פול בורז'ה: הרומן ככתב אישום
עשרים ושניים אלף עותקים בשישה שבועות. זה היה פסק הדין של הקהל הקורא בצרפת על הספר התלמיד (Le Disciple) בשנת 1889 — רומן שבו תלמידו של פילוסוף מפתה אישה צעירה כניסוי מעבדתי, דוחף אותה להתאבדות, ונורה למוות על ידי אחיה. פול בורז'ה כתב אותו ככתב אישום: נגד הפוזיטיביזם, נגד הדטרמיניזם, ונגד הפרופסורים שלימדו את הצעירים שבני אדם הם מכונות ואז סירבו לקחת אחריות על מעשיהם של הצעירים בעקבות הלקח. אנטול פראנס הגן על החופש המחשבתי; פרדיננד ברונטייר הגן על המסורת; הוויכוח נמשך שנים. מעטים הסופרים שפתחו אי פעם במריבה מדויקת כל כך.
בנו של מתמטיקאי
פול שארל ז'וזף בורז'ה (Paul Charles Joseph Bourget) נולד באמיין ב-2 בספטמבר 1852. אביו היה פרופסור למתמטיקה שלימים קיבל משרה במכללה בקלרמון-פראן, שם זכה הילד לחינוכו הראשון. הוא המשיך לליסי לואי-לה-גראן (Lycée Louis-le-Grand) ולאקול דה אוט אטיד (École des Hautes Études) — חינוך חילוני, מדעי וקפדני, בדיוק מהסוג שבבגרותו יקדיש להוקעתו. הוא נטש את הקתוליות ב-1867, בהיותו בן חמש-עשרה.
שאיפתו הראשונה הייתה שירה. Au bord de la mer הופיע בראשית שנות ה-70 של המאה ה-19, ולאחריו הופיעה סדרה של קבצים, שהסתיימה ב-Les Aveux ב-1882. השירים האריכו ימים מעבר למוניטין שלהם בדרך בלתי צפויה: קלוד דביסי הלחין כמה מהם, בהם "ערב יפה" ("Beau soir"), "רומנסה" ("Romance") ו"הפעמונים" ("Les Cloches"), והם מושרים באולמות קונצרטים כיום על ידי קהל שמעולם לא פתח אחד מספריו.
המאבחן
מה שפרסם את שמו של בורז'ה לא הייתה השירה אלא ביקורת מסוג לא שגרתי. ה-Essais de psychologie contemporaine (מסות על פסיכולוגיה בת זמננו), שקובצו ב-1883 ממאמרים שפורסמו לראשונה ב-Nouvelle Revue, התייחסו לסופרים המובילים של התקופה לא כאמנים שיש לשבח או לגנות, אלא כתסמינים שיש לפענח. בורז'ה בחן אותם כפי שרופא בוחן מטופל, כשהוא מחפש את מחלת המאה במרקם המשפטים שלהם. זו הייתה שיטה — ספרות כתיעוד קליני של מצב הציוויליזציה — והיא ביססה אותו כאחד המבקרים הצרפתים המשפיעים ביותר בדורו עוד לפני שפרסם רומן רציני.
הרומן הפסיכולוגי
לאחר מכן יישם את השיטה על סיפורת פרי עטו. L'Irréparable (1884), Cruelle énigme (1885), André Cornelis (1886) ו-Mensonges (1887) בנו את המוניטין שלו כאנטומאי של החיים הפנימיים, במיוחד של המצוקות הרגשיות של נשים ושל הסחף של צעירים צרפתים חסרי אמונה. היכן שזולא נתן לך את ההמון, המכרה, ושוק העבודה, בורז'ה נתן לך סלון ואת עשרים הדקות שבהן נישואים מסתיימים בדממה. הרומן הנטורליסטי תיאר תנאים; הרומן של בורז'ה תיאר תודעה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →התלמיד
התלמיד היה השיא. רובר גרסלו, מורה צעיר ספוג בפסיכולוגיה דטרמיניסטית של הפילוסוף אדריאן סיקסט — דמות שדגמנה בבירור על פי איפוליט טן (Hippolyte Taine) — מקבל משרה בבית משפחת דה ז'וסא. הוא מחליט להתייחס לשארלוט דה ז'וסא לא כאל אישה אלא כאל ניסוי, המייצר בה רגשות באופן שיטתי ומתעד את התוצאות. כאשר היא מבינה כמה קרה הייתה הפעולה הזו, היא מרעילה את עצמה בתרופה שסיפק לה. גרסלו נכלא בגין רציחתה וכותב את וידויו לסיקסט, שבילה את הרומן בשלווה כשהוא בטוח שרעיונות אינם נושאים מטען מוסרי. בקראו זאת, הפילוסוף מבין שהגותו נכנסה לבית ההוא. אחיה של שארלוט, קצין פרשים מלוכני, הורג את גרסלו.
התזה חד-משמעית. המדע, טוען בורז'ה, אינו יכול לספק אתיקה; פסיכולוגיה המבטלת את האחריות מבטלת את הקרקע שעליה ניתן לנהל חיים אנושיים; והאינטלקטואל המעצב את מוחות הצעירים אחראי לגברים שהם הופכים להיות. ההקדמה פנתה ישירות לצרפתים בני שמונה-עשרה עד עשרים וחמש, ואמרה להם שההתפתחות המוסרית שלהם היא התפתחותה של צרפת עצמה, והפצירה בהם לסייע בשיקומה של מדינה נחלשת. המבקרים כינו אותו אירוע ספרותי וספר מהשורה הראשונה; גלדסטון שיבח אותו; ג'ון קאופר פואיס הציב אותו לימים בין מאה הספרים הטובים ביותר שלו.
המתנצר
הרומן סימן מפנה אצל מחברו, כמו גם בספרות הצרפתית. בורז'ה החל לנוע בחזרה לעבר הקתוליות שזנח בגיל חמש-עשרה, ועד 1901 השיבה הייתה מלאה. האגנוסטיות, כך החליט, היא מאכלת; בראיון אמריקאי ב-1893 טען כי הוראת הכנסייה מגנה על אנשים מפני אסונות מוסריים הנובעים מתשוקה וחושניות ללא רסן. הוא נבחר לאקדמיה הצרפתית (Académie française) ב-1894 וקודם לקצין בלגיון הכבוד ב-1895, עשור לאחר שקיבל אותו לראשונה.
הסיפורת המאוחרת היא דוקטרינרית בגלוי. Cosmopolis (1892), L'Étape (1902) ובעיקר Un Divorce (1904) — הגנה מתמשכת על איסור הגירושין של הכנסייה כעניין של חוק טבע — הם רומנים שנכתבו כדי להוכיח טענות. הוא המשיך לנסוע ולהתבונן: Sensations d'Italie (1891), Études et portraits (1888) מאנגליה ומאירלנד, ושני הכרכים של Outre-Mer (1895) המתעדים את מסעו ב-1893 ברחבי ארצות הברית. הוא שהה במשרדי לה פיגארו (Le Figaro) ב-16 במרץ 1914 כאשר הנרייט קיו (Henriette Caillaux) ירתה למוות בעורך גסטון קלמט, אחת השערוריות הגדולות של התקופה.
מדוע פול מכונה גאון
הטענה נשענת על אינטליגנציה אבחנתית ולא על כישרון לירי או עלילתי. המצאתו האמיתית של בורז'ה הייתה דרך לקרוא: ה-Essais de psychologie contemporaine התייחסו לסופרים כתסמינים של מחלה קולקטיבית, ובכך העניקו לצרפת אוצר מילים לדיבור על השקיעה של עצמה. לאחר מכן הוא העביר את השיטה הזו לסיפורת וסייע להסיט את הרומן הצרפתי באופן מכריע מהעולם החיצוני של הנטורליסטים לעולם הפנימי — הרומן הפסיכולוגי הוא במידה רבה יצירתו. וב-התלמיד הוא עשה משהו שמעטים הסופרים המצליחים בו: הוא ניסח שאלה פילוסופית חיה, האחריות המוסרית של המורה, בצורה חדה כל כך שהמוחות הטובים ביותר של המדינה נאלצו להשיב לו. הוויכוח בין פראנס לברונטייר התרחש כי הספר הפך אותו לבלתי נמנע, ו-22,000 עותקים בשישה שבועות אינם מקריות של פרסום. הוא היה מועמד חמש פעמים לפרס נובל לספרות.
טיעון הנגד חריף ומהותית הוא אסתטי. בורז'ה כתב רומני תזה, ורומן תזה הוא משפט מכור: גרסלו מושחת עוד לפני שהפילוסופיה מגיעה אליו, ושינוי הלב של סיקסט בסוף הוא דרישה של המחבר ולא התפתחות של הדמות. הספרים המאוחרים גרועים יותר בבחינה זו מאשר המוקדמים, ו-Un Divorce קרוב יותר למנשר מאשר לרומן. קהל קוראיו התפוגג בתוך דור למותו; הוא כיום שם בהיסטוריה הספרותית ולא סופר שאנשים קוראים. האמירה ההוגנת ביותר היא שבורז'ה היה גאון של שיטה ביקורתית ושל פרובוקציה אינטלקטואלית שהסיפורת שלו הייתה הכלי ולא ההישג — אדם שהרעיונות שלו על רומנים התבררו כעמידים יותר מהרומנים שלו.
מורשת
בורז'ה מת בפריז בחג המולד 1935, בגיל שמונים ושלוש, ונקבר בבית הקברות מונפרנאס. הפוליטיקה הקתולית השמרנית שלו יצאה מהאופנה מהר יותר מהפרוזה שלו, והשניים שקעו יחד. מה ששורד הוא צורת הוויכוח שהוא כפה: האם האינטלקטואל חב משהו לאנשים המאמינים לו. גם הלחנים של דביסי שורדים, מה שכנראה היה מעצבן אותו — אדם שבילה חמישים שנה בוויכוח על גורלה של צרפת, נזכר בזכות כמה שירים מוקדמים על ערב יפה.