אליזבת קיידי סטנטון: הצהרת העצמאות שהתחילה תנועה

בשולחן תה מעץ מהגוני בווטרלו, ניו יורק, בקיץ 1848, ישבה אם לשלושה בת 32 וכתבה מחדש את הצהרת העצמאות — והתעקשה, על אף התנגדותם של בני בריתה שחשבו שהלכה רחוק מדי, להוסיף דרישה שאף אחד אחר בחדר לא רצה לכתוב בכתב: זכות הצבעה לנשים. אליזבת קיידי סטנטון הקדישה את 50 השנים הבאות להפוך משפט זה בודד לשאלה המארגנת של הרפורמה האמריקאית, והפרקים האחרונים בקריירה שלה חשפו עד כמה היא הייתה מוכנה להגדיר בצרוף מי התנועה הייתה מיועדת.

בתו שופט, נדחית

סטנטון נולדה ב-12 בנובמבר 1815, בג'ונסטאון, ניו יורק, בתו של דניאל קיידי, שופט בולט בבית המשפט העליון של המדינה. היא הצטיינה באקדמיית ג'ונסטאון כדוברת מוכשרת וכתלמידה ליוונית, הישגים שהפכו את הכאב עוד חד יותר כאשר נמנעה ממנה קבלה לקולג' יוניון רק בגלל מינה; במקום זאת היא סיימה את חינוכה הפורמלי בסמינר הנשים של טרוי. ב-1840 היא נישאה להנרי ברוסטר סטנטון, מתנגד העבדות, ובכוונה השמיטה את המילה "ציית" מנדר החתונה שלה כהצהרת עקרון, והשתמשה בשם נעוריה מקצועית לאורך חייה גם כאשר אימצה את שם משפחת בעלה בחברה. בירח הדבש שלהם, הזוג נסע ללונדון לקונגרס העולמי נגד עבדות, שם מארגני הקונגרס סירבו לאפשר לנציגות נשים, כולל סטנטון, לדבר באולם — דחייה שהציבה אותה ישירות ליד הקווייקרית מתנגדת העבדות לוקרישיה מוט, והחברות שנוצרה בין שתי הנשים באותו יום הולידה את סנקה פולס שמונה שנים מאוחר יותר.

סנקה פולס והצהרת הרגשות

הקונגרס עצמו נבע מאירוע חברתי רגיל: כאשר מוט ביקרה בניו יורק העליונה ביולי 1848, היא ואחותה השתתפו בתה שארגנה ג'יין האנט, והנשים שנאספו שם — סטנטון, מוט, מרי אן מקלינטוק, ואחרות — החליטו על המקום והזמן לארגן פגישה פורמלית לזכויות נשים. סטנטון ניסחה את המסמך שנוצר, הצהרת הרגשות, בשולחן התה של מקלינטוק, ובכוונה דימתה את מבנהו וקצבו להצהרת העצמאות של ג'פרסון כך ש, כפי שהיסטוריון אחד ניסח, בחירת השפה הצביעה על כך שדרישות הנשים אינן פחות רדיקליות מהמהפכה עצמה. המסמך פירט טענות הנעות מהשלילה של זכות הצבעה ועד חוקי רכוש, גירושיים ומשמורת ילדים שווים, והיה עקשנותה של סטנטון לכלול דרישה לזכות הצבעה — שנחשבה כל כך פרובוקטיבית עד שאפילו מוט התנגדה לה בתחילה — שהעניקה לקונגרס את מורשתו העיקרית. ההצעה אושרה בסנקה פולס רק לאחר שפרדריק דאגלס, שהיה נוכח בחדר, דיבר בעדה, ברית בין שני הרפורמטורים שהייתה חשובה מאוד, ושהתפרקה מאוחר יותר.

עשורים של ארגון

במהל�ם של שנות ה-50 ושנות מלחמת האזרחים, סטנטון, שהייתה ברובה כלואה בסנקה פולס על ידי דרישות גידול שבעת ילדיה, הפכה לאסטרטגית ולכותבת הראשית של התנועה, וניסחה נאומים שסוזן בי. אנתוני הייתה מקריאה במקומה במסע ההרצאות — שותפות, שנמשכה כמעט חצי מאה, שבה סטנטון סיפקה את הטיעונים ואנתוני סיפקה את הנסיעות והארגון. במהלך המלחמה סטנטון ייסדה יחד עם אחרים את הליגה הלאומית הנאמנה לנשים, שאספה קרוב ל-400,000 חתימות על עצומות תומכות בביטול העבדות, והיא התמודדה, ללא הצלחה ובעיקר כמחווה סמלית, למושב בקונגרס ב-1866, והפכה לאחת הנשים הראשונות שחיפשו משרה פדרלית.

הקרע עם דאגלס

הוויכוח הפוסט-מלחמתי על התיקונים הארבעה-עשר והחמשה-עשר הפך את הברית הישנה של סטנטון עם דאגלס לסכסוך פתוח. סטנטון ואנתוני התנגדו לתיקון הארבעה-עשר על כך שהוא מכניס את המילה "זכר" לחוקה לראשונה, ואז התנגדו לתיקון החמשה-עשר, שהיה מעניק זכות הצבעה לגברים שחורים בעוד משאיר נשים מכל גזע עדיין בלי זכות הצבעה, והתעקשו שזכות ההצבעה לכל אזרחים חייבת להגיע יחד או לא לכלל. דאגלס, שתמך בזכות הצבעה לנשים מאז סנקה פולס, טען שאלימות פיזית וטרור העומדים בפני קהילות שחורות בדרום השיקום הפכו את זכות ההצבעה לגברים שחורים לצורך דחוף ומיידי יותר, צורך שסיכוייו לאבד לחלוטין גבוהים אם ייקשר למטרה הרחבה והשנויה יותר במחלוקת של זכות הצבעה לנשים. המחלוקת התפרצה בפומבי בפגישה באולם שטיינוויי בניו יורק ב-1869, ובמהלך הוויכוח סטנטון ואנתוני לא רק הסכימו על אסטרטגיה — הם לפעמים טענו במפורש שנשים לבנות מתאימות יותר להצביע מאשר גברים שחורים, והצטרפו בתהליך לדמויות שהיו עוינות באופן גלוי לזכות הצבעה שחורים. הקרע הוביל את סטנטון ואנתוני לייסד את האגודה המתחרה לזכות הצבעה לנשים הלאומית באותה שנה, ופיצל את התנועה לארגונים מתחרים לשני העשורים הבאים, ופגע באופן קבוע בחברותה של סטנטון עם דאגלס.

כתיבה מאוחרת ומותה

סטנטון המשיכה להרצות עד שנות ה-70 ונסעה ברחבי אירופה בשנות ה-80, ומאוחר יותר עוררה מחלוקת נוספת בתוך התנועה שלה עם "התנ"ך של האישה", פירוש ביקורתי אתגר את הדרכים שבהן הכתבים הקדושים נוצלו כדי להצדיק את כפיפות הנשים — פרויקט שרבים מחברותיה הסופרג'יסטיות דחו כקיצוני מדי עבור מטרה שכבר נלחמת לקבלת כבוד. היא נפטרה ב-26 באוקטובר 1902, בניו יורק, שבע עשרה שנים לפני אשרור התיקון התשעה-עשר שהעניק לבסוף את הדרישה שכתבה לראשונה בסנקה פולס.

למה אליזבת נקראת גאונה

הגאונות של סטנטון הייתה רטורית ומבנית: היא הבינה, בדרך שמעטים מבני דורה הבינו, שהדבקת דרישת זכויות הנשים לשפת היסוד של הרפובליקה עצמה — שימוש בקצב ובסמכות המוסרית של הצהרת העצמאות נגד הממשלה המדינית שהחרימה נשים מהבטחותיה — תהפוך את הטענה הרבה יותר קשה לדחייה כטענה פרטית. היה זה מעשה פוליטי מקורי אמיתי, שנמשך לאחר מכן במשך חמישים שנים של כתיבה, ארגון וויכוח ציבורי אפילו כאשר גידלה שבעה ילדים בעיקר לבדה. הטיעון ההגיוני הנגדי אינו הערה בשוליים כאן — הוא מרכזי. כאשר התיקון החמשה-עשר אילץ בחירה בין הישג היסטורי אך לא מושלם לגברים שחורים והתעקשותה של סטנטון על זכות הצבעה אוניברסלית, היא ואנתוני נקטו בטיעונים על התאמתן היחסית של נשים לבנות להצביע מאשר גברים שחורים, שפה שבמקומות מסוימים בלתי נבדלת מהרטוריקה הגזענית של מתנגדי זכות ההצבעה, והצטרפו לאנשים שהתנגדו באופן מוחלט להצבעה שחורה. בחירה זו שברה ברית אמיתית עם דאגלס, עיכבה את הפיוס בתוך התנועה לדור, ונותרה הראיה הברורה ביותר שהחזון של סטנטון ל"נשים" התכוון, לעיתים קרובות, במיוחד לנשים לבנות.

מורשת

הצהרת הרגשות של סטנטון נקראת כיום מסמך היסוד של הפמיניזם האמריקאי המאורגן, ונלמדת לצד — ובהדרגה, בביקורת נגד — רשומת ההחרמה שליוותה אותה. התנועה שעזרה להקים השיגה לבסוף את התיקון התשעה-עשר ב-1920, אך רק לאחר שספגה, ובדורות מאוחרים יותר ניצבה בפניה בגלוי, את קו השבר הגזעי שסטנטון עצמה עזרה לחתוך בתוכו.