ויליאם לינדלי: האנגלי שצִנר את אירופה
במאי 1842 הרסה שריפה כשליש מרחובות המבורג. רוב הערים במצב כזה היו משקמות את מה שנשרף. המבורג עשתה משהו מוזר יותר: היא שכרה מהנדס רכבות אנגלי בן שלושים ושלוש כדי להניח רשת של תעלות ביוב מלבנים מתחת להריסות לפני שהבתים הוקמו מחדש. בתוך שלוש שנים הונחו יותר מ-11 קילומטרים באדמה — מערכת הביוב התת-קרקעית הראשונה ביבשת אירופה. ויליאם לינדלי (William Lindley) בילה את חצי המאה הבאה בחזרה על התעלול הזה, ועד מותו, מי השתייה ומערכות הניקוז של פרנקפורט, ורשה, פראג, בודפשט, סנקט פטרבורג ומוסקבה, כולם היו קשורים אליו.
המעגל של ברונל
הוא נולד בלונדון ב-7 בספטמבר 1808 וצמח דרך ההתמחות הטובה ביותר שהייתה זמינה בעולם באותו רגע, כשעבד בתחילת הקריירה שלו לצד מארק איזמבארד ברונל (Marc Isambard Brunel) ובאופן מכריע, פרנסיס ג'יילס (Francis Giles). בשנת 1834 הוא נסע לצפון גרמניה כעוזרו של ג'יילס כדי לסקור נתיב רכבת בין ליבק להמבורג, והוא נשאר שם. עד 1838 הוא קיבל את המשימה לבנות את רכבת המבורג-ברגדורף — קו הרכבת הראשון שהושלם בצפון גרמניה — והוא היה המהנדס הראשי שלו.
לפני השריפה הוא כבר החל בפרויקט שמראה איזה סוג של מוח היה לו. בשנת 1840 הוא החל לייבש את ביצות האמרברוק שממזרח למרכז העיר באמצעות רשת תעלות המחוברות לאלבה על ידי סכרים, עבודה שבוצעה בין 1842 ל-1847. הקרקע שיושבה הפכה לפרבר התעשייתי המודרני הראשון של המבורג. הוא לא הניח צינור; הוא ייצר קרקע.
השריפה
הלהבות של מאי 1842 עצרו את פתיחת הרכבת ומסרו ללינדלי עיר הרוסה. הוא הצטרף לוועדה הטכנית לשיקום לצד האדריכל גוטפריד סמפר (Gottfried Semper) ושרטט את תוכנית השיקום הראשונה. ההחלטה הקריטית הייתה להתייחס לקטסטרופה כאל הזדמנות למודרניזציה ולא לשחזור, והמקור האינטלקטואלי להחלטה זו היה אנגלי: הדוקטרינה התברואתית של אדווין צ'דוויק (Edwin Chadwick), ששינתה אז את החשיבה על בריאות הציבור בבריטניה, אשר גרסה כי מחלות בעקבות זוהמה והפתרון הוא להניע מים דרך ערים תחת לחץ ולהוציא את הפסולת אל מתחת לאדמה.
לינדלי בנה את זה. 11 קילומטרים של ביוב בשלוש שנים, אחר כך מפעלי מים לאספקת שתייה, אחר כך מפעלי גז, מרחצאות ציבוריים ומכבסות, הרחבות נמל ושיפורי תנועה. הוא המשיך לתכנן תוכניות אב לפיתוח המערבי של המבורג ולעבוד על הנמל, והוא בנה מערכות לאלטונה, שטרלזונד ולייפציג. מה שהמבורג קיבלה לא היה אוסף של שירותים אלא מכשיר מתואם יחיד — אספקה, הפצה, סילוק, ייבוש קרקעות — שתוכנן כמכונה אחת.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →העסק המשפחתי
לאחר שהמבורג ארגנה מחדש את רשויות הבנייה שלה, לינדלי חזר ללונדון ב-1860 עם שלושה בנים צעירים: ויליאם הרליין (William Heerlein), יליד 1853, רוברט סרלס (Robert Searles), יליד 1854, ויוזף, יליד 1859. הבנים הפכו לכלי שבאמצעותו המודל של המבורג הפך ליבשתי. ויליאם הרליין במיוחד גדל למהנדס בעל שם בזכות עצמו וביצע את תכנוני אביו בשטח.
ההזמנות הגיעו ברצף. בשנת 1863 החל לינדלי במערכת הביוב של פרנקפורט על המיין, ופרנקפורט מספקת את המספר הברור ביותר בקריירה שלו: בין 1868 ל-1883 שיעור התמותה מטיפוס בעיר ירד מ-80 ל-10 לכל 100,000 תושבים. שמונה מתוך עשרה מקרי מוות מטיפוס פשוט הפסיקו לקרות, בגלל צינורות. דיסלדורף הלכה בעקבותיה, אז סנקט פטרבורג, בודפשט, פראג ומוסקבה. בשנת 1876 סידני ביקשה אותו והוא סירב; הוא בדיוק קיבל את ורשה.
ורשה הפכה לעבודה המתמשכת ביותר. לינדלי תכנן את מפעלי המים בין 1876 ל-1878, והם נבנו מ-1881 עד 1889 תחת הדרכתו של ויליאם הרליין. המערכת עדיין פועלת. ורשה קראה רחוב על שמו וקראה לאחר פילטרובה (Filtrowa), רחוב המסננים, על שם מיטות הסינון. קולט הביוב האחרון שנבנה לפי התכנון המקורי שלו נשאר בשימוש עד 2001 — פיסת תשתית ויקטוריאנית שהאריכה ימים יותר מהאימפריה הרוסית, שתי מלחמות עולם והרפובליקה העממית הפולנית.
למה ויליאם נקרא גאון
האיכות שראוי לציין היא חשיבה מערכתית, ברגע שבו מעט מאוד אנשים החזיקו בה. לינדלי לא התייחס לעיר כאוסף בניינים עם בעיות נלוות; הוא התייחס אליה כאורגניזם הידראולי עם קלט, זרימה ופלט, והוא תכנן את כל המעגל בבת אחת — ייבוש קרקעות ביצתיות, הנחת קווי אספקה ראשיים, קביעת גודל תעלות הביוב, מיקום מפעלי גז, תכנון התנועה שתעבור מעל כל זה. הניקוז של האמרברוק והביוב של המבורג נהגו על ידי אותו אדם בטווח של שנתיים זה מזה, והם אותו רעיון המיושם בקנה מידה שונה. היכולת הזו להחזיק מטבוליזם עירוני שלם בתצפית ואז להעביר אותו לבנים היא נדירה, וזו הסיבה שהתכנונים שלו יוצאו ולא רק זכו להערצה.
התוצאות ניתנות למדידה באופן שרוב הטענות לגאונות אינן. נתוני הטיפוס בפרנקפורט — ירידה מ-80 ל-10 לכל 100,000 בחמש עשרה שנים — הם סוג של ראיות שוויכוחים על אמנות ופילוסופיה לעולם לא מייצרים. מוסד המהנדסים האזרחיים (Institution of Civil Engineers), שבו היה חבר, זוקף לזכותו "תרומה עצומה לבניית המבורג המודרנית" וקביעת סטנדרטים של תברואה ומים שהפכו למודל עבור ערים אירופאיות יבשתיות, ביניהן אמסטרדם, בזל, ברלין, בוקרשט ווינה.
טיעון הנגד הכן הוא שהרעיון המוביל לא היה שלו. צ'דוויק סיפק את התיאוריה התברואתית; לינדלי סיפק את ההנדסה, ההתמדה והכישורים הפוליטיים כדי לבנות אותה בערים שלא שיתפו את שפתו. הגאונות שלו, אם להשתמש במילה, הייתה ביצועית ולא מקורית — היכולת לתרגם טיעון על בריאות הציבור למפלסים, שיפועים, לבנים ותקציבים, במשך שישים שנה ותריסר תחומי שיפוט, ולגרום לזה לעבוד. היה לו גם מזל להגיע לעיר שרופה עם תקציב שיקום וללא תשתית קיימת להילחם בה. הוא ראוי להיקרא אחד המהנדסים הגדולים של המאה התשע-עשרה; לקרוא לו הוגה מקורי יהיה הגזמה.
מורשת
לינדלי מת בבלאקהית' בלונדון ב-22 במאי 1900, בגיל תשעים ואחת, לאחר שחי מספיק זמן כדי לראות את בניו מסיימים את מה שהתחיל. המבורג שומרת אנדרטה לזכרו ליד תחנת באומוואל. המורשת האנגלית (English Heritage) חנכה לוח כחול לזכרו ולזכר ויליאם הרליין ב-22 באפריל 2015. בפארק המזרקות המולטימדי של ורשה יש ספסל עם פסל של לינדלי לידו, ידו על ברז — שזו האנדרטה הנכונה בדיוק. מיליוני אנשים בתריסר ערים אירופיות בילו את חייהם בשתיית המים שלו ובהדחה לתוך מערכות הביוב שלו מבלי לשמוע מעולם את שמו, והאנונימיות הזו היא המדד לכמה הצליחה העבודה באופן מלא.