אליזבת גאסקל

אליזבת גאסקל

אליזבת קלגהורן גאסקל (Elizabeth Cleghorn Gaskell, לבית סטיבנסון; 29 בספטמבר 1810 – 12 בנובמבר 1865), שכונתה לעיתים קרובות גברת גאסקל, הייתה סופרת, ביוגרפית וכותבת סיפורים קצרים אנגלייה. הרומנים שלה מציעים מחקרים מפורטים על החברה הוויקטוריאנית, כולל חייהם של העניים ביותר. הרומן הראשון שלה, "מרי בארטון" (Mary Barton), פורסם בשנת 1848. הביוגרפיה היחידה שכתבה, "חייה של שרלוט ברונטה" (The Life of Charlotte Brontë), שפורסמה בשנת 1857, הייתה שנויה במחלוקת ומשמעותית בביסוס תהילתה המתמשכת של משפחת ברונטה. בין הרומנים הידועים ביותר של גאסקל נמנים "קרנפורד" (1851–1853), "צפון ודרום" (1854–1855) ו"נשים ובנות" (1864–1866), שכולם עובדו לטלוויזיה על ידי ה-BBC.

חיים מוקדמים

היא נולדה בשם אליזבת קלגהורן סטיבנסון ב-29 בספטמבר 1810 בלינדזי רו, צ'לסי, לונדון, כיום בכתובת 93 Cheyne Walk. הרופא שיילד אותה היה אנתוני טוד תומסון, שאחותו קתרין הפכה מאוחר יותר לאמה החורגת של גאסקל. היא הייתה הצעירה מבין שמונה ילדים; רק היא ואחיה ג'ון שרדו את תקופת הינקות. אביה, ויליאם סטיבנסון, אוניטריאני מברקוויק-אפון-טוויד, היה כומר בפיילסוורת', לנקשייר, אך התפטר מתפקידו מסיבות מצפוניות. הוא עבר ללונדון בשנת 1806 מתוך הבנה שימונה למזכיר פרטי של ג'יימס מייטלנד, הרוזן ה-8 מלודרדייל (James Maitland, 8th Earl of Lauderdale), שעמד להפוך למושל הכללי של הודו. תפקיד זה לא יצא לפועל, עם זאת, וסטיבנסון מונה לשומר רשומות האוצר.

אשתו, אליזבת הולנד, הגיעה ממשפחה מבוססת בלנקשייר ובצ'שייר שהייתה קשורה למשפחות אוניטריאניות בולטות אחרות, בהן משפחות ודג'ווד, מרטינו, טרנר ודרווין. כאשר נפטרה 13 חודשים לאחר לידתה של גאסקל, שלח אביה את התינוקת לגור עם אחותה של אליזבת, האנה לאמב, בנאטספורד, צ'שייר.

אביה נישא בשנית לקתרין תומסון בשנת 1814. נולדו להם בן, ויליאם, בשנת 1815, ובת, קתרין, בשנת 1816. למרות שאליזבת בילתה מספר שנים מבלי לראות את אביה, אליו הייתה מסורה, אחיה הגדול ג'ון ביקר אותה לעיתים קרובות בנאטספורד. ג'ון היה מיועד לצי המלכותי מגיל צעיר, בדומה לסביו ודודיו, אך הוא לא קיבל קידום בשירות ונאלץ להצטרף לצי הסוחר עם הצי של חברת הודו המזרחית. ג'ון הוכרז כנעדר בשנת 1827 במהלך משלחת להודו.

אופי והשפעות

חלק ניכר מילדותה של גאסקל עבר עליה בצ'שייר, שם חיה עם דודתה האנה לאמב בנאטספורד, העיירה שאותה הנציחה כ"קרנפורד". הן חיו בבית לבני אדומות גדול שנקרא "ההית'" (The Heath, כיום Heathwaite). היא גדלה והייתה לאישה צעירה ויפה, מטופחת, לבושה בקפידה, אדיבה, עדינה ומתחשבת באחרים. מזגה היה רגוע ומיושב, עליז ותמים, והיא נהנתה מפשטות החיים הכפריים.

משנת 1821 עד 1826 למדה בבית ספר בוורוויקשייר שנוהל על ידי האחיות ביירלי, תחילה בברפורד ומ-1824 באבונבנק מחוץ לסטרטפורד-אפון-אייבון, שם קיבלה את החינוך המסורתי באמנויות, קלאסיקה, נימוסים והליכות שהוענקו לנשים צעירות ממשפחות אמידות יחסית באותה תקופה. דודותיה נתנו לה לקרוא יצירות קלאסיות, ואביה עודד אותה בלימודיה ובכתיבתה. אחיה ג'ון שלח לה ספרים מודרניים ותיאורים של חייו בים וחוויותיו בחו"ל.

לאחר שעזבה את בית הספר בגיל 16, נסעה ללונדון כדי לבלות זמן עם בני דודיה ממשפחת הולנד. היא גם בילתה זמן מה בניוקאסל על נהר טיין (עם משפחתו של הכומר ויליאם טרנר) ומשם יצאה למסע לאדינבורו. אחיה של אמה החורגת היה צייר המיניאטורות ויליאם ג'ון תומסון, שבשנת 1832 צייר את דיוקנה (ראו מימין למעלה). פסל חזה שלה פוסל על ידי דייוויד דנבר באותה תקופה.

חיי נישואים וקריירה ספרותית

ב-30 באוגוסט 1832 נישאה גברת גאסקל לכומר האוניטריאני ויליאם גאסקל, בנאטספורד. את ירח הדבש שלהם בילו בצפון ויילס, כשהם שוהים אצל דודה, סמואל הולנד, בפלאס-אין-פנרין ליד פורטמדוג. בני הזוג גאסקל השתקעו לאחר מכן במנצ'סטר, שם ויליאם היה הכומר בכנסיית קרוס סטריט (Cross Street Unitarian Chapel) והיו"ר המכהן זמן רב ביותר בספריית פורטיקו. סביבתה התעשייתית של מנצ'סטר וספרים שהושאלו מהספרייה השפיעו על כתיבתה של אליזבת בסוגה התעשייתית. בתם הראשונה נולדה מתה ב-1833. ילדיהם האחרים היו מריאן (1834), מרגרט אמילי, המוכרת כמטה (1837), פלורנס אליזבת (1842) וג'וליה ברדפורד (1846). מריאן ומטה למדו בפנימייה בבית הספר הפרטי שניהלה רייצ'ל מרטינו, אחותה של הרייט, ידידה קרובה של אליזבת. פלורנס נישאה לצ'ארלס קרומפטון, עורך דין ופוליטיקאי ליברלי, בשנת 1863.

במרץ 1835 החלה גברת גאסקל לכתוב יומן המתעד את התפתחותה של בתה מריאן: היא בחנה את ההורות, את הערכים שייחסה לתפקידה כאם; את אמונתה, ומאוחר יותר, את היחסים בין מריאן לאחותה, מטה. בשנת 1836 חיברה יחד עם בעלה מחזור שירים, "רישומים בקרב העניים" (Sketches among the Poor), שפורסם במגזין "בלקווד" (Blackwood's Magazine) בינואר 1837. בשנת 1840 פרסם ויליאם האוויט את "ביקורים במקומות מופלאים" (Visits to Remarkable Places), שכלל תרומה שכותרתה "קלופטון הול" מאת "גברת", העבודה הראשונה שנכתבה ופורסמה אך ורק על ידה. באפריל 1840 פרסם האוויט את "החיים הכפריים של אנגליה" (The Rural Life of England), שכלל עבודה שנייה בשם "הערות על מנהגי צ'שייר".

ביולי 1841 נסעו בני הזוג גאסקל לבלגיה ולגרמניה. לספרות הגרמנית הייתה השפעה חזקה על סיפוריה הקצרים, שהראשון שבהם פורסם בשנת 1847 בשם "שלוש התקופות של ליבי מארש" (Libbie Marsh's Three Eras), בכתב העת של האוויט, תחת שם העט "כותנה מאת'ר מילס" (Cotton Mather Mills). אך השפעות אחרות, כולל "הפוליטיקה החברתית" של אדם סמית', אפשרו הבנה רחבה הרבה יותר של המילייה התרבותי שבו הוגדרו עבודותיה. סיפורה השני שנדפס תחת שם העט היה "הגיבור של השמש" (The Sexton's Hero). היא עשתה בו שימוש אחרון בשנת 1848, עם פרסום סיפורה "סופות ושמש של חג המולד" (Christmas Storms and Sunshine).

במשך כ-20 שנה החל מ-1843, נהגו בני הזוג גאסקל לצאת לחופשות בסילברדייל שבמפרץ מורקאם, ובפרט התאכסנו במגדל לינדט. בנותיה מטה וג'וליה בנו מאוחר יותר בית, "דה שילינג" (The Shieling), בסילברדייל.

בן, ויליאם (1844–1845), מת בינקותו, וטרגדיה זו היוותה זרז לרומן הראשון של גאסקל, "מרי בארטון". הוא היה מוכן לפרסום באוקטובר 1848, זמן קצר לפני שעברו דרומה. הוא זכה להצלחה עצומה ומכר אלפי עותקים. ריצ'י כינה אותו "סנסציה גדולה ויוצאת דופן". הוא זכה לשבחים מצד תומאס קרלייל ומריה אדג'וורת'. היא הביאה לקוראים, שטרם הכירו את הסמטאות הצרות והצפופות, את שכונות העוני השוקקות של התעשייה במנצ'סטר. עומק הרגש הברור שלה ניכר, בעוד שצורת הביטוי והתיאור שלה תוארו כגדולים ביותר מאז ג'יין אוסטן.

בשנת 1850 עברו בני הזוג גאסקל לווילה ב-84 פלימות' גרוב (Plymouth Grove). היא לקחה את הפרה שלה איתה. לצורך פעילות גופנית, נהגה ללכת ברצון שלושה מיילים כדי לעזור לאדם אחר במצוקה. במנצ'סטר כתבה אליזבת את יצירותיה הספרותיות הנותרות, בעוד בעלה ערך ועדות רווחה ולימד את העניים בחדר העבודה שלו. החוג החברתי של משפחת גאסקל כלל סופרים, עיתונאים, מתנגדים דתיים ורפורמטורים חברתיים כמו ויליאם ומרי האוויט והרייט מרטינו. משוררים, פטרוני ספרות וסופרים כמו לורד הוטון, צ'ארלס דיקנס וג'ון ראסקין ביקרו בפלימות' גרוב, וכך גם הסופרים האמריקאים הרייט ביצ'ר סטואו וצ'ארלס אליוט נורטון, בעוד המנצח צ'ארלס האלה, שהתגורר בקרבת מקום, לימד פסנתר את אחת מבנותיהם. חברתה של אליזבת, שרלוט ברונטה, שהתה שם שלוש פעמים, ובהזדמנות אחת התחבאה מאחורי וילונות חדר האורחים כי הייתה ביישנית מכדי לפגוש את המבקרים האחרים של משפחת גאסקל.

בתחילת 1850 כתבה גאסקל לצ'ארלס דיקנס וביקשה עצה בנוגע לסיוע לנערה בשם פאסלי שביקרה בכלא. פאסלי סיפקה לה מודל לדמות הכותרת "רות" (Ruth) בשנת 1853. "ליזי לי" (Lizzie Leigh) פורסם במרץ ובאפריל 1850, בגיליונות הראשונים של כתב העת של דיקנס "מילות בית" (Household Words), שבו פורסמו רבות מיצירותיה, כולל "קרנפורד" ו"צפון ודרום", הנובלה שלה "הליידי שלי לאדלו" (My Lady Ludlow), וסיפורים קצרים.

ביוני 1855 ביקש פטריק ברונטה מגאסקל לכתוב ביוגרפיה של בתו שרלוט, וכתוצאה מכך פרסמה את "חייה של שרלוט ברונטה" ב-1857, התפתחות משמעותית בקריירה הספרותית של גאסקל. בחירתה להעדיף את חייה הפרטיים של ברונטה על פני הקריירה הספרותית הציבורית שלה הייתה לא שגרתית והתבררה כשנויה במחלוקת. בשנת 1859 נסעה גאסקל לוויטבי כדי לאסוף חומר עבור "אהוביה של סילביה" (Sylvia's Lovers), שפורסם בשנת 1863. הנובלה שלה "בת דודה פיליס" (Cousin Phyllis) פורסמה בהמשכים במגזין "קורנהיל" (The Cornhill Magazine) מנובמבר 1863 עד פברואר 1864. הפרסום בהמשכים של הרומן האחרון שלה, "נשים ובנות", החל באוגוסט 1864 ב"קורנהיל".

היא נפטרה מהתקף לב בשנת 1865, בעת שביקרה בבית שרכשה בהוליבורן, המפשייר. "נשים ובנות" פורסם כספר בתחילת 1866, תחילה בארצות הברית ולאחר מכן, עשרה ימים לאחר מכן, בבריטניה.

מוניטין והערכה מחדש

המוניטין של גברת גאסקל ממותה ועד שנות ה-50 של המאה ה-20 סוכם על ידי הערכתו של לורד דייוויד ססיל בספר "סופרים ויקטוריאניים מוקדמים" (1934), לפיה היא הייתה "כולה אישה" ו"עושה מאמץ ראוי להתגבר על חסרונותיה הטבעיים אך ללא הועיל" (מצוטט אצל סטונמן, 1987, מתוך ססיל, עמ' 235). ביקורת חריפה ללא חתימה על "צפון ודרום" ב"לידר" (The Leader) האשימה את גאסקל בביצוע טעויות לגבי לנקשייר שתושב מנצ'סטר לא היה עושה, וקבעה שאישה (או כמרים ונשים) לא יכולה "להבין בעיות תעשייתיות", תדע "מעט מדי על תעשיית הכותנה" ולא היה לה "זכות להוסיף לבלבול על ידי כתיבה על כך".

הרומנים של גברת גאסקל, למעט "קרנפורד", נשכחו במהלך סוף המאה ה-19; לפני 1950, היא נדחתה כסופרת שולית עם שיקול דעת טוב ורגישויות "נשיות". ארצ'י סטנטון ויטפילד אמר בשנת 1929 כי עבודתה הייתה "כמו זר של סיגליות, יערה, לבנדר, מיניונט וורד כלב". ססיל (1934) אמר כי חסרה לה ה"גבריות" הדרושה כדי להתמודד כראוי עם בעיות חברתיות (צ'פמן, 1999, עמ' 39–40).

הזרם הביקורתי החל להשתנות לטובתה של גברת גאסקל כאשר, בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20, מבקרים סוציאליסטים כמו קתלין טילוטסון, ארנולד קטל וריימונד ויליאמס העריכו מחדש את התיאור של בעיות חברתיות ותעשייתיות ברומנים שלה (ראו מור, 1999 להרחבה) ו – מתוך הבנה שהחזון שלה עמד בניגוד לדעות הרווחות של התקופה – ראו בו הכנה לדרך עבור תנועות פמיניסטיות קולניות. בראשית המאה ה-21, כאשר יצירתה של גברת גאסקל "גויסה למשא ומתן עכשווי על לאומיות וכן על זהויות מגדריות ומעמדיות", "צפון ודרום" – אחד הרומנים התעשייתיים הראשונים שתיאר את הקונפליקט בין מעסיקים לעובדים – הוכר ככזה המתאר קונפליקטים חברתיים מורכבים ומציע פתרונות מספקים יותר באמצעות מרגרט הייל: הדוברת של הסופרת והיצירה הבוגרת ביותר של גאסקל.

בהקדמה שלה ל"מדריך קיימברידג' לאליזבת גאסקל" (2007), אוסף מאמרים המייצג את המחקר המודרני על גאסקל, ג'יל ל. מאטוס מדגישה את מעמדה הגובר של הסופרת בלימודי הספרות הוויקטוריאנית ואת האופן שבו הסיפור החדשני והרב-גוני שלה התייחס לשינויים המהירים במהלך חייה.

סגנון ספרותי ונושאים

הרומן הראשון של גאסקל, "מרי בארטון", פורסם בעילום שם בשנת 1848. הידועים ביותר מבין הרומנים הנותרים שלה הם "קרנפורד" (1851–1853), "צפון ודרום" (1854–1855) ו"נשים ובנות" (1864–1866). היא הפכה לפופולרית בזכות כתיבתה, במיוחד סיפורי הרפאים שלה, שזכו לסיוע מצד צ'ארלס דיקנס, שפרסם את עבודתה במגזין שלו "מילות בית". סיפורי הרפאים שלה הם בקו ה"גותי", מה שהופך אותם לשונים מאוד מהספרות ה"תעשייתית" שלה.

למרות שכתיבתה עומדת במוסכמות הוויקטוריאניות, כולל השימוש בשם "גברת גאסקל", היא נהגה למסגר את סיפוריה כביקורת על עמדות עכשוויות. עבודותיה המוקדמות הושפעו מאוד מהניתוח החברתי של תומאס קרלייל והתמקדו בעבודת מפעלים במידלנדס. היא הדגישה בדרך כלל את תפקידן של נשים, עם נרטיבים מורכבים ודמויות נשיות ריאליסטיות. גאסקל הושפעה מכתיבתה של ג'יין אוסטן, במיוחד ב"צפון ודרום", ששואל בנדיבות מעלילת החיזור של "גאווה ודעה קדומה". היא הייתה סופרת מבוססת כאשר פטריק ברונטה הזמין אותה לכתוב ביוגרפיה של בתו, אם כי היא חששה, ככותבת בדיונית, שיהיה זה "דבר קשה" להיות "מדויקת ולהיצמד לעובדות". הטיפול שלה במעמדות ממשיך לעניין היסטוריונים חברתיים כמו גם קוראי ספרות בדיונית.

### נושאים

האוניטריאניזם דוגל בהבנה וסובלנות כלפי כל הדתות, ולמרות שגאסקל ניסתה להסתיר את אמונותיה שלה, היא חשה בעוצמה לגבי ערכים אלו שחדרו ליצירותיה; ב"צפון ודרום", "מרגרט אשת הכנסייה, אביה המתנגד, היגינס הכופר, כרעו ברך יחד. זה לא עשה להם שום רע."

### שימוש בניב

סגנונה של גאסקל ראוי לציון בשל הכנסת מילים מהניב המקומי לפיהם של דמויות מהמעמד הבינוני ולפי המספר. ב"צפון ודרום" מרגרט הייל מציעה ל-redding up (לסדר) את ביתם של בני משפחת בוצ'ר ואף מציעה בצחוק ללמד את אמה מילים כמו knobstick (שובר שביתה). בשנת 1854 היא הגנה על השימוש שלה בניב כדי לבטא מושגים שלא ניתן לבטא אחרת במכתב לוולטר סאבאג' לנדור:

> ...תזכור את השימוש של אנשי הכפר במילה "unked". אני לא מצליחה למצוא אף מילה אחרת שתבטא את התחושה המדויקת של אי-נוחות מוזרה, יוצאת דופן ושוממה, ואני לפעמים "מבלבלת" (potter) ו"מטרידה" (mither) אנשים על ידי שימוש בה.

היא השתמשה גם במילה הניבית "nesh" (אדם שמרגיש קור בקלות או לעיתים קרובות מרגיש קור נאמר עליו שהוא 'nesh'), שחוזרת לאנגלית עתיקה, ב"מרי בארטון":

> שבו כאן: הדשא כמעט יבש בשלב זה; ואף אחד מכם אינו אנשים "רגישים לקור" (nesh folk) שמתקררים בקלות.

וגם ב"צפון ודרום":

> ולא אהבתי להיחשב ל"רגישה לקור" (nesh) ורכה,

ומאוחר יותר ב"נישואי מנצ'סטר" (1858):

> עכשיו, אני לא מעל להיות "רגישה לקור" (nesh) עבור אנשים אחרים בעצמי. אני יכולה לעמוד במכה טובה, ולעולם לא להחליף צבע; אבל, שימי אותי בחדר הניתוח במרפאה, ואני נהיית חולה כמו בחורה.

וגם:

> במותה של גברת וילסון חזרה נורה אליהם, כאחות לאדווין הקטן שזה עתה נולד; לתפקיד זה היא לא הותקנה ללא נאום די חזק מצד האב הגאה והמאושר; שהצהיר שאם יגלה שנורה אי פעם ניסתה להגן על הילד על ידי שקר, או להפוך אותו ל"רגיש לקור" (nesh) בגוף או בנפש, היא תלך עוד באותו היום.

פרסומים

מקור:

### רומנים

מרי בארטון (1848)

- נשים ובנות: סיפור יומיומי (1864–1866)

### נובלות ואוספים

### סיפורים קצרים

"שלוש התקופות של ליבי מארש" (1847)

- "סופות ושמש של חג המולד" (1848)

- "תכונות וסיפורים של ההוגנוטים" (1853)

- "חטאו של אב" (1858), פורסם מחדש מאוחר יותר כ"צדק סוף סוף"

- "הרוח בחדר הגן" (1859), מאוחר יותר "הענף העקום"

- "איך הקומה הראשונה הגיעה לטירת קראולי" (1863), פורסם מחדש כ"טירת קראולי"

### עיון

- "הערות על מנהגי צ'שייר" (1840)

- "טור רכילות מפריז" (1865)

### שירה

- רישומים בקרב העניים (עם ויליאם גאסקל; 1837)

תיאור במדיה

גאסקל מופיעה בסדרה "הברונטים מהוורת'" (The Brontës of Haworth) של יורקשייר טלוויזיה משנת 1973, שנכתבה על ידי כריסטופר פריי, ומילותיה משמשות לתיאור הסיפור. את גאסקל מגלמת ברברה לי האנט.

מורשת

הבית בפלימות' גרוב נשאר אצל משפחת גאסקל עד 1913, ולאחר מכן עמד ריק והתדרדר. אוניברסיטת מנצ'סטר רכשה אותו בשנת 1969 ובשנת 2004 הוא נרכש על ידי קרן המבנים ההיסטוריים של מנצ'סטר, שגייסה כסף כדי לשפצו. השיפוצים החיצוניים הושלמו בשנת 2011; כעת הוא פתוח לקהל כמוזיאון בית היסטורי. בשנת 2010 נחשפה אנדרטה לגאסקל בפינת המשוררים במנזר וסטמינסטר. הלוח הוקדש על ידי נינת-נינתה שרה פרינס והונח זר. מועצת העיר מנצ'סטר יצרה פרס על שמה של גאסקל, המוענק להכרה במעורבות נשים בעבודות צדקה ושיפור חייהם של אחרים. ספר זכרונות ספרותי בשם "גברת גאסקל ואני: שתי נשים, שני סיפורי אהבה, שתי מאות בנפרד", מאת נל סטיבנס, פורסם בשנת 2018.

המחזאית מרגרט מקנמרה כתבה מחזה המבוסס על הרומן שהועלה בשנת 1949. עיבוד לרומן שלה "נשים ובנות" שודר בטלוויזיה של ה-BBC בשנת 1999. בשנת 2004 שודרה מיני-סדרה בטלוויזיה של ה-BBC המבוססת על הרומן שלה מ-1854 "צפון ודרום". בשנת 2007 שודרה סדרה בת חמישה חלקים של הרומן שלה "קרנפורד" בכיכובה של ג'ודי דנץ' בטלוויזיה של ה-BBC.

אולם הזיכרון גאסקל, אולם הכפר של סילברדייל, נקרא כך מכיוון שבעוד שגויסו כספים לבניית האולם בשנת 1928, תורם הציע 50 פאונד, או 100 פאונד אם הוא ייקרא כך: השיחה מתועדת על ידי הסופר וילי ריילי באוטוביוגרפיה שלו.

כנסיית קרוס סטריט המשופצת במנצ'סטר מאכלסת אוסף של מזכרות של הסופרת בחדר גאסקל של הבניין החדש.