דייוויד ליווינגסטון
דייוויד ליווינגסטון (19 במרץ 1813 – 1 במאי 1873) היה רופא סקוטי, קונגרגציונליסט, מיסיונר נוצרי חלוץ בחברה המיסיונרית של לונדון, וחוקר ארצות באפריקה. ליווינגסטון היה נשוי למרי מופאט ליווינגסטון, ממשפחת המיסיונרים המפורסמת מופאט מהמאה ה-18. ליווינגסטון זכה למעמד מיתי כמרטיר מיסיונרי פרוטסטנטי, סיפור השראה של "מעוני לעושר" ממעמד הפועלים, חוקר מדעי, רפורמטור אימפריאלי, לוחם נגד העבדות ותומך בהתפשטות מסחרית וקולוניאלית בריטית. כתוצאה מכך, הוא הפך לאחד הגיבורים הבריטים הפופולריים ביותר של התקופה הוויקטוריאנית בסוף המאה ה-19.
פרסומו של ליווינגסטון כחוקר ארצות והאובססיה שלו ללמוד את מקורות הנילוס התבססו על האמונה שאם יצליח לפתור את התעלומה העתיקה הזו, פרסומו יעניק לו את ההשפעה להביא לסיום סחר העבדים הערבי-סוואהילי במזרח אפריקה. "מקורות הנילוס", אמר לחבר, "בעלי ערך רק כאמצעי לפתוח את פי בעוצמה בקרב בני אדם. זוהי העוצמה שבעזרתה אני מקווה לתקן רוע עצום". חקירתו שלאחר מכן של קו פרשת המים של מרכז אפריקה הייתה שיאה של התקופה הקלאסית של הגילוי הגיאוגרפי האירופי והחדירה הקולוניאלית לאפריקה. במקביל, מסעותיו המיסיונריים, "היעלמותו" ומותו בסופו של דבר באפריקה – והאדרתו שלאחר מותו כגיבור לאומי בשנת 1874 – הובילו להקמתן של כמה יוזמות מיסיונריות נוצריות מרכזיות במרכז אפריקה, שהמשיכו בעידן ה"מרוץ לאפריקה" האירופי, שבו כמעט כל אפריקה נפלה תחת שלטון אירופי במשך עשורים.
חיים מוקדמים
ליווינגסטון נולד ב-19 במרץ 1813 בעיירת המפעל בלנטייר, סקוטלנד, בבניין מגורים לעובדי מפעל כותנה על גדות נהר הקלייד מתחת לגשר החוצה לבות'וול. הוא היה השני מבין שבעה ילדים שנולדו לניל ליווינגסטון ואשתו אגנס ליווינגסטון (לבית האנטר). דייוויד הועסק בגיל 10 במפעל הכותנה של הנרי מונטיף ושות'. הוא ואחיו ג'ון עבדו 14 שעות ביום כקושרים, קושרים חוטי כותנה קרועים במכונות הטווייה.
ניל ליווינגסטון היה מורה בבית ספר של יום ראשון ושומר מצוות שהפיץ עלונים נוצריים במסעותיו כסוכן תה מדלת לדלת. הוא קרא ספרים רבים על תיאולוגיה, מסעות ומפעלים מיסיונריים. זה השפיע על דייוויד הצעיר, שהפך לקורא נלהב, אך הוא גם אהב לסרוק את האזור הכפרי בחיפוש אחר דגימות של בעלי חיים, צמחים וגיאולוגיה במחצבות גיר מקומיות. ניל חשש שספרי מדע מערערים את הנצרות וניסה לאלץ את בנו לקרוא רק תיאולוגיה, אך העניין העמוק של דייוויד בטבע ובמדע הוביל אותו לחקור את הקשר בין דת למדע. בשנת 1832 קרא את "פילוסופיה של מצב עתידי", שנכתב על ידי תומאס דיק, ומצא את ההיגיון שהיה זקוק לו כדי ליישב בין אמונה למדע, ומלבד התנ"ך, ספר זה היה אולי ההשפעה הפילוסופית הגדולה ביותר עליו.
השפעות משמעותיות נוספות בחייו המוקדמים היו תומאס בורק, אוונגליסט מבלנטייר, ודייוויד הוג, המורה שלו בבית הספר של יום ראשון. בגיל 15 עזב את כנסיית סקוטלנד לכנסייה קונגרגציונלית מקומית, בהשפעת מטיפים כמו ראלף וורדלו, ששללו מגבלות פרדסטינציוניות על הישועה. בהשפעת תורות התעוררות בארצות הברית, ליווינגסטון קיבל לחלוטין את ההצעה של צ'ארלס פיני ש"רוח הקודש פתוחה לכל מי שמבקש אותה". עבור ליווינגסטון, זה היה שחרור מהפחד מנידוי נצחי. קריאתו של ליווינגסטון את "פנייה לכנסיות בריטניה ואמריקה" של המיסיונר קארל גוצלאף בשם סין אפשרה לו לשכנע את אביו שלימודי רפואה יכולים לקדם מטרות דתיות.
חוויותיו של ליווינגסטון במפעל הכותנה היו חשובות גם מגיל 10 עד 26, תחילה כקושר ולאחר מכן כטווה. עבודה מונוטונית זו הייתה הכרחית כדי לפרנס את משפחתו הענייה, אך היא לימדה אותו התמדה, סיבולת ואמפתיה טבעית לכל העמלים, כפי שבא לידי ביטוי בשורות שנהג לזמזם משיר השוויון של רוברט ברנס: "כשאדם לאדם, בעולם כולו/יהיו אחים למרות הכל".
חינוך
ליווינגסטון למד בבית הספר של הכפר בלנטייר, יחד עם מעט ילדי מפעלים אחרים שהיו בעלי הסיבולת לעשות זאת למרות יום העבודה בן 14 השעות שלהם (6 בבוקר עד 8 בערב). קיום משפחה עם מחויבות חזקה ומתמשכת ללימודים חיזק את השכלתו.
בגיל 21 הוא התרגש מחוברת שאביו קיבל מהכנסייה המציגה את קריאתו של גוצלאף למיסיונרים לסין, עם הרעיון החדש שמיסיונרים צריכים להיות מוכשרים כרופאים. אביו השתכנע, וכמו סטודנטים רבים אחרים בסקוטלנד, ליווינגסטון היה אמור לפרנס את עצמו, בהסכמת הנהלת המפעל, על ידי עבודה בעבודתו הישנה מחג הפסחא ועד אוקטובר, מחוץ לתקופת הלימודים. הוא הצטרף לאוניברסיטת אנדרסון, גלאזגו, בשנת 1836, ולמד רפואה וכימיה וכן השתתף בהרצאות תיאולוגיה של הפעיל נגד העבדות ריצ'רד וורדלו במכללת הכנסייה הקונגרגציונלית, שם ייתכן שלמד גם יוונית. כדי להתקבל לבית הספר לרפואה, הוא נזקק לידע מסוים בלטינית, ולכן קיבל שיעורים פרטיים מאדם קתולי מקומי, דניאל גלאגר (לימים כומר, מייסד סנט סימון, פרטיק). ליווינגסטון עבד קשה, קיבל בסיס טוב במדע וברפואה, ורכש חברים לכל החיים, כולל אנדרו ביוקנן וג'יימס יאנג.
החברה המיסיונרית של לונדון (LMS) הייתה באותה עת הארגון המרכזי במדינה לעבודה מיסיונרית, ובניגוד לאחרים, הייתה פתוחה לקונגרגציונליסטים. הוא הגיש מועמדות ל-LMS באוקטובר 1837 ובינואר נשלחו אליו שאלות עליהן ענה. הוא לא קיבל תשובה עד שהוזמן לשני ראיונות באוגוסט 1838. לאחר מכן התקבל כמועמד על תנאי וקיבל הכשרה ראשונית באונגר, אסקס, כמבוא ללימודים כדי להפוך לכומר בתוך האיגוד הקונגרגציונלי המשרת תחת ה-LMS, ולא לקורס הבסיסי יותר עבור מיסיונר אומן. באונגר, הוא ושישה סטודנטים נוספים קיבלו שיעורים ביוונית, לטינית, עברית ותיאולוגיה מהכומר ריצ'רד ססיל, שבינואר 1839 העריך שלמרות "כבדות בהתנהגות" ו"כפריות", ליווינגסטון ניחן ב"שכל ומרץ שקט", מזג טוב ואופי מהותי "כך שאיני אוהב את המחשבה שהוא יידחה". חודש לאחר מכן, הוא עדיין חשב שליווינגסטון "בקושי מוכן" להמשיך ללימודי תיאולוגיה במכללת צ'שונט, ו"ראוי אך רחוק מלהיות מבריק". ביוני 1839 קיבלו מנהלי ה-LMS את ליווינגסטון והסכימו לבקשתו להמשיך ללמוד עם ססיל באונגר עד סוף השנה, ולאחר מכן לקבל תמיכה מה-LMS ללימודי רפואה בלונדון.
כדי לרכוש הכשרה קלינית נחוצה, הוא המשיך את לימודי הרפואה שלו בבית הספר לרפואה של בית החולים צ'רינג קרוס, כאשר הקורסים שלו כיסו רפואה מעשית, מיילדות ובוטניקה. הוא הוסמך כליצנט של הפקולטה (כיום המכללה המלכותית) לרופאים ומנתחים של גלאזגו ב-16 בנובמבר 1840 (בשנת 1857 הוא מונה לעמית כבוד של הפקולטה). ב-20 בנובמבר 1840 הוסמך ליווינגסטון לכומר של הכנסייה, כמו גם מיסיונר אחר לדרום אפריקה, ויליאם רוס, בטקס בקפלת אלביון, פינסבורי. טקס ההסמכה נערך על ידי ססיל וג'. ג'. פרימן.
חזון לאפריקה
למרות שליווינגסטון נענה לקריאתו של גוצלאף למיסיונרים לסין, מלחמת האופיום הראשונה הממשמשת ובאה הפכה את מנהלי ה-LMS לזהירים לגבי שליחת מגויסים לשם. כשביקש להאריך את הכשרתו על תנאי באונגר, ססיל סיפר לו על רצונם שהוא יועסק באיי הודו המערבית "בהעדפה לדרום אפריקה". ב-2 ביולי 1839 כתב למנהלי ה-LMS שאיי הודו המערבית היו כבר משרתים היטב על ידי רופאים, והוא תמיד נמשך לחלקים אחרים של העולם ולא למשרה קבועה. בהסכמת ה-LMS, הוא המשיך לקבל שיעורי תיאולוגיה מססיל עד סוף השנה, ולאחר מכן חידש את לימודי הרפואה.
בתחילת הכשרתו הקלינית בינואר 1840, חזר לבית ההארחה המיסיונרי של גברת סוול באלדרסגייט, שם שהה בעבר כשהיה בלונדון. אחרים ששהו שם זכו לביקורים מדי פעם על ידי המיסיונר רוברט מופאט, שהיה אז באנגליה עם משפחתו כדי לפרסם את עבודת המיסיון שלו ב-LMS בקורומן שבדרום אפריקה. ליווינגסטון תקר אותו שוב ושוב לגבי אפריקה, וכפי שמופאט נזכר מאוחר יותר; "לאט לאט הוא שאל אותי אם אני חושב שהוא מתאים לאפריקה. אמרתי שאני מאמין שהוא יתאים, אם לא ילך לתחנה ישנה, אלא יתקדם לשטח לא מאוכלס, תוך ציון המישור העצום לצפון, שבו ראיתי לפעמים, בשמש הבוקר, את העשן של אלף כפרים, שבהם אף מיסיונר מעולם לא ביקר."
הוא התרגש מהחזון של מופאט להרחיב את העבודה המיסיונרית צפונה מבצ'ואנלנד, ומהנושא המדובר בלהט של נצרות ומסחר. המיסיונר של ה-LMS ג'ון פיליפ, לאחר דיון עם הפעיל נגד העבדות פאוול באקסטון, פרסם את "מחקרים בדרום אפריקה" בשנת 1828, והציע שהנצרות תמיד תביא "ציוויליזציה" כולל סחר חופשי ועבודה חופשית. טיעון זה חוזק עבור ליווינגסטון כאשר השתתף בפגישת אקסטר הול ב-1 ביוני 1840, שבה באקסטון טען בעוצמה שסחר העבדים האפריקאי יסתיים אם צ'יפים, במקום להיאלץ למכור עבדים, יוכלו להשיג סחורות אירופיות רצויות באמצעות "סחר לגיטימי", השפעתו מוגברת על ידי מיסיונים נוצריים המטיפים את הבשורה ומציגים חינוך בית ספרי.
### תחנות מיסיון
ליווינגסטון עזב את לונדון ב-17 בנובמבר 1840, נוסע על בריג מפרשים לכיוון כף התקווה הטובה, יחד עם שני מיסיונרים נוספים של ה-LMS: רוס, שהוסמך באותו טקס כמוהו, ואשתו של רוס. במהלך ההפלגה הארוכה הוא למד הולנדית ושפת טסוואנה, והקפטן נתן לו שיעורים נרחבים בניווט. בריו דה ז'ניירו, בניגוד לשניים האחרים, הוא יצא לחוף והתרשם מהקתדרלה והנוף, אך לא מהשיכרות של מלחים בריטים ואמריקאים, ולכן נתן להם עלונים בבר על הרציף. ב-15 במרץ 1841 הגיעה הספינה למפרץ סיימון, ובמשך חודש בזמן שנפרקה ונטענה, השלושה שהו בקייפטאון עם המיסיונר ג'ון פיליפ. כמנהל תושב של ה-LMS, פיליפ המשיך במדיניותם שכל האנשים שווים בפני אלוהים ובפני החוק, מה שהוביל לסכסוכים עם הבורים, ועם מתיישבים בריטים שכן פיליפ טען שהאנשים הקוסה אינם אשמים במלחמות הקוסה על הרחבת מושבת הכיף. פלגים מיסיונריים לא הסכימו על כך, ועל הדגש שלו על עבודה מיסיונרית בקרב אנשי הגריקווה של המושבה, בעוד שאחרים כמו מופאט רצו יותר התמקדות באזורים חדשים. היו גם מתחים בין מיסיונרים אומנים שהועסקו עבור מומחיות חילונית, לבין מיסיונרים מוסמכים.
הספינה לקחה את ליווינגסטון ואת משפחת רוס למפרץ אלגואה, מ-19 במאי עד 31 ביולי הם היו במסע הארוך בעגלת שוורים למיסיון קורומן. משפחת מופאט טרם חזרה מבריטניה, והוא שקע בחיי הטסוואנה. מספטמבר עד סוף דצמבר הוא צעד 750 מייל (1,210 ק"מ) עם המיסיונר האומן רוג'ר אדוארדס, שהיה בקורומן מאז 1830 ונאמר לו על ידי מופאט לחקור פוטנציאל לתחנה חדשה. הם ביקרו ודנו באזור שנקרא מאבוצה, בוצואנה, ליד זירסט, מחוז צפון-מערב, דרום אפריקה.
בשנת 1842 יצא ליווינגסטון לשני מסעות עם מלווים אפריקאים; העיקריים היו חברי המיסיון פול ומבאלווה, דיאקון. ביוני 1843 קיבל אדוארדס אישור מה-LMS להקים תחנת מיסיון עם אשתו במאבוצה. ליווינגסטון עבר לשם בהסכמה והצטרף אליהם לעבודה הפיזית של בניית מתקנים. הוא כתב למזכיר ה-LMS ארתור טידמן, ואמר שהוא ישמח לקרוא למאבוצה "מרכז תחום עמלי", אך ינסה להחזיק את עצמו "מוכן ללכת לכל מקום, בתנאי שזה יהיה קדימה".
משפחת מופאט, מלווה בשתי משפחות מיסיונריות חדשות, הגיעה לנהר ואל בינואר 1844. ליווינגסטון רכב לפגוש אותם שם, ואז ישב בעגלת השוורים של משפחת מופאט מדבר עם רוברט במשך שעות במהלך 17 או 18 הימים שלקח להגיע הביתה לקורומן. בפעם הראשונה, הוא פגש את בתם מרי, שנולדה וגדלה באפריקה.
אריות תקפו לעיתים קרובות את עדרי תושבי מאבוצה, וב-16 בפברואר, מבאלווה וליווינגסטון הצטרפו אליהם בהגנה על כבשים. ליווינגסטון קיבל ירייה ברורה לעבר אריה גדול, אך בזמן שהטעין מחדש הוא תקף, ריסק את זרועו השמאלית, ואילץ אותו לקרקע. חייו ניצלו על ידי מבאלווה שהסיח את דעתו בניסיון לירות באריה. גם הוא ננשך. אדם שניסה לדקור אותו הותקף רגע לפני שהאריה נפל מת.
עצמו השבורה של ליווינגסטון, למרות שחוברה בצורה לא מיומנת על ידי עצמו ואדוארדס, התחברה היטב. הוא הלך להחלמה לקורומן, שם טופל על ידי בתו של מופאט, מרי, והם התארסו. זרועו החלימה, מה שאפשר לו לירות ולהרים משקולות כבדות, אם כי היא נותרה מקור לסבל רב לשארית חייו, והוא לא היה מסוגל להרים את הזרוע גבוה יותר מכתפו. ליווינגסטון ומרי נישאו ב-9 בינואר 1845.
ליווינגסטון נאלץ לעזוב את המיסיון הראשון שלו במאבוצה בבוצואנה בשנת 1845 לאחר שנוצרו הבדלים בלתי ניתנים לגישור בינו לבין עמיתו המיסיונר, רוג'רס אדוארדס, ומכיוון שהבאקגטלה הוכיחו אדישות לבשורה. הוא נטש את צ'ונואנה, המיסיון הבא שלו, בשנת 1847 בגלל בצורת וקרבת הבורים ורצונו "להמשיך לאזורים שמעבר". במיסיון קולובנג המיר ליווינגסטון את הצ'יף סצ'לה בשנת 1849 לאחר שנתיים של שכנוע סבלני. רק כמה חודשים לאחר מכן סצ'לה חזר בו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →חקירת דרום ומרכז אפריקה
כדי לשפר את כישורי שפת הטסוואנה שלו ולמצוא מיקומים להקמת תחנות מיסיון, ליווינגסטון ערך מסעות הרחק צפונה מקולובנג עם ויליאם קוטון אוסוול. בשנת 1849 הם חצו את מדבר קלהארי והגיעו לאגם נגאמי. בשנת 1850 הוא הוכר על ידי החברה הגיאוגרפית המלכותית שהעניקה לו שעון כרונומטר על 'מסעו לאגם הגדול נגאמי'. הוא שמע על נהר שיכול להפוך פוטנציאלית ל"כביש מהיר" לחוף, ובאוגוסט 1851 הם הגיעו לזמבזי שקיווה שיהיה "מפתח לפנים הארץ". בשנת 1852, לאחר ששלח את משפחתו לבריטניה, נסע ליווינגסטון צפונה לכפר ליניאנטי על נהר הזמבזי, הממוקם בערך באמצע הדרך בין החוף המזרחי למערבי של היבשת, שם סקלטו, צ'יף הקולולו, העניק לליווינגסטון סמכות כנדונה להוביל חקירה משותפת של נתיבי סחר לחוף, עם 27 לוחמי קולולו ששימשו כמתורגמנים ומדריכים. הם הגיעו לעיר הפורטוגזית לואנדה שבאוקיינוס האטלנטי במאי 1854 לאחר קשיים עמוקים וכמעט מותו של ליווינגסטון מקדחת. ליווינגסטון הבין שהנתיב יהיה קשה מדי לסוחרים עתידיים, ולכן חזר על המסע חזרה לליניאנטי.
לאחר מכן, עם 114 אנשי קולולו, שהושאלו על ידי אותו צ'יף, הוא יצא מזרחה במורד הזמבזי. בקטע זה הוא הפך לאירופי הראשון שראה את מפל מוסי-אואה-טוניה ("העשן שרועם"), שאותו כינה מפלי ויקטוריה על שם המלכה ויקטוריה. הוא הגיע בהצלחה לקווילימאנה שבאוקיינוס ההודי, לאחר שמיפה את רוב מסלול נהר הזמבזי. על כך, ליווינגסטון התפרסם כאירופי הראשון שחצה את דרום-מרכז אפריקה בקו רוחב זה וזכה לשבחים על כך ש"פתח" את אפריקה, אך כבר הייתה קיימת רשת נתיבי סחר טרנס-אזוריים מבוססת היטב. סוחרים פורטוגזים חדרו למרכז היבשת משני הצדדים, בשנים 1853–1854 שני סוחרים ערבים חצו את היבשת מזנזיבר לבנגואלה, ובסביבות 1800 שני סוחרים ילידים חצו מאנגולה למוזמביק.
ליווינגסטון דגל בהקמת מיסיונים מסחריים ודתיים במרכז אפריקה, אך ביטול סחר העבדים האפריקאי, כפי שבוצע על ידי הפורטוגזים של טטה והסוואהילי הערבים של קילווה, הפך למטרתו העיקרית. המוטו שלו – החרוט כעת על פסלו במפלי ויקטוריה – היה "נצרות, מסחר וציוויליזציה", שילוב שקיווה שיהווה אלטרנטיבה לסחר העבדים, ויעניק כבוד לאפריקאים בעיני האירופים. הוא האמין שהמפתח להשגת מטרות אלו הוא הניווט בזמבזי ככביש מסחרי נוצרי לתוך פנים הארץ.
### סופר ופעיל
הוא חזר לבריטניה בדצמבר 1856. החברה הגיאוגרפית המלכותית העניקה לו את מדליית הפטרון שלה בשנת 1855 על מסעותיו באפריקה. בעידוד החברה המיסיונרית של לונדון, הוא כתב את יומנו אך באופן לא שגרתי פרסם את "מסעות מיסיונריים" בשנת 1857 על ידי ג'ון מאריי, מה שהפך אותו לספר מסעות רב-מכר. הספר כולל את המדע בשטח שלו ותיאורים אוהדים של אנשים אפריקאים. הוא מציע שמיסיונים ו"מסחר לגיטימי" בנהר לתוך מרכז אפריקה יסיימו את סחר העבדים. תיאורו של אנגולה הפורטוגזית, לעומת זאת, מצוין ככזה המכיל מעט עניין, מלבד "כמה טעויות יוצאות דופן, שבאות מאחד שצוטט לעיתים קרובות כסמכות גבוהה, הן מפתיעות מאוד"; אלה כוללות רישום של קיסאמה וליבולו כאומות "עזות ועצמאיות" כאשר שניהם היו רק שמות המחוזות של בנגואלה; ההתייחסות ל"סוג של בונים חופשיים שנקראים אמפאקאסיירוס" שהיו ציידי תאו שהועסקו על ידי הפורטוגזים, וטענה לקיומם של "ג'ינגאס" בלב אנגולה כאומה עצמאית, שזהו שמה של המלכה נזינגה.
ליווינגסטון עודד מהתגובה בבריטניה לתגליותיו ומהתמיכה במשלחות עתידיות. הוא הציע לערוך חקירות נוספות, בעיקר כדי למצוא נתיבים למסחר מסחרי שלדעתו יחליפו את נתיבי סחר העבדים, יותר מאשר לעבודה מיסיונרית בלבד. ה-LMS כשנודע לה על תוכניותיו שלחה מכתב שליווינגסטון קיבל בקווילימאנה, המברך אותו על מסעו אך אמר שהמנהלים "מוגבלים בכוחם לסייע לתוכניות הקשורות רק מרחוק להפצת הבשורה". דחייה בוטה זו לתחנות מיסיון חדשות מצפון לזמבזי ומטרתו הרחבה יותר לפתוח את פנים הארץ למסחר דרך הזמבזי, לא הספיקה כדי לגרום לו להתפטר מה-LMS מיד. כשרודריק מרצ'יסון, נשיא החברה הגיאוגרפית המלכותית, יצר קשר בינו לבין שר החוץ, ליווינגסטון לא אמר דבר למנהלי ה-LMS, גם כאשר מנהיגותו במשלחת ממשלתית לזמבזי נראתה כסבירה יותר ויותר למימון על ידי האוצר. "אני עדיין לא ממש עם הממשלה," אמר לחבר, "אבל כמעט לגמרי מחוץ לחברה (LMS)." ליווינגסטון התפטר מה-LMS בשנת 1857, ובמאי מונה לקונסול של הוד מלכותה עם שליחות נודדת, המשתרעת דרך מוזמביק לאזורים שממערב לה. בפברואר 1858 נקבע תחום סמכותו כ"חוף המזרחי של אפריקה והמחוזות העצמאיים בפנים הארץ".
בזמן שניהל משא ומתן עם הממשלה על תפקידו החדש כקונסול, ה-LMS חשבה שהוא יחזור לאפריקה עם המיסיון שלהם לקולולו בבארוצילנד, שליווינגסטון קידם. מיסיון זה סבל ממקרי מוות ממלריה של מיסיונר, אשתו, אשתו של מיסיונר שני, ושלושה ילדים. ליווינגסטון סבל מעל 30 התקפים במהלך מסעו הקודם אך המעיט בסבלו והגזים באיכות האדמה שימצאו, והמיסיונרים יצאו לאזור הביצתי עם אספקה לא מספקת לחלוטין של כינין. הביוגרף טים ג'יל רואה בפרק זה כישלון מרכזי עבור ליווינגסטון ומעיד על דפוס של הצבת מטרותיו והקריירה שלו מעל חייהם של הסובבים אותו.
ליווינגסטון היה סלבריטאי, מבוקש מאוד כנואם ציבורי, ונבחר לחברה המלכותית. הוא זכה לגיבוי ציבורי לתוכניותיו וגייס כספים למשלחתו הבאה באמצעות מנוי ציבורי, וכן 5,000 ליש"ט מהממשלה כדי לחקור את הפוטנציאל למסחר בריטי דרך הזמבזי.
### משלחת הזמבזי
בדצמבר 1857 הציע משרד החוץ משלחת ענקית. ליווינגסטון חזה מסע סולו נוסף עם עוזרים אפריקאים, ובינואר 1858 הסכים להוביל משלחת זמבזי שנייה עם שישה קצינים מומחים, שגויסו בחיפזון בבריטניה. ספינת הנהר מברזל טרומי "מה רוברט" נבנתה במהירות בחלקים ניידים והועמסה על ספינת משרד המושבות "פרל", שלקחה אותם בדרכה לציילון. הם עזבו ב-10 במרץ, בפריטאון אספו 12 יורדי ים קרו כדי לאייש את ספינת הנהר, והגיעו לזמבזי ב-14 במאי. התוכנית הייתה ששתי הספינות ייקחו אותם במעלה הנהר כדי להקים בסיסים, אך התברר שהוא בלתי עביר לחלוטין לסירות מעבר למפלי קהורה באסה, סדרה של אשדות ומפלים שליווינגסטון לא הצליח לחקור במסעותיו המוקדמים. "פרל" פרקה את האספקה שלהם על אי כ-40 מייל (64 ק"מ) במעלה הזרם. משם, "מה רוברט" נאלצה לבצע מסעות איטיים חוזרים ונשנים, נגררת מעבר לשרטונות. גדות הנהר היו אזור מלחמה, עם חיילים פורטוגזים ועבדיהם שנלחמו בציידי העבדים צ'יקונדה של מטאקניה (מריאנו), אך שני הצדדים קיבלו את המשלחת כחברים.
המומחים, תקועים בשופנגה, לא יכלו להתקדם כמתוכנן, והיו חילוקי דעות. האמן תומאס ביינס פוטר מהמשלחת. אחרים במשלחת הפכו לראשונים שהגיעו לאגם ניאסה, והם חקרו אותו בסירה בעלת ארבעה משוטים. בשנת 1861 סיפק משרד המושבות ספינת סקר חדשה מעץ, "פיוניר", שלקחה את המיסיון של האוניברסיטאות למרכז אפריקה בראשות הבישוף צ'ארלס מקנזי במעלה נהר השייר כדי להקים מיסיון.
ליווינגסטון גייס כספים לספינת נהר חלופית, "ליידי ניאסה", שתוכננה במיוחד להפליג באגם ניאסה. היא נשלחה בחלקים, בניגוד לבקשתו, עם קבוצת מיסיון שכללה את מרי ליווינגסטון, והגיעה ב-1862. ה"פיוניר" התעכבה בהגעה לחוף כדי לפגוש אותם, והיו עיכובים נוספים לאחר שהתגלה שמקנזי מת ממלריה. מרי ליווינגסטון נפטרה ב-27 באפריל 1862 ממלריה.
ליווינגסטון לקח את "פיוניר" במעלה החוף וחקרה את נהר רובומה, והרופא ג'ון קירק כתב "אני לא יכול להגיע למסקנה אחרת מלבד שד"ר ליווינגסטון איבד את שפיותו והוא מנהיג לא בטוח ביותר". כש"פיוניר" חזרה לשופנגה בדצמבר 1862, הם שילמו (בבד) ל"אנשי מזארו" שלהם שעזבו ושכרו מחליפים. ב-10 בינואר 1863 הם יצאו לדרך, גוררים את "ליידי ניאסה", ועלו במעלה נהר השייר על פני סצנות של הרס כאשר ציד העבדים צ'יקונדה של מריאנו גרם לרעב, והם נאלצו לעיתים קרובות לנקות את גלגלי המשוטים מגופות שנותרו צפות במורד הזרם. הם הגיעו לצ'יביסה ולאשדות מרצ'יסון באפריל, ואז החלו לפרק את "ליידי ניאסה" ולבנות כביש כדי להעביר את חלקיה מעבר לאשדות, בעוד החקירות נמשכו.
הוא הביא את הספינות במורד הנהר בשנת 1864 לאחר שהממשלה הורתה על החזרת המשלחת. משלחת הזמבזי הוקעה ככישלון בעיתונים רבים של התקופה, וליווינגסטון חווה קושי רב בגיוס כספים להמשך חקירת אפריקה. ג'ון קירק, צ'ארלס מלר וריצ'רד תורנטון (מדענים שמונו לעבוד תחת ליווינגסטון) תרמו אוספים גדולים של חומר בוטני, אקולוגי, גיאולוגי ואתנוגרפי למוסדות מדעיים בממלכה המאוחדת.
### חקירת הנילוס
בינואר 1866 חזר ליווינגסטון לאפריקה, הפעם לזנזיבר, ומשם יצא לחפש את מקור הנילוס. ריצ'רד פרנסיס ברטון, ג'ון האנינג ספיק וסמואל בייקר זיהו את אגם אלברט או אגם ויקטוריה כמקור (מה שהיה נכון חלקית, שכן הנילוס "מבעבע מהאדמה גבוה בהרי בורונדי באמצע הדרך בין אגם טנגנייקה לאגם ויקטוריה"), אך עדיין היה ויכוח בנושא. ליווינגסטון האמין שהמקור נמצא רחוק יותר דרומה והקים צוות למצוא אותו המורכב מעבדים משוחררים, תושבי קומורו, שנים-עשר סיפויים, ושני משרתים ממשלחתו הקודמת, צ'ומה וסוסי.
ליווינגסטון יצא משפך נהר רובומה, אך עוזריו החלו בהדרגה לערוק. תושבי קומורו חזרו לזנזיבר ו(במרמה) הודיעו לרשויות שליווינגסטון מת. הוא הגיע לאגם מלאווי ב-6 באוגוסט, עד אז רוב האספקה שלו נגנבה, כולל כל התרופות שלו. ליווינגסטון נסע אז דרך ביצות לכיוון אגם טנגנייקה, כשבריאותו מידרדרת. הוא שלח הודעה לזנזיבר בבקשה לשלוח אספקה לאוג'יג'י ואז פנה מערבה, מאולץ על ידי בריאות לקויה לנסוע עם סוחרי עבדים. הוא הגיע לאגם מוורו ב-8 בנובמבר 1867 והמשיך הלאה, נוסע דרומה כדי להפוך לאירופי הראשון שראה את אגם בנגוולו. עם מציאת נהר לואלאבה, ליווינגסטון הניח שזה יכול היה להיות החלק הגבוה של הנילוס; אך הוא הבין שלמעשה הוא זורם לקונגו באגם קונגו העליון.
שנת 1869 החלה בכך שליווינגסטון מצא את עצמו חולה מאוד בזמן שהיה בג'ונגל. הוא ניצל על ידי סוחרים ערבים שנתנו לו תרופות ונשאו אותו למאחז ערבי.
ב-15 ביולי 1871, ליווינגסטון רשם ביומן השטח שלו את רשמיו המיידיים כשחזה בכ-400 אפריקאים נטבחים על ידי סוחרי עבדים ערבים בשוק ניאנגווה על גדות נהר לואלאבה, בזמן שצפה ליד הסוחר הערבי המוביל דוגומבה שהעניק לו סיוע. הסיבה מאחורי התקפה זו מוצהרת כנקמה על פעולותיו של מנילה, ראש העבדים שביצע ביזה בכפרים של אנשי מוהומבו בהסתה של צ'יף הוואגניה קימבורו. הערבים תקפו את הקונים ואת אנשי קימבורו. חוקרים מאוניברסיטת אינדיאנה של פנסילבניה שסרקו את יומנו של ליווינגסטון מציעים שבהכנסת הערותיו המקוטעות על הטבח לנרטיב של יומנו, הוא השמיט את חששותיו לגבי חלק מחסידיו, עבדים בבעלות סוחרי בניאן שנשכרו על ידי ג'ון קירק, קונסול בפועל בזנזיבר, ונשלחו להביא את ליווינגסטון למקום מבטחים. עבדים אלו שוחררו והתווספו לקבוצתו אך הפגינו התנהגות אלימה כלפי אנשים מקומיים בניגוד להוראותיו, והוא חשש שהם היו מעורבים בתחילת הטבח.
יומנו מציין "אנשיו של דוגומבה רוצחים את קימבורו ואחרים עבור עבדים" ומרמז שהעבד מנילה מילא תפקיד מוביל, אך במבט לאחור על האירועים, הוא אומר שאנשיו של דוגומבה נשאו באחריות, והתחילו זאת כדי להוות דוגמה למנילה. ביומן הוא מתאר את שליחת אנשיו עם הגנה של דגל כדי לסייע לאחיו של מנילה. בגרסת היומן שלו זה היה כדי לסייע לכפריים. הגרסה שנערכה על ידי וולר ב"יומנים אחרונים", שפורסמה ב-1874, משמיטה את ההקשר של הערותיו המוקדמות של ליווינגסטון על קירק והתנהגות רעה של אנשי הבניאן השכורים, ומשמיטה את ההתנגדות האלימה המוקדמת של הכפריים לסוחרי עבדים ערבים, כך שהיא מתארת את הכפריים כקורבנות פסיביים. הסעיף על הטבח כולל רק תיקונים דקדוקיים קלים. מחקר נוסף על הערות היומן נמשך.
הטבח זעזע את ליווינגסטון, והותיר אותו מרוסק מכדי להמשיך במשימתו למצוא את מקור הנילוס. לאחר סיום העונה הרטובה, הוא נסע 240 מייל (390 ק"מ) מניאנגווה חזרה לאוג'יג'י, התיישבות ערבית על החוף המזרחי של אגם טנגנייקה – חולה באלימות רוב הדרך – והגיע ב-23 באוקטובר 1871.
### תגליות גיאוגרפיות
ליווינגסטון טעה לגבי הנילוס, אך הוא זיהה מאפיינים גיאוגרפיים רבים עבור המדע המערבי, כגון אגם נגאמי, אגם מלאווי ואגם בנגוולו, כמו גם את מפלי ויקטוריה. הוא מילא פרטים על אגם טנגנייקה, אגם מוורו ומסלול נהרות רבים, במיוחד הזמבזי העליון, ותצפיותיו אפשרו למפות אזורים גדולים שקודם לכן היו ריקים. למרות זאת, הנקודה הצפונית ביותר אליה הגיע הייתה הקצה הצפוני של אגם טנגנייקה – עדיין מדרום לקו המשווה – והוא לא חדר ליער הגשם של נהר הקונגו רחוק יותר במורד הזרם מאשר נטאנגווה ליד מיסיסי.
ליווינגסטון זכה במדליית הזהב של החברה הגיאוגרפית המלכותית של לונדון ומונה לעמית של החברה, איתה היה לו קשר חזק לשארית חייו.
הנרי מורטון סטנלי
ליווינגסטון איבד לחלוטין קשר עם העולם החיצון במשך שש שנים והיה חולה ברוב ארבע השנים האחרונות לחייו. רק אחד מ-44 מכתביו הגיע לזנזיבר. מכתב ששרד להוראס וולר הועמד לרשות הציבור בשנת 2010 על ידי בעליו פיטר בירד. נכתב בו: "אני הרוס נורא אבל זה רק לעיניך בלבד... ספק אם אחיה לראות אותך שוב..."
הנרי מורטון סטנלי נשלח למצוא אותו על ידי עיתון הניו יורק הרלד בשנת 1869. הוא מצא את ליווינגסטון באוג'יג'י ב-10 בנובמבר 1871, ככל הנראה מברך אותו במילים "ד"ר ליווינגסטון, אני מניח?" ליווינגסטון השיב, "כן", ואז, "אני מרגיש אסיר תודה שאני כאן כדי לקבל את פניך." מילים אלו עשויות היו להיות המצאה, שכן סטנלי תלש מאוחר יותר את דפי המפגש הזה מיומנו. הדיווח של ליווינגסטון על מפגש זה אינו מזכיר מילים אלו. עם זאת, הביטוי מופיע במאמר מערכת של הניו יורק הרלד מתאריך 10 באוגוסט 1872, והאנציקלופדיה בריטניקה ומילון אוקספורד לביוגרפיה לאומית מצטטים אותו מבלי להטיל ספק באמיתותו. הציטוט משך תשומת לב בגלל ההומור הנתפס שבו, ליווינגסטון הוא האדם הלבן היחיד האחר במרחק מאות קילומטרים, יחד עם ניסיונו המגושם של סטנלי להיראות מכובד בבוש של אפריקה על ידי ביצוע ברכה רשמית שאפשר לצפות לשמוע בתוך מועדון לונדוני מהמעמד הגבוה. עם זאת, קוראי ההרלד ראו מיד דרך היומרות של סטנלי. על פי הביוגרף שלו טים ג'יל, סטנלי נאבק כל חייו עם חולשה נתפסת של היותו מרקע צנוע, וייצר אירועים כדי לפצות על חוסר כביכול זה. ספרו של סטנלי מציע שברכה זו הייתה מונעת באמת ממבוכה, כי הוא לא העז לחבק את ליווינגסטון.
למרות דחיפותיו של סטנלי, ליווינגסטון היה נחוש לא לעזוב את אפריקה עד שמשימתו תושלם. מחלתו גרמה לו להיות מבולבל, והיו לו קשיי שיפוט בסוף חייו. הוא חקר את הלואלאבה, וכשלא הצליח למצוא קשרים לנילוס, חזר לאגם בנגוולו ולביצותיו כדי לחקור נהרות אפשריים הזורמים צפונה.
נצרות וסצ'לה
ליווינגסטון ידוע כ"מיסיונר הגדול ביותר של אפריקה", אך הוא מתועד כמי שהמיר אפריקאי אחד בלבד: סצ'לה, שהיה הצ'יף של אנשי הקוונה מבוצואנה (קוונה הם אחד השבטים העיקריים של סותו-טסוואנה, הנמצאים בדרום אפריקה, לסוטו ובוצואנה בכל שלוש קבוצות השפה של סותו-טסוואנה). סצ'לה נולד ב-1812. אביו מת כשסצ'לה היה בן 10, ושניים מדודיו חילקו את השבט, מה שאילץ את סצ'לה לעזוב את ביתו למשך תשע שנים. כשסצ'לה חזר, הוא השתלט על אחד השבטים של דודו; בנקודה זו, הוא פגש את ליווינגסטון. ליווינגסטון התעניין מיד בסצ'לה, ובמיוחד ביכולתו לקרוא. כלומד מהיר, סצ'לה למד את האלפבית ביומיים ועד מהרה קרא לאנגלית שפה שנייה. לאחר שלימד את נשותיו את המיומנות, הוא כתב את התנ"ך בשפת אמו.
ליווינגסטון היה ידוע בחלק גדול מאפריקה בכך שהתייחס לילידים בכבוד, והשבטים שביקר בהם החזירו לו כבוד באמונה ובנאמנות. הוא מעולם לא הצליח להמיר לצמיתות את אנשי השבט לנצרות, עם זאת. בין היתר, סצ'לה, שהיה אז מנהיג השבט האפריקאי, לא אהב את הדרך שבה ליווינגסטון לא יכול היה לדרוש גשם מאלוהיו כמו עושי הגשם שלו, שאמרו שהם יכולים. לאחר היסוס ארוך מצד ליווינגסטון, הוא הטביל את סצ'לה והכנסייה אימצה אותו לחלוטין. סצ'לה היה חלק מהכנסייה, אך הוא המשיך לפעול על פי התרבות האפריקאית שלו, שהייתה מנוגדת לתורתו של ליווינגסטון.
סצ'לה לא היה שונה מכל אדם אחר בשבטו באמונה בפוליגמיה. היו לו חמש נשים, כולל ממאקארי (בסטסוואנה "אמא של קארי"), מוקגוקונג ומאסבלה. כשליווינגסטון כפה עליו להיפטר מארבע מהן, זה הרעיד את יסודות שבט הקוונה. לאחר שהתגרש סוף סוף מהנשים, ליווינגסטון הטביל את כולן והכל נראה כשורה. עם זאת, שנה לאחר מכן אחת מגרושותיו נכנסה להריון, וסצ'לה היה האב. סצ'לה ביקש מליווינגסטון לא לוותר עליו כי אמונתו עדיין חזקה, אך ליווינגסטון עזב את המדינה ונסע צפונה כדי להמשיך בניסיונות הניצור העקרים שלו.
לאחר שליווינגסטון עזב את שבט הקוונה, סצ'לה נשאר נאמן לנצרות והוביל מיסיונרים לשבטים מסביב וכן המיר כמעט את כל אנשי הקוונה שלו. לפי הערכתו של ניל פרסונס מאוניברסיטת בוצואנה, סצ'לה "עשה יותר להפצת הנצרות בדרום אפריקה של המאה ה-19 מאשר כמעט כל מיסיונר אירופי בודד". למרות שסצ'לה היה נוצרי מוצהר, מיסיונרים אירופיים רבים לא הסכימו. מנהיג שבט הקוונה שמר על עשיית גשם כחלק מחייו וכן על פוליגמיה.
מוות
ליווינגסטון מת ב-1 במאי 1873 בגיל 60 בכפרו של הצ'יף צ'יטמבו בצ'יפונדו, דרום-מזרחית לאגם בנגוולו, בזמביה של ימינו, ממלריה ודימום פנימי עקב דיזנטריה. בהובלת מלוויו הנאמנים צ'ומה וסוסי, המשלחת שלו ארגנה טקסי הלוויה. הם הוציאו את ליבו וקברו אותו תחת עץ ליד המקום שבו מת, שזוהה באופן שונה כעץ מבוּלה או עץ באובב אך סביר יותר להיות עץ מפוּנדו, שכן באובבים נמצאים בגבהים נמוכים יותר ובאזורים צחיחים יותר. אתר זה, הידוע כעת כאנדרטת ליווינגסטון, מציין את תאריך מותו כ-4 במאי, התאריך שדווח (וחרוט בגזע העץ) על ידי צ'ומה וסוסי; אך רוב המקורות מחשיבים את 1 במאי – תאריך הרישום האחרון ביומנו של ליווינגסטון – כנכון.
המשלחת בהובלת צ'ומה וסוסי נשאה אז את שאר שרידיו, יחד עם יומנו האחרון וחפציו, במסע שלקח 63 ימים לעיר החוף בגאמויו, מרחק העולה על 1,000 מייל (1,600 ק"מ). השיירה נתקלה במשלחת של חוקר הארצות האנגלי ורני לובט קמרון, שהמשיך בצעדתו והגיע לאוג'יג'י בפברואר 1874, שם מצא ושלח לאנגליה את מסמכיו של ליווינגסטון. שבעים ותשעה חסידים השלימו את המסע, הגברים קיבלו את שכרם המגיע, ושרידיו של ליווינגסטון הוחזרו בספינה לבריטניה לקבורה. בלונדון, גופתו נחה ב-No.1 Savile Row, אז מטה החברה הגיאוגרפית המלכותית, לפני קבורה במנזר וסטמינסטר.
דעות על עבדות
> ואם חשיפותיי בנוגע לעבדות האוג'יג'ית הנוראה יובילו לדיכוי סחר העבדים בחוף המזרחי, אראה בכך עניין גדול בהרבה מאשר גילוי כל מקורות הנילוס יחד.
— ליווינגסטון במכתב לעורך הניו יורק הרלד
בזמן שדיבר על סחר העבדים במזרח אפריקה ביומניו:
> להגזים ברוע שלו זו פשוט בלתי אפשרי.
ליווינגסטון כותב על קבוצת עבדים שנאלצו לצעוד על ידי סוחרי עבדים ערבים באזור האגמים הגדולים באפריקה כשנסע שם בשנת 1866:
> עברנו על פני אישה עבד שנורתה או נדקרה בגופה ושכבה על השביל: קבוצת גברים עמדה כמאה יארד משם בצד אחד, ואחרת של הנשים בצד השני, צופות; הם אמרו שערבי שעבר מוקדם באותו בוקר עשה זאת בכעס על אובדן המחיר שנתן עבורה, כי היא לא הייתה מסוגלת ללכת יותר. 27 ביוני 1866 – היום הגענו לאדם שמת מרעב, שכן הוא היה רזה מאוד. אחד מאנשינו תעה ומצא עבדים רבים עם מקלות עבדים עליהם, נטושים על ידי אדוניהם מחוסר מזון; הם היו חלשים מכדי להיות מסוגלים לדבר או לומר מאיפה באו; חלקם היו צעירים מאוד.
— ליווינגסטון 1874, עמ' 62
הוא גם מתאר:
> המחלה המוזרה ביותר שראיתי במדינה זו נראית באמת כשברון לב, והיא תוקפת אנשים חופשיים שנלכדו והפכו לעבדים... עשרים ואחד שוחררו מכבלים, שכן כעת בטוחים; עם זאת כולם ברחו מיד; אך שמונה עם רבים אחרים שעדיין בכבלים, מתו בשלושה ימים לאחר החצייה. הם תיארו את הכאב היחיד שלהם בלב, והניחו את היד בצורה נכונה על המקום, למרות שרבים חושבים שהאיבר עומד גבוה בעצם החזה.
— ליווינגסטון 1874, עמ' 352
לעתים קרובות מצוטטת הערכתו של ליווינגסטון לגבי מספר העבדים שהגיעו לשוק לעומת אלו שמתו בגלל סחר העבדים:
> בריחה, רעב ומוות נובעים מכך; ועלינו לרשום שוב את שכנוענו שהתמותה לאחר מלחמות עבדים אלו, בנוסף לאבדות בדרך לחוף ובמהלך המעבר האמצעי, הופכת את זה לוודאי שלא יותר מאחד מתוך חמישה מגיע אי פעם ל"אדונים האדיבים" בקובה ובמקומות אחרים, שעל פי פרשנות בעלי העבדים לכתבי הקודש, ההשגחה ייעדה עבורם.
— ליווינגסטון, 1865
נתוניו של ליווינגסטון על עבדים ספגו ביקורת ככאלה שהוגזמו מאוד. מכתביו, ספריו ויומניו אכן עוררו תמיכה ציבורית בביטול העבדות; עם זאת, הוא הפך תלוי לסיוע באותם סוחרי עבדים שאותם רצה להוציא מהעסק. הוא היה מנהיג גרוע של עמיתיו, והוא סיים את משלחתו האחרונה כחוקר אינדיבידואליסט עם משרתים וסבלים אך ללא תמיכה מומחית סביבו. במקביל, הוא לא השתמש בשיטות האכזריות של חוקרים עצמאיים כמו סטנלי כדי לשמור על פמליית הסבלים שלו בשורה ועל האספקה שלו מאובטחת. מסיבות אלו, הוא קיבל עזרה ואירוח משנת 1867 ואילך ממוחמד בוגאריב ומוחמד בן סאלח (הידוע גם כ"מפאמארי"), סוחרים שהחזיקו וסחרו בעבדים, כפי שהוא מספר ביומניו. הם, בתורם, נהנו מהשפעתו של ליווינגסטון על אנשים מקומיים, מה שהקל על שחרורו של מפאמארי משעבוד למוואטה קזמבה. ליווינגסטון זעם לגלות שחלק מהסבלים המחליפים שנשלחו לבקשתו מאוג'יג'י היו עבדים.
משפחה
בעוד שלליווינגסטון הייתה השפעה רבה על התפשטות האימפריה הבריטית, הוא עשה זאת במחיר עצום למשפחתו. בהיעדרויותיו, ילדיו גדלו כשהם מתגעגעים לאביהם, ואשתו מרי (בתם של מרי ורוברט מופאט), לה נישא ב-1845, סבלה מבריאות לקויה מאוד, ומתה ממלריה ב-27 באפריל 1862.
היו לו שישה ילדים:
רוברט מת בזמן ששירת בצבא האיחוד במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית; הוא אימץ את השם רופרט וינסנט והיה המחליף של הוראס הית', ותפס את מקומו בפלוגה H של המתנדבים ה-3 של ניו המפשייר. רוברט נלכד בסופו של דבר על ידי צבא מדינות הקונפדרציה ומת במחנה הכלא סולסברי במחוז רואן, צפון קרוליינה, שמאז כונה "אנדרסונוויל של צפון קרוליינה".
- אגנס (נולדה ב-1847 או 1857, נפטרה ב-1912; נישאה לא. ל. ברוס, מנהל מבשלת בירה סקוטי עשיר.)
- תומאס, מת במצרים ב-1876 בגיל 27 מבילהרציה, מחלה שנדבק בה כילד שחי באפריקה.
- ויליאם אוסוול (זכה לכינוי זוגה בגלל הנהר שלאורכו נולד, ב-1851; מת ב-1892 בטרינידד שם עסק ברפואה.)
רק אגנס, ויליאם אוסוול ואנה מרי נישאו והביאו ילדים לעולם. חרטתו היחידה בחייו המאוחרים הייתה שלא בילה מספיק זמן עם ילדיו.