חיים מוקדמים וחינוך
קורנליוס ינסן (Cornelius Jansen) היה הבישוף הקתולי ההולנדי של איפר בפלנדריה ואבי התנועה התיאולוגית הידועה כינסניזם. ביוגרפיה הוא נולד להורים קתולים פשוטים באקוווי (Acquoy) שהייתה אז בפרובינציה של הולנד, וכיום בחלדרלנד, הולנד. בשנת 1602 הוא נכנס לאוניברסיטת לוון (Leuven), שהייתה אז בעיצומו של עיסוק אידיאולוגי בין המפלגה הישועית – או הסכולסטית – לבין חסידיו של מיכאל באיוס (Michael Baius), שנשבעו בשמו של אוגוסטינוס הקדוש. ינסן סיים בכך שנקשר מאוד למפלגה "האוגוסטיניאנית" האחרונה, ועד מהרה כרת חברות משמעותית עם סטודנט עמית בעל דעות דומות, ז'אן די ורז'יה דה אואראן (Jean du Vergier de Hauranne), לימים האבה של סן-סידראן (Saint-Cyran). לאחר שקיבל את התואר שלו הוא נסע לפריז, בחלקו כדי לשפר את בריאותו על ידי שינוי אווירה, ובחלקו כדי ללמוד יוונית.
קריירת הוראה ועמדה תיאולוגית
בסופו של דבר הוא הצטרף לדי ורז'יה בביתו הכפרי ליד באיוֹן (Bayonne), ובילה מספר שנים בהוראה במכללת הבישוף. כל זמנו הפנוי הוקדש ללימוד האבות המוקדמים עם די ורז'יה, ולהנחת תוכניות לרפורמה של הכנסייה. בשנת 1616 הוא חזר ללוון, כדי ליטול לידיו את הניהול של מכללת סן פולשריה (St Pulcheria), אכסניה לסטודנטים הולנדים לתיאולוגיה. התלמידים מצאו בו מורה זועף ותובעני למדי ומתבודד גדול מהחברה האקדמית. עם זאת, הוא לקח חלק פעיל בהתנגדות האוניברסיטה לישועים, שכן הם הקימו בית ספר תיאולוגי משל עצמם בלוון, שהתגלה כיריב אימתני לפקולטה הרשמית לאלוהות של האוניברסיטה. בתקווה לדכא את חדירותיהם, ינסן נשלח פעמיים למדריד, ב-1624 וב-1626; בפעם השנייה הוא חמק בעור שיניו מן האינקוויזיציה.
עימותים כנסייתיים ועבודה אקדמית
הוא תמך בחום בארכיבישוף המיסיונרי הקתולי, הוויקאר האפוסטולי של המיסיה הקתולית בהולנד ברפובליקה ההולנדית, פיליפוס רובניוס (Philippus Rovenius), במאבקיו נגד הישועים, שניסו לנצר את אותה ארץ מבלי להתחשב ברצוני הארכיבישוף. הוא גם התעמת יותר מפעם אחת עם האלוף הקלוויניסטי-פרסביטריאני ההולנדי, גיסברטוס ווטיוס (Gisbertus Voetius), שעדיין זכור בשל התקפותיו על רנה דקארט (René Descartes). הסלידה מהישועים לא קרבה את ינסן לפרוטסטנטיות; להיפך, הוא השתוקק להכות אותם בנשקם שלהם, בעיקר על ידי הוכחה לכך שקתולים רומים יכולים לפרש את התנ"ך בצורה מיסטית ופייטיסטית באותה מידה. זו הפכה למטרה הגדולה של הרצאותיו, כאשר מונה לפרופסור מלכותי לפרשנות מקראית בלוון ב-1630. עוד יותר מכך הייתה מטרתו של ה"אוגוסטינוס" (Augustinus) שלו, חיבור מגושם על התיאולוגיה של אוגוסטינוס הקדוש.
שכמעט הושלם בזמן מותו. הכנתו הייתה עיסוקו העיקרי מאז שובו ללוון. הוא הציג בחיבור זה פיתוח ארוך הנוטה לחרטה (חלק שלישי, De gratia Christi salvatoris, ספר V, פרק XXI–XXV). בנספח שלו, שכותרתו Erroris Massiliensium, et opinionis quorumdam recentiorum parallelon et statera, הוא גינה בחריפות את הישועים, ובפרט את לואיס דה מوليנה (Luis de Molina), גבריאל ואסקס (Gabriel Vasquez) וליאונרדו לסיוס (Leonardus Lessius). אך ינסן, כדבריו, לא התכוון להיות פדנט של בית ספר כל חייו; והיו רגעים שבהם טיפח שאיפות פוליטיות. הוא ציפה לזמן שבו פלנדריה תסיר מעליה את העול הספרדי ותהפוך לרפובליקה קתולית עצמאית, אולי אפילו בשליטה פלמית, לפי המודל של המחוזות המאוחדים הפרוטסטנטיים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שאיפות פוליטיות ובישופות
רעיונות אלו נודעו לשליטיו הספרדים, וכדי לשכך אותם הוא כתב פיליפיקה בשם Mars gallicus (1635), התקפה אלימה על שאיפות צרפת באופן כללי, ועל אדישותו של הקרדינל רישלייה (Cardinal Richelieu) לאינטרסים קתולים בינלאומיים בפרט. ה-Mars gallicus תרם מעט מאוד לעזרתם של חבריו התיאולוגים הנרדפים למדי של ינסן בצרפת, אך הוא הפך את זעמה של מדריד כלפי ינסן; ב-1636 הוא מונה לבישוף איפר (Ypres / Ieper) במערב פלנדריה על ידי האפיפיור והחצר הספרדית. בתוך שנתיים הוא הוכרע עם זאת על ידי מחלה פתאומית; ה-Augustinus, ספר חייו, פורסם לאחר מותו בשנת 1640. בניגוד לינסניזם, קבוצה קטנה של רופאים תיאולוגים מהסורבון חילצה 8 טענות מתוך ה-Augustinus של ינסניוס, שצומצמו בהמשך ל-5, שעסקו בבעיות הנוגעות ליחס בין הטבע לחסד.
גינוי ומחלוקת הטופס
הם האשמו את ינסניוס בכך שפרש שלא כהלכה את אוגוסטינוס הקדוש, והשוו את הינסניסטים ללותרנים. הדבר הוביל את האפיפיור אינוקנטיוס העשירי (Innocent X) לגנות ב-1653 את 5 הטענות הללו בבולה האפיפיורית Cum Occasione, מבלי לייחס אותן לינסניוס במיוחד. 5 הטענות לגונו שוב על ידי האפיפיור אלכסנדר השביעי (Alexander VII) שלוש שנים לאחר מכן בחוקה האפוסטוליטית Ad sanctam beati Petri sedem. הישועים, שנהנו אז מכוח פוליטי ותיאולוגי עודף כולל מתוודה אישי למלך צרפת, שכנעו אז את האפיפיור לכפות על כל הינסניסטים לחתום על טופס המוביל אותם להודות בבולה האפיפיורית ולהתוודות על טעויותיהם. מחלוקת הטופס הובילה את פסקל (Pascal) לכתוב את המכתבים המחוזיים (Lettres provinciales, 1657) המפורסמים שבהם תקף בחריפות את הישועים ואת המוסר שלהם, ובפרט את הקזואיסטיקה שלהם.
דיוקן של קורנליוס ינסן (1585-1638). בעקבות פרסום אנונימי זה, שלח המלך מרגלים לכל עבר, גינה את הספרנים וניסה בהצלחה לגלות את מחבר המכתבים המחוזיים. הינסניסטים של פור-רויאל (Port-Royal), אנטואן ארנו (Antoine Arnauld), פייר ניקול (Pierre Nicole), אם המנזר אנג'ליק (la Mère Angélique), האחות אנייס (Soeur Agnès) ועוד, נאלצו לחתום על הטופס. למרות שצישתו לכאורה לסמכות האפיפיור, הם הוסיפו שהגינוי יהיה הגיוני רק אם 5 הטענות הנתונות לכאורה ככפירה אכן נמצאות ב-Augustinus של ינסניוס, וטענו כי הן אינן מופיעות שם. הגיון הינסניסטים היה שלאפיפיור יש כמובן את הכוח לגנות טענות כופרות, אך לא לגרום לכך שמה שלא הופיע ב-Augustinus של ינסניוס יופיע שם בפועל. אסטרטגיה זו תטיל עשורים של מחלוקות ודיונים תיאולוגיים.
רדיקליזציה ומורשת
מנגד, פסקל וינסניסטים אחרים אימצו אסטרטגיה רדיקלית, בטענה שגינוי ינסן שקול לגינוי אבי הכנסייה, אוגוסטינוס הקדוש בעצמו, וסירבו בתוקף לחתום על הטופס, עם או בלי הסתייגות. הדבר הוביל בתורו להקצנה נוספת של המלך ושל הישועים, וב-1661 נסגר מנזר פור-רויאל וקהילת הינסניסטים פורקה – היא חרבה סופית ב-1710 בהוראת לואי הארבעה עשר (Louis XIV). המחלוקת לא כללה רק את סמכות האפיפיור, אלא את סמכותו בנוגע לאקזגזה מקראית. מחלוקת נוספת הובילה לבולה Unigenitus, שהוצאה על ידי קלמנס האחד עשר (Clement XI) ב-1713, אשר סימנה את סיום הסובלנות הקתולית כלפי הדוקטרינה הינסניסטית.
הבולה Unigenitus, מתאריך 8 בספטמבר 1713, הופקה בתרומתו של גרגוריו סלרי (Gregorio Selleri), מרצה במכללת סנט תומאס, אוניברסיטת סנט תומאס אקווינס האפיפיורית העתידית (Angelicum), וקידמה את גינוי הינסניזם על ידי גינוי 101 טענות מתוך ה-Réflexions morales של קוסנל (Quesnel) ככופרות, וכזהות לטענות שכבר גינו בכתביו של ינסן. עד המהפכה הצרפתית, הינסניזם התקיים ככוח פוליטי בצרפת, בתמיכתם של מספר כיסאות בפרלמנטים של פריז. ינסניסטים אנונימיים פרסמו מגזין בשם Nouvelles ecclésiastiques, אשר הציג לעתים קרובות תעמולה אנטי-ישועית. בסופו של דבר, ינסניסטים שיתפו פעולה עם גליקנים בעלי מחשבה עצמאית בקידום גירוש הישועים מצרפת ב-1764.