פול ברוקה

פול ברוקה

פול פייר ברוקה (Paul Pierre Broca; 28 ביוני 1824 – 9 ביולי 1880) היה רופא, אנטומיסט ואנתרופולוג צרפתי. הוא ידוע בעיקר בזכות מחקרו על אזור ברוקה, אזור באונה המצחית הקרוי על שמו. אזור ברוקה מעורב בתהליכי שפה. עבודתו גילתה כי מוחותיהם של חולים הסובלים מאפזיה הכילו נגעים בחלק מסוים של קליפת המוח, באזור המצחי השמאלי. זו הייתה ההוכחה האנטומית הראשונה למיקומן של תפקודי מוח.

עבודתו של ברוקה תרמה לפיתוח האנתרופולוגיה הפיזית, לקידום מדע האנתרופומטריה והקרניומטריה, ובפרט לפרקטיקה המופרכת כיום של קביעת אינטליגנציה. הוא עסק באנטומיה השוואתית של פרימטים ובני אדם, והציע כי כושים הם צורת ביניים בין קופים לאירופאים. הוא ראה בכל קבוצה גזעית מין נפרד והאמין כי עירוב גזעי מוביל בסופו של דבר לעקרות.

ביוגרפיה

פול ברוקה נולד ב-28 ביוני 1824 בסנט-פוי-לה-גראנד (Sainte-Foy-la-Grande), ז'ירונד, צרפת, בנם של ז'אן פייר "בנימין" ברוקה, רופא ומנתח לשעבר בשירות נפוליאון, ואנט תומאס, בתם המשכילה של מטיף קלוויניסטי-פרוטסטנטי רפורמי. ברוקה ההוגנוטי קיבל חינוך בסיסי בבית ספר בעיר הולדתו, והשלים תואר ראשון בגיל 16. הוא החל ללמוד בבית הספר לרפואה בפריז בגיל 17 וסיים את לימודיו בגיל 20, בשעה שרוב בני גילו רק החלו את לימודיהם הרפואיים.

לאחר סיום לימודיו, ברוקה השלים התמחות מקיפה, תחילה אצל האורולוג ורופא העור פיליפ ריקור (Philippe Ricord; 1800–1889) בבית החולים Hôpital du Midi, ולאחר מכן ב-1844 אצל הפסיכיאטר פרנסואה לורה (François Leuret; 1797–1851) בבית החולים ביסטרה (Bicêtre). בשנת 1845 הפך למתמחה אצל פייר ניקולה ז'רדי (Pierre Nicolas Gerdy; 1797–1856), אנטומיסט ומנתח דגול. לאחר שנתיים עם ז'רדי, הפך ברוקה לעוזרו. בשנת 1848 הפך ברוקה לפרוסקטור, המבצע ניתוחים להדגמת הרצאות אנטומיה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת פריז. בשנת 1849 הוענק לו תואר דוקטור לרפואה. בשנת 1853 הפך ברוקה לפרופסור אגרזה ומונה למנתח בבית החולים. הוא נבחר לראש הקתדרה לפתולוגיה חיצונית בפקולטה לרפואה בשנת 1867, ושנה לאחר מכן לפרופסור לכירורגיה קלינית. בשנת 1868 נבחר לחבר באקדמיה לרפואה ומונה לראש הקתדרה לכירורגיה קלינית. הוא שירת בתפקיד זה עד מותו. הוא עבד גם בבתי החולים Hôpital St. Antoine,‏ Pitié,‏ Hôtel des Cliniques ו-Hôpital Necker.

כחוקר, ברוקה הצטרף לחברה האנטומית של פריז בשנת 1847. במהלך שש השנים הראשונות שלו בחברה, היה ברוקה התורם הפורה ביותר שלה. חודשיים לאחר שהצטרף, מונה לחבר בוועדת העריכה של כתב העת של החברה. הוא הפך למזכיר ולאחר מכן לסגן הנשיא עד שנת 1851. זמן קצר לאחר הקמתה ב-1848, הצטרף ברוקה לחברה לביולוגיה. הוא גם הצטרף לחברה לכירורגיה וב-1865 הפך לנשיאה.

במקביל לקריירה הרפואית שלו, ייסד ברוקה ב-1848 חברה של הוגים חופשיים, שגילו אהדה לתיאוריות של צ'ארלס דרווין (Charles Darwin). הוא ציין פעם: "אעדיף להיות קוף שעבר תמורה מאשר בן מנוון של אדם". דבר זה הוביל אותו לעימות עם הכנסייה, שראתה בו מטריאליסט חתרני ומשחית בני נוער. עוינות הכנסייה כלפיו נמשכה לאורך כל חייו, והובילה לעימותים רבים בין ברוקה לרשויות הכנסייתיות.

בשנת 1857, תחת לחץ מאחרים ובמיוחד מאמו, נישא ברוקה לאדל אוגוסטין לוגול (Adele Augustine Lugol). היא הגיעה ממשפחה פרוטסטנטית והייתה בתו של הרופא הבולט ז'אן גיום אוגוסט לוגול (Jean Guillaume Auguste Lugol). לזוג ברוקה נולדו שלושה ילדים: הבת ז'אן פרנסואז פולין (1858–1935), הבן בנימין אוגוסט (1859–1924), והבן אלי אנדרה (1863–1925). שנה לאחר מכן נפטרה אמו של ברוקה ואביו, בנימין, הגיע לפריז להתגורר עם המשפחה עד מותו ב-1877.

בשנת 1858 נבחר ברוקה כחבר באקדמיה הגרמנית למדעים לאופולדינה (Leopoldina). בשנת 1859 ייסד את האגודה לאנתרופולוגיה של פריז. בשנת 1872 ייסד את כתב העת Revue d'anthropologie, וב-1876 את המכון לאנתרופולוגיה. הכנסייה הצרפתית התנגדה להתפתחות האנתרופולוגיה, וב-1876 ארגנה קמפיין לעצירת הוראת המקצוע במכון האנתרופולוגי. בשנת 1872 נבחר ברוקה כחבר בחברה הפילוסופית האמריקאית.

לקראת סוף חייו נבחר ברוקה לסנאטור לכל ימי חייו, תפקיד קבוע בסנאט הצרפתי. הוא היה גם חבר באקדמיה הצרפתית והחזיק בתארים של כבוד ממוסדות מלומדים רבים בצרפת ומחוצה לה. הוא נפטר מדימום מוחי ב-9 ביולי 1880, בגיל 56. במהלך חייו היה אתאיסט והזדהה כליברל. אשתו נפטרה בשנת 1914 בגיל 79. בדומה לאביהם, אוגוסט ואנדרה המשיכו ללימודי רפואה. אוגוסט ברוקה הפך לפרופסור לכירורגיית ילדים, הידוע כיום בתרומתו לניתוח ברוקה-פרתס-בלנקארט, בעוד אנדרה הפך לפרופסור לאופטיקה רפואית וידוע בפיתוח מנסרת פלין-ברוקה.

עבודה מוקדמת

מאז המאה ה-17, מרבית ההתקדמויות הרפואיות הופיעו דרך אינטראקציה בחברות עצמאיות ולעתים סודיות. החברה האנטומית של פריז נפגשה מדי יום שישי ונוהלה על ידי האנטומיסט ז'אן קרווייה (Jean Cruveilhier), והתמחה בה "אבי הנוירולוגיה הצרפתית" ז'אן-מרטן שארקו (Jean-Martin Charcot); שניהם היו גורמים מכריעים בגילוי המאוחר של טרשת נפוצה. בפגישותיהם, חברים הציגו מצגות בנוגע לממצאיהם המדעיים, שפורסמו לאחר מכן בדו"ח הפעילות השוטף של החברה.

בדומה לקרווייה ושארקו, ברוקה ערך מצגות קבועות בחברה האנטומית בנושא הפרעות בשרירים ובשלד. הוא הדגים כי רככת, הפרעה הגורמת לעצמות חלשות או רכות אצל ילדים, נגרמה מהפרעה בהסתיידות עקב פגיעה בתזונה. בעבודתם על אוסטאוארתריטיס, סוג של דלקת פרקים, הראו ברוקה ואמדאה דוויל (Amédée Deville) כי בדומה לציפורניים ולשיניים, סחוס הוא רקמה הדורשת ספיגת חומרים מזינים מכלי דם סמוכים, ותיארו בפירוט את התהליך המוביל לניוון סחוס במפרקים. ברוקה ערך גם מצגות קבועות על מום כף רגל קלוטה (Clubfoot), מום מולד שבו כפות רגלי התינוק פונות פנימה בלידה. באותה עת ראה ברוקה בניוון רקמת שריר כהסבר למצב זה, ובעוד הגורם השורשי לו טרם נקבע, התיאוריה של ברוקה לגבי ניוון שרירים תוביל להבנת הפתולוגיה של ניוון שרירים (Dystrophy). כאנטומיסט, ניתן לומר שברוקה תרם כ-250 תרומות נפרדות למדע הרפואה.

כמנתח, כתב ברוקה סקירה מפורטת על השימוש שנתגלה לאחרונה בכלורופורם כחומר הרדמה, וכן על חוויותיו האישיות בשימוש בשיטות חדשניות לניהול כאב במהלך ניתוח, כגון היפנוזה ופחמן דו-חמצני כחומרי הרדמה מקומיים. ברוקה השתמש בהיפנוזה במהלך הסרה כירורגית של מורסה וקיבל תוצאות מעורבות, שכן החולה חשה כאב בתחילה שחלף לאחר מכן, והיא לא זכרה דבר לאחר מכן. בשל התוצאות העקביות פחות שדווחו על ידי רופאים אחרים, ברוקה לא חזר על השימוש בהיפנוזה כחומר הרדמה. בשל אובדן הזיכרון של המטופלת שלו, הוא ראה פוטנציאל רב בשימוש בו ככלי פסיכולוגי. בשנת 1856 פרסם ברוקה את "על מפרצות וטיפולן", סקירה מפורטת, כמעט בת אלף עמודים, של כל הרשומות הנגישות על אבחון וטיפולים כירורגיים ולא כירורגיים למצבים אלו של כלי דם מוחלשים. ספר זה היה אחד המונוגרפיות הראשונות שפורסמו על נושא ספציפי. לפני הישגיו המאוחרים, עבודה זו הייתה הדבר שבגינו היה ברוקה ידוע בקרב רופאים צרפתים אחרים.

בשנת 1857 תרם ברוקה לעבודתו של שארל-אדואר בראון-סקר (Charles-Édouard Brown-Séquard) על מערכת העצבים, בביצוע ניסויי ויויסקציה, שבהם נחתכו עצבים ספינליים ספציפיים כדי להדגים את המסלולים הספינליים למערכות תחושתיות ומוטוריות. כתוצאה מעבודה זו, בראון-סקר נודע בשל הדגמת עקרון ההצלבה (Decussation), שבו סיבים עצביים של בעל חוליות חוצים מצד אחד לשני, מה שגורם לתופעה שבה צד ימין של המוח שולט בצד שמאל של גוף החיה.

כמדען, ברוקה גם פיתח תיאוריות והעלה השערות שבסופו של דבר יופרכו. בהתבסס על ממצאים שדווחו, למשל, הוא פרסם עבודה התומכת בראיית העגבת כווירוס. כאשר הרפואה המערבית גילתה את התכונות של מרפה השרירים כורארה (Curare), ששימש ציידים אינדיאנים מדרום אמריקה כרעל, חשב ברוקה שיש תמיכה חזקה ברעיון השגוי שמלבד מריחה חיצונית, ניתן גם לדלל את הכורארה ולבלוע אותו כדי לטפל בטטנוס שגרם לעוויתות שרירים.

ברוקה בילה גם חלק משנותיו המוקדמות בחקר הסרטן. לאשתו הייתה היסטוריה משפחתית ידועה של קרצינומה, וייתכן שזה עורר את עניינו בבחינת גורמים תורשתיים אפשריים לסרטן. בחקירותיו, הוא אסף ראיות התומכות באופי התורשתי של סוגי סרטן מסוימים תוך גילוי שתאים סרטניים יכולים לעבור דרך הדם. מדענים רבים היו סקפטיים לגבי השערתו התורשתית של ברוקה, ורובם האמינו שמדובר במקריות בלבד. הוא הציג שתי השערות לגבי גורם הסרטן, דיאתזיס וזיהום. הוא האמין שהגורם עשוי להיות משהו בין השניים. לאחר מכן שיער ש-(1) דיאתזיס מייצר את הסרטן הראשון (2) סרטן מייצר זיהום, ו-(3) זיהום מייצר גידולים משניים מרובים, קכקסיה ומוות.

אנתרופולוגיה

ברוקה בילה זמן רב במכון האנתרופולוגי שלו בחקר גולגולות ועצמות. נטען כי הוא ניסה להשתמש במדידות שהתקבלו ממחקרים אלה כקריטריונים העיקריים שלו לדירוג קבוצות גזעיות בסדר עליונות. במובן זה, ברוקה היה חלוץ בחקר האנתרופולוגיה הפיזית, שחלק ממנה כונה 'גזענות מדעית'. הוא קידם את מדע האנתרופומטריה הגולגולתית על ידי פיתוח סוגים חדשים רבים של מכשירי מדידה (קרניומטרים) ומדדים מספריים. הוא פרסם כ-223 מאמרים בנושאי אנתרופולוגיה כללית, אנתרופולוגיה פיזית, אתנולוגיה וענפים אחרים של תחום זה. הוא ייסד את האגודה לאנתרופולוגיה של פריז ב-1859 ואת Revue d'Anthropologie ב-1872.

ברוקה נחשף לראשונה לאנתרופולוגיה דרך עבודותיהם של איזידור ז'ופרואה סנט-אילר (Isidore Geoffroy Saint-Hilaire), אנטואן אטיין רנו אוגוסטן סר (Antoine Étienne Reynaud Augustin Serres) וז'אן לואי ארמנד דה קטרהפאז דה ברבו (Jean Louis Armand de Quatrefages de Bréau), ועד סוף שנות ה-50 של המאה ה-19 זה הפך לתחום העניין של חייו. ברוקה הגדיר את האנתרופולוגיה כ"חקר הקבוצה האנושית, הנחשבת כמכלול". כמו מדענים אחרים, הוא דחה את ההסתמכות על טקסטים דתיים וחיפש הסבר מדעי למקורות האדם.

בשנת 1857 הוצג לברוקה ארנבון כלאיים (Leporid), תוצאה של רביית כלאיים בין ארנב לארנבת. הכלאה נעשתה מסיבות מסחריות ולא מדעיות, שכן בני הכלאיים שהתקבלו הפכו לחיות מחמד פופולריות מאוד. היה צורך לקבוע נסיבות ספציפיות כדי שמינים בעלי התנהגות שונה יתרבו וכדי שצאצאיהם הכלאיים יוכלו להתרבות בינם לבין עצמם. עבור ברוקה, העובדה שבעלי חיים שונים מסוגלים להתרבות וליצור צאצאים פוריים לא הוכיחה שהם מאותו מין.

בשנת 1858 הציג ברוקה ממצאים אלה על ארנבונים בפני החברה לביולוגיה. הוא האמין כי האלמנט המרכזי בעבודתו הוא ההשלכה שלה לכך שהבדלים פיזיים בין גזעים אנושיים יכולים להיות מוסברים על ידי היותם מינים שונים בעלי מקורות שונים ולא ברגע יחיד של בריאה. בעוד שספרו של צ'ארלס דרווין "מוצא המינים" לא יצא לאור עד השנה שלאחר מכן, נושא מוצא האדם כבר נידון רבות במדע, אך עדיין היה מסוגל לייצר תגובה שלילית מצד הממשלה. בגלל דאגה זו, פייר רייה (Pierre Rayer), נשיא החברה, יחד עם חברים אחרים שברוקה היה עמם ביחסים טובים, ביקשו מברוקה להפסיק כל דיון נוסף בנושא. ברוקה הסכים, אך עמד על כך שהדיון יימשך, ולכן ב-1859 הקים את האגודה לאנתרופולוגיה.

### קבוצות גזעיות ומינים אנושיים

כתומך בפוליגניזם (ריבוי מוצאים), דחה ברוקה את הגישה המוניגניסטית שלכל בני האדם יש אב קדמון משותף. במקום זאת, הוא ראה בקבוצות גזעיות אנושיות ככאלו המגיעות ממקורות שונים. כמו רוב התומכים בכל צד, הוא ראה בכל קבוצה גזעית כבעלת מקום על רצף התקדמות מ'ברבריות' ל'ציוויליזציה'. הוא ראה בקולוניאליזם האירופי של טריטוריות אחרות כדבר מוצדק בשל היותו ניסיון לציינן אוכלוסיות ברבריות. בעבודתו מ-1859 "על תופעת הכלאיים בסוג Homo", טען כי סביר לראות את האנושות כמורכבת מקבוצות גזעיות עצמאיות – כגון אוסטרלית, קווקזית, מונגולית, מלאית, אתיופית ואמריקאית. הוא ראה בכל קבוצה גזעית מין נפרד, המקושר למיקום גיאוגרפי. יחד, מינים שונים אלה היו חלק מהסוג Homo. לפי הסטנדרט של התקופה, ברוקה התייחס גם לקבוצה הגזעית הקווקזית כלבנה, ולקבוצה הגזעית האתיופית ככושים. בכתביו, השימוש של ברוקה במילה גזע היה צר יותר מאיך שהיא משמשת כיום. ברוקה ראה בקלטים, גאלים, יוונים, פרסים וערבים גזעים נפרדים שהיו חלק מהקבוצה הגזעית הקווקזית. לגזעים בתוך כל קבוצה היו מאפיינים פיזיים ספציפיים שהבדילו אותם מקבוצות גזעיות אחרות. בדומה לעבודתו באנטומיה, ברוקה הדגיש כי מסקנותיו נשענו על ראיות אמפיריות ולא על הנמקה א-פריורית. הוא חשב שהמיקום הגיאוגרפי הנפרד של כל קבוצה גזעית היה אחת הבעיות העיקריות בטיעון המוניגניסטים בעד אב קדמון משותף:

> לא היה אפילו צורך להתעקש על הקושי, או על חוסר האפשרות הגיאוגרפית של פיזור גזעים כה רבים שמקורם במוצא משותף, וגם לא לציין כי לפני ההגירות הרחוקות והכמעט אחרונות של האירופאים, כל קבוצה טבעית של גזעים אנושיים תפסה על כוכב הלכת שלנו אזור המאופיין בפאונה מיוחדת; שום חיה אמריקאית לא נמצאה באוסטרליה או ביבשת העתיקה, ובמקומות שבהם התגלו בני אדם מסוג חדש, נמצאו רק בעלי חיים השייכים למינים, אז לסוגים, ולעתים לסדרות זואולוגיות, ללא אנלוגים באזורים אחרים של הגלובוס.

ברוקה הרגיש גם שלא היו מספיק ראיות לתיאוריה לפיה מראה של גזעים שונים יכול להשתנות על ידי איכויות הסביבות שבהן הם חיו. ברוקה ראה במאפיין הפיזי של יהודים את אותו מאפיין כזה המתואר בציורים המצריים משנת 2,500 לפנה"ס, למרות שעד שנת 1850 לספירה, אוכלוסייה זו התפשטה למיקומים שונים עם סביבות שונות בתכלית. הוא ציין כי מתנגדיו לא הצליחו לספק השוואות ארוכות טווח דומות.

כלאיים (Hybridity)

ברוקה, בהשפעת עבודתו הקודמת של סמואל ג'ורג' מורטון (Samuel George Morton), השתמש במושג הכלאיים כטיעון העיקרי שלו נגד המוניגניזם, וכי זה היה פגום לראות את כל האנושות כמין יחיד. היכולת של קבוצות גזעיות שונות להתרבות זו עם זו לא הספיקה כדי להוכיח רעיון זה. תחת השקפתו של ברוקה על הכלאיים, התוצאה של רבייה בין שני גזעים שונים יכולה ליפול לארבע קטגוריות: 1) הצאצאים המתקבלים אינם פוריים; 2) מקום שבו הצאצאים המתקבלים אינם פוריים כאשר הם מתרבים בינם לבין עצמם אך לעתים מצליחים כאשר הם מתרבים עם קבוצות ההורים; 3) המכונה פרגנזית (paragenesic), שבו צאצאי הצאצאים מסוגלים להתרבות בינם לבין עצמם ועם הורים, אך הצלחת הרבייה יורדת עם כל דור עד שהיא מסתיימת; ו-4) המכונה יוגנזית (eugenesic), שבו רבייה מוצלחת יכולה להימשך ללא הגבלת זמן, בין צאצאי התערובת ועם קבוצת ההורים.

בהסתכלות על נתוני אוכלוסייה היסטוריים, הגיע ברוקה למסקנה שאוכלוסיית צרפת היא דוגמה לגזע מעורב יוגנזי, הנובע מהתערבבות של קימברים, קלטים, גרמנים וגזעים צפוניים בתוך הקבוצה הקווקזית. מצד שני, המחשבה הייתה שתצפיות ונתוני אוכלוסייה מאזורים שונים באפריקה, דרום-מזרח אסיה, וצפון ודרום אמריקה, הראו ירידה משמעותית ביכולות הפיזיות והאינטלקטואליות של קבוצות מעורבות בהשוואה לגזעים השונים שמהם הם הגיעו. ומכאן המסקנה שצאצאים מעורבים של קבוצות גזעיות שונות יכולים להיות רק פרגנזיים.

> אני רחוק מלהציג הנחות אלה כאמיתות מוכחות. למדתי וניתחתי את כל המסמכים שהיו בהישג ידי; אך אינני יכול להיות אחראי לעובדות שלא אושרו על ידי עצמי, ושמנוגדות יותר מדי לדעות המקובלות כדי להתקבל ללא חקירה קפדנית... עד שנקבל פרטים נוספים אנו יכולים רק לנמק על בסיס העובדות הידועות; אך אלה, יש להודות, כה רבות וכה אותנטיות עד שהן מהוות, אם לא הוכחה קפדנית סופית, לפחות חזקה חזקה לדוקטרינות הפוליגניסטים.

המאמר "על תופעת הכלאיים בסוג Homo" פורסם באותה שנה שבה הציג דרווין את תיאוריית האבולוציה ב"מוצא המינים". באותה עת, ברוקה חשב שכל קבוצה גזעית נוצרה באופן עצמאי על ידי הטבע. הוא התנגד לעבדות והוטרד מהכחדת אוכלוסיות ילידיות שנגרמה על ידי קולוניאליזם. ברוקה חשב שמוניגניזם שימש לעתים קרובות כדי להצדיק פעולות כאלה, כאשר נטען שאם כל הגזעים היו ממוצא יחיד, הרי ש"הסטטוס הנחות של לא-קווקזים" נגרם מאיך שהגזע שלהם פעל לאחר הבריאה. הוא כתב:

> להבדל במוצא אין בשום אופן השלכה על כפיפות הגזעים. להפך, הוא כולל את הרעיון שלכל גזע של בני אדם היה מקור באזור נתון, כביכול ככתר הפאונה של אותו אזור; ואילו היה מותר לנחש את כוונת הטבע, היינו עשויים להניח שהיא הקצתה נחלה נפרדת לכל גזע, כי למרות כל מה שנאמר על הקוסמופוליטיות של האדם, אי-פגיעות התחום של גזעים מסוימים נקבעת על ידי האקלים שלהם.

קרניומטריה

ברוקה ידוע בתרומותיו לאנתרופומטריה – הגישה המדעית למדידות של מאפיינים פיזיים אנושיים. הוא פיתח מכשירים ונקודות נתונים רבים שהיו הבסיס לשיטות הנוכחיות של קרניומטריה רפואית וארכיאולוגית. באופן ספציפי, נקודות גולגולתיות כמו גלאבלה ואיניון ומכשירים כמו קרניוגרף וסטריאוגרף. בניגוד למורטון, שהאמין כי גודל המוח של הסובייקט הוא האינדיקטור העיקרי לאינטליגנציה, ברוקה חשב שישנם גורמים אחרים שהיו חשובים יותר. אלה כללו זוויות פנים פרוגנתיות, כאשר זוויות קרובות לישרות מצביעות על אינטליגנציה גבוהה יותר, ומדד צפלי המציין את הקשר בין אורך המוח לרוחבו, שהיה פרופורציונלי ישירות לאינטליגנציה, כאשר הקבוצה האירופית האינטליגנטית ביותר הייתה בעלת 'ראש ארוך', בעוד הקבוצה הכושית הפחות אינטליגנטית הייתה בעלת 'ראש קצר'. הוא חשב שההיבט החשוב ביותר היה הגודל היחסי בין האזורים הקדמיים והאחוריים של המוח, כאשר לקווקזים היה אזור קדמי גדול יותר מאשר לכושים. ברוקה הגיע בסופו של דבר למסקנה שגולגולות גדולות יותר לא היו קשורות לאינטליגנציה גבוהה יותר, אך עדיין האמין שגודל המוח חשוב בהיבטים מסוימים כגון קידמה חברתית, ביטחון חומרי וחינוך. הוא השווה קיבולת גולגולתית של סוגים שונים של גולגולות פריזאיות. בכך גילה שהגולגולת הפריזאית הממוצעת העתיקה ביותר הייתה קטנה יותר מגולגולת פריזאית מודרנית ועשירה יותר, ושתיהן היו גדולות יותר מהגולגולת הממוצעת מקברו של פריזאי עני. לצד גישותיו לקרניומטריה, ברוקה תרם תרומות אחרות לאנתרופומטריה, כגון פיתוח קשקשי עבודה בשטח וטכניקות מדידה לסיווג צבע עיניים, עור ושיער, שתוכננו לעמוד בפני נזקי מים ואור שמש.

### אבולוציה

בשנת 1861 פרסם ברוקה את "על תופעת הכלאיים" שנתיים לאחר פרסום "מוצא המינים" של דרווין. ברוקה קיבל את האבולוציה כאחד האלמנטים העיקריים של הסבר רחב יותר לגיוון המינים: "אני אחד מאלה שלא חושבים שצ'ארלס דרווין גילה את הסוכנים האמיתיים של האבולוציה האורגנית; מצד שני אני לא אחד מאלה שלא מכירים בגדולת עבודתו... תחרות חיונית... היא חוק; הברירה הנובעת מכך היא עובדה; שונות אינדיבידואלית, עובדה נוספת."

הוא הגיע לדחיית הפוליגניזם כפי שהוא מיושם על בני אדם, והודה שכל הגזעים היו ממוצא יחיד. בשנת 1866, לאחר גילוי לסת ניאנדרטלית ללא סנטר ובולטת, כתב: "כבר הייתה לי הזדמנות לקבוע שאני לא דרוויניסט... ובכל זאת אינני מהסס... לכנות זאת החוליה הראשונה בשרשרת, שלפי הדרוויניסטים, נמתחת מהאדם לקוף..." הוא ראה כמה הבדלים בין קבוצות של בעלי חיים כה נפרדים מכדי להיות מוסברים באמצעות אבולוציה ממקור יחיד:

> אין סיבה להגביל למקום יחיד ולרגע יחיד את האבולוציה הספונטנית של החומר... עבורי נראה סביר ביותר שמרכזי ארגון הופיעו במקומות שונים מאוד ובתקופות שונות מאוד... טרנספורמיזם פוליגני זה הוא מה שהייתי נוטה לקבל... ההתנגדות שלי נגד הדרוויניזם הייתה חסרת תוקף אילו היה מודה שיצורים מאורגנים הם בעלי מספר לא מוגדר אך ניכר של מקורות נפרדים ואם אנלוגיות מבניות לא היו נחשבות עוד להוכחה מספקת לייחוס משותף.

אפילו ברמה צרה יותר, ברוקה ראה באבולוציה הסבר לא מספיק לנוכחותם של כמה תכונות:

> יישמו את חשיבתו של דרווין על הסוג אורנגוטן (Satyrus)... הוא לבדו, מכל הפרימטים, אין ציפורן בבוהן הגדולה שלו. למה?... הדרוויניסטים יענו שיום אחד נולד פיתקוס (Pithecus) מסוים ללא ציפורן בוהן גדולה, וצאצאיו הנציחו את המגוון הזה... נקרא לקוף הזה... פרוסאטירס הראשון (Prosatyrus I), כפי שראוי למייסד שושלת... בעוד שעל פי חוק התורשה המיידית, חלק מצאצאיו היו דומים לאבותיהם האחרים בכך שהייתה להם ציפורן על כל בוהן, אחד או יותר היו משוללים מהציפורן הראשונה כמו אביהם... הודות לברירה טבעית, אופי זה הפך לבסוף לקבוע... אך אינני רואה... כיצד מאפיין שלילי זה... עשוי לתת לו יתרון במאבק לקיום.

בסופו של דבר, ברוקה האמין שחייב להיות תהליך שרץ במקביל לאבולוציה, כדי להסביר במלואו את המקורות של, וההבדלים בין, מינים שונים.

שפה

### אזור ברוקה

ברוקה ידוע בעיקר בזכות התיאוריה שלו שמרכז הפקת הדיבור של המוח ממוקם בצד שמאל של המוח, ובשל איתור המיקום לאזור הוונטרו-פוסטריורי של האונות המצחיות (הידוע כיום כאזור ברוקה). הוא הגיע לגילוי זה על ידי חקר מוחותיהם של חולי אפזיה – אנשים עם הפרעות דיבור ושפה הנובעות מפגיעות מוחיות.

תחום מחקר זה החל עבור ברוקה עם המחלוקת בין התומכים בלוקליזציה מוחית – שדעותיהם נגזרו מהפרנולוגיה של פרנץ יוזף גאל (Franz Joseph Gall) – לבין מתנגדיהם בראשות פייר פלורנס (Pierre Flourens). פרנולוגים האמינו שלנפש האנושית יש סט של פקולטות מנטליות שונות, שכל אחת מהן מיוצגת באזור אחר במוח. במסגרת זו, אזורים ספציפיים עשויים לייצג מאפייני אישיות כמו אגרסיביות או רוחניות, או תפקודים כמו זיכרון ויכולות לשוניות. מתנגדיהם טענו שפלורנס הפריך את השערותיו של גאל באמצעות אבלציה זהירה – הסרה ספציפית ומכוונת – של אזורי מוח. עם זאת, תלמידו לשעבר של גאל, ז'אן-בטיסט בויאר (Jean-Baptiste Bouillaud), שמר על השערת מיקום התפקוד בחיים (במיוחד בכל הנוגע ל"מרכז שפה"), אם כי דחה חלק גדול מהחשיבה הפרנולוגית הנותרת. בשנת 1848, בויאר הסתמך על עבודתו עם חולים הסובלים מנזק מוחי כדי לאתגר אנשי מקצוע אחרים להפריך אותו על ידי מציאת מקרה של נזק באונה המצחית שלא מלווה בהפרעת דיבור. חתנו, ארנסט אוברטן (Ernest Aubertin; 1825–1893), החל לחפש מקרים כדי לתמוך או להפריך את התיאוריה, והוא מצא כמה כאלה התומכים בה.

האגודה לאנתרופולוגיה של פריז של ברוקה הייתה מקום שבו שפה נידונה באופן קבוע בהקשר של גזע ולאום, והיא הפכה גם לפלטפורמה לטיפול בהיבטים הפיזיולוגיים שלה. מחלוקת מיקום התפקוד הפכה לנושא של ויכוח קבוע כאשר כמה מומחים לאנטומיה של הראש והמוח, כולל אוברטן, הצטרפו לחברה. רוב המומחים הללו עדיין תמכו בטיעון של פלורנס, אך אוברטן היה עקבי בהצגת חולים חדשים כדי לסתור את דעותיהם. עם זאת, ברוקה היה זה, ולא אוברטן, שהביא סוף סוף את סוגיית המיקום לסיומה.

בשנת 1861 ביקר ברוקה בבית החולים ביסטרה חולה בשם לואי ויקטור לבורן (Louis Victor Leborgne), שסבל מ-21 שנים של אובדן דיבור מתקדם ושיתוק, אך לא מאובדן הבנה או תפקוד מנטלי. הוא זכה לכינוי "טאן" (Tan) בשל חוסר יכולתו להגות בבירור מילים כלשהן מלבד "טאן" (נהגה /tɑ̃/, כמו במילה הצרפתיתtemps, "זמן"). לבורן מת כעבור ימים ספורים עקב זיהום לא מבוקר וגנגרנה שהתפתחה ממנו. ברוקה ביצע נתיחה שלאחר המוות, בתקווה למצוא הסבר פיזי לנכותו של לבורן. הוא קבע שכצפוי, ללבורן היה אכן נגע באונה המצחית באחת מהמיספרות המוח, שבמקרה זה התגלה כשמאל. מהתקדמות השוואתית של אובדן הדיבור והתנועה המוטורית של לבורן, נקבע כי אזור המוח החשוב להפקת דיבור שוכן בתוך הכריכה השלישית של האונה המצחית השמאלית, ליד הסולקוס הלטראלי. יום לאחר מותו של טאן הציג ברוקה את ממצאיו בפני החברה האנתרופולוגית.

מקרה שני לאחר לבורן הוא מה שחיזק את אמונותיו של ברוקה כי תפקוד הדיבור האנושי ממוקם. לזאר ללון (Lazare Lelong) היה פועל בן 84 שטופל בביסטרה בשל דמנציה. הוא איבד גם את היכולת לדבר מלבד חמש מילים פשוטות ובעלות משמעות – אלה כללו את שמו שלו, "כן", "לא", "תמיד" וכן את המספר "שלוש". לאחר מותו נותח גם מוחו. ברוקה מצא נגע שהקיף בערך את אותו אזור שהושפע במוחו של לבורן. ממצא זה קבע כי אזור ספציפי שולט ביכולת להפיק צלילים משמעותיים, וכאשר הוא מושפע, אדם יכול לאבד את יכולתו לתקשר. במהלך השנתיים הבאות המשיך ברוקה למצוא ראיות לנתיחה מ-12 מקרים נוספים התומכים במיקומה של שפה מנוסחת.

ברוקה פרסם את ממצאיו מנתיחות 12 החולים במאמרו "מיקום הדיבור בכריכה המצחית השמאלית השלישית" ב-1865. עבודתו נתנה השראה לאחרים לבצע נתיחות זהירות במטרה לקשר אזורי מוח נוספים לתפקודים תחושתיים ומוטוריים. למרות שההיסטוריה זוקפת גילוי זה לזכות ברוקה, נוירולוג צרפתי אחר, מארק דאקס (Marc Dax), ערך תצפיות דומות דור קודם לכן. בהתבסס על עבודתו עם כ-40 חולים ונושאים ממאמרים אחרים, הציג דאקס את ממצאיו בכנס רופאים של דרום צרפת במונפלייה ב-1836. דאקס מת זמן קצר לאחר הצגה זו והיא לא דווחה או פורסמה עד לאחר שברוקה ערך את ממצאיו הראשוניים. בהתאם לכך, המסקנות של דאקס ושל ברוקה שהאונה המצחית השמאלית חיונית להפקת שפה נחשבות לעצמאיות.

עם זאת, מוחותיהם של לבורן וללון נשמרו שלמים; ברוקה מעולם לא פרס אותם כדי לחשוף את המבנים הפגועים האחרים שמתחת. מעל 100 שנה לאחר מכן קיבלה נינה דרונקרס (Nina Dronkers), נוירומדענית קוגניטיבית אמריקאית, אישור לבחון מחדש את המוחות הללו באמצעות טכנולוגיית MRI מודרנית. הדמיה זו הביאה לחיתוכים וירטואליים של המוחות ההיסטוריים וחשפה כי חולים אלו סבלו מנזק מוחי רב יותר ממה שברוקה יכול היה לדעת רק מחקר פני השטח. הנגעים שלהם התפרסו לשכבות עמוקות יותר מעבר לאונה המצחית השמאלית, כולל חלקים מקליפת האינסולה ומסלולי חומר לבן קריטיים מתחת לקליפת המוח. עבודה זו פורסמה במאמר שעבר ביקורת עמיתים, וצוטטה.

מוחותיהם של רבים מחולי האפזיה של ברוקה עדיין שמורים וזמינים לצפייה על בסיס מוגבל באוספים המיוחדים של אוניברסיטת פייר ומארי קירי (UPMC) בפריז. האוסף הוצג בעבר במוזיאון דופויטרן (Musée Dupuytren). אוסף היציקות שלו נמצא במוזיאון לאנטומיה דלמאס-אורפילה-רוביה (Musée d'Anatomie Delmas-Orfila-Rouvière). ברוקה הציג את מחקרו על לבורן ב-1861 בבולטין של החברה האנטומית.

חולים עם נזק לאזור ברוקה או לאזורים סמוכים של האונה המצחית התחתונה השמאלית מסווגים לעתים קרובות קלינית כסובלים מאפזיה הבעתית (הידועה גם כאפזיה של ברוקה). סוג זה של אפזיה, הכרוך לעתים קרובות בליקויים בפלט הדיבור, יכול להיות מנוגד לאפזיה קליטתית (הידועה גם כאפזיה של ורניקה), הקרויה על שם קארל ורניקה (Karl Wernicke), המאופיינת בנזק לאזורים אחוריים יותר של האונה הרקתית השמאלית, ומאופיינת לרוב בליקויים בהבנת שפה.

ביקורת

### דרווין

בשנת 1868 מתח צ'ארלס דרווין ביקורת על ברוקה על כך שהאמין בקיומו של מוטנט חסר זנב של תרנגול ג'ונגל ציילוני, שתואר ב-1807 על ידי האריסטוקרט, הזואולוג ומנהל המוזיאון ההולנדי קונרד יאקוב טמינק (Coenraad Jacob Temminck).

### סטיבן ג'יי גולד

ברוקה היה אחד האנתרופולוגים הראשונים שעסקו באנטומיה השוואתית של פרימטים ובני אדם. בהשוואת מדידות אינטליגנציה מבוססות קרניומטריה שהיו דומיננטיות אז, כמו גם גורמים אחרים כגון אורך יחס אמה לזרוע, הוא הציע כי כושים הם צורת ביניים בין קופים לאירופאים. הביולוג האבולוציוני סטיבן ג'יי גולד (Stephen Jay Gould) מתח ביקורת על ברוקה ובני דורו על כך שהם עוסקים ב"גזענות מדעית" בעת ביצוע מחקרם. הם ביססו את עבודתם על דטרמיניזם ביולוגי, ו"ציפיות א-פריוריות" ש"הבדלים חברתיים וכלכליים בין קבוצות אנושיות – בעיקר גזעים, מעמדות ומינים – נובעים מהבחנות תורשתיות מולדות ושהחברה, במובן זה, היא השתקפות מדויקת של הביולוגיה."

מורשת

גילוי אזור ברוקה חולל מהפכה בהבנת עיבוד השפה, הפקת הדיבור וההבנה, וכן בהשפעות שעשויות להיות לנזק לאזור זה. ברוקה מילא תפקיד מרכזי בוויכוח על מיקום התפקוד, על ידי פתרון הסוגיה באופן מדעי עם לבורן ו-12 המקרים שלו לאחר מכן. מחקרו הוביל אחרים לגלות את המיקום של מגוון רחב של תפקודים אחרים, במיוחד אזור ורניקה.

מחקר חדש מצא כי תפקוד לקוי באזור עלול להוביל להפרעות דיבור אחרות כגון גמגום ואפרקסיה של הדיבור. מחקרי נוירו-הדמיה אנטומיים עדכניים הראו כי ה-pars opercularis של אזור ברוקה קטן יותר מבחינה אנטומית אצל אנשים מגמגמים בעוד שה-pars triangularis נראה נורמלי.

הוא גם המציא יותר מ-20 מכשירי מדידה לשימוש בקרניולוגיה, ועזר לתקנן נהלי מדידה.

שמו הוא אחד מ-72 השמות החרוטים על מגדל אייפל.

פרסומים נבחרים

1849. De la propagation de l'inflammation – Quelques propositions sur les tumeurs dites cancéreuses. עבודת דוקטורט.

- 1856. Des anévrysmes et de leur traitement. פריז: Labé & Asselin

- 1861. "Sur le principe des localisations cérébrales". Bulletin de la Société d'Anthropologie 2: 190–204.

- 1861. "Perte de la parole, ramollissement chronique et destruction partielle du lobe antérieur gauche." Bulletin de la Société d'Anthropologie 2: 235–38.

- 1861. "Remarques sur le siège de la faculté du langage articulé, suivies d'une observation d'aphémie (perte de la parole)." Bulletin de la Société Anatomique de Paris 6: 330–357

- 1861. "Nouvelle observation d'aphémie produite par une lésion de la moitié postérieure des deuxième et troisième circonvolution frontales." Bulletin de la Société Anatomique 36: 398–407.

- 1863. "Localisations des fonctions cérébrales. Siège de la faculté du langage articulé." Bulletin de la Société d'Anthropologie 4: 200–208.

- 1864. On the phenomena of hybridity in the genus Homo. לונדון: פורסם עבור האגודה האנתרופולוגית, על ידי Longman, Green, Longman, & Roberts

- 1865. "Sur le siège de la faculté du langage articulé." Bulletin de la Société d'Anthropologie 6: 377–393

- 1866. "Sur la faculté générale du langage, dans ses rapports avec la faculté du langage articulé." Bulletin de la Société d'Anthropologie deuxième série 1: 377–82

- 1871–1878. Mémoires d'anthropologie, 3 כרכים. פריז: C. Reinwald (כרך 1 | כרך 2 | כרך 3)

- 1879. "Instructions relatives à l'étude anthropologique du système dentaire." בתוך: Bulletins de la Société d'anthropologie de Paris, III° Série. כרך 2, 1879. עמ' 128–163.