אליזבת בלקוול
אליזבת בלקוול (3 בפברואר 1821 – 31 במאי 1910) הייתה רופאה בריטית-אמריקאית, בולטת כאישה הראשונה שקיבלה תואר ברפואה בארצות הברית, והאישה הראשונה בפנקס הרופאים של המועצה הרפואית הכללית של הממלכה המאוחדת. בלקוול מילאה תפקיד חשוב הן בארצות הברית והן בממלכה המאוחדת כרפורמטורית חברתית, והייתה חלוצה בקידום חינוך נשים ברפואה. תרומותיה נותרו מונצחות במדליית אליזבת בלקוול, המוענקת מדי שנה לאישה שתרמה תרומה משמעותית לקידום נשים ברפואה.
בלקוול לא התעניינה בתחילה בקריירה ברפואה. היא הפכה למורה בבית ספר כדי לפרנס את משפחתה. עיסוק זה נתפס כמתאים לנשים במהלך המאה ה-19; עם זאת, היא מצאה אותו במהרה כלא מתאים לה. העניין של בלקוול ברפואה התעורר לאחר שחברה חלתה והעירה כי לו הייתה מטופלת על ידי רופאה, ייתכן שלא הייתה סובלת כל כך. בלקוול החלה להגיש מועמדות לבתי ספר לרפואה והחלה מיד לסבול מהדעות הקדומות נגד מינה שהיו אמורות להימשך לאורך כל הקריירה שלה. היא נדחתה מכל בית ספר לרפואה אליו הגישה מועמדות, למעט מכללת ג'נבה לרפואה בניו יורק, שבה הצביעו הסטודנטים הגברים בעד קבלתה של בלקוול, אם כי כבדיחה. לפיכך, בשנת 1847, הפכה בלקוול לאישה הראשונה שלמדה בבית ספר לרפואה בארצות הברית. בשנת 1871 פורקה מכללת ג'נבה לרפואה והועברה לאוניברסיטת סירקיוז עד שנת 1950, אז הפכה לאוניברסיטה הרפואית SUNY Upstate, המונה את אליזבת בלקוול בין בוגריה.
עבודת הגמר של בלקוול על קדחת הטיפוס, שפורסמה בשנת 1849 ב-Buffalo Medical Journal and Monthly Review, זמן קצר לאחר שסיימה את לימודיה, הייתה המאמר הרפואי הראשון שפורסם על ידי סטודנטית מארצות הברית. היא הציגה תחושה חזקה של אמפתיה ורגישות לסבל אנושי, כמו גם תמיכה חזקה בצדק כלכלי וחברתי. פרספקטיבה זו נחשבה על ידי הקהילה הרפואית כנשית.
בלקוול ייסדה את בית החולים לנשים וילדים בניו יורק עם אחותה אמילי בלקוול בשנת 1857, והחלה להרצות בפני קהל נשים על החשיבות של חינוך בנות. היא מילאה תפקיד משמעותי במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית בארגון אחיות, ובית החולים פיתח תוכנית בית ספר לרפואה לנשים, המספקת עבודה משמעותית עם מטופלים (חינוך קליני). בחזרתה לאנגליה, היא סייעה בהקמת בית הספר לרפואה לנשים בלונדון בשנת 1874.
חיים מוקדמים
אליזבת נולדה ב-3 בפברואר 1821, בבריסטול, אנגליה, לסמואל בלקוול, שהיה מזקק סוכר, ולאשתו האנה (ליין) בלקוול. היו לה שני אחים בוגרים, אנה ומריאן, ושישה אחים צעירים: סמואל (נשוי לאנטואנט בראון), הנרי (נשוי ללוסי סטון), אמילי (האישה השנייה בארה"ב שקיבלה תואר ברפואה), שרה אלן (סופרת), ג'ון וג'ורג'. היו לה גם ארבע דודות רווקות: ברברה, אן, לוסי ומרי, שגרו גם הן איתם.
בשנת 1832 היגרה משפחת בלקוול מבריסטול, אנגליה, לניו יורק מכיוון שסמואל בלקוול איבד את מזקקת הסוכר הרווחית ביותר שלהם בשריפה. בניו יורק, אביה של אליזבת הפך לפעיל בעבודת ביטול העבדות. לכן, שיחות ארוחת הערב שלהם הקיפו לעיתים קרובות סוגיות כמו זכויות נשים, עבדות ועבודת ילדים. דיונים ליברליים אלו שיקפו את עמדותיהם של האנה וסמואל כלפי גידול ילדים. לדוגמה, במקום להכות את הילדים על התנהגות רעה, ברברה בלקוול רשמה את חטאיהם בספר שחור. אם העבירות הצטברו, הילדים היו מוגלים לעליית הגג במהלך ארוחת הערב. סמואל בלקוול היה ליברלי באופן דומה בגישתו כלפי חינוך ילדיו. סמואל בלקוול היה קונגרגציונליסט והפעיל השפעה חזקה על החינוך הדתי והאקדמי של ילדיו. הוא האמין שכל ילד, כולל בנותיו, צריך לקבל את ההזדמנות לפיתוח בלתי מוגבל של כישרונותיו ומתנותיו. פרספקטיבה זו הייתה נדירה באותה תקופה, שכן רוב האנשים האמינו שמקומה של האישה הוא בבית או כמורה בבית ספר. לבלקוול לא הייתה רק אומנת, אלא מורים פרטיים להשלמת התפתחותה האינטלקטואלית. כתוצאה מכך, היא הייתה מבודדת חברתית מכל מלבד משפחתה בזמן שגדלה.
המשפחה עברה לסינסינטי, אוהיו כמה שנים לאחר מכן. כאשר בלקוול הייתה בת 17, אביה מת, והשאיר את המשפחה עם מעט כסף.
### בגרות מוקדמת
המצב הכלכלי של משפחת בלקוול היה מצער. תחת לחץ כלכלי, האחיות אנה, מריאן ואליזבת הקימו בית ספר, האקדמיה האנגלית והצרפתית של סינסינטי לנשים צעירות, שסיפק הוראה ברוב, אם לא בכל, המקצועות וגבה שכר לימוד ותשלום עבור מגורים וכלכלה. בית הספר לא היה חדשני בשיטות החינוך שלו, אך סיפק מקור הכנסה לאחיות בלקוול. בלקוול הייתה פחות פעילה בתנועה לביטול העבדות בשנים אלו, ככל הנראה עקב אחריותה לניהול האקדמיה.
בדצמבר 1838 התנצרה בלקוול לאפיסקופליות, ככל הנראה עקב השפעת אחותה אנה, והפכה לחברה פעילה בכנסיית סנט פול האפיסקופלית. עם זאת, הגעתו של ויליאם הנרי צ'אנינג לסינסינטי ב-1839 שינתה את דעתה. צ'אנינג, כומר אוניטרי כריזמטי, הציג את רעיונות הטרנסצנדנטליזם לבלקוול, שהחלה להשתתף בכנסייה האוניטרית. בעקבות זאת הגיעה תגובת נגד שמרנית מקהילת סינסינטי, וכתוצאה מכך האקדמיה איבדה תלמידים רבים ונטושה ב-1842. בלקוול החלה ללמד תלמידים פרטיים.
הגעתו של צ'אנינג חידשה את תחומי העניין של בלקוול בחינוך ורפורמה. היא עבדה על שיפור עצמי אינטלקטואלי: לימוד אמנות, השתתפות בהרצאות שונות, כתיבת סיפורים קצרים והשתתפות בטקסים דתיים שונים בזרמים רבים (קווייקרים, מילריטים, יהודים). בראשית שנות ה-40 של המאה ה-19, היא החלה לבטא מחשבות על זכויות נשים ביומניה ובמכתביה והשתתפה בקמפיין הפוליטי של הריסון בשנת 1840.
בשנת 1844, בעזרת אחותה אנה, בלקוול השיגה משרת הוראה ששילמה 1,000 דולר (~34,554 דולר בשנת 2025) לשנה בהנדרסון, קנטקי. למרות שהייתה מרוצה מהכיתה שלה, היא מצאה שהתנאים ומבנה בית הספר לקויים. מה שהטריד אותה ביותר היה שזה היה המפגש האמיתי הראשון שלה עם המציאות של העבדות. "נדיבים ככל שהיו האנשים כלפיי באופן אישי, תחושת הצדק נפגעה ללא הרף; ובסוף תקופת ההתקשרות הראשונה התפטרתי מהמשרה." היא חזרה לסינסינטי חצי שנה לאחר מכן.
חינוך
### רדיפה אחר חינוך רפואי
שוב, דרך אחותה אנה, בלקוול השיגה עבודה, הפעם בהוראת מוזיקה באקדמיה באשוויל, צפון קרוליינה, במטרה לחסוך את 3,000 הדולרים הדרושים להוצאות בית הספר לרפואה שלה. באשוויל, בלקוול התגוררה אצל הכומר המכובד ג'ון דיקסון, שהיה רופא לפני שהפך לאיש דת. דיקסון אישר את שאיפות הקריירה של בלקוול ואפשר לה להשתמש בספרי הרפואה בספרייתו כדי ללמוד. בתקופה זו, בלקוול הרגיעה את הספקות שלה לגבי בחירתה ובדידותה עם התבוננות דתית עמוקה. היא גם חידשה את תחומי העניין שלה נגד העבדות, והקימה בית ספר של יום ראשון לעבדים שבסופו של דבר לא הצליח.
בית הספר של דיקסון נסגר זמן קצר לאחר פתיחתו, ובלקוול עברה למקום מגוריו של אחיו של הכומר דיקסון, סמואל הנרי דיקסון, רופא בולט מצ'רלסטון. בשנת 1846, היא החלה ללמד בפנימייה בצ'רלסטון שמנוהלת על ידי גברת דו פרה. בעזרת אחיו של סמואל דיקסון, בלקוול ביררה לגבי האפשרות ללימודי רפואה באמצעות מכתבים, ללא תגובות חיוביות. בשנת 1847 עזבה בלקוול את צ'רלסטון לפילדלפיה ולניו יורק, במטרה לחקור באופן אישי את ההזדמנויות ללימודי רפואה. משאלתה הגדולה ביותר של בלקוול הייתה להתקבל לבית ספר לרפואה בפילדלפיה.
> מוחי נחוש לחלוטין. אין לי את ההיסוס הקל ביותר בנושא; הלימוד היסודי של הרפואה, אני נחושה בדעתי להשלים. על הזוועות והגועל אין לי ספק שאגבר. התגברתי על סלידות חזקות יותר מכל אלה שנותרו כעת, ואני מרגישה מוכנה לחלוטין למאבק. באשר לדעתם של אנשים, לא אכפת לי כהוא זה באופן אישי; למרות שאני מתאמצת כל כך, כעניין של מדיניות, לפייס אותה, ותמיד אשתדל לעשות זאת; כי אני רואה כל הזמן איך הטוב הגבוה ביותר מוסתר על ידי הצורות האלימות או הלא נעימות שמכילות אותו.
בהגיעה לפילדלפיה, בלקוול התגוררה אצל ויליאם אלדר ולמדה אנטומיה באופן פרטי עם ג'ונתן מ. אלן בזמן שניסתה להירשם לכל בית ספר לרפואה בפילדלפיה. היא נתקלה בהתנגדות כמעט בכל מקום. רוב הרופאים המליצו לה לנסוע לפריז כדי ללמוד או להתחפש לגבר כדי ללמוד רפואה. הסיבות העיקריות שהוצעו לדחייתה היו שהיא (1) אישה ולכן נחותה אינטלקטואלית, ו-(2) היא עשויה להוכיח את עצמה כשווה למשימה, להוכיח שהיא מתחרה, ושהיא לא יכולה לצפות מהם "לספק לה מקל כדי לשבור את ראשינו". מתוך ייאוש, היא הגישה מועמדות ל-12 "בתי ספר כפריים".
### חינוך רפואי בארצות הברית
באוקטובר 1847, בלקוול התקבלה למכללת ג'נבה לרפואה בג'נבה, ניו יורק. הדיקן והפקולטה, שבדרך כלל אחראים להערכת מועמד לרישום, לא יכלו בתחילה לקבל החלטה עקב מינה של בלקוול. הם העמידו את הנושא להצבעה על ידי 150 הסטודנטים הגברים בכיתה עם התנאי שאם סטודנט אחד יתנגד, בלקוול תידחה. הצעירים הצביעו פה אחד לקבלה, תוך שהם מתייחסים לבקשתה כבדיחה.
בזמן הלימודים, בלקוול נתפסה כחריגה על ידי תושבי ג'נבה. היא גם דחתה מחזרים וחברים, והעדיפה לבודד את עצמה. בקיץ שבין שני הסמסטרים שלה בג'נבה, היא חזרה לפילדלפיה, נשארה עם אלדר, והגישה מועמדות למשרות רפואיות באזור כדי לצבור ניסיון קליני. שומרי העניים, הוועדה העירונית שניהלה את בית המחסה בלוקלי, נתנו לה אישור לעבוד שם, אם כי לא ללא מאבק מסוים. בלקוול זכתה בהדרגה לקבלה בלוקלי, למרות שחלק מהרופאים התושבים הצעירים עדיין סירבו לסייע לה באבחון וטיפול במטופליה. במהלך זמנה שם, צברה בלקוול ניסיון קליני יקר, אך נחרדה מהמחלקה לעגבת ומצבם של חולי הטיפוס. עבודת הגמר שלה במכללת ג'נבה לרפואה הייתה בנושא טיפוס. המסקנה של עבודה זו קישרה בין בריאות פיזית ליציבות חברתית-מוסרית – קישור שמבשר את עבודת הרפורמה המאוחרת שלה.
ב-23 בינואר 1849, הפכה בלקוול לאישה הראשונה שקיבלה תואר ברפואה בארצות הברית. העיתונות המקומית דיווחה על סיום לימודיה באור חיובי, וכשהדיקן, צ'ארלס לי, העניק לה את התואר, הוא קם וקד לה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →### חינוך רפואי באירופה
באפריל 1849 החליטה בלקוול להמשיך את לימודיה באירופה. היא ביקרה בכמה בתי חולים בבריטניה ואז נסעה לפריז. באירופה, היא נדחתה על ידי בתי חולים רבים בגלל מינה. ביוני נרשמה בלקוול ללה מטרניטה (La Maternité); בית חולים ליולדות, בתנאי שתטופל כמיילדת סטודנטית, לא כרופאה. היא הכירה את היפוליט בלוט, רופא תושב צעיר בלה מטרניטה. היא צברה ניסיון רפואי רב באמצעות חונכותו והכשרתו. עד סוף השנה, פול דובואה, המיילד הבולט ביותר בימיו, הביע את דעתו שהיא תהיה המיילדת הטובה ביותר בארצות הברית, גבר או אישה.
ב-4 בנובמבר 1849, כאשר בלקוול טיפלה בתינוק עם דלקת לחמית של הילוד, היא הזריקה בטעות נוזל מזוהם לעינה שלה ונדבקה בזיהום. היא איבדה את הראייה בעין שמאל, מה שדרש את הוצאתה הכירורגית והשאיר אותה ללא תקווה להפוך למנתחת. לאחר תקופת החלמה, היא נרשמה לבית החולים סנט ברתולומיאו בלונדון בשנת 1850. היא השתתפה בקביעות בהרצאותיו של ג'יימס פאג'ט. היא עשתה רושם חיובי שם, אם כי אכן נתקלה בהתנגדות כשניסתה לצפות במחלקות.
בתחושה שהדעות הקדומות נגד נשים ברפואה אינן חזקות בארצות הברית, חזרה בלקוול לעיר ניו יורק ב-1851 בתקווה להקים מרפאה משלה.
קריירה
### קריירה רפואית בארצות הברית
בארצות הברית, בלקוול התמודדה עם סקסיזם, אך זכתה לתמיכה מכמה פרסומים בתקשורת, כולל הניו-יורק טריביון. המרפאה שלה נכשלה בתחילה, מצב שהיסטוריונים מסוימים מייחסים להאשמות שקריות שכל הרופאות הן ספקיות שירותי הפלות. בשנת 1852 החלה בלקוול להרצות ופרסמה את חוקי החיים עם התייחסות מיוחדת לחינוך גופני של בנות, עבודתה הראשונה, כרך על ההתפתחות הפיזית והנפשית של בנות שעסק בהכנת נשים צעירות לאמהות.
בשנת 1853 הקימה בלקוול מרפאה קטנה ליד כיכר טומפקינס. היא גם החלה להדריך את מארי זקזבסקה, אישה פולנייה שרדפה אחרי חינוך רפואי, ושימשה כמורה שלה בלימודיה הקדם-רפואיים. בשנת 1857, מארי זקזבסקה, יחד עם בלקוול ואחותה אמילי, שקיבלה גם היא תואר ברפואה, הרחיבו את המרפאה המקורית של בלקוול לבית החולים לנשים וילדים עניים בניו יורק. נשים שירתו בחבר הנאמנים, בוועד המנהל וכרופאות מטפלות. המוסד קיבל גם מטופלים פנימיים וגם חיצוניים ושימש כמתקן הכשרה לאחיות. העומס על המטופלים הוכפל בשנה השנייה.
### מאמצי מלחמת האזרחים
כאשר פרצה מלחמת האזרחים האמריקנית, סייעו אחיות בלקוול במאמצי הסיעוד בצד של צבא האיחוד. בלקוול הזדהתה מאוד עם הצפון בגלל שורשיה בביטול העבדות, ואף אמרה שהייתה עוזבת את המדינה אם הצפון היה מתפשר בנושא העבדות. עם זאת, בלקוול אכן נתקלה בהתנגדות מצד הוועדה הסניטרית של ארצות הברית (USSC) הנשלטת על ידי גברים. הרופאים הגברים סירבו לעזור בתוכנית הכשרת האחיות אם היא כללה את בלקוול. בתגובה ל-USSC, התארגנה בלקוול עם איגוד הסיוע המרכזי לנשים (WCRA). ה-WCRA פעלה נגד בעיית החסד הלא מתואם, אך בסופו של דבר נבלעה על ידי ה-USSC. ובכל זאת, בית החולים בניו יורק הצליח לעבוד עם דורותיאה דיקס כדי להכשיר אחיות למאמץ האיחוד.
### קריירה רפואית בבית ובחו"ל
בלקוול ערכה מספר נסיעות לבריטניה כדי לגייס כספים ולנסות להקים שם פרויקט בית חולים מקביל. בשל סעיף בחוק הרפואי של 1858 שהכיר ברופאים בעלי תארים זרים שתרגלו בבריטניה לפני 1858, היא הפכה לאישה הראשונה ששמה נרשם בפנקס הרפואי של המועצה הרפואית הכללית (1 בינואר 1859). היא גם הפכה למנטורית של אליזבת גארט אנדרסון בתקופה זו. עד 1866, כמעט 7,000 מטופלים טופלו בשנה בבית החולים בניו יורק, ובלקוול נדרשה חזרה בארצות הברית. הפרויקט המקביל קרס, אך בשנת 1868 הוקמה מכללה רפואית לנשים בצמוד לבית החולים. היא שילבה את רעיונותיה החדשניים של בלקוול על חינוך רפואי – תקופת הכשרה של ארבע שנים עם הכשרה קלינית נרחבת בהרבה מכפי שנדרש בעבר.
בשלב זה חל קרע בין אמילי לאליזבת בלקוול. שתיהן היו עקשניות, ונוצר קונפליקט על ניהול בית החולים והמכללה לרפואה. אליזבת, שחשה מנוכרת מעט מתנועת הנשים הרפואית בארצות הברית, עזבה לבריטניה כדי לנסות להקים שם חינוך רפואי לנשים. ביולי 1869 היא הפליגה לבריטניה.
בשנת 1874 הקימה בלקוול בית ספר לרפואה לנשים בלונדון עם סופיה ג'קס-בלייק, שהייתה סטודנטית בבית החולים בניו יורק שנים קודם לכן. לבלקוול היו ספקות לגבי ג'קס-בלייק וחשבה שהיא מסוכנת, לוחמנית וחסרת טקט. אף על פי כן, בלקוול הייתה מעורבת מאוד בבית הספר, והוא נפתח בשנת 1874 כבית הספר לרפואה לנשים בלונדון, במטרה העיקרית להכין נשים למבחן הרישוי של Apothecaries Hall. בלקוול התנגדה בתוקף לשימוש בחיות ניסוי במעבדה של בית הספר.
לאחר הקמת בית הספר איבדה בלקוול חלק גדול מסמכותה לג'קס-בלייק ונבחרה למרצה למיילדות. היא התפטרה מתפקיד זה בשנת 1877, ופרשה רשמית מהקריירה הרפואית שלה.
בעוד בלקוול ראתה ברפואה אמצעי לרפורמה חברתית ומוסרית, תלמידתה מרי פטנאם ג'קובי התמקדה בריפוי מחלות. ברמה עמוקה יותר של אי הסכמה, בלקוול חשה שנשים יצליחו ברפואה בגלל ערכיהן הנשיים האנושיים, אך ג'קובי האמינה שנשים צריכות להשתתף כשווות לגברים בכל ההתמחויות הרפואיות.
### זמן באירופה – רפורמה חברתית ומוסרית
לאחר שעברה לבריטניה ב-1869, גיוונה בלקוול את תחומי העניין שלה, והייתה פעילה הן ברפורמה חברתית והן בכתיבה. היא הייתה שותפה להקמת האגודה הלאומית לבריאות בשנת 1871. ייתכן שהיא תפסה את עצמה כגברת עשירה שהיה לה הפנאי להתעסק ברפורמה ובפעילויות אינטלקטואליות, בהיותה נתמכת כלכלית מהכנסות מהשקעותיה האמריקאיות. חברתה, ברברה בודיצ'ון, עזרה להכניס את בלקוול לחוגים שלה. היא נסעה ברחבי אירופה פעמים רבות בשנים אלו, באנגליה, צרפת, ויילס, שווייץ ואיטליה.
בלקוול הייתה פעילה ביותר ברפורמה חברתית מ-1880 עד 1895, לאחר פרישתה מהרפואה. בלקוול הייתה פעילה במספר תנועות רפורמה, בעיקר רפורמה מוסרית, טוהר מיני, היגיינה וחינוך רפואי, אך גם רפואה מונעת, תברואה, אאוגניקה, תכנון משפחה, זכויות נשים, אסוציאציוניזם, סוציאליזם נוצרי, אתיקה רפואית ואנטי-ויויסקציה. היא עברה הלוך ושוב בין ארגוני רפורמה רבים ושונים, בניסיון לשמור על עמדת כוח בכל אחד מהם. לבלקוול הייתה מטרה נעלה ובלתי ניתנת להשגה: שלמות מוסרית אוונגליסטית. כל עבודת הרפורמה שלה הייתה לאורך חוט זה. היא אף תרמה רבות להקמתן של שתי קהילות אוטופיות: סטרנתווייט והדליי בשנות ה-80 של המאה ה-19.
בלקוול האמינה שהמוסר הנוצרי צריך לשחק תפקיד גדול כמו חקירה מדעית ברפואה ושבתי ספר לרפואה צריכים להדריך סטודנטים בנושא. היא גם הייתה אנטי-מטריאליסטית ולא האמינה בחיות ניסוי. היא לא ראתה את הערך של חיסון וחשבה שהוא מסוכן. היא האמינה שחיידקים אינם הגורם החשוב היחיד למחלות והרגישה שחשיבותם מוגזמת.
בלקוול ניהלה קמפיין כבד נגד חוסר מוסר, זנות ואמצעי מניעה, וטענה במקום זאת לשיטת הקצב של מניעת הריון. היא ניהלה קמפיין נגד חוקי מחלות מידבקות, וטענה שמדובר בלגליזציה מדומה של זנות. ספרה מ-1878 עצות להורים על החינוך המוסרי של ילדיהם טען נגד החוק. בלקוול הייתה שמרנית במובנים רבים, אך האמינה שלנשים יש ליבידו מיני השווה לזה של גברים, ושגברים ונשים אחראים במידה שווה לשליטה בדחפים המיניים שלהם. אחרים בזמנה האמינו שלנשים יש מעט אם בכלל תשוקה מינית, והטילו את האחריות לשיטור מוסרי ישירות על כתפי האישה.
הספר היה שנוי במחלוקת, ונדחה על ידי 12 מוציאים לאור, לפני שהודפס על ידי Hatchard and Company. הוכחות המהדורה המקורית הושמדו על ידי חבר במועצת המנהלים של המוציא לאור ונדרש שינוי כותרת כדי שמהדורה חדשה תודפס.
חיים אישיים
### חברים ומשפחה
בלקוול הייתה מחוברת היטב, הן בארצות הברית והן בממלכה המאוחדת. היא החליפה מכתבים עם ליידי ביירון על סוגיות זכויות נשים והפכה לחברה קרובה מאוד של פלורנס נייטינגייל, שאיתה דנה בפתיחה וניהול של בית חולים. היא נשארה חברה לכל החיים של ברברה בודיצ'ון ופגשה את אליזבת קיידי סטנטון ב-1883. היא הייתה קרובה למשפחתה וביקרה את אחיה ואחיותיה בכל פעם שיכלה במהלך מסעותיה.
עם זאת, לבלקוול הייתה אישיות חזקה מאוד והיא הייתה לעיתים קרובות עוקצנית למדי בביקורת שלה על אחרים. בלקוול ניהלה ויכוח עם פלורנס נייטינגייל לאחר שנייטינגייל חזרה ממלחמת קרים. נייטינגייל רצתה שבלקוול תפנה את המיקוד שלה להכשרת אחיות ולא יכלה לראות את הלגיטימיות של הכשרת רופאות. לאחר מכן, הערותיה של בלקוול על פרסומיה של פלורנס נייטינגייל היו לעיתים קרובות ביקורתיות מאוד. היא גם הייתה ביקורתית כלפי רבים מארגוני הרפורמה והבתי חולים של נשים שבהם לא מילאה תפקיד, וכינתה חלק מהם "חסות של שרלטנים". לבלקוול היו גם יחסים מתוחים עם אחיותיה אנה ואמילי, ועם הרופאות שהדריכה לאחר שהתבססו (מארי זקזבסקה, סופיה ג'קס-בלייק ואליזבת גארט אנדרסון). בין נשים לפחות, בלקוול הייתה אסרטיבית מאוד ומצאה שקשה לה למלא תפקיד כפוף.
### קיטי בארי
בשנת 1856, כאשר בלקוול הקימה את בית החולים בניו יורק, היא אימצה את קתרין "קיטי" בארי (1848–1936), יתומה אירית מבית המקלט באי רנדל. רשומות יומן מאותה תקופה מצביעות על כך שהיא אימצה את בארי מתוך בדידות ותחושת מחויבות, כמו גם מתוך צורך תועלתני בעזרה ביתית. בארי גודלה כחצי-משרתת, חצי-בת.
בלקוול דאגה לחינוכה של בארי. היא אף הדריכה את בארי בהתעמלות כניסוי לתיאוריות שפורטו בפרסומה, חוקי החיים עם התייחסות מיוחדת לחינוך גופני של בנות. עם זאת, בלקוול מעולם לא אפשרה לבארי לפתח עניין משלה ולא עשתה שום מאמץ להכיר לבארי גברים או נשים צעירים בגילה. בארי עצמה הייתה ביישנית, מגושמת ומודעת לעצמה לגבי חירשותה החלקית. בארי עקבה אחרי בלקוול במהלך מעבריה הטרנס-אטלנטיים הרבים, במהלך חיפושי הבית הזועמים שלה בין 1874 ל-1875, שבהם עברו שש פעמים, ולבסוף לביתה הסופי של בלקוול, רוק האוס, בית קטן מחוץ לאקסמות' פלייס בהייסטינגס, סאסקס, ב-1879.
בארי נשארה עם בלקוול כל חייה. לאחר מותה של בלקוול, בארי נשארה ברוק האוס לפני שעברה לקילמון בארגיילשייר, סקוטלנד, שם נקברה בלקוול בחצר הכנסייה של כנסיית סנט מון. בשנת 1920, היא עברה לגור עם משפחת בלקוול ואימצה את שם המשפחה בלקוול. על ערש דווי, ב-1936, קראה בארי לבלקוול "אהבת האמת" שלה, וביקשה שערפיה ייקברו עם אלה של אליזבת.
### חיים פרטיים
אף אחת מחמש אחיות בלקוול לא נישאה מעולם. אליזבת חשבה שמשחקי חיזור הם טיפשיים מוקדם בחייה, והעריכה את עצמאותה. כשסיפרה על גברים צעירים שניסו לחזר אחריה במהלך זמנה בקנטקי, היא אמרה: "...אל תדמיינו שאני הולכת לעשות את עצמי שלמה בדיוק כרגע; העובדה היא שאני לא יכולה למצוא את החצי השני שלי כאן, אלא רק בערך שישית, שלא תספיק." במהלך זמנה במכללת ג'נבה לרפואה, היא גם דחתה הצעות מכמה מחזרים.
הייתה מחלוקת קלה, עם זאת, בחייה של בלקוול הקשורה למערכת היחסים שלה עם אלפרד זקס, גבר בן 26 מווירג'יניה. הוא היה קרוב מאוד גם לקיטי בארי וגם לבלקוול, והיה מקובל מאוד ב-1876 שהוא מחזר של בארי, שהייתה בת 29 באותה תקופה. המציאות הייתה שבלקוול וזקס היו קרובים מאוד, עד כדי כך שבארי הרגישה לא בנוח להיות ליד שניהם. זקס התעניין מאוד בבלקוול, אז בת 55. דווח שבארי הייתה מאוהבת בזקס והייתה מקנאה במידה מתונה בבלקוול. בלקוול חשבה שזקס חי חיים של הוללות והאמינה שהיא יכולה לתקן אותו. למעשה, רוב פרסומה מ-1878 עצות להורים על החינוך המוסרי של הילדים התבסס על שיחותיה עם זקס. בלקוול הפסיקה את ההתכתבות עם זקס לאחר פרסום ספרה.
### שנים אחרונות ומוות
בחייה המאוחרים, בלקוול עדיין הייתה פעילה יחסית. בשנת 1895 היא פרסמה את האוטוביוגרפיה שלה, עבודה חלוצית בפתיחת מקצוע הרפואה לנשים. היא מכרה פחות מ-500 עותקים. לאחר פרסום זה, בלקוול נסוגה בהדרגה מהחיים הציבוריים ובילתה יותר זמן בנסיעות. היא ביקרה בארצות הברית ב-1906, ולקחה את הנסיעה הראשונה והאחרונה שלה במכונית.
בשנת 1907, בזמן חופשה בקילמון, סקוטלנד, בלקוול נפלה בגרם מדרגות, ונותרה נכה כמעט לחלוטין מבחינה נפשית ופיזית. ב-31 במאי 1910 היא מתה בביתה בהייסטינגס, סאסקס, לאחר שלקתה בשבץ ששיתק מחצית מגופה. אפרה נקבר בבית הקברות של כנסיית סנט מון בקילמון והספדים המכבדים אותה הופיעו בפרסומים כגון The Lancet ו-The British Medical Journal.
מורשת
האמנית הבריטית אדית הולדן, שמשפחתה האוניטרית הייתה קרובת משפחתה של בלקוול, קיבלה את השם האמצעי "בלקוול" לכבודה.
### השפעה
לאחר שבלקוול סיימה את לימודיה ב-1849, עבודת הגמר שלה על קדחת הטיפוס פורסמה ב-Buffalo Medical Journal and Monthly Review.
בשנת 1857, בלקוול פתחה את בית החולים לנשים בניו יורק עם אחותה הצעירה אמילי. באותו זמן, היא הרצתה בפני נשים בארצות הברית ובאנגליה על החשיבות של חינוך נשים ומקצוע הרפואה לנשים. בקהל באחת מהרצאותיה באנגליה, הייתה אישה בשם אליזבת גארט אנדרסון, שהפכה מאוחר יותר לרופאה הראשונה באנגליה, בשנת 1865.
בשנת 1874, בלקוול עבדה יחד עם פלורנס נייטינגייל, סופיה ג'קס-בלייק, אליזבת גארט אנדרסון, אמילי בלקוול ותומאס הנרי האקסלי כדי ליצור את בית הספר לרפואה הראשון לנשים באנגליה, בית הספר לרפואה לנשים בלונדון, שעבורו שימשה כראש מחלקת היגיינה.
בלקוול התיישבה באנגליה בשנות ה-70 של המאה ה-19 והמשיכה לעבוד על הרחבת מקצוע הרפואה לנשים, והשפיעה על עד 476 נשים להפוך לאנשי מקצוע רפואיים רשומים באנגליה בלבד. עד מותה, בלקוול עבדה במרפאה פעילה בהייסטינגס, אנגליה, והמשיכה להרצות בבית הספר לרפואה לנשים.
### כבודים
שני מוסדות מכבדים את אליזבת בלקוול כבוגרת:
- מכללות הוברט וויליאם סמית', השם הנוכחי של מכללת ג'נבה, המוסד המייסד של מכללת ג'נבה לרפואה.
- האוניברסיטה הממלכתית של ניו יורק Upstate Medical University, שהשתלטה על מכללת ג'נבה לרפואה בשנת 1871 ונרכשה בשנת 1950 על ידי האוניברסיטה הממלכתית של ניו יורק.
מאז 1949, האגודה האמריקאית לרופאות מעניקה את מדליית אליזבת בלקוול מדי שנה לרופאה. מכללות הוברט וויליאם סמית' מעניקות פרס אליזבת בלקוול שנתי לנשים שהפגינו "שירות יוצא דופן לאנושות."
בשנת 1973, אליזבת בלקוול הוכנסה להיכל התהילה הלאומי של נשים.
יצירת האמנות מסיבת ארוחת הערב כוללת מקום ישיבה לאליזבת בלקוול.
בשנת 2013 השיקה אוניברסיטת בריסטול את מכון אליזבת בלקוול למחקר בריאות.
ב-3 בפברואר 2016, הוכרז יום הרופאות הלאומי כחג לאומי שקודם על ידי קבוצת אמהות רופאות לאחר פרסום מחקר ב-JAMA שחשף שרוב הרופאות מדווחות שהן עדיין מתמודדות עם אפליה עקב מינן ו/או היותן אמהות. החג הלאומי נותן כבוד לבלקוול על התפקיד שמילאה בהשפעה על רופאות כיום ועל מאמציהן לשוויון ושוויון הזדמנויות.
ב-3 בפברואר 2018, גוגל כיבדה אותה כדודל בהוקרה על יום הולדתה ה-197.
במאי 2018, נחשף לוח הנצחה במיקום הקודם של בית החולים לנשים וילדים עניים בניו יורק, שאותו ייסדו אליזבת בלקוול ואחותה אמילי בלקוול. עבור האירוע, ג'יל פלאטנר, מעצבת תכשיטים, עיצבה קולקציית תכשיטים של בלקוול בהשראת אליזבת בלקוול.
מכללות הוברט וויליאם סמית' הקימו פסל בקמפוס שלהן המכבד את בלקוול.
ספר משנת 2021 מאת ג'ניס פ. נימורה, הדוקטורים בלקוול, מתעד את סיפור חייהן של אליזבת בלקוול ואחותה אמילי בלקוול.
העניין של המשוררת ג'סי רנדל בבלקוול היה ההשראה המקורית למה שהפך לאוסף השירים שלה משנת 2022 על מדעניות, מתמטיקה לנשים.
בשנת 2025, האוניברסיטה הרפואית SUNY Upstate הקימה פסל של אליזבת בלקוול בקמפוס שלה כדי לחגוג את הקריירה פורצת הדרך שלה.
### עבודות
1849 הגורמים והטיפול בטיפוס, או קדחת הספינות (עבודת גמר)
- 1852 חוקי החיים עם התייחסות מיוחדת לחינוך גופני של בנות (חוברת, אוסף סדרות הרצאות) פורסם על ידי ג'ורג' פטנאם
- 1856 פנייה בשם החינוך הרפואי של נשים
- 1860 רפואה כמקצוע לנשים (הרצאה פורסמה על ידי חבר הנאמנים של בית החולים לנשים בניו יורק)
- 1864 נאום על החינוך הרפואי של נשים
- 1878 עצות להורים על החינוך המוסרי של ילדיהם ביחס למין (שמונה מהדורות, פורסם מחדש כחינוך המוסרי של הצעירים ביחס למין)
- 1881 "רפואה ומוסר" (פורסם ב-Modern Review)
- 1887 קניית נשים: הטעות הכלכלית הגדולה
- 1871 דת הבריאות (אוסף סדרות הרצאות לחברה להרצאות של יום ראשון, שלוש מהדורות)
- 1883 שיטות שגויות ונכונות להתמודדות עם רע חברתי, כפי שמוצג על ידי עדויות פרלמנטריות אנגליות
- 1888 על דעיכת הממשל המוניציפלי הייצוגי – פרק של ניסיון אישי (הליגה לרפורמה מוסרית)
- 1890 השפעת נשים במקצוע הרפואה
- 1891 שיטה שגויה בחינוך רפואי וכו' (החברה להדפסה של נשים)
- 1895 עבודה חלוצית בפתיחת מקצוע הרפואה לנשים – רישומים אוטוביוגרפיים (Longmans, הודפס מחדש בניו יורק: הוצאת שוקן, 1977)
- 1902 מסות בסוציולוגיה רפואית, 2 כרכים (ארנסט בל)