קורנליוס ואנדרבילט: ה"קומודור" שהשתלט על יבשת
הוא עזב את בית הספר בגיל אחת-עשרה כדי לעבוד במעבורת של אביו בין סטטן איילנד למנהטן, ומת שמונים ושתיים שנים לאחר מכן לאחר שבנה פעמיים את תשתית התחבורה של אומה בצמיחה – תחילה בדרכי מים ואחר כך במסילות ברזל. בתקופת ביניים זו הוא הפסיד 7 מיליון דולר בתוכנית של דילול מניות שנוהלה על ידי שלושה מהסוחרים הממולחים ביותר בוול סטריט, ובכל זאת נותר אחד האנשים העשירים ביותר שחיו אי פעם. קורנליוס ואנדרבילט (Cornelius Vanderbilt) לא המציא את ספינת הקיטור או את רכבת הקיטור. הוא פשוט הבין, מוקדם יותר ובאופן חסר רחמים יותר מכל אחד אחר, כיצד להשתלט על נתיבים שאנשים לא היו להם ברירה אלא להשתמש בהם.
נער המעבורת שהפך לקומודור
ואנדרבילט נולד ב-27 במאי 1794 בסטטן איילנד לקורנליוס ואן דרבילט ופיבי הנד (Phebe Hand). בגיל שש-עשרה הוא הקים שירות מעבורות משלו ברחבי נמל ניו יורק, והמרץ הבלתי נלאה שלו על המים זיכה אותו בכינוי "הקומודור" מצד קברניטים עמיתים – תואר שנשא לכל חייו. בשנת 1817 הוא החל לעבוד עבור מפעיל ספינות הקיטור תומאס גיבונס (Thomas Gibbons), בסופו של דבר ניהל את עסקיו, ותוך כדי כך הפך לקברניט הנתבע בפרשת גיבונס נגד אוגדן (Gibbons v. Ogden), פסק הדין של בית המשפט העליון משנת 1824 שביטל מונופולים על ספינות קיטור שהוענקו על ידי מדינות ופתח את הסחר הבין-מדינתי לתחרות – פסיקה שסללה, לא במקרה, את הדרך לדומיננטיות העתידית של ואנדרבילט בנתיבים שהשתחררו.
בניית אימפריה ימית
לאחר מותו של גיבונס ב-1826, ואנדרבילט התרחב לאורך מצר לונג איילנד ונהר ההדסון, ובשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-19 הוא שלט בתנועת ספינות הקיטור האזורית. כאשר החלה הבהלה לזהב בקליפורניה ב-1849, הוא עבר לספינות קיטור אוקייניות, והקים את חברת Accessory Transit Company כדי להעביר נוסעים דרך ניקרגואה לאוקיינוס השקט – נתיב מהיר וזול יותר לקליפורניה מאשר החלופות – ומאוחר יותר הפעיל קווים טרנס-אטלנטיים אגרסיביים מספיק כדי להוציא את חברת קולינס (Collins Line), שסובסדה על ידי הממשלה, מכלל פעילות. עד שנות ה-40 של המאה ה-19 הוא החל להשקיע גם במסילות ברזל, וקיבל על עצמו את נשיאות מסילת הרכבת סטונינגטון (Stonington Railroad) ב-1847, צעד ראשון לעבר העסק שיגדיר את הונו האחרון והגדול ביותר.
השתלטות על ניו יורק סנטרל
השתלטותו של ואנדרבילט על מערכת הרכבות של ניו יורק בוצעה באותו אופן שבו עשה הכל: באמצעות תמרוני שוק ישירים ואכזריים לעיתים, ולא באמצעות משא ומתן. בשנת 1863 הוא תכנן תמרון "פינה" בשוק כדי לתפוס את השליטה במסילת הרכבת ניו יורק והארלם (New York and Harlem Railroad). הוא רכש את מסילת הרכבת נהר ההדסון ב-1864, את ניו יורק סנטרל (New York Central) ב-1867, ואת לייק שור ומישיגן סאות'רן ב-1869, ובשנת 1870 איחד את כולם לחברת הרכבות ניו יורק סנטרל ונהר ההדסון – אחת מענקיות התאגידים האמיתיות הראשונות בהיסטוריה האמריקאית. בשנת 1871 הוא פתח את גרנד סנטרל דפו (Grand Central Depot) ברחוב 42, תחנת הקצה במנהטן שעדיין, בגרסתה המאוחרת, נושאת את שמו על מפת התחבורה של העיר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מלחמת אירי
תבוסתו הציבורית הגדולה היחידה של ואנדרבילט הגיעה ב"מלחמת אירי" (Erie War) בשנים 1866–1868, כאשר ניסה להשתלט על מניות חברת הרכבת אירי (Erie Railway) מידי הגזבר שלה, דניאל דרו (Daniel Drew). דרו, יחד עם ג'יי גולד (Jay Gould) וג'יימס פיסק (James Fisk), הגיבו בהדפסה חשאית של מניות חדשות ומזויפות – מניות "מהולות" – מהר יותר ממה שוואנדרבילט יכול היה לקנותן, מה שעלה לו ביותר מ-7 מיליון דולר לפני שהבין את התרמית. השלישייה שיחדה אז את בית המחוקקים של מדינת ניו יורק כדי להכשיר את המניות בדיעבד, תוך שהם חוברים ל"בוס" טוויד (Boss Tweed) מטאמאני הול, שאותו מינו כדירקטור באירי; סנאטור מדינתי אחד, לפי ההיסטוריון גוסטבוס מאיירס, לקח 75,000 דולר מוואנדרבילט ו-100,000 דולר מגולד לפני שהצביע בכל זאת עם הסיעה של גולד. ואנדרבילט השיב בסופו של דבר חלק ניכר מכספו באמצעות התדיינות משפטית וויתר על השליטה באירי לטובת השלישייה, אך הפרשה הראתה שאפילו הקומודור יכול להיות מובס על ידי מפעילים שמוכנים לזייף ניירות מהר יותר מכפי שהוא יכול לקנותם – וכי בית המחוקקים של ניו יורק עצמו עמד למכירה למי ששילם יותר.
שירות צבאי ומטרת האיחוד
כאשר החלה מלחמת האזרחים, הציע ואנדרבילט את ספינת הקיטור הגדולה ביותר שלו לצי האיחוד; בתחילה סורב, אך כאשר ספינת הברזל הקונפדרטית וירג'יניה (Virginia) איימה על המצור של האיחוד, ביקשה ממשלתו של לינקולן את עזרתו, וספינתו שנתרמה, ה-USS וואנדרבילט, מצוידת באיל ניגוח, סייעה לבלום את האיום. הקונגרס העניק לו מדליית זהב על המתנה. בנו הצעיר, ג'ורג' וושינגטון ואנדרבילט השני, בוגר וסט פוינט, מת במהלך המלחמה מבלי שראה קרב.
פילנתרופיה וחיים צנועים
בסוף ימיו, בעיקר בהפצרת אשתו השנייה, פרנק ארמסטרונג קרופורד (Frank Armstrong Crawford), תרם ואנדרבילט מיליון דולר לבישוף הולנד נימונס מקטייר (Holland Nimmons McTyeire) כדי להקים את אוניברסיטת ואנדרבילט בנאשוויל – מה שתואר באותה עת כמתנת הצדקה הגדולה ביותר בהיסטוריה האמריקאית. בניגוד לצאצאים שיבנו מאוחר יותר ארמונות מתקופת המוזהב על הונו, ואנדרבילט עצמו חי בצניעות יחסית; הפינוק היחיד שלו היה סוסי מרוץ, והוא נותר, בניגוד לנטייה הכללית של המשפחה לכנסייה האפיסקופלית, חבר לכל החיים בכנסייה המורבית הפשוטה יותר, שבבית הקברות שלה בסטטן איילנד הוא קבור.
מדוע קורנליוס נחשב לגאון
הטענה לגאונותו של ואנדרבילט אינה אינטלקטואלית במובן המקובל – כמעט לא הייתה לו השכלה פורמלית מעבר לגיל אחת-עשרה והוא כתב מכתבים בקושי קריאים כל חייו. היא נשענת במקום זאת על אינסטינקט ללא תחרות לשליטה בצווארי בקבוק: הוא תפס, לפני יריביו, שהדרך להתעשר בתחבורה היא לא להתחרות בשירות אלא להחזיק בנתיב עצמו, בין אם מדובר במעבורת, במסדרון מעבר בניקרגואה או בקו רכבת למנהטן, ואז לקבוע את התנאים שכולם חייבים לקבל. הביוגרף שלו טי. ג'יי. סטיילס (T. J. Stiles) מייחס לו שינוי אמיתי של הגיאוגרפיה של ארצות הברית, הרחבה ומודרניזציה של תשתית התחבורה שלה בקצב שאף סוכנות ממשלתית באותה תקופה לא יכלה להשתוות לו. זו המיומנות הספציפית: קריאת המקום שבו ייווצרו צווארי הבקבוק הפיזיים של המסחר האמריקאי, הגעה לשם ראשון עם הון, והגנה על העמדה עם טקטיקות של שוק ההון – "פינות", מאבקי שליטה, מלחמות מחירים – אגרסיביות לא פחות מכל מה שבא אחריו.
המקרה הנגדי מוטמע בהיסטוריה שלו עצמו. הוא זכור באותה מידה כמי שזכה לכינוי "ברונית שודדים" (robber baron) כ"קפטן של תעשייה", והתואר אינו לא מוצדק: הוא הניע מתחרים לפשיטת רגל באמצעות תמחור דורסני בקו של חברת קולינס, והונו היה תלוי שוב ושוב בשליטה מונופוליסטית ולא בשירות מעולה. מלחמת אירי חשפה כיצד הוא ויריביו התייחסו למחוקקים כאל ברי-קנייה, וצוואתו שלו – שהורישה 95 אחוזים מהון שהוערך ב-105 מיליון דולר לבן אחד וקיצצה תשעה מילדיו האחרים לסכומים סמליים יחסית – עוררה מאבק מר ופומבי שבו אחים האשימו את יורשו בהשפעה בלתי הוגנת, עדות לכך שאותה רצון שבנה אימפריה הותיר מקום מועט לטענות של כל אדם אחר לגביה.
מורשת
ואנדרבילט מת ב-4 בינואר 1877 בביתו במנהטן לאחר שמונה חודשי מחלה, עם הון שהוערך ב-105 מיליון דולר, ככל הנראה ההון הפרטי הגדול ביותר בהיסטוריה האמריקאית באותה עת. רשת הרכבות שהרכיב הפכה לעמוד השדרה של ניו יורק סנטרל במאה שלאחר מכן, ואוניברסיטת ואנדרבילט עדיין נושאת את שמו של אדם שמעולם לא למד בקולג' בעצמו.