למרות שחלק מחברי האגודה עודדו הענקת חופש לעבדים, אחרים ראו ביישוב מחדש אמצעי לצמצום מספר השחורים החופשיים כבר בארצות הברית. חברים דרומיים חשבו שהפחתת האיום של שחורים חופשיים בחברה תעזור לשמר את מוסד העבדות. עד סוף 1829–1830, "גריסון דחה את היישוב מחדש, התנצל בפומבי על טעותו, ואז, כפי שהיה אופייני לו, נזף בכל מי שהיה מחויב לכך." הוא הצהיר כי פעיל האנטי-קולוניאליזם ושותפו לתנועה לביטול העבדות ויליאם ג'יי. ווטקינס (William J. Watkins) השפיע על השקפתו בנושא "יישוב מחדש".

### גאונות השחרור האוניברסלי

בשנת 1829 החל גריסון לכתוב עבור העיתון הקוויקרי "גאונות השחרור האוניברסלי" (Genius of Universal Emancipation), שפורסם באותה עת בבולטימור, מרילנד, והפך לעורך משותף עם בנג'מין לנדי (Benjamin Lundy). עם ניסיונו כמדפיס ועורך עיתון, שינה גריסון את עיצוב העיתון וטיפל בנושאי הפקה אחרים. לנדי התפנה להקדיש זמן רב יותר לסיורים כנואם נגד עבדות. גריסון חלק בתחילה את השקפותיו ההדרגתיות של לנדי, אך במהלך עבודתו ב-"גאונות", הוא השתכנע בצורך לדרוש שחרור מיידי ומלא. לנדי וגריסון המשיכו לעבוד יחד בעיתון למרות השקפותיהם השונות. כל אחד מהם חתם על מאמרי המערכת שלו.

גריסון הציג את "הרשימה השחורה" (The Black List), טור שהוקדש להדפסת דיווחים קצרים על "ברבריות העבדות – חטיפות, הצלפות, רציחות". למשל, גריסון דיווח כי פרנסיס טוד (Francis Todd), שולח סחורות מעיר הולדתו של גריסון, ניובריפורט, מסצ'וסטס, היה מעורב בסחר עבדים מקומי, וכי לאחרונה שלח עבדים מבולטימור לניו אורלינס בסחר לאורך החוף על ספינתו, ה-"פרנסיס". (זה היה חוקי לחלוטין. סחר מקומי מורחב, "גידול" עבדים במרילנד ובווירג'יניה למשלוח דרומה, החליף את ייבוא העבדים האפריקאים, שנאסר ב-1808; ראו עבדות בארצות הברית#סחר עבדים.)

טוד הגיש תביעת דיבה במרילנד נגד גריסון ולנדי; הוא חשב לזכות בתמיכה מבתי משפט תומכי עבדות. גריסון נמצא אשם ונידון לקנס של 50 דולר והוצאות משפט; האישומים נגד לנדי בוטלו מכיוון שהוא היה בדרכים כאשר הסיפור הודפס. גריסון סירב לשלם את הקנס ונידון לתקופת מאסר של שישה חודשים. הוא שוחרר לאחר שבעה שבועות כאשר הפילנתרופ נגד העבדות ארתור טאפן (Arthur Tappan) שילם את הקנס שלו. גריסון החליט לעזוב את מרילנד, והוא ולנדי נפרדו כידידים.

### המשחרר

בשנת 1831, מודע לחלוטין לעיתונות כאמצעי להבאת שינוי פוליטי, חזר גריסון לניו אינגלנד, שם ייסד במשותף עיתון שבועי נגד עבדות, "המשחרר" (The Liberator), עם חברו אייזק נאפ. בגיליון הראשון הצהיר גריסון:

> בכנסיית פארק-סטריט, ביום העצמאות האמריקאי, 4 ביולי 1829, הסכמתי ללא מחשבה לדוקטרינה הפופולרית אך המזיקה של ביטול הדרגתי. אני תופס רגע זה כדי לבצע חזרה מלאה וחד-משמעית, ובכך לבקש בפומבי מחילה מאלוהי, ממדינתי ומאחיי העבדים המסכנים, על שהבעתי רגש כה מלא ביישנות, חוסר צדק ואבסורד. חזרה דומה, מעט עטי, פורסמה ב-"גאונות השחרור האוניברסלי" בבולטימור, בספטמבר 1829. מצפוני שקט כעת. אני מודע לכך שרבים מתנגדים לחומרת שפתי; אך האם אין סיבה לחומרה? אני אהיה קשה כפי שהאמת דורשת, ובלתי מתפשר כפי שהצדק דורש. בנושא זה, איני רוצה לחשוב, לדבר או לכתוב במתינות. לא! לא! אמרו לאדם שביתו עולה באש להזעיק עזרה במתינות; אמרו לו לחלץ במתינות את אשתו מידי האנס; אמרו לאם לחלץ בהדרגה את תינוקה מהאש לתוכה נפל; – אך אל תדחקו בי להשתמש במתינות במטרה כזו. אני רציני – אני לא אתחמק – אני לא אתנצל – אני לא אסוג אפילו סנטימטר אחד – ואני אשמע. האדישות של האנשים מספיקה כדי לגרום לכל פסל לקפוץ מכן השיש שלו ולהאיץ את תחיית המתים.

מנויים בתשלום ל-"המשחרר" היו תמיד מעטים מתפוצתו. בשנת 1834 היו לו אלפיים מנויים, שלושה רבעים מהם היו שחורים. נדיבים שילמו כדי שהעיתון יופץ ללא תשלום למחוקקים במדינות, למעונות מושלים, לקונגרס ולבית הלבן. למרות שגריסון דחה את האלימות כאמצעי לסיום העבדות, מבקריו ראו בו פנאט מסוכן מכיוון שדרש שחרור מיידי ומוחלט, ללא פיצוי לבעלי העבדים. מרד העבדים של נאט טרנר (Nat Turner) בווירג'יניה, רק שבעה חודשים לאחר שהחלו הפרסומים של "המשחרר", הזין את הזעקה נגד גריסון בדרום. חבר מושבעים גדול בקרוליינה הצפונית הגיש נגדו כתב אישום בגין הפצת חומר מסית, ובית המחוקקים של ג'ורג'יה הציע פרס של 5,000 דולר (שווה ערך ל-161,250 דולר ב-2025) עבור לכידתו והבאתו למשפט במדינה.

נאפ נפרד מ-"המשחרר" ב-1840. מאוחר יותר ב-1845, כשגריסון פרסם הספד על שותפו וחברו לשעבר, הוא חשף כי נאפ "הובל על ידי מצוקה וניהול עסקי כושל, להביא את גביע השיכרון אל שפתיו", מה שאילץ את השותפים להיפרד.

בין המאמרים והשירים נגד העבדות שפרסם גריסון ב-"המשחרר" היה מאמר בשנת 1856 מאת אנה אליזבת דיקינסון (Anna Elizabeth Dickinson) בת ה-14. "המשחרר" צבר בהדרגה קהל גדול במדינות הצפון. הוא הדפיס או הדפיס מחדש דיווחים, מכתבים וסיפורי חדשות רבים, ששימשו כמעין לוח מודעות קהילתי לתנועת ביטול העבדות. עד 1861 היו לו מנויים בכל רחבי הצפון, וכן באנגליה, סקוטלנד וקנדה. לאחר סיום מלחמת האזרחים וביטול העבדות על ידי התיקון ה-13, פרסם גריסון את הגיליון האחרון (מספר 1,820) ב-29 בדצמבר 1865, וכתב טור פרידה. לאחר שסקר את הקריירה הארוכה שלו בעיתונאות ובמטרה של ביטול העבדות, כתב:

> המטרה שלשמה הוקם "המשחרר" – השמדת עבדות החפץ – לאחר שהושגה בצורה מפוארת, נראה מתאים במיוחד לתת לקיומו לכסות את התקופה ההיסטורית של המאבק הגדול; ולהשאיר את מה שנותר לעשות כדי להשלים את עבודת השחרור למכשירים אחרים, (שאני מקווה להיעזר בהם,) בחסות חדשה, עם אמצעים שופעים יותר, ועם מיליונים במקום מאות כבעלי ברית.

### גריסון ונאפ, מדפיסים ומוציאים לאור

### ארגון ותגובה

בנוסף לפרסום "המשחרר", גריסון הוביל את ארגון תנועה חדשה לדרוש את ביטול העבדות הכולל בארצות הברית. עד ינואר 1832 הוא משך מספיק עוקבים כדי לארגן את האגודה נגד עבדות של ניו אינגלנד, שעד הקיץ שלאחר מכן כללה עשרות סניפים וכמה אלפי חברים. בדצמבר 1833, פעילי ביטול עבדות מעשר מדינות ייסדו את האגודה האמריקאית נגד עבדות (AASS). למרות שהאגודה של ניו אינגלנד אורגנה מחדש ב-1835 כ-"האגודה נגד עבדות של מסצ'וסטס", מה שאפשר לאגודות מדינתיות להיווצר במדינות ניו אינגלנד האחרות, היא נותרה המוקד של התסיסה נגד העבדות לאורך כל התקופה שלפני מלחמת האזרחים. סניפים רבים אורגנו על ידי נשים שהגיבו לקריאותיו של גריסון שנשים ייקחו חלק פעיל בתנועה לביטול העבדות. הגדולה שבהן הייתה "האגודה הנשית נגד עבדות של בוסטון" (Boston Female Anti-Slavery Society), שגייסה כספים לתמיכה ב-"המשחרר", פרסמה חוברות נגד העבדות וניהלה מסעות עצומות נגד העבדות.

מטרת האגודה האמריקאית נגד עבדות הייתה המרתם של כל האמריקאים לפילוסופיה ש-"החזקת עבדים היא פשע מתועב בעיני אלוהים" וכי "חובה, ביטחון ואינטרסים מיטביים של כל הנוגעים בדבר, דורשים את נטישתה המיידית ללא גירוש".

האיום שהציבו ארגונים נגד עבדות ופעילותם עורר תגובות אלימות מצד אינטרסים של עבדות הן במדינות הדרום והן במדינות הצפון, עם המונים שפירקו פגישות נגד עבדות, תקפו מרצים, בזזו משרדים נגד עבדות, שרפו שקי דואר של חוברות נגד עבדות והרסו מכונות דפוס של תנועת ביטול העבדות. פרסים כספיים נדיבים הוצעו במדינות הדרום עבור לכידתו של גריסון, "חי או מת".

ב-21 באוקטובר 1835, "אסופה של אלף וחמש מאות או אלפיים ג'נטלמנים מכובדים ביותר", כפי שתוארו ב-"בוסטון קומרשל גאזט" (Boston Commercial Gazette), הקיפו את הבניין ששיכן את משרדי האגודה נגד עבדות של בוסטון, שם הסכים גריסון לנאום בפני פגישה של האגודה הנשית נגד עבדות של בוסטון לאחר שהפעיל הבריטי הלוהט נגד עבדות ג'ורג' תומפסון (George Thompson) לא הצליח להגיע לפגישתו איתן. ראש העיר תיאודור ליימן (Theodore Lyman) שכנע את הנשים לעזוב את הבניין, אך כשההמון גילה שתומפסון אינו בפנים, הם החלו לצעוק עבור גריסון. ליימן היה מתנגד אדוק לתנועה לביטול העבדות אך רצה להימנע משפיכות דמים והציע שגריסון יברח דרך חלון אחורי בזמן שליימן יאמר לקהל שגריסון עזב. ההמון הבחין בגריסון ותפס אותו, קשר חבל סביב מותניו וגרר אותו ברחובות לעבר בוסטון קומון, תוך קריאות לזפת ונוצות. ראש העיר התערב וגריסון נלקח לכלא לברט סטריט (Leverett Street Jail) להגנה.

גרדום הוקם מול ביתו, והוא נשרף בבובת דמות.

### שאלת הנשים והפילוג

קריאתו של גריסון לעצומות המוניות של נשים נגד עבדות עוררה מחלוקת על זכותן של נשים לקול פוליטי. בשנת 1837, נשים פעילות לביטול העבדות משבע מדינות התכנסו בניו יורק כדי להרחיב את מאמצי העצומות שלהן ולדחות את המוסכמות החברתיות שאסרו עליהן להשתתף בענייני ציבור. באותו קיץ, האחיות אנג'לינה גרימקה (Angelina Grimké) ושרה גרימקה (Sarah Grimké) הגיבו למחלוקת שעוררו בנאומיהן הפומביים במאמרים על זכויות נשים – "מכתבים לקתרין א. ביצ'ר" של אנג'לינה ו-"מכתבים על שוויון המינים ומצב האישה" של שרה – וגריסון פרסם אותם תחילה ב-"המשחרר" ולאחר מכן בצורת ספר. במקום להיכנע לקריאות לסגת מ-"שאלת הנשים", הודיע גריסון בדצמבר 1837 כי "המשחרר" יתמוך ב-"זכויות האישה במלוא היקפן". האגודה נגד עבדות של מסצ'וסטס מינתה נשים לתפקידי מנהיגות ושכרה את אבי קלי (Abby Kelley) כראשונה מבין כמה סוכנות שטח נשיות.

בשנת 1840, קידומו של גריסון את זכויות הנשים בתוך התנועה לביטול העבדות היה אחת הסוגיות שגרמו לכמה פעילי ביטול עבדות, כולל האחים הניו-יורקיים ארתור טאפן ולואיס טאפן (Lewis Tappan), לעזוב את האגודה האמריקאית נגד עבדות ולהקים את "האגודה האמריקאית והזרה נגד עבדות" (American and Foreign Anti-Slavery Society), שלא קיבלה נשים. ביוני של אותה שנה, כאשר הוועידה העולמית נגד עבדות שהתכנסה בלונדון סירבה להושיב את נציגות הנשים של אמריקה, גריסון, צ'ארלס לנוקס רמונד (Charles Lenox Remond), נתניאל פ. רוג'רס (Nathaniel P. Rogers) וויליאם אדמס (William Adams) סירבו אף הם לשבת כצירים והצטרפו לנשים ביציע הצופים. המחלוקת הציגה את שאלת זכויות האישה לא רק לאנגליה אלא גם למנהיגת זכויות הנשים העתידית אליזבת קיידי סטנטון (Elizabeth Cady Stanton), שנכחה בוועידה כצופה, מלווה את בעלה הציר, הנרי ב. סטנטון (Henry B. Stanton).

אף על פי שהנרי סטנטון שיתף פעולה בניסיונם הכושל של האחים טאפן להוציא את הנהגת ה-AASS מידי גריסון, הוא היה חלק מקבוצה אחרת של פעילי ביטול עבדות שלא היו מרוצים מהשפעתו של גריסון – אלו שלא הסכימו עם התעקשותו של גריסון שבגלל שחוקת ארה"ב הייתה מסמך תומך עבדות, פעילים לביטול העבדות לא צריכים להשתתף בפוליטיקה ובממשל. מספר הולך וגדל של פעילי ביטול עבדות, כולל סטנטון, גריט סמית' (Gerrit Smith), צ'ארלס טרנר טורי (Charles Turner Torrey) ועמוס א. פלפס (Amos A. Phelps), רצו להקים מפלגה פוליטית נגד עבדות ולחפש פתרון פוליטי לעבדות. הם פרשו מה-AASS ב-1840, הקימו את מפלגת החירות (Liberty Party) והציגו את ג'יימס ג. בירני (James G. Birney) לנשיאות. בסוף 1840 הודיע גריסון על הקמת ארגון שלישי חדש, "ידידי הרפורמה האוניברסלית" (Friends of Universal Reform), עם נותני חסות וחברים מייסדים שכללו רפורמטורים בולטים כמו מריה צ'פמן (Maria Chapman), אבי קלי פוסטר (Abby Kelley Foster), אוליבר ג'ונסון (Oliver Johnson) ועמוס ברונסון אלקוט (Amos Bronson Alcott) (אביה של לואיזה מיי אלקוט).

אף על פי שחלק מחברי מפלגת החירות תמכו בזכויות נשים, כולל זכות בחירה לנשים, "המשחרר" של גריסון המשיך להיות התומך המוביל בזכויות האישה לאורך שנות ה-40 של המאה ה-19, תוך פרסום מאמרי מערכת, נאומים, דוחות חקיקה והתפתחויות אחרות בנושא. בפברואר 1849, שמו של גריסון הוביל את עצומת זכות הבחירה לנשים שנשלחה לבית המחוקקים של מסצ'וסטס, העצומה הראשונה מסוגה שנשלחה לבית מחוקקים אמריקאי כלשהו, והוא תמך במסעות העצומות השנתיים לזכות בחירה שארגנו לוסי סטון (Lucy Stone) וונדל פיליפס (Wendell Phillips). גריסון נטל תפקיד מוביל בפגישה ב-30 במאי 1850, שקראה לוועידה הלאומית הראשונה לזכויות נשים, ואמר בנאומו באותה פגישה שהתנועה החדשה צריכה להפוך את הבטחת זכות ההצבעה לנשים למטרה העיקרית שלה. בוועידה הלאומית שנערכה בווסטר באוקטובר שלאחר מכן, מונה גריסון לוועדה המרכזית הלאומית לזכויות נשים, ששימשה כוועד הפועל של התנועה, והייתה אחראית על ביצוע תוכניות שאומצו על ידי הוועידות, גיוס כספים, הדפסת הליכים וחוברות, וארגון ועידות שנתיות.

### מחלוקת

בשנת 1849, גריסון היה מעורב באחד המשפטים הבולטים ביותר בבוסטון באותה תקופה. וושינגטון גוד (Washington Goode), ימאי שחור, נידון למוות בגין רצח ימאי שחור אחר, תומאס הארדינג (Thomas Harding). ב-"המשחרר" טען גריסון כי פסק הדין התבסס על "ראיות נסיבתיות בעלות אופי רעוע ביותר..." וחשש כי נחישות הממשלה לקיים את החלטתה להוציא להורג את גוד התבססה על גזע. מכיוון שכל עונשי המוות האחרים מאז 1836 בבוסטון הומתקו, הגיע גריסון למסקנה שגוד יהיה האדם האחרון שיוצא להורג בבוסטון בגין עבירה שעונשה מוות, וכתב: "אל ייאמר שהאדם האחרון שמסצ'וסטס נשאה לתלות היה אדם צבעוני!" למרות מאמציהם של גריסון ודמויות בולטות רבות אחרות באותה תקופה, גוד נתלה ב-25 במאי 1849.

גריסון התפרסם כאחד המתנגדים הרהוטים ביותר, וכן הרדיקליים ביותר, לעבדות. גישתו לשחרור הדגישה "שכנוע מוסרי", אי-אלימות והתנגדות פסיבית. בעוד שחלק מפעילי ביטול עבדות אחרים באותה תקופה העדיפו שחרור הדרגתי, גריסון טען ל-"שחרור מיידי ומלא של כל העבדים". ב-4 ביולי 1854, הוא שרף בפומבי עותק של החוקה, וגינה אותה כ-"ברית עם המוות, הסכם עם הגיהינום", בהתייחסו לפשרת שלושת החמישיות שכתבה את העבדות לתוך החוקה.

בשנת 1855, הברית בת שמונה השנים שלו עם פרדריק דאגלס (Frederick Douglass) התפרקה כאשר דאגלס עבר להשקפתו של התיאורטיקן המשפטי הליברלי הקלאסי ופעיל ביטול העבדות ליסנדר ספונר (Lysander Spooner) (הדומיננטית בקרב פעילי ביטול עבדות פוליטיים) שניתן לפרש את החוקה ככזו שמתנגדת לעבדות.

האירועים בפשיטה של ג'ון בראון (John Brown) על הרפר'ס פרי (Harpers Ferry), ולאחריהם משפטו והוצאתו להורג של בראון, נעקבו מקרוב ב-"המשחרר". גריסון הדפיס את נאומו האחרון של בראון בבית המשפט ככרוז, שהיה זמין במשרד "המשחרר".

השקפותיו הגלויות של גריסון נגד העבדות העמידו אותו שוב ושוב בסכנה. מלבד מאסרו בבולטימור והמחיר שהוצב על ראשו על ידי מדינת ג'ורג'יה, הוא היה מטרה לגידופים ולאיומי מוות תכופים. בערב מלחמת האזרחים, דרשה שנשאה בקפלה אוניברסליסטית בברוקלין, ניו יורק, גינתה את "הרגשות צמאי הדם של גריסון ואסכולתו; ולא תהתה שהתחושה בדרום הייתה נסערת, שכן הם לקחו את ההשתלחויות המטורפות ומדממות הדם של הבוגדים הגריסוניאנים כדעות המובעות בצורה הוגנת של הצפון."

### לאחר ביטול העבדות

לאחר שארצות הברית ביטלה את העבדות, הודיע גריסון במאי 1865 כי יתפטר מנשיאות האגודה האמריקאית נגד עבדות (AASS) והציע החלטה המכריזה על ניצחון במאבק נגד העבדות ומפרקת את האגודה. עם זאת, ההחלטה עוררה ויכוח חד, בהובלת חברו הוותיק ונדל פיליפס, שטען כי המשימה של ה-AASS לא הושלמה במלואה עד שדרומיים שחורים ישיגו שוויון פוליטי ואזרחי מלא. גריסון טען כי בעוד ששוויון אזרחי מלא הוא חשוב ביותר, המשימה המיוחדת של ה-AASS הגיעה לקיצה, וכי המשימה החדשה תטופל בצורה הטובה ביותר על ידי ארגונים חדשים והנהגה חדשה. עם זאת, כאשר בעלי בריתו הוותיקים חלוקים בדעותיהם, הוא לא הצליח לגייס את התמיכה לה היה זקוק כדי להעביר את ההחלטה, והיא הובסה ברוב של 118–48. בהצהירו כי "תפקידי כמבטל עבדות, תודה לאל, הסתיים", התפטר גריסון מהנשיאות וסירב לקריאה להמשיך. בחזרתו הביתה לבוסטון, הוא פרש לחלוטין מה-AASS וסיים את פרסום "המשחרר" בסוף 1865. עם ונדל פיליפס בראשה, המשיכה ה-AASS לפעול במשך חמש שנים נוספות, עד שאשרור התיקון ה-15 לחוקת ארצות הברית העניק זכויות הצבעה לגברים שחורים. (לדברי הנרי מאייר, גריסון נפגע מהדחייה ונשאר מריר במשך שנים; "כשהמחזור חזר, תמיד הצליח לומר למישהו שהוא לא הולך לסבב הפגישות הבא של ה-[AASS]").

לאחר פרישתו מה-AASS וסיום "המשחרר", המשיך גריסון להשתתף בתנועות רפורמה ציבוריות. הוא תמך במטרות זכויות האזרח לשחורים וזכויות נשים, במיוחד בקמפיין לזכות בחירה. הוא תרם טורים על תקופת השיקום וזכויות האזרח ל-"אינדיפנדנט" (The Independent).

בשנת 1870, הוא הפך לעורך שותף של עיתון זכות הבחירה לנשים, ה-"וומן'ס ג'ורנל" (Woman's Journal), יחד עם מרי ליברמור (Mary Livermore), תומאס ונטוורת' היגינסון (Thomas Wentworth Higginson), לוסי סטון והנרי ב. בלקוול (Henry B. Blackwell). הוא כיהן כנשיא הן של ה-"איגוד האמריקאי לזכות בחירה לנשים" (AWSA) והן של ה-"איגוד לזכות בחירה לנשים של מסצ'וסטס". הוא היה דמות מרכזית במסעות זכות הבחירה לנשים בניו אינגלנד במהלך שנות ה-70 של המאה ה-19.

בשנת 1873, הוא ריפא את ניכוריו הארוכים מפרדריק דאגלס ומנדל פיליפס, והתאחד איתם בחיבה על הבמה בעצרת של ה-AWSA שאורגנה על ידי אבי קלי פוסטר ולוסי סטון במלאת מאה שנה למסיבת התה של בוסטון. כשצ'ארלס סאמנר (Charles Sumner) מת ב-1874, כמה רפובליקנים הציעו את גריסון כיורש אפשרי למושב הסנאט שלו; גריסון סירב על רקע התנגדותו המוסרית ללקיחת תפקיד.

### אנטישמיות

גריסון כינה את היהודים הקדמונים עם אקסקלוסיבי "שרגליהם רצו לרע" והציע שהתפוצה היהודית הייתה תוצאה של "האגואיזם ושביעות הרצון העצמית" שלהם. כאשר השריף והסופר היהודי-אמריקאי מרדכי מנואל נח (Mordecai Manuel Noah) הגן על העבדות, גריסון תקף את נח כ-"היהודי הנבל" ו-"אויב המשיח והחירות". בהזדמנויות אחרות, גריסון תיאר את נח כ-"שיילוק" וכ-"צאצא ישיר של המפלצות שנעצו את ישו על הצלב".

עם זאת, גריסון הודה בדעות קדומות נגד יהודים באירופה, אותן השווה לדעות קדומות נגד אפרו-אמריקאים, והתנגד לתיקון מוצע לחוקת ארצות הברית המאשר את אלוהות ישו על בסיס חופש דת, וכתב כי "איש אינו יכול להיכשל מלראות שהיהודי, האוניטריאן או הדאיסט לא יוכלו לסגוד בדרכם שלהם, כאזרח אמריקאי, דווקא משום שהחוקה, שתחתיה קיים אזרחותו, תהפוך את האמונה בברית החדשה ובאלוהות ישו לדת לאומית".

חיים מאוחרים ומוות

גריסון בילה יותר זמן בבית עם משפחתו. הוא כתב מכתבים שבועיים לילדיו וטיפל באשתו החולה יותר ויותר, הלן. היא סבלה משבץ מוחי קטן ב-30 בדצמבר 1863, והייתה מרותקת יותר ויותר לבית. הלן מתה ב-25 בינואר 1876, לאחר שהצטננות קשה החמירה לדלקת ריאות. הלוויה שקטה נערכה בבית גריסון. גריסון, מוכה יגון ומרותק לחדר השינה שלו עם חום וברונכיטיס קשה, לא יכול היה להצטרף לטקס. ונדל פיליפס נשא הספד ורבים מחבריו הוותיקים של גריסון נגד העבדות הצטרפו אליו בקומה העליונה כדי להציע את תנחומיהם הפרטיים.

גריסון התאושש לאט מאובדן אשתו והחל להשתתף בחוגים ספיריטואליסטיים בתקווה לתקשר עם הלן. גריסון ביקר לאחרונה באנגליה ב-1877, שם נפגש עם ג'ורג' תומפסון וחברים ותיקים אחרים מהתנועה הבריטית לביטול העבדות.

סובל ממחלת כליות, גריסון המשיך להיחלש במהלך אפריל 1879. הוא עבר לניו יורק כדי לחיות עם משפחתה של בתו פאני. בסוף מאי, מצבו החמיר, וחמשת ילדיו הנותרים מיהרו להצטרף אליו. פאני שאלה אם הוא יהנה לשיר כמה מזמורים. למרות שלא היה מסוגל לשיר, ילדיו שרו את המזמורים האהובים עליו בזמן שהוא הקיש בקצב עם ידיו ורגליו. ב-24 במאי 1879, גריסון איבד את הכרתו ומת רגע לפני חצות.

גריסון נקבר לצד אשתו בבית הקברות פורסט הילס בשכונת ג'מייקה פליין בבוסטון ב-28 במאי 1879. בטקס הזיכרון הציבורי, נישאו הספדים על ידי תיאודור דוויט וולד (Theodore Dwight Weld) וונדל פיליפס. שמונה חברים נגד עבדות, לבנים ושחורים כאחד, שימשו כנושאי הארון שלו, כולל וולד, פיליפס, לואיס היידן (Lewis Hayden) וצ'ארלס לואיס מיטשל (Charles Lewis Mitchell). דגלים הורדו לחצי התורן בכל רחבי בוסטון. פרדריק דאגלס, אז מועסק כמרשל של ארצות הברית, נשא דברים לזכרו של גריסון בטקס זיכרון בכנסייה בוושינגטון די.סי., באומרו, "זו הייתה תפארתו של אדם זה שהוא יכול היה לעמוד לבדו עם האמת, ולהמתין בשלווה לתוצאה."

בנו הקרוי על שמו, ויליאם לויד גריסון הבן (William Lloyd Garrison Jr.; 1838–1909), היה תומך בולט במס יחיד, סחר חופשי, זכות בחירה לנשים וביטול חוק הדרת הסינים. בנו השלישי, ונדל פיליפס גריסון (Wendell Phillips Garrison; 1840–1907), היה עורך ספרותי של ה-"ניישן" (The Nation) מ-1865 עד 1906. שני בנים אחרים (ג'ורג' תומפסון גריסון ופרנסיס ג'קסון גריסון, הביוגרף שלו שנקרא על שם הפעיל פרנסיס ג'קסון) ובת, הלן פרנסס גריסון (שנישאה להנרי וילארד), שרדו אותו. בנה של פאני, אוסוולד גריסון וילארד (Oswald Garrison Villard), הפך לעיתונאי בולט, לחבר מייסד של ה-NAACP, וכתב ביוגרפיה חשובה על הפעיל ג'ון בראון.

מורשת

ליאו טולסטוי הושפע מאוד מעבודותיהם של גריסון ושל בן זמנו אדין באלו (Adin Ballou), שכן כתביהם על אנרכיזם נוצרי עלו בקנה אחד עם האידיאולוגיה התיאו-פוליטית המתפתחת של טולסטוי. לצד פרסום ביוגרפיה קצרה על גריסון ב-1904, טולסטוי ציטט לעיתים קרובות את גריסון ועבודותיו בטקסטים הלא-בדיוניים שלו כמו "מלכות האלוהים בתוככם". בפרסום מ-2018, הפילוסוף והאנרכיסט האמריקאי כריספין סרטוול (Crispin Sartwell) כתב כי העבודות של גריסון ובני זמנו האנרכיסטים הנוצרים האחרים כמו באלו השפיעו ישירות גם על מהאטמה גנדי ומרטין לותר קינג הבן.

### אנדרטאות

בוסטון הקימה אנדרטה לגריסון בקניון של שדרות קומונוולת' (Commonwealth Avenue).

- בשנת 2005 נכנס גריסון להיכל התה הלאומי לביטול העבדות, בפיטרבורו, ניו יורק.

- בדצמבר 2005, לכבוד יום הולדתו ה-200 של גריסון, התכנסו צאצאיו בבוסטון למפגש המשפחתי הראשון מזה כמא המאה. הם דנו במורשת ובהשפעה של בן משפחתם הבולט ביותר.

- שביל שימוש משותף לאורך גשר ג'ון גרינליף ויטייר והכביש המהיר 95 בין ניובריפורט לאיימסברי, מסצ'וסטס, נקרא על שמו של גריסון. השביל באורך 2 מייל נפתח ב-2018 לאחר השלמת הגשר החדש.

יצירות

### ספרים

- גריסון, ויליאם לויד (1832). מחשבות על יישוב אפריקה; או תערוכה חסרת פניות של הדוקטרינות, העקרונות והמטרות של האגודה האמריקאית ליישוב. יחד עם החלטות, נאומים ומחאות של אנשים חופשיים בעלי צבע. 236 עמ'. בוסטון: גריסון ונאפ.

- גריסון, ויליאם לויד (1843). סונטות ושירים אחרים. בוסטון: אוליבר ג'ונסון.

- גריסון, ויליאם לויד (1852). מבחר מכתביו ונאומיו של ויליאם לויד גריסון: עם נספח. בוסטון: ר[וברט] פ. וולקאט.

- הלן אלייזה גריסון. אנדרטה (1876) ISBN 053078355X

### חוברות

- גריסון, ויליאם לויד (1830). סקיצה קצרה של משפטו של ויליאם לויד גריסון: בגין דיבה לכאורה על פרנסיס טוד, ממסצ'וסטס. 8 עמ'. [בולטימור].

- גריסון, ויליאם לויד (1831). נאום, שנשא בפני אנשים חופשיים בעלי צבע, בפילדלפיה, ניו יורק וערים אחרות, במהלך חודש יוני 1831. 24 עמ'. (מהדורה שנייה). בוסטון: בוסטון, מודפס על ידי ס. פוסטר.

- גריסון, ויליאם לויד (1832). נאום על התקדמות מטרת ביטול העבדות; שנשא בפני האגודה האפריקאית לביטול העבדות של בוסטון, 16 ביולי 1832. 24 עמ'. בוסטון: גריסון ונאפ.

- גריסון, ויליאם לויד (1834). סקיצה קצרה של משפטו של ויליאם לויד גריסון, בגין דיבה לכאורה על פרנסיס טוד, מניובריפורט, מסצ'וסטס. 26 עמ'. בוסטון: גריסון ונאפ.

- גריסון, ויליאם לויד (1838). נאום שנשא בקפלת מרלבורו, 4 ביולי 1838. בוסטון: אייזק נאפ. בארכיון מהמקור ב-20 ביולי 2008.

- הליכי פגישה צפופה של האוכלוסייה הצבעונית של בוסטון, שהתכנסה ב-15 ביולי 1846, לצורך היפרדות מוויליאם לויד גריסון, עם צאתו לאנגליה: עם נאומו לרגל האירוע. דבלין. 1846.

### כרוז

- גריסון, ויליאם לויד (1830). הצעות לפרסום עיתון שבועי בוושינגטון די.סי. שייקרא ה-"משחרר", ויומן הזמנים. בולטימור?. בארכיון מהמקור ב-23 באוקטובר 2020. אחזור ב-9 ביוני 2021. בארכיון ב-23 באוקטובר 2020, ב-Wayback Machine

- בראון, ג'ון (1859). נאום ג'ון בראון בפני בית המשפט בווירג'יניה, כאשר עמד לקבל את גזר דין המוות, על ניסיונו ההרואי בהרפר'ס פרי, לתת שחרור לשבויים, ולתת למדוכאים ללכת לחופשי. בוסטון: ויליאם לויד גריסון.

### עיתונים

- נאום בכנסיית פארק סטריט, בוסטון, 4 ביולי 1829 (הצהרה פומבית גדולה ראשונה של גריסון; הצהרה מקיפה על עקרון שוויוני). "נאום לאגודת היישוב" (גרסה מקוצרת מעט של הנאום ב-4 ביולי 1829).

- "המשחרר", 1 בינואר 1831 – 29 בדצמבר 1865 בארכיון ב-5 בינואר 2008 ב-Wayback Machine. לציבור (טור המבוא של גריסון ל-"המשחרר", – 1 בינואר 1831).

- אמיתות בארכיון ב-1 במאי 2006 ב-Wayback Machine ("המשחרר", 8 בינואר 1831).

- המרד בארכיון ב-1 במאי 2006 ב-Wayback Machine (תגובתו של גריסון לחדשות על המרד של נאט טרנר, – "המשחרר", 3 בספטמבר 1831).

- על החוקה והאיחוד ("המשחרר", 29 בדצמבר 1832). הצהרת רגשות של הוועידה הלאומית נגד עבדות בארכיון ב-14 באפריל 2016 ב-Wayback Machine ("המשחרר", 14 בדצמבר 1833)

- הצהרת רגשות של אגודת אי-ההתנגדות של ניו אינגלנד בארכיון ב-1 במאי 2006 ב-Wayback Machine ("המשחרר", 28 בספטמבר 1838).

- ביטול העבדות בקלפי בארכיון ב-18 בפברואר 2006 ב-Wayback Machine ("המשחרר", 28 ביוני 1839).

- האיחוד האמריקאי בארכיון ב-1 במאי 2006 ב-Wayback Machine ("המשחרר", 10 בינואר 1845).

- אין איחוד עם מחזיקי עבדים ב-Wayback Machine (אינדקס ארכיון) (24 בספטמבר 1855).

- הטרגדיה בהרפר'ס פרי בארכיון ב-18 בפברואר 2006 ב-Wayback Machine, ("המשחרר", 28 באוקטובר 1859).

- ג'ון בראון ועקרון אי-ההתנגדות בארכיון ב-14 באוקטובר 2007 ב-Wayback Machine (נאום בטרמונט טמפל, בוסטון, 2 בדצמבר 1859, – היום שבו נתלה בראון – "המשחרר", 16 בדצמבר 1859).

- המלחמה – סיבתה ותרופתה בארכיון ב-30 בדצמבר 2008 ב-Wayback Machine ("המשחרר", 3 במאי 1861).

- טור פרידה: הגיליון האחרון של "המשחרר" בארכיון ב-18 בפברואר 2006 ב-Wayback Machine ("המשחרר", 29 בדצמבר 1865).

- קבצי "המשחרר" (סיכום המחקר של הוראס סלדון על "המשחרר" של גריסון)

- יצירות ויליאם לויד גריסון (אוסף נגד עבדות של סמואל ג'. מיי בספריית אוניברסיטת קורנל)

- יצירות ויליאם לויד גריסון (אוספי הספרייה הדיגיטלית של אוניברסיטת קורנל).

- ויליאם לויד גריסון על אי-התנגדות : יחד עם סקיצה אישית מאת בתו פאני גריסון וילארד ומחווה מאת ליאו טולסטוי

- קריאת מכתבי גריסון (תובנה של הוראס סלדון על מחשבתו, עבודתו וחייו של גריסון, – מבוסס על "מכתבי ויליאם לויד גריסון", הוצאת בלנאפ של אוניברסיטת הרווארד, עורכים ו. מ. מריל ול. רוצ'אמס).

- תומאס, ג'ון ל. (1963). המשחרר: ויליאם לויד גריסון, ביוגרפיה. בוסטון: ליטל, בראון.