ויליאם מייקפיס תאקרי

ויליאם מייקפיס תאקרי

ויליאם מייקפיס תאקרי (William Makepeace Thackeray; ‏18 ביולי 1811 – 24 בדצמבר 1863) היה סופר ומאייר אנגלי. הוא ידוע ביצירותיו הסאטיריות, ובמיוחד ברומן שלו משנים 1847–1848 "יריד ההבלים" (Vanity Fair), דיוקן פנורמי של החברה הבריטית, וברומן "מזלו של בארי לינדון" (The Luck of Barry Lyndon) משנת 1844, שעובד לסרט קולנוע ב-1975 על ידי סטנלי קובריק.

תאקרי נולד בכלכותה שבהודו הבריטית ונשלח לאנגליה לאחר מות אביו ב-1815. הוא למד בבתי ספר שונים ולמד זמן קצר בטריניטי קולג', קיימברידג', לפני שעזב כדי לטייל באירופה. תאקרי בזבז חלק ניכר מירושתו על הימורים ועל עיתונים כושלים. הוא פנה לעיתונאות כדי לפרנס את משפחתו, ועבד בעיקר עבור המגזינים "פרייזרס מגזין" (Fraser's Magazine), "הטיימס" (The Times) ו-"פאנץ'" (Punch). אשתו איזבלה סבלה ממחלת נפש. תאקרי זכה לתהילה עם הרומן שלו "יריד ההבלים" והפיק כמה יצירות בולטות נוספות. הוא התמודד ללא הצלחה לפרלמנט ב-1857 וערך את ה-"קורנהיל מגזין" (Cornhill Magazine) ב-1860. בריאותו של תאקרי הידרדרה עקב אכילה ושתייה מופרזות וחוסר פעילות גופנית. הוא מת משבץ בגיל 52.

תאקרי החל כסאטיריקן וכפרודיסט, וצבר פופולריות באמצעות יצירות שהציגו את חיבתו לדמויות נוכלים. יצירותיו המוקדמות של תאקרי התאפיינו בהתקפות חריפות על החברה הגבוהה, גבורה צבאית, נישואים וצביעות, ולעיתים קרובות נכתבו תחת שמות עט שונים. קריירת הכתיבה שלו החלה עם מערכונים סאטיריים כמו "ניירות ילוופלאש" (The Yellowplush Papers). הרומנים המאוחרים יותר של תאקרי, כגון "פנדניס" (Pendennis) ו-"הניוקומס" (The Newcomes), שיקפו התמתנות בטון שלו, תוך התמקדות בהתבגרותן של דמויות ותיאורים ביקורתיים של החברה. במהלך התקופה הוויקטוריאנית, תאקרי דורג שני רק לצ'ארלס דיקנס, אך כיום הוא ידוע בעיקר בזכות "יריד ההבלים".

ביוגרפיה

### חיים מוקדמים

תאקרי, בן יחיד, נולד בכלכותה שבהודו הבריטית, שם אביו, ריצ'מונד תאקרי (Richmond Thackeray; ‏1 בספטמבר 1781 – 13 בספטמבר 1815), היה מזכיר במועצת המכס של חברת הודו המזרחית. אמו, אן בכר (Anne Becher; ‏1792–1864), הייתה בתם השנייה של הרייט בכר וג'ון הרמן בכר, שהיה גם הוא מזכיר (כותב) בחברת הודו המזרחית. אביו היה נכדו של תומאס תאקרי (1693–1760), מנהל בית הספר הארו (Harrow School).

ריצ'מונד מת ב-1815, מה שגרם לאן לשלוח את בנה לאנגליה באותה שנה, בעוד היא נשארה בהודו. האונייה שבה נסע עשתה עצירה קצרה בסנט הלנה, שם הצביעו בפניו על נפוליאון הכלוא. בהגיעו לאנגליה, התחנך בבתי ספר בסאות'המפטון ובצ'יזוויק, ולאחר מכן בבית הספר צ'ארטרהאוס (Charterhouse School), שם למד במקביל לג'ון ליץ'. תאקרי לא אהב את צ'ארטרהאוס, והוא פארודי עליו ביצירותיו כ-"בית המטבחיים". עם זאת, תאקרי זכה לכבוד בקפלת צ'ארטרהאוס עם אנדרטה לאחר מותו.

### השכלה אקדמית

מחלה בשנה האחרונה שלו בצ'ארטרהאוס, שבמהלכה לפי הדיווחים צמח לגובהו המלא (1.91 מ'), דחתה את הרשמתו לטריניטי קולג' בקיימברידג' עד פברואר 1829.

תאקרי, שלא גילה עניין רב בלימודים אקדמיים, עזב את קיימברידג' ב-1830, אך חלק מכתביו המוקדמים ביותר שפורסמו הופיעו בשני כתבי עת אוניברסיטאיים, "הסנוב" (The Snob) ו-"הגאונסמן" (The Gownsman).

לאחר מכן טייל תאקרי זמן מה ביבשת אירופה, ביקר בפריז ובואימאר, שם פגש את יוהאן וולפגנג פון גתה. הוא חזר לאנגליה והחל ללמוד משפטים במידל טמפל (Middle Temple), אך עד מהרה ויתר על כך. בהגיעו לגיל 21, קיבל את ירושתו מאביו, אך הוא בזבז חלק ניכר ממנה על הימורים ועל מימון שני עיתונים כושלים, "הסטנדרט הלאומי" (The National Standard) ו-"הקונסטיטיושנל" (The Constitutional), שעבורם קיווה לכתוב. הוא גם איבד חלק גדול מהונו בקריסת שני בנקים הודיים. אנוס לשקול מקצוע כדי לפרנס את עצמו, הוא פנה תחילה לאמנות, אותה למד בפריז, אך לא עסק בה, למעט בשנים מאוחרות יותר כמאייר של כמה מהרומנים שלו וכתבים אחרים.

### נישואים וילדים

שנות הבטלה למחצה של תאקרי הסתיימו ב-20 באוגוסט 1836, כאשר נשא לאישה את איזבלה גתין שו (Isabella Gethin Shawe; ‏1816–1894), בתם השנייה של איזבלה קריג שו ומתיו שו, קולונל שמת לאחר שירות מכובד, בעיקר בהודו. לבני הזוג תאקרי היו שלוש בנות: אן איזבלה (1837–1919), ג'יין (שמתה בגיל שמונה חודשים), והרייט מריאן (1840–1875), שנישאה לסר לזלי סטיבן, עורך, ביוגרף ופילוסוף.

### עיתונאי מקצועי

תאקרי החל כעת "לכתוב למען חייו", כפי שכינה זאת, ופנה לעיתונאות במאמץ לפרנס את משפחתו הצעירה. הוא עבד בעיקר עבור "פרייזרס מגזין", פרסום שמרני שנון וחריף לשון, עבורו יצר ביקורות אמנות, מערכונים בדיוניים קצרים, ושתי יצירות בדיוניות ארוכות יותר, "קתרין" (Catherine) ו-"מזלו של בארי לינדון". בין 1837 ל-1840, הוא גם סקר ספרים עבור "הטיימס".

הוא היה גם תורם קבוע ל-"מורנינג כרוניקל" (The Morning Chronicle) ול-"פוריין קוורטרלי ריוויו" (The Foreign Quarterly Review). מאוחר יותר, דרך הקשר שלו למאייר ג'ון ליץ', החל לכתוב למגזין שזה עתה הוקם "פאנץ'", בו פרסם את "ניירות הסנוב", שמאוחר יותר קובצו כ-"ספר הסנובים" (The Book of Snobs). יצירה זו הפכה לפופולרית את המשמעות המודרנית של המילה "סנוב".

תאקרי היה תורם קבוע ל-"פאנץ'" בין השנים 1843–1854.

### הידרדרות נפשית של אשתו ומערכות יחסים רומנטיות

בחייו האישיים של תאקרי, אשתו איזבלה נכנעה לדיכאון לאחר לידת בתם השלישית ב-1840. משגילה שאינו יכול לבצע שום עבודה בבית, הוא בילה יותר ויותר זמן בחוץ, עד ספטמבר 1840, כשהבין כמה חמור מצבה של אשתו. מוכה אשמה, יצא עם אשתו לאירלנד. במהלך ההפלגה, היא השליכה את עצמה מחדר נוחיות אל הים, אך היא נמשתה מהמים. הם ברחו בחזרה הביתה לאחר מאבק של ארבעה שבועות עם אמה. מנובמבר 1840 עד פברואר 1842, איזבלה הייתה בטיפול מקצועי ומחוצה לו, ככל שמצבה הלך והחמיר.

בסופו של דבר היא הידרדרה למצב קבוע של ניתוק מהמציאות. תאקרי חיפש נואשות תרופות עבורה, אך דבר לא עזר, והיא סיימה בשני מוסדות לחולי נפש שונים בפריז או בסמוך לה עד 1845, שלאחריה לקח אותה תאקרי חזרה לאנגליה, שם שיכן אותה אצל גברת בייקוול בקמברוול. איזבלה האריכה ימים אחרי בעלה ב-30 שנה, ובסופו של דבר טופלה על ידי משפחה בשם תומפסון בלי-און-סי בסאות'אנד, עד מותה ב-1894. לאחר מחלת אשתו, תאקרי מעולם לא יצר מערכת יחסים קבועה אחרת. הוא אכן חיזר אחרי נשים אחרות, עם זאת, בפרט גברת ג'יין ברוקפילד וסאלי בקסטר. ב-1851, מר ברוקפילד אסר על תאקרי לבקר או להתכתב עם ג'יין. בקסטר, אמריקאית צעירה מתאקרי בעשרים שנה אותה פגש במהלך מסע הרצאות בניו יורק ב-1852, נישאה לאדם אחר ב-1855.

### יצירות אנטי-איריות עבור "פאנץ'"

בתחילת שנות ה-40 של המאה ה-19, תאקרי זכה להצלחה מסוימת עם שני ספרי מסעות, "ספר המערכונים הפריזאי" (The Paris Sketch Book) ו-"ספר המערכונים האירי" (The Irish Sketch Book), כשהאחרון בולט בעוינותו כלפי קתולים אירים. עם זאת, מכיוון שהספר פנה לרגשות אנטי-איריים בבריטניה באותה תקופה, תאקרי קיבל את התפקיד להיות המומחה האירי של "פאנץ'", לעיתים קרובות תחת שם העט Hibernis Hibernior ("אירי יותר מהאירי"). תאקרי הפך אחראי ליצירת התיאורים העוינים והשליליים הידועים לשמצה של "פאנץ'" על האירים במהלך הרעב הגדול באירלנד בשנים 1845–1851.

### מעמד כסלבריטאי ומסעי הרצאות

תאקרי זכה להכרה רבה יותר עם "ניירות הסנוב" שלו (פורסם בהמשכים ב-1846/7, פורסם כספר ב-1848), אך היצירה שבאמת ביססה את תהילתו הייתה הרומן "יריד ההבלים", שהופיע לראשונה בפרקים בהמשכים החל מינואר 1847. עוד לפני ש-"יריד ההבלים" השלים את הופעתו בהמשכים, תאקרי הפך לסלבריטאי, מבוקש על ידי אותם לורדים וליידיות שאותם סאטיר. הם היללו אותו כשווי ערך לצ'ארלס דיקנס.

הוא נשאר "בצמרת", כפי שכינה זאת, לשארית חייו, שבמהלכה הפיק כמה רומנים גדולים, בעיקר "פנדניס", "הניוקומס" ו-"ההיסטוריה של הנרי אזמונד" (The History of Henry Esmond), למרות מחלות שונות, כולל אחת שכמעט גרמה למותו ב-1849 בעיצומה של כתיבת "פנדניס". הוא ביקר פעמיים בארצות הברית במסעי הרצאות בתקופה זו. עיתונאי וושינגטון הוותיק ב.פ. פור תיאר את תאקרי באחד מאותם סיורים:

> תושבי וושינגטון נהנו מתענוג נדיר כשבא תאקרי לשאת את הרצאותיו על המסאים, השנונים וההומוריסטים האנגלים של המאה ה-18. רגילים לסגנון הנאום המנופח שהיה נפוץ מדי בקפיטול, הם נהנו מהקול הנעים והאופן הקליל של הבריטי חסון הגוף, מאפיר השיער וורוד הלחיים, שלא עשה מחוות, אלא עמד רוב הזמן כשיידיו בכיסיו, כאילו הוא מדבר עם חברים ליד אח נעימה.

תאקרי הרצה גם בלונדון על ההומוריסטים האנגלים של המאה ה-18, ועל ארבעת המלכים הראשונים לבית הנובר. הסדרה האחרונה פורסמה כספר ב-1861 תחת הכותרת "ארבעת הג'ורג'ים: מערכונים של נימוסים, מוסר, חצר וחיי עיר" (The Four Georges: Sketches of Manners, Morals, Court, and Town Life).

### מועמד כושל למפלגה הליברלית

ביולי 1857, התמודד תאקרי ללא הצלחה כליברל מטעם העיר אוקספורד לפרלמנט. אמנם לא היה מהאגיטטורים הלוהטים ביותר, אך תאקרי היה תמיד ליברל נחוש בפוליטיקה שלו, והוא הבטיח להצביע בעד הקלפי בהרחבת זכות הבחירה והיה מוכן לקבל פרלמנטים תלת-שנתיים. הוא הובס בהפרש קטן על ידי קארדוול, שקיבל 1,070 קולות, לעומת 1,005 לתאקרי.

### עורך מגזין

ב-1860, הפך תאקרי לעורך ה-"קורנהיל מגזין" שזה עתה הוקם, אך הוא מעולם לא הרגיש בנוח בתפקיד, והעדיף לתרום למגזין ככותב טור בשם "ניירות סיבוביים" (Roundabout Papers).

### בעיות בריאות

בריאותו של תאקרי הידרדרה במהלך שנות ה-50 של המאה ה-19, והוא סבל מצרות חוזרת בצינור השופכה שהשביתה אותו לימים בכל פעם. הוא גם הרגיש שאיבד חלק ניכר מהדחף היצירתי שלו. הוא החמיר את המצב על ידי אכילה ושתייה מופרזות והימנעות מפעילות גופנית, אם כי נהנה מרכיבה (הוא החזיק סוס). הוא תואר כ-"גרגרן הספרותי הגדול ביותר שחי אי פעם". הפעילות העיקרית שלו מלבד כתיבה הייתה "ריקון וזלילה". הוא לא יכול היה לשבור את התמכרותו לפלפלים חריפים, מה שהרס עוד יותר את העיכול שלו.

### מוות ולוויה

ב-23 בדצמבר 1863, לאחר שחזר מארוחת ערב בחוץ ולפני שהתלבש לשינה, הוא סבל משבץ מוחי. הוא נמצא מת במיטתו בבוקר המחרת. מותו בגיל 52 היה בלתי צפוי והמם את משפחתו, חבריו והציבור הקורא. כ-7,000 איש השתתפו בהלווייתו בגני קנזינגטון. הוא נקבר ב-29 בדצמבר בבית הקברות קנסל גרין, ופסל דיוקן שפוסל על ידי מרוקטי ניתן למצוא במנזר וסטמינסטר.

יצירות

- רשימות מסע מקורנהיל לקהיר הגדולה (1846)

- הנשף של גברת פרקינס (1846), תחת השם מ. א. טיטמרש

- ניירות אקראיים: סיפורים, ביקורות, פסוקים ומערכונים (1821–1847)

- רבקה ורוונה (1850) (ספר המשך פארודי ל-"אייבנהו")

- ההומוריסטים האנגלים של המאה השמונה-עשרה (1853)

תאקרי החל כסאטיריקן וכפרודיסט, כותב יצירות שהפגינו חיבה חבויה לעולים חדשים נוכלים, כמו בקי שארפ ב-"יריד ההבלים" והדמויות הראשיות ב-"מזלו של בארי לינדון" וב-"קתרין". ביצירותיו המוקדמות ביותר, שנכתבו תחת שמות עט כגון צ'ארלס ג'יימס ילוופלאש, מייקל אנג'לו טיטמרש וג'ורג' סאבאג' פיץ-בודל, הוא נטה לפראות בהתקפותיו על החברה הגבוהה, גבורה צבאית, מוסד הנישואים וצביעות.

אחת מיצירותיו המוקדמות ביותר, "טימבוקטו" (1829), מכילה בורלסקה על הנושא שנקבע למדליית הקנצלר של קיימברידג' לשירה אנגלית. (התחרות הוכרעה על ידי טניסון עם שיר באותו שם, "טימבוקטו".) קריירת הכתיבה של תאקרי החלה באמת עם סדרת מערכונים סאטיריים הידועים כיום בדרך כלל כ-"ניירות ילוופלאש", שהופיעו ב-"פרייזרס מגזין" החל מ-1837. אלה עובדו ל-BBC Radio 4 ב-2009, עם אדם בוקסטון בתפקיד צ'ארלס ילוופלאש.

בין מאי 1839 לפברואר 1840 פרסם "פרייזרס" את היצירה שנחשבת לעיתים לרומן הראשון של תאקרי, "קתרין". במקור נועד להיות סאטירה על סגנון ניוגייט של סיפורי פשע, ובסופו של דבר הפך יותר לסיפור פיקרסקי. הוא גם החל לעבוד, ללא סיום, על הרומן שפורסם מאוחר יותר כ-"סיפור מיוחס עלוב" (A Shabby Genteel Story).

יחד עם "מזלו של בארי לינדון", תאקרי ידוע כנראה כיום בעיקר בזכות "יריד ההבלים". התיאורטיקן הספרותי קורנליייה קבאס כתב כי "עלייתה המטאורית של גיבורת 'יריד ההבלים', רבקה שארפ, היא הצגה סאטירית של השאיפה לרווח, כוח והכרה חברתית של המעמד הבינוני החדש. חברים ישנים וחדשים במעמד הבינוני שואפים לחקות את סגנון החיים של המעמד הגבוה (אצילים ובעלי קרקעות), ובכך להגדיל את רכושם החומרי ולהחזיק בחפצי מותרות. ב'יריד ההבלים', ניתן להבחין בדרגה גדולה יותר של הפרת ערכים מוסריים בקרב חברי המעמד הבינוני החדש, שכן ירידת המוסר עומדת ביחס למידת הקרבה של הפרט לשוק ולחוקיו." לעומת זאת, הרומנים הגדולים שלו מהתקופה שלאחר "יריד ההבלים", שתוארו פעם על ידי הנרי ג'יימס כדוגמאות ל-"מפלצות שקיות רופפות", נעלמו במידה רבה מהעין, אולי משום שהם משקפים התמתנות בתאקרי, שהפך לכל כך מצליח עם הסאטירות שלו על החברה עד שנראה שאיבד את התלהבותו לתקוף אותה. יצירות מאוחרות אלו כוללות את "פנדניס", רומן חניכה המתאר את התבגרותו של ארתור פנדניס, אלטר אגו של תאקרי, שמופיע גם כמספר בשני רומנים מאוחרים יותר, "הניוקומס" ו-"הרפתקאות פיליפ" (The Adventures of Philip). "הניוקומס" ראוי לציון בתיאורו הביקורתי של "שוק הנישואים", בעוד "פיליפ" ידוע בתיאורו האוטוביוגרפי למחצה של חייו המוקדמים של תאקרי, שבו הוא מחזיר לעצמו חלקית את כוחו הסאטירי המוקדם.

ראוי לציון גם בין הרומנים המאוחרים "ההיסטוריה של הנרי אזמונד", בו ניסה תאקרי לכתוב רומן בסגנון המאה ה-18, תקופה שהחזיקה במשיכה גדולה עבורו. על רומן זה נמצאו אנלוגיות ברורות - במבנה הבסיסי של העלילה; במתווים הפסיכולוגיים של הדמויות הראשיות; בפרקים תכופים; ובשימוש במטפורות - ל-"וידויי איטלקי" מאת איפוליטו נייבו. נייבו כתב את הרומן שלו במהלך שהותו במילאנו שם, בספריית "אמברוזיאנה", היה זמין "ההיסטוריה של הנרי אזמונד", שזה עתה פורסם.

לא רק "אזמונד" אלא גם "בארי לינדון" ו-"קתרין" מתרחשים באותה תקופה, וכך גם ספר ההמשך ל-"אזמונד", "הווירג'יניאנים" (The Virginians), המתרחש בחלקו בצפון אמריקה וכולל את ג'ורג' וושינגטון כדמות שכמעט הורגת את אחד הגיבורים בדו-קרב.

משפחה

### הורים

אביו של תאקרי, ריצ'מונד תאקרי, נולד בסאות' מימס ונסע להודו ב-1798 בגיל שש-עשרה ככותב (עובד מדינה) בחברת הודו המזרחית. שמו של אביו של ריצ'מונד היה גם ויליאם מייקפיס תאקרי. ריצ'מונד הוליד בת, שרה רדפילד, ב-1804 עם שרלוט סופיה ראד, פילגשו האירואסיית כנראה, ושתי האם והבת צוינו בצוואתו. קשרים כאלה היו נפוצים בקרב ג'נטלמנים של חברת הודו המזרחית, וזה לא היווה מחסום בפני חיזוריו ונישואיו המאוחרים לאמו של ויליאם.

אמו של תאקרי, אן בכר (נולדה ב-1792), הייתה "אחת היפהפיות השליטות של התקופה" ובתם של ג'ון הרמון בכר, גובה מחוז דרום 24 פרגאנאס (נפטר בכלכותה, 1800), ממשפחה אזרחית בנגלית ותיקה "הידועה ברכותן של נשותיה". אן בכר, אחותה הרייט ואמם האלמנה, הרייט גם היא, נשלחו חזרה להודו על ידי סבתן האפוטרופסית הסמכותית, אן בכר, ב-1809 על האונייה "ארל האו". סבתה של אן אמרה לה שהאדם שאהבה, הנרי קרמייקל-סמית', סגן בהנדסה בנגלית אותו פגשה בנשף בשנת 1807 בבאת', מת, בעוד לו נאמר שאן אינה מעוניינת בו יותר. אף אחת מהטענות הללו לא הייתה נכונה. למרות שקרמייקל-סמית' היה ממשפחה צבאית סקוטית מכובדת, סבתה של אן הלכה למרחקים קיצוניים כדי למנוע את נישואיהם. מכתבי משפחה ששרדו קובעים שהיא רצתה שידוך טוב יותר לנכדתה.

אן בכר וריצ'מונד תאקרי נישאו בכלכותה ב-13 באוקטובר 1810. בנם היחיד, ויליאם, נולד ב-18 ביולי 1811. ישנו דיוקן מיניאטורי משובח של אן בכר תאקרי וויליאם מייקפיס תאקרי, בן שנתיים לערך, שנעשה במדראס על ידי ג'ורג' צ'ינרי בסביבות 1813.

ההטעיה של משפחתה של אן נחשפה במפתיע ב-1812, כאשר ריצ'מונד תאקרי הזמין שלא ביודעין את קרמייקל-סמית' המת כביכול לארוחת ערב. חמש שנים לאחר מכן, לאחר שריצ'מונד מת מקדחת ב-13 בספטמבר 1815, נישאה אן להנרי קרמייקל-סמית', ב-13 במרץ 1817. הזוג עבר לאנגליה ב-1820, לאחר ששלחו את ויליאם לבית הספר שם יותר משלוש שנים קודם לכן. הפרידה מאמו השפיעה באופן טראומטי על תאקרי הצעיר, עליה דן במאמרו "על יומנו של לטס" ב-"ניירות סיבוביים".

### צאצאים

תאקרי הוא אב קדמון של הפיננסייר הבריטי ריאן ויליאמס, והוא הסבא-רבא-רבא של הקומיקאי הבריטי אל מאריי והסופרת ג'ואנה נאדין.

מוניטין ומורשת

בתקופה הוויקטוריאנית תאקרי דורג שני רק לצ'ארלס דיקנס, אך כיום הוא נקרא הרבה פחות והוא ידוע כמעט אך ורק בזכות "יריד ההבלים". הרומן הפך לקבוע בקורסים אוניברסיטאיים, ועובד שוב ושוב לקולנוע ולטלוויזיה.

בימיו של תאקרי עצמו, כמה פרשנים, כגון אנתוני טרולופ, דירגו את "ההיסטוריה של הנרי אזמונד" כיצירתו הגדולה ביותר, אולי משום שהיא ביטאה ערכים ויקטוריאניים של חובה ורצינות, כפי שעשו כמה מהרומנים המאוחרים האחרים שלו. אולי זו הסיבה שהם לא שרדו היטב כמו "יריד ההבלים", המבקר את הערכים הללו.

תאקרי ראה את עצמו ככותב במסורת הריאליסטית, והבדיל את יצירתו מההגזמות והסנטימנטליות של דיקנס. כמה פרשנים מאוחרים יותר קיבלו הערכה עצמית זו וראו בו ריאליסט, אך אחרים מציינים את נטייתו להשתמש בטכניקות נרטיביות של המאה ה-18, כגון סטיות ופניות ישירות לקורא, וטוענים שבאמצעותן הוא משבש לעיתים קרובות את אשליית המציאות. האסכולה של הנרי ג'יימס, עם הדגש שלה על שמירת אשליה זו, סימנה הפסקה מהטכניקות של תאקרי.

שרלוט ברונטה הקדישה את המהדורה השנייה של "ג'יין אייר" לתאקרי.

בשנת 1887 חשפה החברה המלכותית לאמנויות לוח כחול להנצחת תאקרי בבית ב-2 פאלאס גרין, לונדון, שנבנה עבורו בשנות ה-60 של המאה ה-19. כיום זהו המיקום של שגרירות ישראל.

ביתו לשעבר של תאקרי בטנברידג' וולס, קנט, הוא כעת מסעדה הקרויה על שם הסופר.

תאקרי היה גם חבר בלשכת אלביון של המסדר העתיק של הדרואידים באוקספורד.

לתאקרי, לצד סמואל טיילור קולרידג', יש מספר כבישים בקליבדון, סומרסט, הקרואים על שמו. שניהם היו ידועים כמי ששהו בקליבדון קורט במהלך המאות ה-18 וה-19. שביל החוף של העיירה, "ווק המשוררים" (Poets' Walk), הוקדש גם להם, כמו גם לאלפרד טניסון.

### קשר לבלסהאב תאקרי

אביו של הפוליטיקאי ההודי המראתי הפופולרי באל תאקרי, קשאב סיטארם תאקרי, היה מעריץ של ויליאם; קשאב שינה מאוחר יותר את שם משפחתו מפאנוולקאר ל-"תאקרי".

בתרבות הפופולרית

תאקרי מגולם על ידי מייקל פאלין בסדרת הטלוויזיה של ITV משנת 2018 "יריד ההבלים".

- מיילס ג'ופ מגלם את תאקרי בסרט משנת 2017 "האיש שהמציא את חג המולד".

- ג'ונתן קיבל מגלם את תאקרי בדרמת האודיו של ה-BBC משנת 2016 "שרלוט ברונטה בבבל".

- ציטוט מתאקרי מופיע בפרק 7 של "ההרפתקה המוזרה של ג'וג'ו". שמו הפרטי של וויל אנתוניו זפלי הוא כנראה התייחסות לסופר האנגלי ויליאם מייקפיס תאקרי, שצוטט עם מותו של זפלי: "לאהוב ולנצח זה הדבר הטוב ביותר. לאהוב ולהפסיד, הדבר הטוב הבא."

- הציטוט של תאקרי "אמא הוא השם של אלוהים" מופיע בסרט משנת 1994 "העורב".

- "הקולונל" של תאקרי הוזכר על ידי אנה פרנק ב-"יומנה של נערה".

רשימת יצירות

### סדרות

ארתור פנדניס והמרקיז משטין

- ההיסטוריה של הנרי אזמונד (1852) – ISBN 0-14-143916-5

- הווירג'יניאנים (1857–1859) – ISBN 1-4142-3952-1

- מזלו של בארי לינדון (1844) – ISBN 0-19-283628-5

- יריד ההבלים (1847–1848) – ISBN 0-14-062085-0

- סיפור מיוחס עלוב (לא גמור) (1840) – ISBN 1-4101-0509-1

- פנדניס (1848–1850) – ISBN 1-4043-8659-9

- הניוקומס (1854–1855) – ISBN 0-460-87495-0

- הרפתקאות פיליפ (1861–1862) – ISBN 1-4101-0510-5

ספרי חג המולד של מר מ. א. טיטמרש תאקרי כתב ואייר חמישה ספרי חג מולד כ-"מאת מר מ. א. טיטמרש". הם קובצו תחת שם העט ושמו האמיתי לא יאוחר מ-1868 על ידי סמית', אלדר ושות'.

"הוורד והטבעת" תוארך ל-1855 במהדורה הראשונה שלו, שפורסמה לחג המולד 1854.

- הנשף של גברת פרקינס (1846), כמאת מ. א. טיטמרש

- הקיקלבורי על הריין (חג המולד 1850) – "ספר תמונות חדש, מצויר וכתוב על ידי מר מ. א. טיטמרש"

- הוורד והטבעת (חג המולד 1854) – ISBN 1-4043-2741-X

### רומנים

- קתרין (1839–1840) – ISBN 1-4065-0055-0 (במקור מיוחס ל-"איקי סולומון, אסקווייר ג'וניור")

- נשות גברים (1852) – ISBN 978-1-77545-023-8

- דניס דובאל (לא גמור) (1864) – ISBN 1-4191-1561-8

### נובלות

- אליזבת בראונברידג'

- ניירות ילוופלאש (1837) – ISBN 0-8095-9676-8

- הפרופסור, מבוסס באופן רופף על חייו של אדוארד דנדו

- הרפתקאותיו העצומות של מייג'ור גהאגאן

- ההיסטוריה של סמואל טיטמרש ויהלום הוגארטי הגדול

- יומנו של סי. ג'ימס דה לה פלוש, אסקווייר עם מכתביו

- רבקה ורוונה (1850), ספר המשך פארודי ל-"אייבנהו" – ISBN 1-84391-018-7

### מערכונים וסאטירות

- ספר המערכונים האירי (2 כרכים) (1843) – ISBN 0-86299-754-2

- ספר הסנובים (1846–1848), שהפך את המונח לפופולרי – ISBN 0-8095-9672-5

- מערכונים ומסעות בלונדון (ברדבורי ואוונס, 1856)

### מחזה

- הזאבים והכבש

### כתיבת מסעות

- רשימות מסע מקורנהיל לקהיר הגדולה (1846), תחת השם מר מ. א. טיטמרש.

- ספר המערכונים הפריזאי (1840), בהשתתפות רוג'ר בונטמפס

- מסעות קטנים ומערכוני שולי הדרך (1840)

### ספרות עיון אחרת

- ההומוריסטים האנגלים של המאה ה-18 (1853)

- ארבעת הג'ורג'ים (1860–1861) – ISBN 978-1410203007

- ניירות אקראיים: סיפורים, ביקורות, פסוקים ומערכונים (1821–1847)

- ההומוריסטים האנגלים של המאה ה-18: סדרת הרצאות (1867)

### שירים

- צמת השיער