יוהאן רויכלין
יוהאן רויכלין (Johann Reuchlin; 29 בינואר 1455 – 30 ביוני 1522), שנקרא לעיתים יוהנס, היה הומניסט גרמני קתולי ומלומד של יוונית ועברית, שעבודתו הובילה אותו גם לאוסטריה, שווייץ, איטליה וצרפת המודרניות. רוב הקריירה של רויכלין התמקדה בקידום הידע הגרמני ביוונית ובעברית.
חיים מוקדמים
יוהאן רויכלין נולד בפורצהיים שביער השחור בשנת 1455, שם היה אביו פקיד אדמיניסטרטיבי במנזר הדומיניקני. לפי מנהגי התקופה, שמו עבר תרגום ליוונית על ידי חבריו האיטלקים ל-קפניון (Capnion), כינוי שרויכלין השתמש בו כסוג של מסיכה שקופה כשהציג את עצמו כבן-שיח בחיבור De Verbo Mirifico. הוא נותר קשור לעיר הולדתו; הוא מכנה את עצמו ללא הרף Phorcensis, ובספרו De Verbo הוא מייחס לפורצהיים את נטייתו לספרות.
כאן הוא החל את לימודי הלטינית שלו בבית הספר של המנזר, ולמרות ששהה זמן קצר בפרייבורג בשנת 1470, נראה כי אוניברסיטה זו לא לימדה אותו דבר רב. נראה כי הקריירה של רויכלין כמלומד החלה כמעט במקרה; קולו הערב הקנה לו מקום בחצרו של קרל הראשון, מרקיז באדן, ועד מהרה, בהיותו בעל מוניטין כלטיניסט, נבחר ללוות את פרידריך, בנו השלישי של הנסיך, לאוניברסיטת פריז.
פרידריך היה צעיר ממנו בכמה שנים ויועד לקריירה כנסייתית. קשר חדש זה לא נמשך זמן רב, אך הוא קבע את מהלך חייו של רויכלין. כעת החל ללמוד יוונית, שנלמדה בבירת צרפת מאז 1470, וכן התחבר למנהיג הריאליסטים של פריז, ז'אן אה לאפיד (Jean à Lapide; נפטר ב-1496), אדם מכובד ומלומד, שאחריו עבר לאוניברסיטת בזל הצעירה והנמרצת בשנת 1474.
קריירת הוראה וכתיבה
בבזל קיבל רויכלין תואר שני בשנת 1477 והחל להרצות, תוך שהוא מלמד לטינית קלאסית יותר מזו שהייתה נהוגה אז בבתי ספר גרמניים, ומסביר את אריסטו ביוונית. הוא המשיך את לימודי היוונית שלו בבזל תחת אנדרוניקוס קונטובלאקאס. בבזל הכיר את מוכר הספרים יוהאן אמירבך, עבורו הכין לקסיקון לטיני (Vocabularius Breviloquus, מהדורה ראשונה, 1475–76), שיצא במהדורות רבות. פרסום ראשון זה, והתיאור של רויכלין את הוראתו בבזל במכתב לקרדינל אדריאן (אדריאנו קסטלי) בפברואר 1518, מראים כי כבר מצא את ייעוד חייו. הוא היה מורה מלידה, ועבודה זו לא הייתה צריכה להיעשות בעיקר מכיסא הפרופסור.
עד שנת 1477 עזב רויכלין את בזל כדי לחפש הכשרה נוספת ביוונית אצל ג'ורג' הרמונימוס בפריז, וללמוד לכתוב ביוונית כתב יד נאה כדי שיוכל לפרנס את עצמו מהעתקת כתבי יד. כעת הרגיש שעליו לבחור מקצוע. בחירתו נפלה על משפטים, וכך הגיע לבית הספר הגדול באורליאן (1478), ולבסוף לפואטייה, שם הפך לבעל רישיון (licentiate) ביולי 1481.
מפואטייה עבר רויכלין בדצמבר 1481 לטיבינגן מתוך כוונה להיות מורה באוניברסיטה המקומית, אך ידידיו המליצו עליו בפני הרוזן אברהרד מווירטמברג, שעמד לנסוע לאיטליה ונזקק למתורגמן. רויכלין נבחר לתפקיד זה, ובפברואר 1482 עזב את שטוטגרט לפירנצה ולרומא. המסע נמשך חודשים ספורים בלבד, אך הוא הביא את המלומד הגרמני במגע עם כמה איטלקים מלומדים, במיוחד באקדמיה המדיצ'ית בפירנצה; הקשר שלו עם הרוזן הפך לקבוע, ולאחר שובו לשטוטגרט קיבל תפקידים חשובים בחצרו של אברהרד. בערך בתקופה זו נראה כי נישא, אך ידוע מעט על חיי נישואיו. הוא לא הותיר אחריו ילדים, אך בשנים מאוחרות יותר, נכד אחותו פיליפ מלנכתון היה לו כבן עד שהרפורמציה הפרידה ביניהם.
בשנת 1490 שהה שוב באיטליה. כאן ראה את פיקו דלה מירנדולה, שלדוקטרינות הקבליות שלו הפך ליורש לאחר מכן, והתיידד עם מזכירו של האפיפיור, יאקוב קווסטנברג, דבר שהועיל לו בצרותיו מאוחר יותר. שוב בשנת 1492 הועסק בשגרירות אצל הקיסר פרידריך בלינץ, ושם החל לקרוא עברית עם רופאו היהודי של הקיסר, יאקוב בן יחיאל לואנץ, שהוראתו הניחה את הבסיס לאותו ידע מעמיק שרויכלין שיפר לאחר מכן בביקורו השלישי ברומא ב-1498 בהדרכתו של עובדיה ספורנו מצזנה. בשנת 1494, המוניטין העולה שלו גדל מאוד בזכות פרסום ה-De Verbo Mirifico.
בשנת 1496 מת הדוכס אברהרד הראשון מווירטמברג, ואויביו של רויכלין זכו לאוזן קשבת מצד יורשו, הדוכס היינריך מווירטמברג (לשעבר היינריך רוזן וירטמברג-ממפלגרד). לכן שמח להיענות בחופזה להזמנתו של יוהאן פון דלברג (1445–1503), הבישוף המלומד של וורמס, ולברוח להיידלברג, שהייתה אז מושבה של האגודה הריינית. בחצר ספרותית זו, תפקידו המיועד של רויכלין היה לתרגם מהסופרים היוונים, תחום שבו קריאתו הייתה רחבה ביותר. למרות שלא היה לרויכלין משרה ציבורית כמורה, הוא היה במשך רוב חייו המרכז האמיתי של כל לימודי היוונית והעברית בגרמניה. כדי לבצע עבודה זו הוא סיפק סדרה של עזרים למתחילים ולאחרים. הוא מעולם לא פרסם דקדוק יווני, אך היה לו אחד בכתב יד לשימוש עם תלמידיו, וכן פרסם כמה ספרי לימוד יווניים יסודיים קטנים. יש לציין כי רויכלין הגה את היוונית כפי שמוריו הילידים לימדו אותו לעשות, כלומר, באופן היווני המודרני. הגייה זו, אותה הגן בספרו De recta Latini Graecique sermonis pronuntiatione (1528), נודעה, בניגוד לזו ששימשה את דזידריוס ארסמוס, כ-רויכליניאנית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בהיידלברג היו לרויכלין תלמידים פרטיים רבים, ביניהם פרנץ פון זיקינגן הוא השם הידוע ביותר. הנזירים מעולם לא אהבו אותו; בשטוטגרט היה יריבו הגדול האוגוסטיני קונראד הולצינגר. באדם זה נקם נקמת מלומד בקומדיה הלטינית הראשונה שלו Sergius, סאטירה על נזירים חסרי ערך ושרידים קדושים מזויפים. דרך דלברג בא רויכלין במגע עם פיליפ, רוזן הפלטינאט של הריין, שהעסיק אותו לנהל את לימודי בניו, ובשנת 1498 העניק לו את השליחות לרומא, שכבר צוינה כפורייה להתקדמותו של רויכלין בעברית. הוא חזר עמוס בספרים עבריים ומצא עם הגיעו להיידלברג שחילופי שלטון פתחו את הדרך לחזרתו לשטוטגרט, שם נשארה אשתו כל העת. חבריו החזיקו כעת שוב בידם העליונה וידעו את ערכו של רויכלין. בשנת 1500, או אולי בשנת 1502, הוענקה לו משרה שיפוטית גבוהה מאוד בליגה השוואבית, אותה החזיק עד 1512, אז פרש לאחוזה קטנה ליד שטוטגרט.
לימודי עברית ופעילות הסברה
במשך שנים רבות היה רויכלין שקוע יותר ויותר בלימודי עברית, שהיו עבורו בעלי עניין רב יותר מאשר עניין פילולוגי בלבד. הוא התעניין ברפורמה בהטפה כפי שהוצג בחיבורו De Arte Predicandi (1503) — ספר שהפך למעין מדריך למטיפים — אך מעל הכל, כמלומד, הוא היה להוט שהתנ"ך יוכר טוב יותר, ולא יכול היה לכבול את עצמו לסמכות הוולגטה.
המפתח ל-Hebraea veritas (האמת העברית) היה המסורת הדקדוקית והפרשנית של רבני ימי הביניים, במיוחד של דוד קמחי, וכששלט בזאת, היה נחוש לפתוח אותה לאחרים. בשנת 1506 הופיע חיבורו פורץ הדרך De Rudimentis Hebraicis — דקדוק ולקסיקון — בעיקר לפי קמחי, אך לא העתק בלבד של משנתו של אדם אחד. המהדורה הייתה יקרה ונמכרה לאט. קושי גדול אחד היה שמלחמות באיטליה מנעו מתנ"כים עבריים להגיע לגרמניה. אך גם לכך מצא רויכלין עזרה בהדפסת תהילים עם הסברים דקדוקיים (1512), ועזרים אחרים הגיעו מעת לעת. אך לימודי היוונית שלו עניינו אותו באותן מערכות פנטסטיות ומיסטיות של זמנים מאוחרים יותר שיש לקבלה לא מעט זיקה אליהן. בעקבות פיקו, נראה כי מצא בקבלה תיאוסופיה עמוקה שעשויה להיות בעלת ערך רב להגנה על הנצרות ולפיוס המדע עם מסתרי האמונה, תפיסה נפוצה באותה עת. רעיונותיו המיסטיים-קבליים של רויכלין הוצגו ב-De Verbo Mirifico, ולבסוף ב-De Arte Cabalistica (1517).
רבים מבני דורו חשבו שהצעד הראשון להמרת דתם של היהודים הוא לקחת מהם את ספריהם. דעה זו דוגלה על ידי יוהנס פפרקורן, תיאולוג גרמני. פפרקורן, בעצמו מומר מהיהדות, הטיף באופן פעיל נגד היהודים וניסה להשמיד עותקים של התלמוד, ועסק במה שהפך לקרב עלונים ארוך טווח עם רויכלין. הוא כתב כי "הסיבות המונעות מהיהודים להפוך לנוצרים הן שלוש: ראשית, ריבית; שנית, מכיוון שהם אינם מחויבים לפקוד כנסיות נוצריות כדי לשמוע את הדרשות; ושלישית מכיוון שהם מכבדים את התלמוד." תוכניותיו של פפרקורן נתמכו על ידי הדומיניקנים מקלן; ובשנת 1509 השיג מנדט מהקיסר מקסימיליאן להחרים את כל הספרים היהודיים המופנים נגד האמונה הנוצרית. חמוש במנדט זה, הוא ביקר בשטוטגרט וביקש את עזרתו של רויכלין כמשפטן ומומחה בהוצאתו לפועל. רויכלין התחמק מהדרישה, בעיקר משום שהמנדט היה חסר פורמליות מסוימות, אך הוא לא יכול היה עוד להישאר נייטרלי. ביצוע תוכניותיו של פפרקורן הוביל לקשיים ולערעור חדש למקסימיליאן.
בשנת 1510 מונה רויכלין על ידי הקיסר מקסימיליאן לוועדה שכונסה כדי לבחון את העניין. תשובתו מתוארכת לשטוטגרט, 6 באוקטובר 1510; בה הוא מחלק את הספרים לשישה סוגים — מלבד התנ"ך שאיש לא הציע להשמיד — ותוך כדי מעבר על כל סוג, הוא מראה שהספרים המעליבים בגלוי את הנצרות הם מעטים מאוד ונתפסים כחסרי ערך על ידי רוב היהודים עצמם, בעוד שהאחרים הם או עבודות הנחוצות לפולחן היהודי, אשר הותר על ידי חוקי האפיפיור והן על ידי חוקי הקיסר, או מכילים חומר בעל ערך ועניין מלומד שאין להקריבם מכיוון שהם קשורים לאמונה אחרת מזו של הנוצרים. הוא הציע שהקיסר יגזור כי במשך עשר שנים יהיו שני קתדראות לעברית בכל אוניברסיטה גרמנית, עבורן יספקו היהודים ספרים. מומחיו האחרים של מקסימיליאן הציעו שכל הספרים יילקחו מהיהודים; ומכיוון שהקיסר עדיין היסס, יריביו הטילו על רויכלין את כל האשמה לכישלונם. פפרקורן הפיץ ביריד פרנקפורט של 1511 דברי דיבה בוטים (Handspiegel wider und gegen die Juden) בהם הצהיר כי רויכלין שוחד. רויכלין הגן על עצמו בעלון שכותרתו Augenspiegel (1511), אותו ניסו התיאולוגים באוניברסיטת קלן להדחיק. ב-7 באוקטובר 1512, הם, יחד עם האינקוויזיטור יאקוב פון הוגסטראטן, השיגו צו קיסרי המחרים את ה-Augenspiegel.
בשנת 1513 זומן רויכלין בפני בית דין של האינקוויזיציה. הוא היה מוכן לקבל תיקונים בתיאולוגיה, שלא הייתה הנושא שלו, אך לא יכול היה לחזור בו ממה שאמר; וכשניסו אויביו לדחוק אותו לפינה, הוא ענה להם בהתנגדות גלויה ב-Defensio contra Calumniatores (1513). כעת פנו לאוניברסיטאות לקבל חוות דעת וכולן היו נגד רויכלין. אפילו פריז (אוגוסט 1514) גינתה את ה-Augenspiegel, וקראה לרויכלין לחזור בו. בינתיים החל הליך רשמי במיינץ בפני האינקוויזיטור הגדול. אך רויכלין הצליח להעביר את הסמכות השיפוטית לבית המשפט האפיסקופלי של שפייר. פרשת רויכלין גרמה לקרע רחב בכנסייה ובסופו של דבר הגיע המקרה בפני בית הדין האפיפיורי ברומא. פסק הדין לא ניתן סופית עד יולי 1516; ואז, למרות שההחלטה הייתה למעשה לטובת רויכלין, המשפט פשוט בוטל. ובעוד שיריביו של רויכלין נמלטו בקלות ברומא, עם גינוי קל בלבד, הם ספגו מכה ניצחת בגרמניה. להגנתו של רויכלין פורסם ה-Virorum Epistolæ Clarorum ad Reuchlinum Phorcensem (מכתבים של אנשים מפורסמים לרויכלין מפורצהיים). מיד לאחר מכן הופיע ה-Epistolæ Obscurorum Virorum (מכתבי אנשים אנונימיים/חשוכים).
אולריך פון הוטן ופרנץ פון זיקינגן עשו כל שביכולתם כדי לאלץ את אויביו של רויכלין להשיב את נזקיו החומריים; הם אף איימו בפיוד נגד הדומיניקנים של קלן ושפייר. בשנת 1520 התכנסה ועדה בפרנקפורט כדי לחקור את המקרה. היא גינתה את הוגסטראטן. אך ההחלטה הסופית של רומא לא פיצתה את רויכלין. עם זאת, התחרות הסתיימה; העניין הציבורי דעך, שקוע כולו בשאלה הלותרנית, ולרויכלין לא הייתה סיבה לחשוש מהתקפות חדשות. כשקיבל בשנת 1517 את התזות שהציג לותר, קרא: "תודה לאל, סוף סוף הם מצאו אדם שייתן להם כל כך הרבה מה לעשות שהם יאלצו להניח לזקנתי להסתיים בשלום."
היינריך גרץ ופרנסיס ייטס טענו שפרשה זו עזרה להצית את הרפורמציה הפרוטסטנטית. למרות שנחשד בנטייה כלפי פרוטסטנטיות, רויכלין מעולם לא עזב את הכנסייה הקתולית. בשנת 1518 מונה לפרופסור לעברית ויוונית בוויטנברג, אך במקום זאת שלח את אחיינו מלנכתון.
### השפעה על לותר
הערתו של לותר כי הצדקה על ידי אמונה היא ה"קבלה האמיתית" בפירושו לגלטים הוסברה כקשורה להשפעתו של רויכלין. בעוד שלותר התייעץ עם רויכלין כמומחה לעברית והשתמש ב-De Arte Cabalistica כתמיכה לטיעון, לותר התנגד להערתו של רויכלין ב-De rudimentis hebraicis כי האותיות העבריות לשמו של ישו פירושן "האל הנסתר", דבר שלותר מצא כמנוגד למתי, פרק 1:21, המתאר את המשמעות ככזו ש"הוא יושיע את עמו מחטאיהם."
### שנים אחרונות
רויכלין לא נהנה זמן רב מהניצחון על מאשימיו בשלווה. בשנת 1519 חוותה שטוטגרט רעב, מלחמת אזרחים ומגפה. בתגובה לחששות בנוגע למחלוקות דתיות גוברות, הורה לאו העשירי לגנות את ה-Augenspiegel של רויכלין ב-23 ביוני 1520, בטענה שהוא "שערורייתי ופוגעני" ואישר את הגינוי הקודם של אוניברסיטת קלן.
מנובמבר 1519 ועד אביב 1521, המדינאי הוותיק חיפש מקלט באוניברסיטת אינגולשטאט, שם קיבל מינוי כפרופסור מווילהלם מבוואריה. הוא לימד שם יוונית ועברית במשך שנה. עברו 41 שנים מאז שדיבר לאחרונה מכיסא ציבורי בפואטייה; אך בגיל 65 הוא שמר על כישרון ההוראה שלו, ומאות מלומדים התקהלו סביבו. ניצוץ של שמש סתווית זה נשבר שוב על ידי המגפה; אך כעת נקרא לטיבינגן ושוב בילה את חורף 1521–22 בהוראה בדרכו השיטתית. אך באביב מצא לנכון לבקר במרחצאות ליבנצל, ושם חלה בצהבת, ממנה מת, כשהוא מותיר בהיסטוריה של הלמידה החדשה שם השני רק לזה של בן דורו הצעיר ארסמוס.
רויכלין מת בשטוטגרט ונקבר בכנסיית סנט לאונהרד.
עבודות
- De Verbo Mirifico (המילה מחוללת הפלאות, 1494)
- De Arte Cabalistica (על אמנות הקבלה, 1517)