ויליאם הארווי
ויליאם הארווי (1 באפריל 1578 – 3 ביוני 1657) היה רופא אנגלי שתרם תרומות משפיעות לאנטומיה ולפיזיולוגיה. הוא היה הרופא הידוע הראשון שתיאר במלואו ובפירוט את מחזור הדם הריאתי והמערכתי, כמו גם את התהליך הספציפי של דם הנשאב למוח ולשאר הגוף על ידי הלב (אם כי כותבים מוקדמים יותר, כגון ריאלדו קולומבו, מיכאל סרווטוס וז'אק דובואה, סיפקו מבשרים לחלק מהתיאוריות שלו).
משפחה
אביו של ויליאם, תומאס הארווי, היה שופט בפולקסטון שם כיהן כראש עיר בשנת 1600. רשומות ותיאורים אישיים מתארים אותו כאדם רגוע, חרוץ ואינטליגנטי בסך הכל, שבניו "...כיבדו, התייעצו וסמכו עליו באופן מרומז..." (הם) הפכו את אביהם לגזבר הונם כאשר רכשו אחוזות גדולות... (הוא) שמר, העסיק ושיפר את רווחיהם לטובתם הגדולה." דיוקנו של תומאס הארווי עדיין ניתן לראות בלוח המרכזי של קיר בחדר האוכל ב-Rolls Park, צ'יגוול, באסקס. ויליאם היה הבכור מבין תשעה ילדים, שבעה בנים ושתי בנות, של תומאס ואשתו ג'ואן האלק.
קשרים משפחתיים בולטים כוללים את הנייג' פינץ', הרוזן הראשון מנוטינגהאם, שנשא לאישה את אחייניתו של ויליאם, אליזבת הארווי, ואת הדיפלומט סר דניאל הארווי. אחיינו הגדול היה גיבור הצי אליאב הארווי, קפטן של אה"מ טמרייר.
ביוגרפיה
### חיים מוקדמים ואוניברסיטת פדובה
השכלתו הראשונית של הארווי נערכה בפולקסטון, שם למד לטינית. לאחר מכן נכנס לבית הספר המלכותי (קנטרברי). הארווי נשאר בבית הספר המלכותי במשך חמש שנים, ולאחר מכן נרשם לקולג' גונוויל וקאיוס, קיימברידג' ב-1593.
הארווי סיים תואר ראשון באמנויות מקאיוס ב-1597. לאחר מכן נסע דרך צרפת וגרמניה לאיטליה, שם נכנס לאוניברסיטת פדובה, ב-1599.
במהלך שנות לימודיו שם, פיתח מערכת יחסים עם פבריציוס וקרא את "De Venarum Ostiolis" של פבריציוס.
הארווי סיים דוקטור לרפואה בגיל 24 מאוניברסיטת פדובה ב-25 באפריל 1602. הארווי
> התנהג בצורה נפלאה כל כך בבחינה והפגין מיומנות, זיכרון ולמידה כאלה שהוא עלה בהרבה אפילו על התקוות הגדולות שבוחניו תלו בו.
### הקולג' לרופאים, נישואין ובית החולים סנט ברתולומיאו
לאחר סיום לימודיו בפדובה, חזר הארווי מיד לאנגליה, שם קיבל תואר דוקטור לרפואה מאוניברסיטת קיימברידג' באותה שנה, והפך לעמית בקולג' גונוויל וקאיוס, קיימברידג'. בעקבות זאת, הארווי התבסס בלונדון, והצטרף לקולג' המלכותי לרופאים ב-5 באוקטובר 1604.
כמה שבועות לאחר קבלתו, נשא הארווי לאישה את אליזבת בראון, "בתו של ד"ר לנסלוט בראון לפיזיקה" (רופא). לא היו להם ילדים.
הארווי נבחר לעמית בקולג' המלכותי לרופאים ב-5 ביוני 1607, מה שזיכה אותו באותיות הפוסט-נומינליות FRCP. לאחר מכן קיבל משרה בבית החולים סנט ברתולומיאו שבה היה אמור להחזיק כמעט כל שארית חייו. כשהחליף את ד"ר וילקינסון ב-14 באוקטובר 1609, הוא הפך לרופא האחראי בבית החולים סנט ברתולומיאו, מה שציווה עליו, "בשמו הקדוש ביותר של אלוהים" "להשתדל לעשות כמיטב ידיעתך במקצוע הפיזיקה עבור העניים הנוכחים אז, או כל אחד אחר מהעניים בכל עת של השבוע שיישלח אליך הביתה על ידי ההוספיטלר... לא תמנה או תכתוב, עבור טובה, בצע או רווח, שום דבר עבור העניים מלבד דברים טובים ובריאים כאלה שתחשוב בעצתך הטובה ביותר שיעשו טוב לעניים, ללא כל חיבה או כבוד שיינתנו לרוקח. ולא תיקח שום מתנה או תגמול... עבור עצתך... את זה תבטיח לעשות כפי שתענה לפני אלוהים..."
הארווי הרוויח כ-33 ליש"ט בשנה וחי בבית קטן בלדגייט, אם כי שני בתים בווסט סמית'פילד צורפו כהטבות נלוות למשרת הרופא. בשלב זה, תפקיד הרופא כלל ניתוח פשוט אך יסודי של חולים שהובאו לבית החולים פעם בשבוע וכתיבת מרשמים לאחר מכן.
### מרצה למליאן
השלב החשוב הבא בחייו של הארווי החל עם מינויו למשרת המרצה למליאן ב-4 באוגוסט 1615. ההרצאות למליאן, שנוסדו על ידי לורד למלי וד"ר ריצ'רד קולדוול ב-1582, כללו מתן הרצאות לתקופה של שבע שנים, במטרה "להפיץ אור" ולהגדיל את הידע הכללי באנטומיה ברחבי אנגליה.
הארווי החל את הרצאותיו באפריל 1616, וגם אסף את הערות ההרצאה שלו במחברת. בתקופה זו, בגיל שלושים ושבע, הוא תואר כ"אדם בעל קומה נמוכה ביותר, פנים עגולות; עיניו קטנות, עגולות, שחורות מאוד ומלאות רוח; שיערו שחור כעורב ומתולתל". ההערות שבהן השתמש באותה עת נשמרות במוזיאון הבריטי.
בתחילת הרצאותיו, קבע הארווי את הקאנונים להנחייתו:
- להראות ככל האפשר במבט חטוף, את כל הבטן למשל, ולאחר מכן לחלק את החלקים לפי מיקומם ויחסיהם.
- להצביע על מה שמיוחד לגוף בפועל שמנותח.
- לספק רק בדיבור את מה שלא ניתן להראות על סמך האשראי שלך ועל ידי סמכות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →- לחתוך ככל האפשר לעיני הקהל.
- לאכוף את הדעה הנכונה על ידי הערות שנמשכו מרחוק ומקרוב, ולהמחיש את האדם על ידי מבנה בעלי החיים.
- לא לשבח או לגנות אנטומים אחרים, כי כולם עשו טוב, והיה תירוץ כלשהו אפילו לאלו שטועים.
- לא להתווכח עם אחרים, או לנסות להפריך אותם, אלא על ידי התגובה הברורה ביותר.
- לציין דברים בקצרה ובפשטות, אך לא לתת לשום דבר לעבור ללא אזכור שניתן לראות.
- לא לדבר על שום דבר שניתן להסביר באותה מידה ללא הגוף או שניתן לקרוא בבית.
- לא להיכנס ליותר מדי פירוט, או לניתוח דקדקני מדי, כי הזמן אינו מאפשר.
- להגיש שלוש מנות לפי השעון [כלומר להקצות זמן מוגדר לכל חלק בגוף]. בהרצאות היום הראשון הבטן, מגעילה אך מתוגמלת על ידי המגוון האינסופי שלה. בשני הטרקלין, [כלומר בית החזה]. בהרצאת היום השלישי המשתה האלוהי של המוח."
### רופא לג'יימס הראשון
הארווי המשיך להשתתף בהרצאות למליאן תוך שהוא מטפל בחוליו בבית החולים סנט ברתולומיאו; לפיכך הוא השיג עד מהרה פרקטיקה חשובה ורווחית למדי, שהגיעה לשיאה במינויו ל'רופא יוצא דופן' למלך ג'יימס הראשון ב-3 בפברואר 1618. נראה שהוא שירת באופן דומה אריסטוקרטים שונים, כולל הלורד צ'נסלור בייקון. בייקון נכשל לחלוטין להרשים את הארווי המעשי יותר, שסירב להתייחס אליו כאל פילוסוף גדול. הוא אמר עליו "הוא כותב פילוסופיה כמו לורד צ'נסלור."
ב-1628 פרסם בפרנקפורט את מסתו המלאה על מחזור הדם, ה-"De Motu Cordis". כתוצאה מהערות שליליות של רופאים אחרים הארווי "ירד מאוד בפרקטיקה שלו", אך המשיך לקדם את הקריירה שלו. הוא נבחר מחדש ל'צנזור' של הקולג' לרופאים ב-1629, לאחר שנבחר בפעם הראשונה ב-1613 ובפעם השנייה ב-1625. בסופו של דבר, הארווי נבחר גם לגזבר הקולג'.
### משפטי כישוף
הארווי היה ספקן בולט בנוגע להאשמות בכישוף. הוא היה אחד הבודקים של ארבע נשים מלנקשייר שהואשמו בכישוף ב-1634, וכתוצאה מהדו"ח שלו, כולן זוכו. מוקדם יותר, ב-1632, בזמן שנסע עם המלך לניומרקט, הוא נשלח לחקור אישה שהואשמה בהיותה מכשפה. בתחילה, אמר לה שהוא מכשף ושהגיע לדון איתה על ה"מלאכה", ושאל אם יש לה רוח מוכרת. היא הניחה צלוחית חלב וקראה לקרפדה שיצאה ושתתה את החלב. לאחר מכן הוא שלח אותה להביא מעט בירה, הרג את הקרפדה וניתח אותה, והגיע למסקנה שמדובר בחיה רגילה לחלוטין ולא על-טבעית בשום אופן. כשחזרה האישה היא הייתה מטבע הדברים כועסת ונרעשת מאוד, אך הארווי השתיק אותה בסופו של דבר בכך שהצהיר שהוא רופאו של המלך, שנשלח לגלות אם היא מכשפה, ואם היא כזו, לעצור אותה.
### טיולים בחו"ל, בחירה כרופא לצ'ארלס הראשון ומלחמת האזרחים האנגלית
בגיל חמישים ושתיים, קיבל הארווי פקודות מהמלך ללוות את הדוכס מלנוקס במהלך טיולו בחו"ל. מסע זה – הראשון לאחר חזרתו של הארווי מפדובה – נמשך שלוש שנים, ולקח את הארווי דרך מדינות צרפת וספרד במהלך מלחמת מנטובה והמגפה. במהלך מסע זה כתב לויקונט דורצ'סטר:
> אני יכול להתלונן שבדרך בקושי יכולנו לראות כלב, עורב, דיה, עורב או כל ציפור אחרת, או כל דבר לנתח, רק כמה אנשים אומללים, שרידי המלחמה והמגפה שבהם הרעב עשה אנטומיה לפני שהגעתי. קשה להאמין במדינות עשירות, מאוכלסות ושופעות כאלה שהיו אלה שכל כך הרבה אומללות ושממה, עוני ורעב צריכים להיות בזמן כה קצר, כפי שראינו. אני מפרש זאת היטב שזה יהיה מניע גדול לכל כאן לקבל ולהשיג הבטחה לשלום מיושב. הגיע הזמן להפסיק להילחם כשאין מה לאכול, אין מה לשמור, ואין מה להשיג.
לאחר שחזר לאנגליה ב-1632. הארווי ליווה את המלך צ'ארלס הראשון לכל מקום שהלך כ'רופא רגיל'. בפרט, מסעות הציד של צ'ארלס נתנו להארווי גישה לפגרי צבאים רבים; עליהם עשה הארווי תצפיות רבות ופיתח את תיאוריותיו. הארווי חזר לאיטליה באוקטובר 1636, סועד בקולג' האנגלי, רומא, כאורח של הישועים שם. ייתכן שפגש את גלילאו בפירנצה בדרך.
במהלך מלחמת האזרחים האנגלית המון אזרחים-חיילים שהתנגדו למלך נכנסו למגוריו של הארווי, גנבו את רכושו ופיזרו את ניירותיו. הניירות כללו את "הרשומות של מספר רב של ניתוחים... של גופות חולות, עם תצפיותיו על התפתחות חרקים, וסדרה של הערות על אנטומיה השוואתית." בתקופה זו, הארווי שמר על תפקידו, עזר לפצועים בהזדמנויות רבות והגן על ילדי המלך במהלך קרב אדג'היל.
הקונפליקטים של מלחמת האזרחים הובילו עד מהרה את המלך צ'ארלס לאוקספורד, כשהארווי מתלווה אליו, שם הפך הרופא ל"דוקטור לפיזיקה" ב-1642 ומאוחר יותר למנהל קולג' מרטון ב-1645. "באוקספורד הוא (הארווי) התיישב מהר מאוד לעיסוקיו הרגילים, לא מודע לרעש הנשק ולצעידה והצעידה הנגדית המתמדת סביבו, שכן העיר נותרה בסיס הפעולות עד כניעתה..."
### שנותיו המאוחרות של הארווי, מוות וקבורה
כניעת אוקספורד ב-1645 מסמנת את תחילת פרישתו ההדרגתית של הארווי מהחיים הציבוריים ומהחובות. כעת בן שישים ושמונה וחסר ילדים, הארווי איבד שלושה אחים ואת אשתו עד זמן זה. לפיכך החליט לחזור ללונדון, וחי עם אחיו אליאב ודניאל בתקופות שונות. לאחר שפרש מבית החולים סנט ברתולומיאו וממשרותיו האחרות הנזכרות לעיל, הוא בילה את רוב זמנו בקריאת ספרות כללית. עם זאת, נעשו מספר ניסיונות להחזיר את הארווי ל'עולם העבודה'; הנה קטע מאחת מתשובותיו של הארווי:
> האם תהיה האיש שימליץ לי לעזוב את המקלט השלו שבו אני מעביר כעת את חיי ולצאת שוב לים חסר האמונה? אתה יודע היטב איזו סערה עוררו הרהוריי הקודמים. הרבה יותר טוב לעיתים קרובות להחכים בבית ובפרטיות, מאשר על ידי פרסום מה שצברת בעמל אינסופי, לעורר סופות שעלולות לגזול ממך שלום ושקט לשארית ימיך.
הארווי מת ברוהמפטון בביתו של אחיו אליאב ב-3 ביוני 1657. תיאורי האירוע נראים כמראים שהוא מת מדימום מוחי מכלי דם שנפגעו זמן רב על ידי שיגדון: סביר מאוד שעורק המוח האמצעי השמאלי לא תפקד, מה שהוביל להצטברות הדרגתית של דם במוח שבסופו של דבר הציפה אותו. קיים תיאור מפורט למדי של מה שקרה באותו יום. הארווי
> הלך לדבר וגילה שיש לו שיתוק מת בלשונו; אז הוא ראה מה עומד לקרות לו. הוא ידע שאין אז תקוות להחלמתו, אז מיד הוא שולח לקרוא לאחייניו הצעירים שיבואו אליו. לאחר מכן הוא עשה סימנים (כי תפוס בשיתוק מת בלשונו לא יכול היה לדבר) שיתנו לו להקיז דם מלשונו, מה שלא עשה לו מעט או שום תועלת, וכך סיים את ימיו, מת בערב היום שבו הוכה, השיתוק נתן לו דרכון קל.
צוואתו חילקה את רכושו החומרי ועושרו ברחבי משפחתו המורחבת וגם השאירה סכום כסף נכבד לקולג' המלכותי לרופאים. הארווי הוריש להם קפה בשווי 56 ליש"ט תוך שהוא מכתיב שהם צריכים להיפגש מדי חודש ולהנציח את מותו עם קפה.
הארווי נקבר בכנסיית סנט אנדרו בהמפסטד שבצפון אסקס. תהלוכת ההלוויה החלה ב-26 ביוני 1657, מה שהוביל את הארווי להיקבר ב'קפלת הארווי' שנבנתה על ידי אליאב. תנאי קבורתו של הארווי ידועים גם הם: "הארווי הונח בקפלה בין גופות שתי אחייניותיו, וכמוהן הוא היה עטוף בעופרת, ללא ארון". ביום לוקאס הקדוש, 18 באוקטובר 1883, שרידיו של הארווי נקברו מחדש, מארז העופרת נישא מהכספת על ידי שמונה עמיתים של הקולג' לרופאים, והופקד בסרקופג המכיל את יצירותיו וכתובת:
> גופתו של ויליאם הארווי עטופה בעופרת, מולחמת בפשטות, הונחה ללא מעטפת או מארז מכל סוג שהוא בכספת הארווי של כנסייה זו בהמפסטד, אסקס, ביוני 1657. עם הזמן העופרת שעטפה את השרידים ניזוקה באופן כה חמור, מחשיפה ומריקבון טבעי, עד כדי סיכון שימורה, מה שהופך את תיקונה לחובתם של המתעניינים בזיכרו של מגלה מחזור הדם המהולל. הקולג' המלכותי לרופאים, שגוף תאגידי זה הארווי היה נדבן נדיב שלו, אכן נטל על עצמו חובה זו בשנים 1882–1883, ברשות נציגי משפחת הארווי. בהתאם להחלטה זו תוקנה תיבת המתים מעופרת המכילה את שרידיו של הארווי, והוחזרה, ככל האפשר, למצבה המקורי...
De Motu Cordis
פורסם ב-1628 בעיר פרנקפורט (מארחת יריד ספרים שנתי שהארווי ידע שיאפשר הפצה מיידית של עבודתו), ה-"Exercitatio Anatomica de Motu Cordis et Sanguinis in Animalibus" בן 72 העמודים מכיל את התיאור הבוגר של מחזור הדם. נפתח בהקדשה למלך צ'ארלס הראשון, לרבעון יש 17 פרקים הנותנים תיאור ברור ומקושר של פעולת הלב והתנועה הנובעת מכך של הדם סביב הגוף במעגל. כשיש לו רק עדשה זעירה לרשותו, הארווי לא היה מסוגל להגיע לתמונות שהושגו באמצעות מיקרוסקופים כאלה ששימשו את אנטוני ואן לוונהוק; לפיכך הוא נאלץ להסתמך על תיאוריה – ולא על ראיות מעשיות – בחלקים מסוימים של ספרו. לאחר הפרק הראשון, שפשוט מתאר רעיונות עבר וכללים מקובלים בנוגע ללב ולריאות, הארווי עובר להנחת יסוד למסתו, וקובע שחשוב לחקור את הלב כשהוא פעיל כדי להבין באמת את תנועתו האמיתית; משימה שאפילו הוא מצא כקשה מאוד, כפי שהוא אומר:
> ...מצאתי את המשימה כה קשה באמת... שכמעט התפתיתי לחשוב... שתנועת הלב ניתנת להבנה רק על ידי אלוהים. כי לא יכולתי לתפוס נכון בהתחלה מתי הסיסטולה ומתי הדיאסטולה התרחשו בגלל מהירות התנועה...
מחשבה ראשונית זו הובילה את השאפתנות והחריצות של הארווי לניתוח מפורט של המבנה הכולל של הלב (שנחקר עם פחות מכשולים בבעלי חיים בעלי דם קר). לאחר מכן, הארווי מנתח את העורקים, ומראה כיצד הפעימה שלהם תלויה בהתכווצות החדר השמאלי, בעוד שהתכווצות החדר הימני מניעה את מטען הדם שלו לעורק הריאה. תוך כדי כך, הרופא חוזר על העובדה ששני חדרים אלו נעים יחד כמעט בו-זמנית ולא באופן עצמאי כפי שחשבו בעבר קודמיו. תגלית זו נעשתה תוך התבוננות בלבם של בעלי חיים כגון הצלופח וכמה סוגים אחרים של דגים; אכן, המחקר הכללי של אינספור בעלי חיים היה בעל חשיבות עליונה למחקרו של הארווי: בין אלו שכבר צוינו, ניתן להוסיף את חקר החילזון, השרימפס המיניאטורי, האפרוח לפני בקיעתו ואפילו היונה. ניתן לבצע סטייה לניסוי להערה זו: באמצעות הלב הלא פעיל של יונה מת והנחת אצבע רטובה ברוק עליו, הארווי הצליח לחזות בפעימה חולפת ובכל זאת בלתי ניתנת להכחשה. הוא בדיוק חזה ביכולתו של הלב להתאושש מעייפות. כבר במאה ה-17, ויליאם הארווי כבר הבחין בקיומו של ה-Ductus arteriosus והסביר את תפקודו היחסי. כאן הוא אומר, "...בעוברים, בעוד הריאות במצב של חוסר פעילות, אינן מבצעות שום תפקוד, אינן כפופות לשום תנועה יותר מאשר אם לא היו נוכחות, הטבע משתמש בשני חדרי הלב כאילו היוו רק אחד להעברת הדם." עם זאת, שיאו של עבודתו של הארווי הוא כנראה הפרק השמיני, שבו הוא עוסק בכמות הדם בפועל העוברת דרך הלב מהוורידים לעורקים. בהתנגשות עם השקפתו המקובלת של גלנוס על הכבד כמקור הדם הוורידי, הארווי העריך את קיבולת הלב, כמה דם נפלט דרך כל פעימה של הלב, ומספר הפעמים שהלב פועם בחצי שעה. כל ההערכות הללו היו נמוכות בכוונה, כדי שאנשים יוכלו לראות את כמות הדם העצומה שהתיאוריה של גלנוס דרשה מהכבד לייצר. הוא העריך שקיבולת הלב היא 1.5 אונקיות נוזל אימפריאליות (43 מ"ל), וכי בכל פעם שהלב פועם, 1/8 מהדם הזה נפלט. זה הוביל להערכתו של הארווי שכ-1/6 אונקיית נוזל אימפריאלית (4.7 מ"ל) של דם עברה דרך הלב בכל פעם שהוא פעם. ההערכה הבאה שבה השתמש הייתה שהלב פועם 1,000 פעמים בכל חצי שעה, מה שנתן 10 פאונד ו-6 אונקיות דם בחצי שעה, וכאשר מספר זה הוכפל ב-48 חצאי שעות ביום הוא הבין שהכבד יצטרך לייצר 498 פאונד של דם ביום, יותר ממשקל כל הגוף.
כשיש לו את הפרופורציה המתמטית הפשוטה אך החיונית הזו בהישג יד – שהוכיחה את התפקיד הבלתי אפשרי הנזכר לעיל של הכבד – הארווי המשיך להוכיח כיצד הדם זרם במעגל באמצעות אינספור ניסויים שנעשו בתחילה על נחשים ודגים: קשירת הוורידים והעורקים שלהם בתקופות זמן נפרדות, הארווי הבחין בשינויים שהתרחשו; אכן, כשהוא קשר את הוורידים, הלב היה מתרוקן, בעוד שכאשר עשה את אותו הדבר לעורקים, האיבר היה מתנפח.
תהליך זה בוצע מאוחר יותר על גוף האדם (בתמונה מימין): הרופא קשר חוסם עורקים הדוק על הזרוע העליונה של אדם. זה היה מנתק את זרימת הדם מהעורקים ומהוורידים. כשזה נעשה, הזרוע מתחת לחוסם העורקים הייתה קרירה וחיוורת, בעוד שמעל חוסם העורקים היא הייתה חמה ונפוחה. חוסם העורקים שוחרר מעט, מה שאפשר לדם מהעורקים להיכנס לזרוע, שכן עורקים עמוקים יותר בבשר מאשר הוורידים. כשזה נעשה, נראתה ההשפעה ההפוכה בזרוע התחתונה. היא הייתה כעת חמה ונפוחה. הוורידים היו גם גלויים יותר מכיוון שהיו כעת מלאים בדם. הארווי הבחין אז בבליטות קטנות בוורידים, שאותן הבין שהן השסתומים של הוורידים שהתגלו על ידי מורו, הירונימוס פבריציוס. הארווי ניסה לדחוף דם בווריד במורד הזרוע, אך ללא הועיל. כשניסה לדחוף אותו במעלה הזרוע, הוא נע בקלות רבה. אותה השפעה נראתה בוורידים אחרים של הגוף, למעט הוורידים בצוואר. ורידים אלו היו שונים מהאחרים – הם לא אפשרו לדם לזרום למעלה, אלא רק למטה. זה הוביל את הארווי להאמין שהוורידים אפשרו לדם לזרום ללב, והשסתומים שמרו על הזרימה החד-כיוונית.
בניגוד לתפיסה מוטעית פופולרית, הארווי לא חזה את קיומם של נימים. תצפיותיו שכנעו אותו שחיבור ישיר בין ורידים לעורקים אינו נחוץ; הוא כתב "דם מחלחל לנקבוביות" בבשר והוא "נספג ונשאב מכל חלק" על ידי הוורידים.
תגליתו של הארווי על מחזור הדם התבססה על הסקה, לא על תצפית ישירה, ולא הייתה תואמת לפרדיגמה הרווחת באותה עת. פרדיגמה זו החזיקה, בין היתר, שהדם יכול לזרום מצד אחד של הלב לצד השני. הארווי ידע שהוא עומד בפני קרב עלייה:
> אבל מה שנותר לומר על הכמות והמקור של הדם שעובר כך, הוא בעל אופי כה חדש ובלתי נשמע עד שאני לא רק חושש מפגיעה בעצמי מקנאתם של מעטים, אלא אני רועד שמא יהיו לי את האנושות כולה כאויבים, כל כך הרבה רוצים ומנהגים, שהופכים לטבע שני, ודוקטרינה שנזרעה פעם ושחדרה עמוק, וכבוד לעתיקות, משפיעים על כל האנשים: עדיין הקובייה הוטלה, והאמון שלי הוא באהבתי לאמת, ובכנות הטבועה במוחות מתורבתים.
התחושות המוקדמות של הארווי שתגליתו תתקבל בספקנות, לעג והתעללות, היו מוצדקות לחלוטין. לקח עשרים שנה עד שתיאוריית מחזור הדם שלו התקבלה באופן כללי.
השקפות על מחזור הדם לפני הארווי
בזמן פרסומו של הארווי, גלנוס היה סמכות רפואית משפיעה במשך כמה מאות שנים. גלנוס האמין שדם עובר בין החדרים באמצעות נקבוביות בלתי נראות. על פי השקפותיו של גלנוס, המערכת הוורידית הייתה נפרדת לחלוטין מהמערכת העורקית, אלא כאשר באו במגע דרך הנקבוביות הבלתי נראות. החוקר הערבי אבן אל-נפיס ערער על היבטים בהשקפותיו של גלנוס, וסיפק מודל שנראה כמרמז על צורה של מחזור ריאתי ב"פירוש על אנטומיה בקאנון של אביסנה" (1242). אל-נפיס הצהיר שדם נע מהלב לריאות, שם התערבב עם אוויר, ואז חזרה ללב, שממנו התפשט לשאר הגוף. תגליותיו של הארווי נכנסו בהכרח והיסטורית לעימות עם תורתו של גלנוס ופרסום מסתו "De Motu Cordis" עורר מחלוקת ניכרת בקהילה הרפואית. כמה רופאים אישרו שהם "יעדיפו לטעות עם גלנוס מאשר להכריז על האמת עם הארווי." גלנוס תפס באופן לא מלא את תפקוד הלב, והאמין שהוא "יצרן של חום", בעוד שתפקוד יובליו, העורקים, היה זה של קירור הדם כשהריאות "...איווררו וקיררו את הלב עצמו". גלנוס חשב שבמהלך התרחבות העורקים שאבו אוויר, בעוד שבמהלך התכווצותם הם פלטו אדים דרך נקבוביות בבשר ובעור.
עד המאה ה-17, חשבו ששתי מערכות נפרדות מעורבות במחזור הדם: המערכת הטבעית, המכילה דם ורידי שמקורו בכבד, והמערכת החיונית, המכילה דם עורקי ו'רוחות' שזרמו מהלב, מפיצות חום וחיים לכל החלקים. כמו מפוח, חשבו שהריאות איווררו וקיררו את הדם החיוני הזה.
באופן בלתי תלוי באבן אל-נפיס, מיכאל סרווטוס זיהה את מחזור הדם הריאתי, אך תגלית זו לא הגיעה לציבור מכיוון שנכתבה בפעם הראשונה בכתב היד של פריז ב-1546. היא פורסמה מאוחר יותר ביצירה התיאולוגית שגרמה להוצאתו להורג ב-1553, שכמעט כל עותקיה הושמדו. ב: "Christianismi Restitutio", ספר V, האראגוני מיגל סרווט (מישל דה וילנב, 1509?–1553) כתב: 'הדם מועבר דרך עורק הריאה לווריד הריאה למעבר ארוך דרך הריאות, שבמהלכו הוא הופך לאדום, ונפטר מהאדים המפויחים על ידי פעולת הנשיפה'. רעיונות על מחזור הדם הוצעו גם על ידי הווטרינר-פרז הספרדי פרנסיסקו דה לה ריינה ב-1546.
מחזור הדם הריאתי תואר על ידי רנאלדוס קולומבוס, אנדראה צ'זאלפינו ווזאליוס, לפני שהארווי יספק תיאור מעודן ומלא של מערכת הדם.
על יצירת בעלי חיים
עבודתו הגדולה האחרת של הארווי הייתה "Exercitationes de generatione animalium" (על יצירת בעלי חיים), שפורסמה ב-1651. הוא עבד עליה במשך שנים רבות אך ייתכן שלעולם לא היה מסיים אותה ללא עידודו של ידידו ג'ורג' אנט.
הספר מתחיל בתיאור התפתחות ביצת התרנגולת. החלק העיקרי הוא תיאורטי, העוסק בתיאוריות של אריסטו ובעבודתם של הרופאים בעקבות גלנוס ועד פבריציוס. לבסוף, הוא עוסק באמבריוגנזה בבעלי חיים חיים, במיוחד איילות וצבאים. הטיפול הוא בדרך כלל אריסטוטלי ומוגבל על ידי שימוש בעדשת מגדלת פשוטה.
נידהאם טוען להישגים הבאים עבור עבודה זו.
הדוקטרינה שלו "omne vivum ex ovo" (כל החיים מגיעים מהביצה) הייתה ההצהרה המוגדרת הראשונה נגד הרעיון של יצירה ספונטנית. הוא הכחיש את האפשרות של יצירה מהפרשות ומבוץ, וציין שאפילו לתולעים יש ביצים.
- הוא זיהה את ה-citricula כנקודה בחלמון שממנה מתפתח העובר ואת הבלסטודרם המקיף את העובר.
- הוא פירק אחת ולתמיד את התיאוריות האריסטוטליות (זרע-דם) והאפיקוראיות (זרע-זרע) של אמבריוגניה מוקדמת.
- הוא יישב את המחלוקת הארוכה לגבי אילו חלקי הביצה היו מזינים ואילו היו מעצבים, על ידי הדגמת חוסר המציאות של ההבחנה.
מורשת
מוט ההדגמה מעצם לווייתן של הארווי, בעל קצה כסף, שוכן בחדר הכסף של מוזיאון הקולג' המלכותי לרופאים. הוא השתמש בו כדי להצביע על חפצים במהלך הרצאותיו.
מספר מבנים ומוסדות רפואיים נקראים על שם הארווי או מנציחים אותו בדרך אחרת. החברה ההרוויאנית של אדינבורו נוסדה ב-1782 על ידי ד"ר אנדרו דאנקן. החברה מקיימת פסטיבל שנתי לכבוד הארווי שבו נשיא החברה נושא את הנאום ההרוויאני, ולאחריו ארוחת ערב רשמית. המקום לפסטיבל מתחלף בין הקולג' המלכותי לרופאים של אדינבורו לבין הקולג' המלכותי למנתחים של אדינבורו. החברה ההרוויאנית של לונדון היא חברה רפואית שנוסדה ב-1831 המבוססת בחברה הרפואית של לונדון, רחוב צ'נדוס, בכיכר קוונדיש. הקולג' המלכותי לרופאים של לונדון מקיים הרצאה שנתית שנוסדה על ידי ויליאם הארווי ב-1656 הנקראת הנאום ההרוויאני. מועדון הארווי של לונדון נוסד בקנדה ב-1919 ומבוסס באוניברסיטת מערב אונטריו. חברת הארווי, שנמצאה ב-1905, מבוססת בעיר ניו יורק ומארחת סדרת הרצאות שנתית על התקדמות אחרונה במדעי הביו-רפואה. אולם ההרצאות הראשי של בית הספר לרפואה קלינית, אוניברסיטת קיימברידג' נקרא על שם ויליאם הארווי, שהיה בוגר המכון. מכון המחקר ויליאם הארווי בבית הספר לרפואה ורפואת שיניים בארטס ולונדון הוא מתקן מחקר המתמקד בפרמקולוגיה ביוכימית, מחלות אורתופדיות, אנדוקרינולוגיה, גנומיקה, פרמקולוגיה קלינית ורפואה ותרפיה תרגומית. בית החולים ויליאם הארווי באשפורד, קנט נקרא על שמו. בעיר הולדתו של הארווי, פולקסטון, קנט יש גם פסל שלו.
אישיות
הארווי נתפס כ"...אדם הומוריסטי אך מדויק ביותר...", ושהוא היה לעיתים קרובות שקוע כל כך במחשבותיו עד שלעיתים קרובות סבל מנדודי שינה (שנרפאו בהליכה פשוטה בבית), ואיך הוא תמיד היה מוכן לשיחה פתוחה וישירה. הוא גם אהב את החושך, שכן נאמר ששם "...הוא יכול להרהר בצורה הטובה ביותר", ולכן לעיתים התחבא במערות. שתיין כבד של קפה, הארווי היה יוצא מסרק את שיערו בכל בוקר מלא אנרגיה ורוח נלהבת דרך השדות. הגענו גם להבין את שיטתו הלא שגרתית של הארווי להתמודדות עם השיגדון שלו, המצוטטת כאן במלואה: "...התרופה שלו [של הארווי] הייתה כך: הוא היה יושב עם רגליו חשופות... מכניס אותן לדלי מים עד שכמעט מת מקור, ואז פונה לתנור שלו, וכך זה נעלם".
תמונות
עבודות
- הארווי, ויליאם (1889). על תנועת הלב והדם בבעלי חיים. לונדון: ג'ורג' בל ובניו. ויליאם הארווי.
- הארווי, ויליאם (1993). מחזור הדם וכתבים אחרים. תורגם על ידי פרנקלין, קנת ג'. לונדון: Everyman: Orion Publishing Group. ISBN 0-460-87362-8.{{cite book}}: CS1 maint: publisher location (link)
- יצירותיו של ויליאם הארווי. תורגם על ידי רוברט ויליס. לונדון: Sydenham Society. 1847. כולל: חקירה אנטומית על תנועת הלב והדם בבעלי חיים
- 2 חקירות המופנות לג'ון ריולן, כולל הפרכות להתנגדויות למחזור הדם
- תרגילים אנטומיים על יצירת בעלי חיים. אליהם נוספו: על לידה
- בדיקה אנטומית של גופתו של תומאס פאר