ויליאם מקינלי: המנהל השקט של האימפריה האמריקאית
בסעודות רשמיות בבית הלבן הפר נשיא ארצות הברית את הפרוטוקול כדי לשבת לצד רעייתו במקום מולה, וכך, כאשר הגיעו התקפי האפילפסיה של איידה (Ida), יכול היה להניח מטפחת גדולה על פניה עד שיחלפו, ואז להסירה ולהמשיך בשיחה. המחוות הזו מייצגת את האיש על קצה המזלג: משבר שנחזה מראש, נספג וטופל בצורה כה חלקה שרוב הסועדים בשולחן מעולם לא הבחינו בכך. מקינלי משל באותו אופן. במשך חצי מאה לאחר מכן, היסטוריונים טעו ופירשו את החלקות הזו כחולשה.
בנו של יצרן ברזל בקרב אנטיאטם
הוא היה השביעי מבין שמונה ילדים, נולד ב-29 בינואר 1843 בניילס, אוהיו, לאב שהיה בעלים של בית יציקה לברזל ולאם דתייה אדוקה בשם ננסי אליסון מקינלי (Nancy Allison McKinley). המשפחה עברה לפולין, אוהיו, כשהיה בן עשר; הוא למד בבית ספר פרסביטריאני שם ונרשם לקולג' אלגייני (Allegheny College) בפנסילבניה ב-1860, אך עזב לאחר סמסטר אחד בשל מחלה וקשיים כספיים. מלחמת האזרחים סיפקה את ההשכלה שהקולג' לא נתן. הוא הצטרף לרגימנט הרגלים המתנדבים ה-23 של אוהיו, הצטיין בקרב אנטיאטם, ומונה לצוותו של קולונל רתרפורד ב. הייז (Rutherford B. Hayes), קשר שישרת אותו במשך שלושים שנה. הוא סיים ארבע שנות שירות בדרגת מייג'ור (רב-סרן) במינוי מיוחד. לימודי משפטים באלבני (Albany Law School) והסמכה ללשכת עורכי הדין של אוהיו הגיעו ב-1867, ולאחריהם עבודה במשרד בקאנטון וב-1869 כפרקליט המחוז.
איש המכסים
מקינלי נכנס לקונגרס ב-1876 ונשאר בו, עם הפסקה אחת בין 1882 ל-1884, עד 1891, כשהוא מתקדם לעמוד בראש ועדת הדרכים והאמצעים של בית הנבחרים. שם הוא בנה את הדבר ששמו נקשר בו במשך דור: מכס מקינלי (McKinley Tariff) משנת 1890, שהעלה בחדות את השיעורים על סחורות מיובאות כדי להגן על הייצור האמריקאי. זו הייתה אמונה ולא תמרון, והיא עלתה לו במושבו בנובמבר ההוא. אוהיו החזירה אותו כמושל ב-1891 ושוב ב-1894, שם בנה מנגנון ליישוב סכסוכי עבודה והוביל את המדינה דרך שפל לאומי. עד 1896, התעשיין מאוהיו מרקוס האנה (Marcus Hanna) ארגן ומימן את מסע הבחירות לנשיאות שלו, ומקינלי ניצח את הדמוקרט ויליאם ג'נינגס ברייאן (William Jennings Bryan) במה שהמרכז של מילר (Miller Center) מכנה הניצחון האלקטורלי הגדול ביותר מזה עשרים וחמש שנים.
זהב, מכסים ועסקי ההתאוששות
הוא כינס את הקונגרס למושב מיוחד והשיג את מכס דינגלי (Dingley Tariff) משנת 1897, שהעלה את השיעורים הממוצעים ל-49 אחוזים תוך שהוא מאפשר לנשיא לנהל משא ומתן על הפחתות של עד חמישית. ב-1900 הוא חתם על חוק תקן הזהב (Gold Standard Act), שסיים שני עשורים של מאבק בימטליסטי על ידי גיבוי כל המטבע בזהב בשער קבוע של 20.67 דולר לאונקיה. הוא פנה לאיגודי עובדים בצורה אינטנסיבית בצורה יוצאת דופן עבור רפובליקני, ומינה את ותיק אבירי העבודה (Knights of Labor) טרנס ו. פאודרלי (Terence V. Powderly) לנציב ההגירה ואישר את חוק ארדמן (Erdman Act) משנת 1898. בנושא הגזע הוא היה גרוע יותר מזהיר. הוא גינה לינצ'ים בנאום ההשבעה שלו ב-1897 ומינה כ-30 אפרו-אמריקאים למשרות דיפלומטיות, אך לאחר מכן לא נקט שום פעולה רשמית נגד האלימות בדרום. רפובליקנים שחורים אמרו זאת במפורש באותה עת.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אימפריה שהוא לא ביקש
מחנות הריכוז (reconcentrado) של ספרד כלאו בערך 300,000 קובנים עד שמקינלי נכנס לתפקידו, והוא בילה את 1897 בלחץ על מדריד להסדר. בינואר 1898, מכתב שיורט מהשר הספרדי תיאר את הנשיא כ"חלש וכמי שמחפש את הערצת הקהל". ב-15 בפברואר התפוצצה אוניית המערכה מיין (Maine) בנמל הוואנה, והרגה 266 אנשים; חקירה ימית ייחסה זאת לפיצוץ חיצוני, כנראה מוקש. ספרד הכריזה מלחמה ב-23 באפריל, וארצות הברית ב-25 באפריל, כאשר הקונגרס הוסיף את תיקון טלר (Teller Amendment) שהתחייב לעצמאות קובה לאחר הניצחון. המלחמה נמשכה שלושה חודשים. דיואי (Dewey) השמיד את טייסת עשר האוניות של ספרד באוקיינוס השקט במפרץ מנילה ב-1 במאי מבלי לאבד אדם; סנטיאגו נפלה וצי האוקיינוס האטלנטי איתה; אבדות בקרב האמריקאים עמדו על פחות מ-400. חוזה פריז, שאושר בהפרש של קול אחד בפברואר 1899, העביר לארצות הברית את פורטו ריקו, גואם והפיליפינים תמורת 20 מיליון דולר. הוואי סופחה בהחלטה משותפת במהלך הלחימה. מה שבא לאחר מכן בפיליפינים לא היה קצר: המרד של אמיליו אגינלדו (Emilio Aguinaldo) נמשך עד 1902 ועלה בחייהם של יותר מ-5,000 אמריקאים ובערך 200,000 פיליפינים. בסין, ג'ון היי (John Hay) פרסם את הערות "הדלת הפתוחה"; כאשר מרד הבוקסרים הטיל מצור על הנציגויות בפקין ביוני 1900, מקינלי שלח 2,500 חיילים מבלי לבקש אישור מהקונגרס, תקדים עם עתיד ארוך.
הנשיאות המודרנית הראשונה
לאחר שנבחר מחדש מול ברייאן בהפרש גדול יותר ב-1900, עם תיאודור רוזוולט (Theodore Roosevelt) על הכרטיס, מקינלי כבר בנה מחדש את המשרד סביב עצמו. הוא הזמין עיתונאים לתדרוכים קבועים, המבשר של מסיבת העיתונאים הנשיאותית; הוא הרחיב את צוות הבית הלבן; הוא סייר במדינה בנאומים; וניהל מלחמה באמצעות טלפון. השימוש שלו בטלפון, בעיתונות ובפרסום, כפי שמציין המרכז של מילר, "הפך לעמוד התווך של יורשיו". בפרטיות הוא שמר על טקסים קבועים קטנים: סיגר מחוץ לעין הציבור, ויסקי לפני השינה, וציפורן ורודה בדש הבגד.
באפלו, 16:07
ב-6 בספטמבר 1901, בתערוכה הפאן-אמריקאית בבאפלו, עמד מקינלי וקיבל את הקהל בהיכל המוזיקה. ליאון צ'ולגוש (Leon Czolgosz), פועל מפעל מובטל בן 28 ששכנע את עצמו שהנשיא הוא "אויב העם, העם העובד הטוב", ירה אקדח 0.32 מוסתר אל חזהו מטווח קצר מאוד. כשהוא מתמוטט לזרועות מלוויו, מקינלי אמר להם לא לפגוע באיש, ואז חשב על אשתו: "אשתי, היזהר, קורטליו (Cortelyou), איך אתה מספר לה, הו, היזהר". רופאים ציפו להחלמה. נמק התפתח סביב הפצע והוא מת ב-14 בספטמבר, שישה חודשים בתוך כהונתו השנייה. צ'ולגוש הלך לכיסא החשמלי באוקטובר ההוא, ללא חרטה. איידה שרדה עד 1907 ונקברה בקאנטון לצד בעלה ושתי בנותיהם: קתרין (Katherine), שנולדה ביום חג המולד 1871 ומתה בגיל ארבע, ובת שנייה שחיה מאפריל עד אוגוסט 1873.
מדוע ויליאם נקרא גאון
כמעט איש לא קרא למקינלי גאון במהלך חייו, והפסיקות שנותרו הן הפוכות. השר הספרדי חשב שהוא חלש. רוזוולט חשב שהזהירות שלו בנוגע לקובה היא כישלון של נחישות. היסטוריונים מתחילת המאה העשרים כתבו עליו כעל מריונטה של מארק האנה. מחקר מודרני הפך את השיפוט הזה מבלי להזדקק למילה: התיקון של המרכז של מילר מתאר נשיא בשליטה מלאה על הקבינט והגנרלים שלו, ש"ניסה מאוד להימנע ממלחמה" תחת לחץ ציבורי עצום ואז "פעל בנחישות כאשר כל הקלפים הדיפלומטיים שוחקו".
אם יש כאן גאונות, היא ניהולית ומזגית ולא אינטלקטואלית, והיושר מחייב לקרוא לה כך. הכישרון של מקינלי היה לספוג לחץ מבלי להעביר אותו הלאה, לתת ליריבים לזלזל בו בזמן שהוא מגבש החלטה, ולבנות מנגנון מוסדי עמיד כמעט באופן בלתי נראה. תדרוכי העיתונות, הצוות המורחב, סיורי הנאומים, הטלפון ששימש ככלי פיקודי, היו המצאות תהליכיות, ויורשיו פשוט שמרו עליהם.
המקרה הנגדי הוא משמעותי. הוא רכש ארכיפלג ואז עמד בראש מלחמה קולוניאלית שהרגה כ-200,000 פיליפינים. הוא שלח חיילים לסין ללא אישור הקונגרס. הוא גינה לינצ'ים ולא עשה דבר בנוגע לכך. פוליטיקאי שחקיקת הדגל שלו עלתה לו במושבו, ושהשתכנע בנוגע להסכמי סחר הדדיים רק יום לפני מותו, לא היה הוגה כלכלי מקורי. לקרוא למקינלי אומן פוליטי מהשורה הראשונה זה משהו שניתן להגן עליו על סמך הראיות. לקרוא לו גאון זו הגזמה שהראיות אינן תומכות בה.
מורשת
ארבע וחצי שנים קנו לארצות הברית אימפריה מעבר לים, מטבע מגובה בזהב, דוקטרינה לסחר עם סין, ונשיאות מאורגנת לפרסום ומהירות. מקינלי לא הרחיב את המשרד אלא הדגים, כפי שאומר המרכז של מילר, עד כמה נשיא יכול לפעול בהצלחה "בתוך המגבלות הרווחות" שלו. ההדגמה לא נעלמה מעיני האדם שתפס את מקומו. קשה לדמיין את האימפריאליזם הרועש של תיאודור רוזוולט ללא המנגנון השקט שהותיר אחריו קודמו.