אדוארד ג'נר
אדוארד ג'נר (17 במאי 1749 – 26 בינואר 1823) היה רופא ומדען אנגלי, מחלוצי רעיון החיסונים ומפתח החיסון נגד אבעבועות שחורות, החיסון הראשון בעולם. המונחים "חיסון" (vaccine) ו"התחסנות" (vaccination) נגזרים מהמונח Variolae vaccinae ("אבעבועות הפרה"), מונח שטבע ג'נר כדי לציין את אבעבועות הפרה. הוא השתמש בו בשנת 1798 בכותרת ספרו "מחקר על אבעבועות הפרה" (Inquiry into the Variolae vaccinae known as the Cow Pox), שבו תיאר ג'נר את ההשפעה המגנה של אבעבועות הפרה מפני אבעבועות שחורות.
ג'נר מכונה לעיתים קרובות "אבי האימונולוגיה", ועבודתו נחשבת למי שהצילה "יותר חיים מכל אדם אחר". בתקופתו של ג'נר, אבעבועות שחורות קטלו כ-10% מאוכלוסיית העולם, כאשר בערים שבהן הזיהום התפשט בקלות רבה יותר, המספר הגיע עד ל-20%. בשנת 1821 הוא מונה לרופאו של המלך ג'ורג' הרביעי, וכן כיהן כראש עיריית ברקלי וכשופט שלום. ג'נר היה חבר בחברה המלכותית. בתחום הזואולוגיה, הוא היה בין החוקרים המודרניים הראשונים שתיארו את טפילות ההטלה של הקוקייה (אריסטו ציין התנהגות זו גם הוא בחיבורו "היסטוריה של בעלי חיים"). בשנת 2002 נכלל ג'נר ברשימת 100 הבריטים הגדולים של ה-BBC.
חיים מוקדמים
אדוארד ג'נר נולד ב-17 במאי 1749 בברקלי, גלוסטרשייר, אנגליה, כילד השמיני מבין תשעה. אביו, הכומר סטיבן ג'נר, היה הכומר של ברקלי, ולכן ג'נר קיבל חינוך בסיסי איתן.
### חינוך והכשרה
בילדותו למד ג'נר בבית הספר של קתרין ליידי ברקלי בווטון-אנדר-אדג' ובסירנססטר. בתקופה זו חוסן ג'נר (באמצעות וריולציה) נגד אבעבועות שחורות, דבר שהשפיע על בריאותו הכללית לאורך כל חייו. בגיל 13 החל ג'נר התמחות של שבע שנים אצל דניאל לודלו, מנתח מצ'יפינג סודברי שבדרום גלוסטרשייר, שם רכש את רוב הניסיון הדרוש כדי להפוך למנתח בעצמו.
בשנת 1770, בגיל 21, החל ג'נר התמחות בכירורגיה ובאנטומיה אצל המנתח ג'ון האנטר ואחרים בבית החולים סנט ג'ורג' בלונדון. ויליאם אוסלר מתעד כי האנטר העניק לג'נר את עצתו של ויליאם הארווי, שהייתה ידועה בחוגים רפואיים (ואופיינית לעידן הנאורות): "אל תחשוב; נסה". האנטר נותר בהתכתבות עם ג'נר בנושאי היסטוריה של הטבע והציע אותו כחבר לחברה המלכותית. כשחזר לאזור כפרי הולדתו בשנת 1773, הפך ג'נר לרופא משפחה ומנתח מצליח, ועבד במרפאה ייעודית בברקלי. בשנת 1792, "עם עשרים שנות ניסיון ברפואה כללית וכירורגיה, קיבל ג'נר תואר דוקטור לרפואה (MD) מאוניברסיטת סנט אנדרוז".
### חיים מאוחרים
ג'נר ואחרים הקימו את "החברה הרפואית פליס" (Fleece Medical Society) או "החברה הרפואית של גלוסטרשייר", שנקראה כך מכיוון שנפגשה בחדר האורחים של פונדק הפליס ברודבורו, גלוסטרשייר. החברים סעדו יחד וקראו מאמרים בנושאים רפואיים. ג'נר תרם מאמרים על תעוקת חזה, דלקת לחמית ומחלות מסתמי הלב, והגיב על אבעבועות הפרה. הוא היה שייך גם לחברה דומה שנפגשה באלווסטון, ליד בריסטול.
ג'נר הפך לבנאי חופשי ב-30 בדצמבר 1802, בלשכת "אמונה וידידות" (Lodge of Faith and Friendship) מס' 449. בין השנים 1812–1813 כיהן כמאסטר נערץ של לשכת "אמונה וידידות" המלכותית של ברקלי.
זואולוגיה
ג'נר נבחר לעמית בחברה המלכותית בשנת 1788, בעקבות פרסום מחקר מדוקדק על חייה של הקוקייה המקננת, מחקר ששילב תצפית, ניסוי וניתוח שלא היו מובנים קודם לכן.
ג'נר תיאר כיצד גוזל הקוקייה שבקע זה עתה דוחף את ביצי המאכסן ואת גוזליו מחוץ לקן (בניגוד לאמונה הקיימת שהקוקייה הבוגרת עשתה זאת). לאחר שצפה בהתנהגות זו, הדגים ג'נר התאמה אנטומית לכך – לגוזל הקוקייה יש שקע בגבו, שאינו קיים לאחר 12 ימי חיים, המאפשר לו להחזיק ביצים וגוזלים אחרים. הבוגר אינו נשאר זמן רב מספיק באזור כדי לבצע משימה זו. ממצאיו של ג'נר פורסמו בכתב העת "Philosophical Transactions of the Royal Society" בשנת 1788.
"ייחודיות צורתו מותאמת היטב למטרות אלו; שכן, בשונה מציפורים אחרות שבקעו זה עתה, גבו מהשכם ומטה רחב מאוד, עם שקע ניכר באמצע. שקע זה נראה כנוצר על ידי הטבע במטרה להעניק מקום בטוח יותר לביצה של ציפור הסבכי, או לגוזלה, כאשר הקוקייה הצעירה עסוקה בהוצאת אחד מהם מהקן. כשהוא בן כ-12 ימים, חלל זה מתמלא לחלוטין, ואז הגב מקבל את צורתם של גוזלי ציפורים באופן כללי". אחיינו של ג'נר סייע במחקר.
הבנתו של ג'נר לגבי התנהגות הקוקייה לא התקבלה במלואה עד שהאמנית ג'מימה בלקבורן, צופה נלהבת בחיי ציפורים, ראתה גוזל עיוור דוחף ביצה של מאכסן. התיאור והאיור של בלקבורן הספיקו כדי לשכנע את צ'ארלס דרווין לעדכן מהדורה מאוחרת יותר של "מוצא המינים".
עניינו של ג'נר בזואולוגיה מילא תפקיד גדול בניסויו הראשון בחיסון. לא רק שהייתה לג'נר הבנה מעמיקה באנטומיה אנושית בשל הכשרתו הרפואית, אלא הוא גם הבין את הביולוגיה של בעלי החיים ואת תפקידה בגבולות בין-מיניים של העברת מחלות בין אדם לבעל חיים. באותה עת, לא הייתה דרך לדעת עד כמה קשר זה יהיה חשוב להיסטוריה ולגילוי החיסונים. קשר זה ניתן לראות כיום; חיסונים רבים כיום כוללים חלקי בעלי חיים מפרות, ארנבות וביצי תרנגולת, דבר שניתן לייחס לעבודתו של ג'נר ולחיסון שלו נגד אבעבועות הפרה/אבעבועות שחורות.
נישואים ורפואה אנושית
ג'נר נישא לקתרין קינגסקוט במרץ 1788 (היא נפטרה משחפת בשנת 1815). ייתכן שהכיר אותה בזמן שהוא ועמיתים אחרים התנסו בכדורים פורחים. הכדור הפורח של ג'נר נחת בפארק קינגסקוט, גלוסטרשייר, שהיה בבעלות אביה של קתרין, אנתוני קינגסקוט. נולדו להם שלושה ילדים: אדוארד רוברט (1789–1810), קתרין פיצהרדינג (1794–1833), ורוברט פיצהרדינג (1797–1854), שהיה בן 11 חודשים כאשר אדוארד ג'נר חיסן אותו בחיסון אבעבועות הפרה שלו.
ג'נר קיבל את תואר הדוקטור לרפואה מאוניברסיטת סנט אנדרוז בשנת 1792. הוא זוכה לקרדיט על קידום ההבנה של תעוקת חזה. בהתכתבותו עם הברדן, כתב ג'נר: "כמה הלב חייב לסבול מכך שעורקים כליליים אינם מסוגלים לבצע את תפקידם".
המצאת החיסון
חיסון (אינוקולציה) כבר היה נוהג מקובל ברפואה האסייתית והאפריקאית, אך כרוך בסיכונים רציניים, כולל האפשרות שהמחוסנים יהפכו למדבקים ויפיצו את המחלה לאחרים. בשנת 1721, ליידי מרי וורטלי מונטגיו ייבאה את הווריולציה לבריטניה לאחר שצפתה בה בקונסטנטינופול. בעוד שג'וני נושנס זכה להצלחה רבה בשיטת החיסון שפיתח בעצמו (והיה ידוע בכך שלא איבד אף מטופל), השימוש בשיטתו הוגבל לאיי שטלנד. לשיטתו של רוברט סאטון הייתה הצלחה דומה בסאפוק. וולטר כתב כי בתקופה זו, 60% מהאוכלוסייה חלו באבעבועות שחורות ו-20% מהאוכלוסייה מתו ממנה. הוא גם ציין כי הצ'רקסים השתמשו בחיסון מאז ימי קדם, וכי ייתכן שהטורקים שאלו את המנהג מהם. בשנת 1766, דניאל ברנולי ניתח נתוני תחלואה ותמותה מאבעבועות שחורות כדי להדגים את יעילות החיסון.
עד שנת 1768, הרופא האנגלי ג'ון פיוסטר הבין כי הדבקה קודמת באבעבועות הפרה מעניקה לאדם חסינות מפני אבעבועות שחורות. בשנים שלאחר 1770, לפחות חמישה חוקרים באנגליה ובגרמניה (סבל, ג'נסן, ג'סטי 1774, רנדל, פלט 1791) בדקו בהצלחה חיסון אבעבועות הפרה נגד אבעבועות שחורות בבני אדם. לדוגמה, החקלאי מבני דורסט, בנג'מין ג'סטי, חיסן בהצלחה באבעבועות הפרה וככל הנראה יצר חסינות אצל אשתו ושני ילדיו במהלך מגפת האבעבועות השחורות של 1774, אם כי רק בעבודתו של ג'נר הפך ההליך למובן באופן נרחב. ייתכן שג'נר היה מודע להליכים ולהצלחה של ג'סטי. בשנת 1780, ז'אק אנטואן רבו-פומייה ביצע תצפיות דומות בצרפת.
ג'נר הניח שהמוגלה בשלפוחיות של חולי אבעבועות הפרה (מחלה הדומה לאבעבועות שחורות אך פחות וירולנטית בהרבה) הגנה עליהם מפני אבעבועות שחורות. ב-14 במאי 1796, הוא בדק את השערתו על ידי חיסון ג'יימס פיפס, בנו בן השמונה של הגנן של ג'נר. ג'נר גרד מוגלה משלפוחיות אבעבועות הפרה על ידיה של שרה נלמס, חולבת שנדבקה באבעבועות הפרה מפרה בשם "בלוסום" (שעורה תלוי כעת על קיר הספרייה של בית הספר לרפואה סנט ג'ורג', כיום בטוטינג, לונדון). פיפס היה המקרה ה-17 שתואר במאמרו הראשון של ג'נר על חיסונים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ג'נר חיסן את פיפס דרך שני חתכים קטנים על זרועו באותו יום; זה הוביל לחום ואי-נוחות מסוימת, אך לא לזיהום מלא. ב-1 ביולי 1796, ג'נר הזריק לפיפס חומר וריולוזי, השיטה השגרתית לחיסון באותה עת, ושוב לא הופיעה מחלה. פיפס אותר מאוחר יותר עם חומר וריולוזי ושוב לא הראה סימני זיהום. לא היו תופעות לוואי בלתי צפויות, ואף לא פיפס או כל מקבל חיסון אחר חוו מקרי "פריצת דרך" עתידיים.
הביוגרף של ג'נר, ג'ון בארון, שיער מאוחר יותר כי התצפית של ג'נר על עורן החלק של החולבות היא שהובילה אותו להבנה שניתן להתחסן נגד אבעבועות שחורות על ידי חשיפה לאבעבועות הפרה, כלומר, הוא לא התבסס על עבודתם של קודמיו. סיפור החולבת עדיין חוזר על עצמו באופן נרחב למרות שנראה כי מדובר במיתוס.
הרופא האמריקאי דונלד הופקינס כתב: "תרומתו הייחודית של ג'נר לא הייתה בכך שהוא חיסן כמה אנשים באבעבועות הפרה, אלא בכך שהוא הוכיח [באמצעות אתגרים עוקבים] שהם חסינים מפני אבעבועות שחורות. יתרה מכך, הוא הדגים שניתן לחסן ביעילות את מוגלת אבעבועות הפרה המגנה מאדם לאדם, ולא רק ישירות מבקר". ג'נר בדק בהצלחה את השערתו על 23 נבדקים נוספים.
ג'נר המשיך במחקרו ודיווח עליו לחברה המלכותית, אם כי המאמר הראשוני לא פורסם. לאחר תיקונים וחקירות נוספות, הוא פרסם את ממצאיו על 23 המקרים, כולל בנו בן ה-11 חודשים רוברט. חלק ממסקנותיו של ג'נר היו נכונות, חלקן שגויות; שיטות מיקרוביולוגיות ומיקרוסקופיות מודרניות היו הופכות את מחקריו לקלים יותר לשחזור. הממסד הרפואי דן ארוכות בממצאיו לפני שקיבל אותם. בסופו של דבר, החיסון התקבל, ובשנת 1840 אסרה ממשלת בריטניה על וריולציה – השימוש באבעבועות שחורות כדי ליצור חסינות – וסיפקה חיסון באמצעות אבעבועות הפרה ללא תשלום (ראו חוק החיסונים).
הצלחת תגליתו של ג'נר התפשטה במהרה ברחבי אירופה ושימשה בהמוניה במשלחת בלמיס הספרדית (1803–1806), משימה שנמשכה שלוש שנים לאמריקה, הפיליפינים, מקאו וסין בהובלת פרנסיסקו חאבייר דה בלמיס במטרה לתת את החיסון נגד אבעבועות שחורות לאלפים. המשלחת הצליחה, וג'נר כתב: "אני לא מדמיין שדברי הימים של ההיסטוריה מספקים דוגמה לפילנתרופיה כה אצילית, כה נרחבת כזו". נפוליאון, שהיה באותה עת במלחמה עם בריטניה, חיסן את כל חייליו הצרפתים, העניק לג'נר מדליה, ועל פי בקשתו של ג'נר, שחרר שני שבויי מלחמה אנגלים, ואפשר להם לחזור הביתה. נפוליאון ציין כי אינו יכול "לסרב לכלום לאחד מגדולי המיטיבים של האנושות".
עבודתו המתמשכת של ג'נר על חיסונים מנעה ממנו להמשיך בעיסוקו הרפואי הרגיל. הוא נתמך על ידי עמיתיו והמלך ג'ורג' השלישי בעתירה לפרלמנט, וקיבל 10,000 ליש"ט על עבודתו על חיסונים בשנת 1802. חמש שנים לאחר מכן, ג'נר קיבל 20,000 ליש"ט נוספים לאחר שהקולג' המלכותי לרופאים אישר את היעילות הנרחבת של החיסון.
חיים מאוחרים
ג'נר נבחר מאוחר יותר לחבר כבוד זר באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים בשנת 1802, לחבר בחברה הפילוסופית האמריקאית בשנת 1804, ולחבר זר באקדמיה המלכותית השוודית למדעים בשנת 1806. בשנת 1803 הפך לנשיא החברה הג'נריאנית בלונדון, שעסקה בקידום חיסונים למיגור אבעבועות שחורות. החברה הג'נריאנית הפסיקה את פעילותה בשנת 1809. ג'נר הפך לחבר בחברה הרפואית והכירורגית עם הקמתה בשנת 1805 (כיום החברה המלכותית לרפואה) והציג שם מספר מאמרים. בשנת 1808, בסיוע ממשלתי, הוקם המוסד הלאומי לחיסונים, אך ג'נר הרגיש מושפל מהאנשים שנבחרו לנהל אותו והתפטר מתפקידו כמנהל.
כשחזר ללונדון בשנת 1811, הבחין ג'נר במספר משמעותי של מקרי אבעבועות שחורות לאחר חיסון. הוא מצא שבמקרים אלו חומרת המחלה פחתה באופן ניכר על ידי חיסון קודם. בשנת 1821 מונה ג'נר לרופא מיוחד של המלך ג'ורג' הרביעי וכן כיהן כראש עיריית ברקלי וכשופט (שופט שלום). הוא המשיך לחקור את ההיסטוריה של הטבע, ובשנת 1823, השנה האחרונה לחייו, הציג ג'נר את "תצפיות על נדידת ציפורים" בפני החברה המלכותית.
ג'נר היה בנאי חופשי.
מוות
ג'נר נמצא במצב של אפופלקסיה ב-25 בינואר 1823, כאשר צדו הימני משותק. ג'נר לא התאושש ומת למחרת משבץ מוחי לכאורה, השני שלו, בגיל 73. ג'נר נקבר בכספת המשפחתית בכנסיית סנט מרי, ברקלי.
השקפות דתיות
ג'נר לא היה פנאטי ולא רפה, אלא נוצרי שבהתכתבותו האישית הראה את עצמו רוחני למדי. ימים ספורים לפני מותו, הצהיר ג'נר בפני חבר: "אני לא מופתע שאנשים אינם אסירי תודה לי; אבל אני תוהה שהם אינם אסירי תודה לאלוהים על הטוב שהוא הפך אותי לכלי להעברתו ליצורים חברי".
מורשת
בשנת 1980 הכריז ארגון הבריאות העולמי על אבעבועות שחורות כמחלה ממוגרת. זו הייתה תוצאה של מאמצי בריאות הציבור מתואמים, אך החיסון היה מרכיב חיוני. למרות שהמחלה הוכרזה כממוגרת, כמה דגימות מוגלה עדיין נותרו במעבדות במרכזים לבקרת מחלות ומניעתן באטלנטה, ארצות הברית, ובמרכז המחקר הממלכתי לווירולוגיה וביוטכנולוגיה VECTOR בקולצובו, מחוז נובוסיבירסק, רוסיה.
החיסון של ג'נר הניח את היסודות לתגליות עכשוויות באימונולוגיה. בשנת 2002 הוא נכלל ברשימת 100 הבריטים הגדולים של ה-BBC בעקבות הצבעה כלל-בריטית. ג'נר, שהונצח על בולי דואר שהונפקו על ידי הדואר המלכותי, הופיע בגיליון "משני העולם" שלהם יחד עם צ'ארלס דרווין, מייקל פאראדיי ואלן טיורינג בשנת 1999. המכתש הירחי ג'נר נקרא על שמו.
המחזה "POX" מאת ג'נט בולאם הועלה על ידי ה-Cotswold Players בגינת ביתו של ג'נר בשנת 2025.
אנדרטאות ומבנים
- ביתו של ג'נר בכפר ברקלי, גלוסטרשייר, הוא כיום מוזיאון קטן, המאכלס, בין היתר, את קרני הפרה בלוסום.
- פסל של ג'נר מאת רוברט ויליאם סיווייר הוקם בספינה של קתדרלת גלוסטר.
- פסל נוסף של ג'נר הוקם בכיכר טרפלגר ובהמשך הועבר לגני קנזינגטון.
- ליד הכפר דאונהאם היל שבגלוסטרשייר, המקום ידוע מקומית כ"גבעת האבעבועות השחורות" בשל תפקידו האפשרי במחקריו של ג'נר על המחלה.
- בבית הספר לרפואה של בית החולים סנט ג'ורג' בלונדון יש ביתן ג'נר, שבו ניתן למצוא את פסלו.
- קבוצת כפרים במחוז סומרסט, פנסילבניה, ארצות הברית, נקראה על שמו של ג'נר על ידי מתיישבים אנגלים מהמאה ה-19, כולל ג'נרס, ג'נר טאונשיפ, ג'נר קרוסרודס וג'נרסטאון, פנסילבניה.
- ג'נרסוויל, פנסילבניה, ארה"ב, ממוקמת במחוז צ'סטר.
- המכון של אדוארד ג'נר לחקר חיסונים הוא מרכז מחקר לחיסונים למחלות זיהומיות, וגם מכון ג'נר הוא חלק מאוניברסיטת אוקספורד.
- מחלקה בבית החולים המלכותי של גלוסטרשייר ידועה כיחידת אדוארד ג'נר; זה המקום שבו לוקחים דם.
- מחלקה בבית החולים נורת'וויק פארק נקראת מחלקת ג'נר.
- גני ג'נר בצ'לטנהאם, גלוסטרשייר, מול אחד ממשרדיו לשעבר, הם גן ובית קברות קטנים.
- פסל של ג'נר הוקם במוזיאון הלאומי של טוקיו בשנת 1896 לציון מאה שנה לגילוי החיסון של ג'נר.
- אנדרטה מחוץ לחומות העיר העילית של בולון-סור-מר, צרפת.
- רחוב בסטוק ניואינגטון, צפון לונדון: דרך ג'נר, N16 51°33′31″N 0°04′03″W / 51.55867°N 0.06761°W (דרך ג'נר)
- נבנה בסביבות 1970, מרכז הבריאות ג'נר, 201 דרך סטנסטד, פורסט היל, לונדון, SE23 1HU
- שמו של ג'נר מופיע על האפריז של בית הספר להיגיינה ורפואה טרופית בלונדון. עשרים ושלושה שמות של חלוצי בריאות הציבור ורפואה טרופית נבחרו להופיע על בניין רחוב קפל כאשר נבנה בשנת 1926.
- כוכב הלכת המינורי 5168 ג'נר נקרא על שמו.
פרסומים
- 1798 מחקר על הגורמים וההשפעות של אבעבועות הפרה
- 1799 תצפיות נוספות על אבעבועות הפרה
- 1800 המשך עובדות ותצפיות הקשורות לאבעבועות הפרה 40 עמ'.
- 1801 מקור החיסון