ויליאם ה' פרסקוט

ויליאם ה' פרסקוט

ויליאם היקלינג פרסקוט (William Hickling Prescott) (4 במאי 1796 – 28 בינואר 1859) היה היסטוריון והיספניסט אמריקאי, המוכר בקרב היסטוריונים כמי שהיה ההיסטוריון המדעי האמריקאי הראשון. למרות לקות ראייה חמורה, שמנעה ממנו לעיתים לקרוא או לכתוב בעצמו, הפך פרסקוט לאחד ההיסטוריונים הדגולים ביותר של אמריקה במאה ה-19. הוא ידוע גם בזכות הזיכרון הצילומי שלו (eidetic memory).

לאחר תקופה ממושכת של לימודים, שבמהלכה תרם מדי פעם כתבים לכתבי עת אקדמיים, התמחה פרסקוט בספרד של שלהי הרנסאנס ובאימפריה הספרדית המוקדמת. עבודותיו בנושא, "היסטוריה של תקופת שלטונם של פרננדו ואיזבלה הקתולים" (1837), "היסטוריה של כיבוש מקסיקו" (1843), "היסטוריה של כיבוש פרו" (1847) והספר שלא הושלם "היסטוריה של תקופת שלטונו של פיליפ השני" (1856–1858), הפכו ליצירות קלאסיות בתחום והיו בעלות השפעה רבה על המחקר של ספרד ומסו-אמריקה. במהלך חייו, הוא נחשב לאחד האינטלקטואלים האמריקאים החיים הגדולים ביותר והכיר אישית רבים מהדמויות הפוליטיות המובילות של התקופה, הן בארצות הברית והן בבריטניה. פרסקוט הפך לאחד ההיסטוריונים האמריקאים המתורגמים ביותר והיה דמות חשובה בהתפתחות ההיסטוריה כדיסציפלינה אקדמית קפדנית.

היסטוריונים מעריכים את פרסקוט על השימוש הממצה, הזהיר והשיטתי שלו בארכיונים, על השחזור המדויק של רצף האירועים, על שיפוטו המאוזן ועל סגנון כתיבתו החי. הוא התמקד בעיקר בעניינים פוליטיים וצבאיים, והתעלם במידה רבה מהכוחות הכלכליים, החברתיים, האינטלקטואליים והתרבותיים שעליהם התמקדו היסטוריונים בעשורים האחרונים. במקום זאת, הוא כתב היסטוריה נרטיבית, תוך שהוא טווה כוחות סיבתיים לא מפורשים בתוך קו העלילה המניע שלו.

חיים מוקדמים

ויליאם ה' פרסקוט נולד בסיילם, מסצ'וסטס, ב-4 במאי 1796, הבכור מבין שבעה ילדים, אם כי ארבעה מאחיו מתו בינקותם. הוריו היו ויליאם פרסקוט ג'וניור, עורך דין, ואשתו, קתרין גרין היקלינג. סבו, ויליאם פרסקוט, שירת כקולונל במהלך מלחמת העצמאות של ארצות הברית.

פרסקוט החל לימודים פורמליים בגיל שבע, תחת מר ג'ייקוב קנאפ. המשפחה עברה לבוסטון, מסצ'וסטס ב-1808, שם הכנסות אביו גדלו משמעותית. לימודיו נמשכו תחת ד"ר ג'ון גרדינר, רקטור כנסיית טריניטי האפיסקופלית. כצעיר, פקד פרסקוט את אתנאום בוסטון (Boston Athenæum), שהחזיק באותה עת בספרייה הפרטית בת 10,000 הכרכים של ג'ון קווינסי אדמס, ששהה בשליחות דיפלומטית ברוסיה. ב-1832 הפך פרסקוט לנאמן של הספרייה, תפקיד בו החזיק במשך 15 שנים.

פרסקוט נרשם למכללת הרווארד כסטודנט שנה שנייה (סופומור) באוגוסט 1811, בגיל 15. הוא לא נחשב למצטיין אקדמי, למרות שהפגין הבטחה בלטינית וביוונית. פרסקוט מצא את המתמטיקה קשה במיוחד ופנה לשינון הוכחות מתמטיות מילה במילה, דבר שיכול היה לעשות בקלות יחסית, כדי להסתיר את בורותו בנושא. ראייתו של פרסקוט התדרדרה לאחר שנפגע בעינו מפיסת לחם במהלך קרב אוכל כסטודנט, והיא נותרה חלשה ולא יציבה לאורך שאר חייו. פרסקוט התקבל לאגודת פי בטא קפא (Phi Beta Kappa) כסטודנט שנה אחרונה, מה שראה ככבוד אישי גדול, וסיים את לימודיו בהרווארד ב-1814. לאחר תקופה קצרה של מחלה ראומטית, יצא למסע ממושך באירופה.

פרסקוט נסע תחילה לאי הפורטוגזי סאו מיגל בארכיפלג האיים האזוריים, שם חיו סבו וסבתו הפורטוגזית. לאחר שבועיים, עזב לאקלים הקריר יותר של לונדון, שם התארח אצל המנתח הדגול אסטלי קופר והאוקוליסט ויליאם אדמס. פרסקוט השתמש לראשונה בנוקטוגרף (noctograph) בזמן ששהה אצל אדמס; הכלי הפך למאפיין קבוע בחייו, ואפשר לו לכתוב באופן עצמאי למרות ליקוי הראייה שלו. הוא ביקר בארמון המפטון קורט עם נשיא ארצות הברית לעתיד ג'ון קווינסי אדמס, שהיה באותה עת דיפלומט בלונדון, שם ראו את הקרטונים של רפאל. באוגוסט 1816 נסע פרסקוט לפריז, אך לאחר מכן עבר לאיטליה, שם בילה את החורף. הוא חזר לפריז בתחילת 1817, שם פגש במקרה את ההיספניסט האמריקאי ג'ורג' טיקנור (George Ticknor), וערך ביקור נוסף באנגליה. פרסקוט בילה זמן מה בקיימברידג', שם ראה את כתבי היד של עבודותיו של אייזק ניוטון, וחזר לארצות הברית באותה שנה. עבודתו האקדמית הראשונה של פרסקוט, מאמר שהוגש בעילום שם, נדחתה על ידי ה-North American Review בסוף 1817. לאחר תקופה קצרה של חיזור, נשא לאישה את סוזן אמורי, בתו של המשורר האמריקאי תומאס קופין אמורי והאנה רו לינזי, ב-4 במאי 1820.

קריירה

### קריירה מוקדמת: ההיסטוריה של פרננדו ואיזבלה

ב-1821 נטש פרסקוט את הרעיון של קריירה משפטית בשל ההתדרדרות המתמשכת בראייתו והחליט להקדיש את עצמו לספרות. למרות שבתחילה למד מגוון רחב של נושאים, כולל ספרות איטלקית, צרפתית, אנגלית וספרדית, היסטוריה אמריקאית, קלאסיקה ופילוסופיה פוליטית, פרסקוט התמקד בשירה איטלקית. בין היצירות שלמד בתקופה זו היו קלאסיקות כגון "הקומדיה האלוהית" של דנטה ו"דקאמרון" של בוקאצ'ו. עבודותיו הראשונות שפורסמו היו שני מאמרים ב-North American Review—שניהם דנו בשירה איטלקית. הראשון שבהם, שפורסם ב-1824, נקרא "שירה נרטיבית איטלקית", והפך שנוי במחלוקת לאחר שזכה לביקורת חריפה בסקירה איטלקית על ידי לורנצו דה פונטה, הליבריתן של "דון ג'ובאני" של מוצרט. פרסקוט כתב תגובה תמציתית לטיעון בן חמישים העמודים של דה פונטה ב-North American Review של יולי 1825. דה פונטה פרסם את הביקורות כנספח לתרגומו ל"כלכלת חיי אנוש" של דודלי, מה שגרם לכך שפרסקוט הבחין בהן מאוחר יחסית.

פרסקוט החל להתעניין בהיסטוריה של ספרד לאחר שחברו, פרופסור ג'ורג' טיקנור מהרווארד, שלח לו עותקים של הרצאותיו בנושא. מחקריו של פרסקוט נותרו בתחילה רחבים, אך הוא החל להכין חומר על פרננדו ואיזבלה בינואר 1826. היכרותו עם החוקר פסקואל דה גאינגוס אי ארסה (Pascual de Gayangos y Arce) עזרה לו לבנות ספרייה אישית נכבדה של ספרים היסטוריים וכתבי יד הנוגעים לנושא. אלכסנדר היל אוורט, דיפלומט אמריקאי בספרד, סיפק לו גם הוא חומר שלא היה נגיש לפרסקוט בבוסטון. עם זאת, ההתקדמות נעצרה כמעט מיד בשל התדרדרות פתאומית בראייתו של פרסקוט. משלא הצליח למצוא קורא השולט בספרדית, נאלץ פרסקוט לעבוד על טקסטים בספרדית עם עוזר שלא הבין את השפה. כשאלכסנדר אוורט שמע על המצב, הוא סיפק לפרסקוט את שירותיו של ג'ורג' לונט, שהיה בעל ידע הולם בספרדית למשימה. עם זאת, זה היה יכול להיות סידור זמני בלבד, והוא הוחלף על ידי אדם בשם המילטון פארקר, שהחזיק בתפקיד במשך שנה. בסופו של דבר, ג'ורג' טיקנור, שהיה אז אחראי על המחלקה לספרות מודרנית באוניברסיטת הרווארד, מצא את ג'יימס ל. אינגליש, שעבד עם פרסקוט עד 1831. בין הספרים שלמד פרסקוט בתקופה זו, מונה טיקנור את "Historia crítica de la Inquisición de España" של חואן אנטוניו לורנטה, "Historia de los Reyes Católicos don Fernando y doña Isabel" של אנדרס ברנאלדס, "שארל ה-12" של וולטר ו"חיי לורנצו דה מדיצ'י" של ויליאם רוסקו, שהיו אמורים להיות המקורות שעליהם תתבסס "היסטוריה של פרננדו ואיזבלה". באביב 1828 ביקר פרסקוט בוושינגטון, שם סעד עם טיקנור וג'ון קווינסי אדמס בבית הלבן, וראה את הקונגרס בהתכנסותו.

בשל מצבו שלו, פרסקוט התעניין בסיוע לעיוורים וללקויי ראייה. בית הספר לעיוורים פרקינס (Perkins School for the Blind), שנודע אז כ"ניו אינגלנד אסיילום", נוסד בבוסטון, מסצ'וסטס על ידי סמואל גרידלי האו, תומאס הנדיסייד פרקינס, וג'ון דיקס פישר ו-28 אחרים ב-1829. פרסקוט היה מעורב מההתחלה של הפרויקט, והפך לנאמן ב-1830. הוא פרסם מאמר התומך בחינוך לעיוורים ב-North American Review של יולי 1830, ועזר לגייס 50,000 דולר עבור הארגון במאי 1833.

עבודתו הופרעה בפברואר 1829 על ידי מותה הבלתי צפוי של בתו הבכורה, קתרין, שהייתה בת ארבע בלבד. זה הוביל אותו לשקול מחדש את עמדתו לגבי דת—בעבר אגנוסטיקן, העניין שלו בנצרות התחדש, ולאחר שקרא את התנ"ך, את עבודותיו של התאולוג ויליאם פיילי וכן עבודות סקפטיות יותר כגון "על נס" של יום (Hume), הוא הגיע להכיר ב"אמת המוסרית" של הבשורות, תוך שהוא נותר מתנגד לדוקטרינות של הנצרות האורתודוקסית. למרות טרגדיה אישית זו ומצבו הבריאותי הממשיך להיות רע, פרסקוט אסף חומר מספיק כדי להתחיל בטיוטת ה"היסטוריה" באוקטובר 1829. בערך בזמן זה, קרא פרסקוט את עבודותיו של גבריאל בונו דה מאבלי, כולל היצירה ההיסטוריוגרפית שלו "De l’étude de l’histoire". מעתה והלאה הוא שאף לכתוב היסטוריה לפי האידיאל הרומנטי של דה מאבלי, וביותר מהזדמנות אחת הביע את חובו לו. פרסקוט נתקל גם ב-"Elogia de la Réina Doña Isabel", מאת בן דמיו הספרדי דייגו קלמנסין, שעזר לעצב את תפיסותיו לגבי התפקידים הפוליטיים של המלכים. בשל בעיות נוספות בראייתו, לקח לו שישה עשר חודשים לכתוב את שלוש מאות העמודים הראשונים של ה"היסטוריה". היא הושלמה ברובה עד 1834, אך פרסקוט הקדיש שנתיים לקיצורה ולניסוחה מחדש. הוא היה מעורב בקצרה גם בכתיבת ביוגרפיה של צ'ארלס ברוקדן בראון עבור "ספריית הביוגרפיות האמריקאיות" של ג'ארד ספארקס. פרסקוט לא היה בקיא בספרות אמריקאית, והוא ביסס את העבודה על ביוגרפיות עכשוויות אחרות של בראון. כתוצאה מכך, לביוגרפיה הייתה השפעה אקדמית מועטה. ב-1835 התגורר בעיירה הכפרית נאהנט, מסצ'וסטס, בשל חששות לבריאותו. הוא היה רגיל שם לרכוב על סוסיו למטרות אימון גופני, והוא התמיד בכך גם בטמפרטורות מתחת לאפס. פרסקוט סיים את הפרק המסכם של היצירה ביולי 1836, ולמרות כמות הזמן והמאמץ שהשקיע בעבודה, לא היה בטוח בהתחלה לגבי פרסומה. עם זאת, אביו טען שסירוב לעשות זאת יהיה שקול לפחדנות, וזה הניע אותו. פרסקוט שקל בעבר לפרסם את היצירה בלונדון תחילה, ולכן נשלח עותק טיוטה מודפס של היצירה לקולונל אספינוול לבחינה. עם זאת, גם לונגמן וגם מאריי, שהיו באותה עת המוציאים לאור הבריטיים המובילים, דחו את העבודה, ופרסקוט החליט לדחות את הפרסום.

"היסטוריה של פרננדו ואיזבלה" פורסמה בחג המולד, 1837 על ידי חברת הנייר האמריקאית, בוסטון, עם הדפסה של 500 עותקים. היא הוקדשה לאביו. להפתעתם של פרסקוט והמוציא לאור, הספר נמכר היטב—ההדפסה המקורית לא הספיקה כדי לספק בצורה נאותה את חנויות הספרים של בוסטון, שלא לדבר על כל האומה. הוא פורסם לראשונה בלונדון על ידי ריצ'רד בנטלי בתחילת 1838. היצירה זכתה לביקורות מצוינות, הן באמריקה והן בבריטניה, שם הנרי ואסל-פוקס ורוברט סאותריי הביעו את הערצתם ליצירה. היא צוינה גם בצרפת, למרות העובדה שתרגום לצרפתית לא היה זמין באותה עת. פרסקוט עמד על כך שעבודתו לא תשונה על ידי איש מלבד עצמו, וכששמע שהמוציאים לאור שלו שוקלים קיצור של "היסטוריה של פרננדו ואיזבלה" ביוני 1839, הוא הפיק קיצור של היצירה בעצמו, מה שהוביל לביטול הפרויקט המקורי. הוא נבחר לחבר באגודה האמריקאית לעתיקות (American Antiquarian Society) במאי 1839.

### ההיסטוריה של כיבוש מקסיקו

פרסקוט הביע עניין בתכתובותיו בכתיבת ביוגרפיה של מולייר, וטיקנור מציין כי שלח לפרסקוט "אוסף של כ-50 כרכים" של חומר רלוונטי. עם זאת, לאחר שכתב לאנחל קלדרון דה לה ברקה, שר ספרדי שחי במקסיקו, ולאשתו פאני שהיו מסוגלים לספק חומר מקור, החל פרסקוט מחקר על מה שהיה אמור להפוך ל"היסטוריה של כיבוש מקסיקו". הוא קרא בהרחבה את עבודותיו של אלכסנדר פון הומבולדט, שכתב על מסו-אמריקה, והחל בהתכתבות עם ההיסטוריון וושינגטון אירווינג, הסופר השוויצרי סיסמונדי וההיסטוריון הצרפתי ז'אק ניקולא אוגוסטין תיירי. הוא קיבל גם סיוע באיסוף מקורות מחבר לקולג', מידלטון, ומד"ר למבקה. בניגוד לזמן הממושך שהושקע במחקר "היסטוריה של פרננדו ואיזבלה", החל פרסקוט לנסח את "היסטוריה של כיבוש מקסיקו" באוקטובר 1839. עם זאת, פרסקוט נתקל בקשיים בכתיבת היצירה, בהם לא נתקל בעבר. היה מעט יחסית מחקר על הציוויליזציה האצטקית, ופרסקוט ביטל חלק גדול ממנו כ"ספקולציה", ולכן נאלץ להסתמך כמעט אך ורק על מקורות ראשוניים (למעט הומבולדט). בפרט, הוא ראה בתיאוריה של אדוארד קינג שהציוויליזציות הפרה-קולומביאניות לא היו ילידיות כשגויה, אם כי הוא חב לו רבות על האנתולוגיה שלו של קודקסים אצטקיים ב-"Antiquities of Mexico". פרסקוט למד גם סופרים ספרדים בני זמנם של הכיבוש, החשובים שבהם טורקמדה וטוריביו דה בנאוונטה.

פרסקוט קיבל שלושה תארים לשם כבוד בתקופה זו—דוקטורט לשם כבוד במשפטים מאוניברסיטת קולומביה בסתיו 1840, ממכללת ויליאם ומרי ביולי 1841, וממכללת דרום קרוליינה בדצמבר 1841. הוא גם עזר לפרנסס אינגליס למצוא מוציא לאור לעבודתה האוטוביוגרפית "חיים במקסיקו". יתרה מכך, פרנסס אינגליס הייתה אחת מהמתכתבות החשובות ביותר של פרסקוט במהלך כתיבת "היסטוריה של כיבוש מקסיקו". היא מצוטטת על ידי פרסקוט חמש פעמים לאורך הטקסט, ומתוארת על ידו כ"אחת המטיילות המענגות ביותר של העת המודרנית." פרסקוט מצא קושי להעריך הישגים מדעיים ומתמטיים מסו-אמריקאים בגלל בורותו היחסית בנושאים אלו. בזמן שעבד בבוסטון ב-1841, פגש את ג'ורג' הווארד, שהיה לחבר קרוב לשארית חייו. פרסקוט עבד בחריצות לאורך 1840–1842, וכתוצאה מכך היצירה הושלמה באוגוסט 1843. היא פורסמה על ידי הרפר אנד ברדרס, ניו יורק, בדצמבר, כשבנטלי מוציא את המהדורה הבריטית. אביו הקשיש עבר שבץ באוקטובר, שהוביל לשיתוק זמני, כך שפרסקוט בילה את רוב החורף בטיפול בו בפפרל. "היסטוריה של כיבוש מקסיקו" התקבלה בצורה טובה מאוד, הן ביקורתית והן על ידי הציבור הרחב, למרות חששותיו של פרסקוט להיפך. בין אלו ששיבחו את היצירה היו ג'ורג' הילארד ב-North American Review, ג'ורג' טיקנור קרטיס ב-Christian Examiner, ג'וזף קוגסוול ב-Methodist Quarterly, וכן דיקן קתדרלת סנט פול, הנרי הארט מילמן ב-Quarterly Review. עם זאת, הסופר המקסיקני חוסה פרננדו רמירז היה מבקר של היצירה.

### כיבוש פרו

ב-1844, פרסקוט צויר על ידי ג'וזף אלכסנדר איימס, וגם הזמין פסל חזה מריצ'רד סלטונסטול גרינו. הוא לא היה פעיל במחקר עבור "כיבוש פרו" עד אביב 1844, אם כי כבר החליט לכתוב יצירה הנוגעת לציוויליזציה האינקה בזמן שחקר את מקסיקו הפרה-קולומביאנית, והקשיב ל-"Comentarios Reales de los Incas" של אינקה גרסילאסו דה לה וגה. הוא למד עוד את "Crónicas del Perú" של פדרו סייסה דה לאון, את עבודותיהם של פדרו סרמיינטו דה גמבואה ואת "Primera y segunda parte de la Historia del Piru" של דייגו פרננדז. התקדמותו של פרסקוט נעצרה בשל מותו הבלתי צפוי של אחיו אדוארד בים. בתו אליזבת הייתה חולה מאוד, כך שפרסקוט ומשפחתו נסעו לניאגרה, שאותה החשיב כסביבה בריאה יותר עבורה. לאחר החלמתה, הם חזרו לנאהנט בקיץ, שם החל פרסקוט לנסח את ה"כיבוש", וכפי שהיה מנהגו, בילה את הסתיו בפפרל. אביו של פרסקוט מת בגיל 82 ב-8 בדצמבר, מה שציער אותו עמוקות. הוא לקח הפסקה של חודשיים מכתיבה כדי לתמוך באמו האלמנה ולהסדיר עניינים הנוגעים לעזבונו של אביו. אביו הותיר מניות רבות, מניות ורכוש שהסתכמו ב-343,737 דולר, שכמעט כולם חולקו בין פרסקוט לאחותו. פרסקוט נבחר למכון צרפת (Institut de France) בפברואר 1845, בהוקרה על הישגיו כהיסטוריון. הוא תפס את מקומו של מרטין פרננדז דה נאווארטה, שמת בשנה הקודמת, לאחר הצבעה. הוא התקבל גם לאקדמיה הפרוסית למדעים בברלין. בקיץ 1845, אוסף של מאמרים שפרסם פרסקוט ב-North American Review פורסמו כ-"Biographical and Critical Miscellanies" על ידי בנטלי בפורמט אוקטבו, ומהדורה הוכנה גם בו-זמנית על ידי הרפר אנד ברדרס בניו יורק. פרסקוט כתב 12 עמודים מהיצירה ביום בקיץ 1845, והשלים את שני הפרקים הראשונים של ה"כיבוש". הוא השתמש בירושה מאביו כדי לקנות בית ברחוב ביקון בבוסטון. הבניין הוא כיום ציון דרך היסטורי לאומי, וידוע גם כבית ויליאם היקלינג פרסקוט. פרסקוט עבר לבית בדצמבר 1845, והציב לעצמו שנה לסיים את "כיבוש פרו". במרץ, ראייתו, שהשתקמה משמעותית, התדרדרה פתאום. לפרסקוט היו גם דיספפסיה חריפה ושיגרון, והוא נסע לנאהנט כדי "ליהנות מאוויר הים". זה לא מנע ממנו לנסוע לוושינגטון, שם סעד בבית הלבן עם הנשיא ג'יימס ק. פולק. הוא גם אירח את ג'ון י. מייסון, מזכיר הצי של ארצות הברית לשעבר, שהודיע לו שעותק של "כיבוש מקסיקו" של פרסקוט הונח בספרייה של כל ספינת קרב. "כיבוש פרו" הושלם במרץ 1847. כפי שהיה עם יצירות קודמות, היא פורסמה על ידי הרפר אנד ברדרס בארצות הברית ובנטלי בבריטניה. ההדפסה האמריקאית המקורית הייתה 7,500 עותקים, והספרים נמכרו בדולר אחד כל אחד. היא תורגמה לספרדית, צרפתית, גרמנית והולנדית, ונמכרה מצוין. כמו ביצירותיו הקודמות, היא התקבלה היטב גם בביקורת.

### מחקר על פיליפ השני

זמן קצר לאחר פרסום "כיבוש פרו", הפנה פרסקוט את מחשבותיו לכתיבת היסטוריה של פיליפ השני מספרד, אותה שקל במשך מספר שנים. ג'ון לותרופ מוטלי, שתכנן לכתוב יצירה עצמאית בנושא, נעזר על ידי פרסקוט, שנתן לו גישה לספרייתו. למרות שהשניים התכתבו, נראה כי היה שיתוף פעולה מועט בעבודותיהם בהתאמה. פרסקוט החל לחפש מקורות כבר ב-1842, אך עלו מספר קשיים במחקרו על פיליפ השני. הארכיונים העיקריים של חומר היסטורי הוחזקו בסימנקאס, אך לא למבקה (שאסף חומרים ל"כיבוש מקסיקו") ולא מידלטון הצליחו לקבל גישה אליהם. נמסר להם שהספרייה כה מבולגנת עד שהופכת מחקר פרודוקטיבי לבלתי אפשרי, גם אם הייתה מושגת גישה. עם זאת, למבקה, שכדיפלומט גורש מספרד, התיידד עם שני חוקרים פריזאים עשירים, מינה וטרנו-קומפנס, שהציעו לו גישה לאוספי כתבי היד שלהם. יתרה מכך, דה גאינגוס סייע רבות באיתור מסמכים חשובים במוזיאון הבריטי ובאוסף של הביבליומן תומאס פיליפס, שהחזיק בכ-60,000 כתבי יד. הוא גם השאיל מספר כתבי יד מהארכיונים בבריסל, לאחר שקיבל מכתבים מהדיפלומט הבלגי המכובד סילבן ואן דה וייר בלונדון. דה גאינגוס הפך לפרופסור לספרות ערבית באוניברסיטת קומפלוטנסה של מדריד בסוף 1842, ובהמשך השאיל לפרסקוט ספרים וכתבי יד נדירים מספריית האוניברסיטה. עד קיץ 1848, לפרסקוט היו מעל 300 יצירות בנושא לרשותו, אך הוא המשיך לסבול מבעיות חמורות בראייתו; בדיקה על ידי אוקוליסט אישרה שיש נזק בלתי ניתן לטיפול ברשתית שלו. פרסקוט הוזמן על ידי האגודה ההיסטורית של מסצ'וסטס לכתוב ביוגרפיה של החוקר ג'ון פיקרינג ב-1848, אותה כתב לפרסום מאוחר יותר באותה שנה. פרסקוט הוזמן לכתוב היסטוריה של מלחמת ארצות הברית-מקסיקו, אך סירב, שכן לא היה מעוניין בכתיבה על אירועים עכשוויים.

מקור המשנה העיקרי של פרסקוט להיסטוריה היה "Fürsten und Völker von Süd-Europa im sechzehnten und siebzehnten Jahrhundert" של לאופולד פון רנקה, יצירה מקיפה שכללה היסטוריה מפורטת של האפיפיורות. פרסקוט העריץ את השיטה ההיסטורית האמפירית של רנקה, וראה בעבודתו את הטובה ביותר מבין קודמיו בנושא. הוא הדפיס מחדש ארבעה עותקים של הקטעים הרלוונטיים ביצירה בגופן גדול כדי שיוכל לקרוא אותם ללא סיוע. הוא הכין תוכנית רחבה לעבודה עד פברואר 1849. פרסקוט החל לכתוב את הטיוטה ב-26 ביולי. בזמן זה, פרסקוט היה נושה של ג'ון וייט ובסטר, הכימאי והרוצח, והוא היה מעורב לאחר מכן במשפטו.

### ביקורים בוושינגטון ובאירופה

פרסקוט ביקר בוושינגטון די.סי. באביב 1850, שם פגש את זאקרי טיילור, אז נשיא ארצות הברית, וכן דמויות בולטות רבות אחרות, כולל הנרי בולוור, השגריר הבריטי, ודניאל ובסטר, מזכיר המדינה לשעבר, שהיה חבר של אביו של פרסקוט. זמן קצר לאחר מכן, החליט לבקר באנגליה. הוא יצא מניו יורק ב-22 במאי, והגיע לליברפול ב-3 ביוני. שם התארח אצל חבר ותיק, אלכסנדר סמית', והתיידד מחדש עם מרי לייל, אשתו של הגאולוג צ'ארלס לייל. הוא נסע עם הזוג לייל ללונדון, שם שהו במלון מיברט. פרסקוט התקבל בלונדון, כמו בוושינגטון, על ידי החברים החשובים ביותר בחברה—הוא סעד עם שר החוץ וראש הממשלה לעתיד הנרי טמפל, ראש הממשלה לשעבר רוברט פיל, וכן עם הדוכס מוולינגטון הקשיש. הוא הלך למרוצים באסקוט, והוצג בחצר המלוכה בפני המלכה ויקטוריה. ב-22 ביוני, נסע לאוקספורד כדי לקבל תואר דוקטור לשם כבוד במשפטים מאוניברסיטת אוקספורד. שם, שהה בארמון קדסדון, ביתו של בישוף אוקספורד, סמואל וילברפורס, שנעדר בגלל טקס ההטבלה של הנסיך התינוק ארתור. פרסקוט פגש את ספנסר קומפטון, נשיא החברה המלכותית, שגם הוא קיבל תואר לשם כבוד. הוא עזב את לונדון לפריז, שם הגיע ב-20 ביולי. יומיים לאחר מכן, נסע לבריסל, שם שהה בקודנברג, אתר מגוריו של קיסר האימפריה הרומית הקדושה קרל החמישי, וחזר ללונדון ב-29 ביולי. בנסיעה צפונה, ביקר פרסקוט בטירת אלנוויק ובחורבות מנזר הולם בנורת'מברלנד. עם הגעתו לאדינבורו, פגש את הגאולוגים אדם סדג'וויק ורודריק מרצ'יסון, אותם ליווה לאינבאריי, שם ביקר בטירת אינבאריי. פרסקוט נסע אז דרומה, דרך סטפורדשייר, שם אירח אותו ג'ורג' סאתרלנד-לווסון-גוור. הוא יצא לניו יורק ב-14 בספטמבר, והגיע ב-27 בספטמבר.

### עבודות אחרונות

פרסקוט בילה את החורף בבוסטון וחזר לכתיבת עבודתו. הוא שינה בהדרגה את המוקד של ה"היסטוריה", בהחליטו שהוא כותב היסטוריה טוב יותר מביוגרפיה ועבד ברציפות במשך השנתיים הבאות, לסירוגין בין בוסטון לנאהנט. תקופה זו הופרעה רק על ידי נישואיה של בתו אליזבת בתחילת 1852. בעלה היה ג'יימס אלכסנדר; הם השתקעו בבית ליד בית המשפחה בפפרל. אמו של פרסקוט חלתה ב-17 במאי ומתה זמן קצר לאחר מכן, מה שגרם לפרסקוט להיקלע למצב של דיכאון שנמשך עד החורף. הוא חזר לעבודתו והמשיך בקצב שהיה מסוגל לאורך שארית 1852 ו-1853, שעברו ללא אירועים מיוחדים. פרסקוט החל לסבול ברצינות משיגרון במהלך השנה הקודמת, וכתוצאה מכך, נטש את מגוריו בנאהנט. הוא קנה בית בעיירה הכפרית דאז לין, מסצ'וסטס, שם ביקרו אותו צ'ארלס לייל ומשפחתו ביוני 1853. ב-22 באוגוסט סיים את הכרך השני של ה"היסטוריה". שני הכרכים הראשונים הושלמו עד מאי 1855, אך לא פורסמו מיד. שינויים בחוק זכויות היוצרים הבריטי והחלפת מוציאים לאור גרמו לפרסקוט לעכב את הפרסום עד נובמבר. בהשוואה לעבודותיו הקודמות, ה"היסטוריה" זכתה לסיקור מועט בעיתונות או בכתבי עת אקדמיים. הוצע לו בתקופה זו לכתוב ביוגרפיה של קרל החמישי, אך הוא סירב, מכיוון שראה בעבודתו של ויליאם רוברטסון בנושא כסופית. עם זאת, הוא כתב נספח ל-"The History of the reign of Charles V" של רוברטסון במאי 1855; הוא פורסם בדצמבר 1856. בעבר לא התעניין בפוליטיקה (למרות שניבא את ניצחון הוויגים ב-1840), פרסקוט תמך והצביע עבור הרפובליקני ג'ון פרימונט בבחירות לנשיאות של 1856. הוא המשיך לעבוד על הכרך השלישי של ה"היסטוריה" עד שעבר שבץ ב-3 בפברואר 1858. פרסקוט התאושש, אך בריאותו נפגעה לצמיתות, והוא החליט לפרוש זמנית מכתיבה. הכרך השלישי פורסם לכן באפריל, והיקפו היה מוגבל יותר ממה שפרסקוט תכנן במקור. הוא עבד על התרגום הספרדי של "כיבוש מקסיקו", שהוכן על ידי חוסה פרננדו רמירז ולוקאס אלאמאן.

קבלה והשפעה

עבודתו של פרסקוט נותרה פופולרית ומשפיעה עד היום, והשימוש המוקפד שלו במקורות, ציטוטים ביבליוגרפיים והערות ביקורתיות היה חסר תקדים בקרב היסטוריונים אמריקאים. כעבודה של היסטוריון חובב, "היסטוריה של פרננדו ואיזבלה" הייתה הישג יוצא דופן, וניתן לטעון שהייתה העבודה בשפה האנגלית הטובה ביותר בנושא שפורסמה עד אז. הבעיות העיקריות עם היצירה עבור ההיסטוריון המודרני אינן קשורות לאיכות המחקר או להבנתו של פרסקוט את התקופה, אלא לכך שהמוקד שלו הוא על האירועים הפוליטיים והצבאיים העיקריים בניגוד לתנאים חברתיים וכלכליים. נטען גם שפרסקוט תמך חלקית ב"תיאוריית האדם הדגול". "כיבוש מקסיקו" החזיק מעמד יותר מכל עבודה אחרת של פרסקוט: הוא נחשב להישגו הספרותי הגדול ביותר. עם זאת, מחקר מודרני מסכים שיש בעיות באפיון של פרסקוט את הכיבוש. דייוויד לוין טען כי ה"כיבוש" מראה "תשומת לב לא מספקת לפרטים" ונותר תיאור רחב וכללי של אירועים. בניגוד ל"כיבוש מקסיקו", "כיבוש פרו" זכה למעט תשומת לב מחקרית מודרנית יחסית, אולי בשל כמה דמיון מרכזי בסגנון ובמבנה. עם זאת, בדרך כלל חושבים שהיצירה הייתה התיאור הסמכותי עד המאה ה-20, וכי פרסקוט השתמש בטווח רחב יותר של חומרי מקור מכל סופר קודם בנושא. עם זאת, ההיבטים הארכיאולוגיים והאנתרופולוגיים של שתי היצירות זכו לביקורת חריפה על ידי היסטוריונים מאז סוף המאה ה-19. פרסקוט מעולם לא ביקר באתרים ארכיאולוגיים במסו-אמריקה, והבנתו את תרבות האינקה והאצטקים הייתה חלשה. להגנתו של פרסקוט, נטען שלמרות התקדמות בהבנה הארכיאולוגית והמשגה מחדש של טבעה של החברה הפרה-קולומביאנית, העבודות נותרות מדויקות היסטורית באופן כללי, והפירוטים של פרסקוט על עובדות נבעו מחוסר בסיסי בחומרי מקור. לעומת זאת, "פיליפ השני" נחשב בעיקרו ליצירה נחותה—חסר לו המבנה האפי והיתרונות הספרותיים של עבודתו האחרת של פרסקוט, והיצירה לא זכתה ליותר תשומת לב ביקורתית מאשר תיאורים עכשוויים אחרים של חיי המלך.

ההיסטוריון ריצ'רד קגן זיהה את "הפרדיגמה של פרסקוט" כמודל פרשני מהמאה ה-19 שנוסח במלואו לראשונה על ידי פרסקוט. הוא טוען שה'דעיכה' המודרנית המוקדמת של ספרד וה'עצלות' שבאה בעקבותיה היו תוצר של הקנאות הדתית והעריצות הפוליטית שלה. הפרדיגמה של פרסקוט הייתה דומיננטית בהיסטוריוגרפיה האמריקאית של המאה ה-20 אך הראתה סימני דעיכה בשנות ה-90. קגן כתב:

מה שאני מכנה "הפרדיגמה של פרסקוט" הוא הבנה של ספרד כאנטי-תזה לארצות הברית. רוב האלמנטים הכלולים בפרדיגמה זו—אנטי-קתוליות, ביקורת על אבסולוטיזם, תמיכה במסחר ובחירות הפרט—ניתן היה למצוא בעבודתם של סופרים אחרים, אך פרסקוט ארז אותם לחבילה אחת שהציעה אמצעי להתקרב להיסטוריה הספרדית דרך העדשה של זו של היסטוריית ארה"ב.

חיים אישיים

לאחר תקופה קצרה של חיזור, נשא לאישה את סוזן אמורי, בתו של תומאס קופין אמורי והאנה רו לינזי, ב-4 במאי 1820.

ויליאם וסוזן (כ-1799–1859) הביאו לעולם ארבעה ילדים; הראשונה, קתרין פרסקוט (1824–1829) מתה ממחלת ילדות. ויליאם גרדינר פרסקוט (1826–1895) למד בהרווארד מ-1841 עד 1844 ועבד כעורך דין בבוסטון. הוא נשא לאישה את ג'וזפין אוגוסטה פיבודי ב-6 בנובמבר 1851, וירש את בית המפקדה (Headquarters House). בתו של ויליאם גרדינר, קתרין אליזבת פרסקוט, נישאה להברט טימינס ב-22 בפברואר 1887. אליזבת (1828–1864) נישאה לג'יימס לורנס, בן דוד רחוק. הצעיר ביותר היה ויליאם אמורי (1830–1867).

ב-1837 נבחר כחבר באגודה הפילוסופית האמריקאית. ב-1845, פרסקוט נבחר לחבר כבוד של אגודת סינסינטי (Society of the Cincinnati) במסצ'וסטס.

מוות ומורשת אישית

בינואר 1859, החליט פרסקוט לחדש את עבודתו על פיליפ השני, במטרה לכתוב כרך רביעי ואחרון של "היסטוריה של תקופת שלטונו של פיליפ השני" (1856–1858) שהושלם רק עד שנת 1568 וכלל את מותם של בנו של פיליפ, קרלוס, נסיך אסטוריאס, ואשתו השלישית של פיליפ, אליזבת מוולואה. ב-28 בינואר, הוא עבר שבץ שני, שהוביל למותו המיידי. הוא נקבר לצד הוריו בכנסיית סנט פול, ולווייתו נכחה על ידי נציגים, בין היתר, של אוניברסיטת הרווארד, האקדמיה האמריקאית לאמנויות ומדעים ומכון אסקס.

ישנה תפיסה מוטעית פופולרית שפרסקוט היה עיוור לחלוטין, שנראה כי נבעה מאי-הבנה של הערתו בהקדמה ל"כיבוש מקסיקו", שבה הצהיר: "מעולם לא תיקנתי, או אפילו קראתי, את הטיוטה המקורית שלי". המיתוס הופץ עוד יותר על ידי ביקורת ניו-יורקית עכשווית על ה"כיבוש", והיה נושא נפוץ בתיאורים פופולריים של עבודתו. התרחשויות קשורות אחרות של פירוט יתר של מוגבלותו של פרסקוט התרחשו גם הן—סמואל אליוט מוריסון, שכתב במאמר מ-1959 עבור ה-Atlantic Monthly, טען שלפרסקוט הייתה עין מלאכותית, אם כי אין ראיות המצביעות על כך. נטען כי הביוגרפים של פרסקוט נמשכו באופן טבעי לרומנטיזציה של חייו בשל סגנון ההיסטוריה הרומנטי של פרסקוט עצמו.

נכתבו ארבע ביוגרפיות על פרסקוט. ב-1864, ג'ורג' טיקנור פרסם ביוגרפיה המבוססת על ההתכתבות שטרם פורסמה של פרסקוט, שלה הביוגרפים המאוחרים חבים רבות. התיאור של רולו אוגדן מ-1904 הוא יותר מודרניזציה סגנונית של עבודתו של טיקנור. התיאור של הארי ת'רסטון פק מ-1905 נחשב לנחות אקדמית בשל טבעו הנגזר בעיקרו. עבודתו של סי. הארווי גרדינר מ-1969 נחשבת לביוגרפיה הביקורתית הסופית של פרסקוט, תוך התחשבות במגוון רחב של מסמכים שלא פורסמו שהיו לא זמינים לביוגרפים מוקדמים יותר.

העיר פרסקוט באריזונה נקראה לכבודו, וכך גם בית ויליאם ה' פרסקוט (בית המפקדה), שהוגדר כציון דרך היסטורי לאומי בשל הקשר שלו אליו. בית הספר פרסקוט באוקלנד, קליפורניה נקרא על שמו ב-1869. בית הספר, בתורו, היה המקור לשם הסופי של השכונה כולה, פרסקוט. בית הספר היסודי ויליאם ה' פרסקוט, שהוקם ב-1899 וממוקם בשיקגו, אילינוי, נקרא לכבודו. הבניין מוגדר כ"כתום" בסקר ההיסטורי של שיקגו, המשקף את חשיבותו ההיסטורית. בית הספר Colegio Anglo Americano Prescott, בית ספר בארקיפה, פרו, גם נושא את שמו. בלימה, פרו, השדרה Avenida Guillermo Prescott ברובע סן איסידרו נקראת לכבודו ("Guillermo" הוא המקבילה הספרדית ל"ויליאם"). תחנת המטרו העתידית Guillermo Prescott בקו 4 של המטרו של לימה נקראת על שם שדרה זו. רחוב פרסקוט, שני בלוקים מחצר הרווארד בקיימברידג', מסצ'וסטס, נקרא על שמו.