אליזבת גארט אנדרסון: הפרצה שדרכה עברה
כל בית ספר לרפואה בבריטניה שאליו פנתה סירב לקבלה — אוקספורד, קיימברידג', גלאזגו, אדינבורו, סנט אנדרוז, והקולג' המלכותי למנתחים. לפיכך, היא קראה את התקנון של "אגודת הרוקחים" (Worshipful Society of Apothecaries) וגילתה שהוא אינו מכיל סעיף המתיר להם לסרב לאישה. ב-28 בספטמבר 1865 היא קיבלה את רישיונה, לאחר שזכתה בציונים הגבוהים ביותר מבין שלושת המועמדים שעברו את הבחינות. האגודה שינתה את חוקיה מיד לאחר מכן, והדלת שפתחה נסגרה מאחוריה.
סנייפ ובלקהית
אליזבת גארט נולדה בווייטצ'אפל ב-9 ביוני 1836, השנייה מבין אחד-עשר ילדיהם של ניוסון גארט, יזם מסאפוק שבנה עסק משמעותי לשעורה ופחם, והחל מ-1846, את לתתת בסנייפ. אמה הייתה לואיזה דאנל. המשפחה הולידה יותר ממורדת אחת: אחותה הצעירה מיליסנט גארט פוסט הפכה למנהיגת התנועה החוקתית למען זכות הבחירה לנשים בבריטניה.
מגיל שלוש-עשרה למדה בפנימייה לבנות בבלקהית, והתלוננה לאחר מכן על המחסור במדעים ובמתמטיקה. ב-1854 פגשה את אמילי דייוויס, שהפכה לחברת נפש לכל ימי חייה; על פי מסורת משפחתית, השתיים, כשמיליסנט בת השלוש-עשרה מאזינה להן, חילקו את העבודה ביניהן — גארט תפתח את הרפואה לנשים, דייוויס את האוניברסיטאות, ומיליסנט תשיג את זכות הבחירה.
המפגש המכריע התרחש ב-1859, כאשר הרופאה האמריקאית אליזבת בלקוול הרצתה בלונדון על "רפואה כמקצוע לנשים". גארט הלכה לשמוע אותה. תגובתו הראשונה של אביה לשאיפתה הייתה שהדבר כה דוחה עד שאינו יכול להעלות זאת על דעתו כלל. הוא השתכנע ושילם עבורה.
שישה חודשים במידלסקס
מאוגוסט 1860 עבדה כאחות כירורגית בבית החולים מידלסקס, תוך שהיא משתחלת בהדרגה למרפאות ולניתוחים. היא למדה לטינית, יוונית ופרמקולוגיה באופן פרטי, ולקחה שיעורי אנטומיה ופיזיולוגיה אצל מורים פרטיים שלוש פעמים בשבוע בערבים. היא זכתה בתעודת הצטיינות בכימיה ובחומרים רפואיים — וב-1861 הגישו הסטודנטים הגברים עצומה נגד קבלתה, והיא אולצה לעזוב.
הדחיות שבאו בעקבות זאת היו גורפות. אז הגיע תורם של הרוקחים. ב-1862, כשהיא מחזיקה בתעודה פרטית באנטומיה ובפיזיולוגיה, היא התקבלה למבחנים; לאגודה לא היה בסיס משפטי לדחייתה. שלושה מתוך שבעת המועמדים עברו בשנת 1865, והיא דורגה במקום הראשון. היא הפכה לאישה הראשונה שהוסמכה באופן גלוי כרופאה בבריטניה, עם התואר LSA לאחר שמה. התקנות תוקנו מיד, ובכך נחסמה הדרך בפני סופיה ג'קס-בלייק, שניסתה לבצע את אותו תמרון מאחוריה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המרפאה
היא פתחה מרפאה פרטית ברחוב אפר ברקלי 20 בסוף שנת 1865. הפרויקט הגדול יותר החל בשנה שלאחר מכן בסימור פלייס 69: מרפאת סנט מרי לנשים ולילדים, שהוקמה על סמך התצפית הפשוטה שנשים עניות בלונדון מעדיפות לא להיבדק על ידי גברים, ולכן לא נבדקו כלל. בשנה הראשונה היא קיבלה 3,000 מטופלות חדשות ב-9,300 ביקורי חוץ.
הרישיון עדיין לא היה תואר אקדמי. מכיוון שאף אוניברסיטה בריטית לא העניקה לה אחד, היא למדה צרפתית וקיבלה את הדוקטורט שלה לרפואה (MD) מאוניברסיטת פריז ב-1870.
זו הייתה שנה עמוסה. היא נבחרה למועצת החינוך הראשונה של לונדון, כשהיא מובילה בבחירות לפני כל המועמדים האחרים, והפכה לאישה הראשונה שמונתה לתפקיד רפואי בבריטניה, כרופאה מבקרת בבית החולים לילדים של מזרח לונדון. עד 1873 היא זנחה את שניהם: המרפאה הפרטית, המרפאה הציבורית והילדים הקטנים היו יותר ממה שהימים יכלו להכיל. היא נישאה לג'יימס ג'ורג' סקלטון אנדרסון מחברת "אוריינט סטים ניוויגיישן" ב-9 ביוני 1871. בתם לואיזה, ילידת 1873, הפכה למנתחת חלוצה וסופרג'יסטית; מרגרט מתה מדלקת קרום המוח בינקותה; אלן נולד ב-1877.
בשנת 1872 הפכה המרפאה לבית החולים החדש לנשים ולילדים, שעבר ב-1874 למתחם גדול יותר וטיפל במחלות גניקולוגיות מכל רחבי לונדון. ב-1874, יחד עם ג'קס-בלייק, היא הקימה את בית הספר לרפואה לנשים בלונדון — המוסד הבריטי הראשון להכשרת נשים כרופאות — וכיהנה כדיקנית שלו מ-1883 עד 1902. הוא אכלס בסופו של דבר מעל 200 סטודנטיות שהתכוננו לתארים של אוניברסיטת לונדון, שנפתחו לנשים ב-1877, והוא קיים כיום בתוך בית הספר לרפואה של UCL.
ה-BMA, ואלדבורו
היא הצטרפה לאיגוד הרפואי הבריטי (BMA) בשנת 1873. ב-1878, לאחר בחירתה ובחירתה של פרנסס הוגאן, הוגשה הצעה להדיר נשים; ד"ר נורמן קר התנגד לכך על בסיס שוויון זכויות לחברים, אך האיגוד סגר את שעריו בפני נשים במשך שנים לאחר מכן. אנדרסון ניהלה קמפיין עם שרה גריי ואליזה ווקר דאנבר עד להשגת הקבלה מחדש במפגש בנוטינגהאם ב-1892. ב-1897 היא נבחרה לנשיאת הסניף של מזרח אנגליה באיגוד.
פעילותה למען זכות הבחירה התנהלה במקביל לכל אלה. ב-1866 היא ואמילי דייוויס הגישו עצומות הנושאות למעלה מ-1,500 חתימות בדרישה למתן זכות בחירה לנשים עומדות בראש משק בית, והיא הצטרפה לוועדה הראשונה לזכות בחירה לנשים בבריטניה באותה שנה, ומאוחר יותר ישבה בוועד המרכזי של האגודה הלאומית החל מ-1889. היא פרשה ב-1911, מסרבת ללכת בדרך המיליטנטית — אף שבתה לואיזה נכנסה לכלא בשל כך ב-1912.
האנדרסונים פרשו לאלדבורו ב-1902. סקלטון מת משבץ ב-1907. ב-9 בנובמבר 1908 נבחרה אליזבת גארט אנדרסון לראש עיריית אלדבורו: האישה הראשונה שכיהנה כראש עיר באנגליה, בתפקיד שאביה מילא ב-1889, בתקופה שבה היא עצמה לא יכלה להצביע בבחירות לפרלמנט.
מדוע אליזבת מכונה גאונה
הכישרון שלה היה אסטרטגי יותר מאשר מדעי. אנדרסון לא ביצעה תגלית, לא פרסמה ממצא ששינה את הרפואה, ולא הייתה טוענת אחרת. מה שהיה לה היה קריאה קרה ומדויקת להפליא של מוסדות — היכולת להביט בקיר של איסורים ולזהות בו את התפר היחיד. בתקנון הרוקחים לא היה איסור מגדרי כי איש לא חשב שיש צורך לכתוב כזה; היא הבחינה בכך, השיגה בדיוק את התעודה הפרטית שהכשירה אותה לבחינה, וניגשה אליה. זו אינטליגנציה משפטית וטקטית מהדרגה הראשונה, שהופעלה נגד מקצוע שנהנה מכל יתרון של מנהג וחוק.
האיכות השנייה נפוצה יותר ולא פחות תובענית: היא יכלה לספוג השפלה מבלי לאבד את הקו. שישה חודשים במידלסקס הסתיימו בעצומה של סטודנטים נגדה. כל בית ספר לרפואה בבריטניה דחה אותה. היא לקחה תואר מפריז כי לונדון לא נתנה לה אחד, וכאשר אגודת הרוקחים טרקה את הדלת שפתחה, היא לא עצרה בהסמכה של עצמה אלא בנתה את המוסדות — מרפאה, בית חולים, בית ספר לרפואה עם משרת דיקן שהחזיקה במשך תשע-עשרה שנים — שהפכו את הישגה לשניתן לשכפול במקום להישאר מקרה בודד. את טיעון הנגד כדאי לציין בבירור: היא הייתה עשירה, אביה מימן אותה, והיו לה בעלות ברית חזקות בדייוויס ובבלקוול, יתרונות שהיו חסרים לג'קס-בלייק ולאחרות. אך הקיר שדרכו עברה היה אמיתי, והיא זו שמצאה את הדרך.
מורשת
אנדרסון מתה ב-17 בדצמבר 1917 ונקברה באלדבורו. בית החולים החדש לנשים שונה לשמו לבית החולים אליזבת גארט אנדרסון ב-1918; הוא מוזג לתוך בית החולים אליזבת גארט אנדרסון ומיילדות בבית החולים של יוניברסיטי קולג' בשנת 2001. מסמכיה נמצאים בספריית הנשים ב-LSE, ושמה מופיע על בית ספר באיזלינגטון, מרכז בבית החולים איפסוויץ', ובניין בווסטר. היא הייתה האישה הראשונה שהוסמכה כרופאה בבריטניה, הראשונה שישבה במועצת חינוך אנגלית, והראשונה שכיהנה כראש עיר באנגליה — והיא השיגה את האחרון שבהם עשור לפני שאישה כלשהי יכלה להצביע עבורה.