ויליאם גודווין

ויליאם גודווין

פורטל אנרכיזם

ויליאם גודווין (3 במרץ 1756 – 7 באפריל 1836) היה עיתונאי, פילוסוף פוליטי וסופר אנגלי. הוא נחשב לאחד מראשוני התועלתנים ולתומך המודרני הראשון באנרכיזם. גודווין מפורסם ביותר בזכות שני ספרים שפרסם בטווח של שנה: "חקירה בנוגע לצדק פוליטי", התקפה על מוסדות פוליטיים, ו"דברים כפי שהם; או, הרפתקאותיו של כלב ויליאמס", רומן מסתורין מוקדם המבקר את הפריבילגיה האריסטוקרטית. בהתבסס על הצלחת שני היצירות, גודווין תפס מקום בולט בחוגים הרדיקליים של לונדון בשנות ה-90 של המאה ה-18. הוא כתב בפוריות רבה בז'אנרים של רומנים, היסטוריה ודמוגרפיה לאורך כל חייו.

בתגובה השמרנית לרדיקליזם הבריטי, גודווין הותקף, בחלקו בגלל נישואיו לסופרת הפמיניסטית מרי וולסטונקראפט ב-1797 והביוגרפיה הכנה שלו עליה לאחר מותה מלידה. בתם, הידועה מאוחר יותר כמרי שלי, תכתוב את "פרנקנשטיין" ותינשא למשורר פרסי ביש שלי. עם אשתו השנייה, מרי ג'יין קליירמונט, הקים גודווין את "הספרייה לצעירים", שאפשרה למשפחה לכתוב יצירות משלהם לילדים (לעיתים תחת שמות עט) וכן לתרגם ולפרסם ספרים רבים אחרים, חלקם בעלי חשיבות מתמשכת. לגודווין הייתה השפעה ניכרת על הספרות והתרבות הספרותית הבריטית.

התיאורטיקן האנרכיסטי פיוטר קרופוטקין יטען מאוחר יותר שגודווין הוא מבשר של הקומוניזם האנרכיסטי.

חיים מוקדמים וחינוך

גודווין נולד בוויסביץ', האי אלי, קיימברידג'שייר, לג'ון ואן גודווין, השביעי מבין שלושה עשר ילדים. משפחתו של גודווין משני הצדדים הייתה ממעמד הביניים והוריו דבקו בצורה קפדנית של קלוויניזם. אמו של גודווין הגיעה ממשפחה עשירה אך בשל פזיזות דודה, עושר המשפחה בוזבז. למרבה המזל עבור המשפחה, אביה היה סוחר מצליח שעסק בסחר בים הבלטי. זמן קצר לאחר לידתו של ויליאם, אביו ג'ון, כומר לא-קונפורמיסט, העביר את המשפחה לדבנהאם שבסאפוק ומאוחר יותר לגסטוויק שבנורפוק, שהייתה בעלת היסטוריה רדיקלית כמעוז של ה"ראונדהדס" במהלך מלחמת האזרחים האנגלית. בבית האסיפה המקומי, ג'ון גודווין מצא את עצמו לעיתים קרובות יושב ב"כיסאו של קרומוול", שהיה מתנה לעיר מאת הלורד פרוטקטור.

ויליאם גודווין הגיע משושלת ארוכה של מתנגדים אנגלים, שסבלו מאפליה דתית מצד הממשלה הבריטית, והוא קיבל השראה מסבו ומאביו לאמץ את המסורת המתנגדת ולהפוך לכומר בעצמו. בגיל אחת עשרה, הוא הפך לתלמידו היחיד של סמואל ניוטון, קלוויניסט קשוח ותלמידו של רוברט סנדמן. למרות ששיטת המשמעת הקפדנית של ניוטון הותירה את גודווין עם אנטי-סמכותנות מתמשכת, גודווין הפנים את האמונה הסנדמניאנית, שהדגישה רציונליזם, שוויוניות וקבלת החלטות בהסכמה. למרות התנערותו המאוחרת של גודווין מהנצרות, הוא שמר על שורשיו הסנדמניאניים, אותם החשיב כאחראים למחויבותו לרציונליזם, כמו גם לאישיותו הסטואית. גודווין תיאר מאוחר יותר את ניוטון כ-"...שליח מפורסם מארץ הצפון, שאחרי שקלווין דן לגיהינום תשעים ותשעה מתוך מאה מבני האדם, הצליח להמציא תוכנית לדון לגיהינום תשעים ותשעה מתוך מאה מחסידיו של קלווין." ב-1771, גודווין פוטר סופית על ידי ניוטון וחזר הביתה, אך אביו מת בשנה שלאחר מכן, מה שגרם לאמו להפציר בו להמשיך את השכלתו.

בגיל שבע עשרה, החל גודווין בהשכלה גבוהה באקדמיה למתנגדים בהוקסטון, שם למד אצל אנדרו קיפיס, הביוגרף, ואברהם ריס, שהיה אחראי על ה"ציקלופדיה, או מילון אוניברסלי לאמנויות ומדעים". מוקד לליברליזם, באקדמיה, גודווין הכיר את גישתו של ג'ון לוק לפסיכולוגיה, את השיטה המדעית של אייזק ניוטון ואת המערכת האתית של פרנסיס האצ'סון, שכולם עיצבו את הפילוסופיות של גודווין על דטרמיניזם ואי-חומריות. למרות שגודווין הצטרף לאקדמיה כטורי מחויב, פרוץ המהפכה האמריקאית הוביל אותו לתמוך באופוזיציה הוויגית, ולאחר קריאת יצירותיו של ג'ונתן סוויפט, הוא הפך לרפובליקני נחרץ. הוא הכיר את הפילוסופים הצרפתים, ולמד על אמונתו של ז'אן-ז'אק רוסו בטוב הטבעי המובנה של טבע האדם ובהתנגדות לרכוש פרטי, כמו גם על התועלתנות של קלוד אדריאן הלווטיוס והמטריאליזם של פול-אנרי טירי.

ב-1778, גודווין סיים את האקדמיה ומונה במהירות לכומר בווייר, שם פגש את ג'וזף פוסט, אחד מהשפעותיו הישירות העיקריות. עד 1780, הוא הועבר לסטואמרקט, שם קרא לראשונה את "מערכת הטבע" של פול-אנרי טירי, ואימץ את הפילוסופיות שלו על דטרמיניזם ומטריאליזם. אך לאחר סכסוך עם כמרים מתנגדים אחרים מסאפוק על ניהול האוכריסטיה, הוא התפטר ועזב ללונדון באפריל 1782, כשהוא מוותר על הקריירה שלו ככומר כדי להפוך לסופר.

כתיבה מוקדמת

לאורך 1783, גודווין פרסם סדרה של יצירות כתובות, החל מביוגרפיה שפורסמה בעילום שם של ויליאם פיט האב, ואחריה כמה חוברות פוליטיות פרו-ויגיות. הוא גם ניסה בקצרה לחזור לעבודה כנסייתית בביקונספילד, שם הטיף ש"אמונה צריכה להיות כפופה לתבונה". כמה חודשים לאחר מכן, במהלך פתיחת סמינר באפסום, נשא גודווין נאום טעון פוליטית שבו גינה את כוח המדינה כ"מלאכותי" והילל את הפוטנציאל הליברטריאני של החינוך, שלדעתו יכול להביא קץ לממשלות סמכותניות. גודווין עבד אז לזמן מה כמבקר ספרותי סאטירי, ופרסם את "הראלד הספרות", שבו סקר יצירות לא קיימות של סופרים אמיתיים, תוך חיקוי סגנונות הכתיבה שלהם בציטוטים ארוכים.

עבודתו על ה"הראלד" הבטיחה לו עבודה נוספת כמבקר עבור ה"אינגליש רוויו" של ג'ון מאריי ועמלה לתרגם את זיכרונותיו של סיימון פרייזר. ב-1784, הוא פרסם את הרומנים הרומנטיים "דיימון ודליה" ו"אימוג'ן", שהאחרון שבהם מוסגר כתרגום של כתב יד שנמצא מוויילס העתיקה. באותה שנה, הוא פרסם גם את "רישומי היסטוריה", שקיבץ שש מדרשותיו על דמויותיהם של אהרון, חזאל וישו. בהתבסס על "גן העדן האבוד" של ג'ון מילטון, שתיאר את השטן כמורד בבוראו, גודווין גינה את האל הנוצרי כתאוקרט וכעריץ שלא הייתה לו זכות לשלוט.

בניסיונות נוספים להרוויח כסף, גודווין החל לכתוב עבור כתבי עת ויגיים משתלמים בגראב סטריט, והחל לעבוד כעיתונאי פוליטי עבור ה"ניו אנואל רג'יסטר" לאחר שהוצג בפני ג'ורג'י רובינסון על ידי אנדרו קיפיס. עבודתו של גודווין נאספה אז על ידי ה"פוליטיקל הראלד", שם כתב תחת שם העט "מוקיוס" כדי לתקוף את הטורים. לאחר מכן דיווח על השלטון הקולוניאלי של ממשלת פיט באירלנד ובהודו; כתב היסטוריה של המרד ההולנדי וחזה את פרוץ גל מהפכני באירופה.

לאחר מותו של עורך ה"פוליטיקל הראלד", גודווין דחה את הצעתו של ריצ'רד ברינסלי שרידן לרשת את העריכה, מתוך חשש שעצמאותו העריכתית תיפגע על ידי קשר פיננסי ישיר למפלגה הוויגית. אך דרך שרידן הכיר גודווין את ידידו לכל החיים תומאס הולקרופט, שטיעוניו שכנעו את גודווין לדחות סופית את הנצרות ולאמץ את האתאיזם. במקביל, גודווין לקח עבודה צדדית כמורה עבור הצעיר תומאס אבטורפ קופר. לאחר מערכת יחסים סוערת בין השניים, גודווין הפך בסופו של דבר לאביו המאמץ של הילד היתום, מה ששינה את סגנון הפדגוגיה שלו לכזה שהדגיש "מערכת יחסים פתוחה וכנה בין מורה לתלמיד."

עם פרוץ המהפכה הצרפתית, גודווין היה בין הרדיקלים שבירכו בהתלהבות על האירועים כיורש הרוחני של המהפכה המהוללת של בריטניה מ-1688. כחבר באגודת המהפכה, פגש גודווין את הפעיל הפוליטי ריצ'רד פרייס, שה"דיון על אהבת ארצנו" שלו דגל בצורה רדיקלית של פטריוטיות שתמכה באופן שנוי במחלוקת בחופש דת, דמוקרטיה ייצוגית וזכות המהפכה. הדיון של פרייס הצית מלחמת חוברות, שהחלה עם פרסום ה"הרהורים על המהפכה בצרפת" של אדמונד ברק, שהגן על שמרנות מסורתית והתנגד למהפכה. בתגובה לברק, פרסם תומאס פיין את "זכויות האדם" שלו בעזרתו של גודווין, שהכריז ש"זרעי המהפכה שהיא מכילה הם כה נמרצים בסיבולתם, ששום דבר לא יכול להכניע אותם."

אך קולו של גודווין נותר נעדר ברובו מוויכוח המהפכה, שכן הוא החל לכתוב יצירה של פילוסופיה פוליטית שפיתחה את עקרונותיו הרדיקליים. בתמיכתו הפיננסית של ג'ורג' רובינסון, גודווין עזב את עבודתו ב"ניו אנואל רג'יסטר" והקדיש את עצמו כולו למגנום אופוס שלו, שקיווה שידחוס את "הטוב והליברלי ביותר במדע הפוליטיקה למערכת קוהרנטית". לאחר שישה עשר חודשי עבודה, בעוד המהפכה בצרפת הגיעה לשיאה עם הוצאתו להורג של לואי ה-16 ופרוץ המלחמה, פרסם גודווין את "חקירה בנוגע לצדק פוליטי" בפברואר 1793.

נישואים למרי וולסטונקראפט

גודווין פגש לראשונה את מרי וולסטונקראפט בביתו של המוציא לאור המשותף שלהם. ג'וזף ג'ונסון אירח ארוחת ערב עבור סופר אחר שלו, תומאס פיין, וגודווין ציין שנים לאחר מכן שבאותו ערב הוא שמע מעט מדי מפיין ויותר מדי מוולסטונקראפט; הוא לא ראה אותה שוב במשך כמה שנים. בינתיים, וולסטונקראפט נסעה לחיות בצרפת כדי לחזות במהפכה בעצמה, ונולדה לה בת, פאני אימלי, עם הרפתקן אמריקאי בשם גילברט אימלי. במרדף אחר עסקיו של גילברט אימלי, וולסטונקראפט נסעה לסקנדינביה, וזמן קצר לאחר מכן פרסמה ספר המבוסס על המסע. גודווין קרא אותו, ומאוחר יותר כתב ש"אם אי פעם היה ספר שנועד לגרום לאדם להתאהב במחברו, זה נראה לי הספר הזה."

כאשר גודווין ווולסטונקראפט הוצגו מחדש ב-1796, הכבוד ההדדי שלהם צמח עד מהרה לידידות, משיכה מינית ואהבה. ברגע שוולסטונקראפט נכנסה להריון, הם החליטו להינשא כדי שילדם ייחשב לגיטימי על ידי החברה. נישואיהם חשפו את העובדה שוולסטונקראפט מעולם לא הייתה נשואה לאימלי, וכתוצאה מכך היא וגודווין איבדו חברים רבים. גודווין ספג ביקורת נוספת מכיוון שדגל בביטול הנישואין ב"צדק פוליטי". לאחר נישואיהם בסנט פנקראס ב-29 במרץ 1797, הם עברו לשני בתים צמודים בסומרס טאון כדי ששניהם עדיין יוכלו לשמור על עצמאותם; הם תקשרו לעיתים קרובות באמצעות פתקים שנמסרו על ידי משרתים.

מרי וולסטונקראפט גודווין נולדה בסומרס טאון ב-30 באוגוסט 1797, בתם היחידה של הזוג. גודווין קיווה לבן ותכנן לקרוא לילד "ויליאם". ב-10 בספטמבר 1797 מתה וולסטונקראפט מסיבוכים בעקבות הלידה. לפי כל הדיווחים, זו הייתה מערכת יחסים מאושרת ויציבה, אם כי קצרה. כעת גודווין, שהיה רווק עד לפני חודשים ספורים, היה המום מאובדן אהבת חייו. במקביל, הוא הפך לאחראי על הטיפול בשתי הילדות הצעירות הללו, מרי שזה עתה נולדה ופאני הפעוטה.

נישואים למרי ג'יין קליירמונט

ב-1801, גודווין נישא לשכנתו מרי ג'יין קליירמונט. היא הביאה שניים מילדיה שלה למשק הבית, צ'ארלס וקלייר. העיתונאי ה.נ. בריילספורד כתב ב-1913, "היא הייתה אישה וולגרית וארצית, נשית לחלוטין, ונוטה למדי להתפאר בבורותה המוחלטת בפילוסופיה." בעוד פאני למדה בסופו של דבר לחיות עם קליירמונט, מערכת היחסים של מרי עם אמה החורגת הייתה מתוחה. מרי כותבת, "לגבי גברת גודווין, משהו אנלוגי מאוד לגועל עולה בכל פעם שאני מזכירה אותה", "אישה שאני רועדת לחשוב עליה".

הוצאת ספרים וכתיבת מחזות

בדצמבר 1800 הועלה המחזה שלו "אנטוניו, או שובו של החייל" בתיאטרון רויאל, דרורי ליין ללא הצלחה.

ב-1805, הקימו בני הזוג גודווין חנות והוצאת ספרים בשם "הספרייה לצעירים", בעלת חשיבות בהיסטוריה של ספרות הילדים. דרך זה, גודווין כתב ספרי יסוד לילדים על היסטוריה מקראית וקלאסית, ותחת שם העט אדוארד בולדווין, הוא כתב מגוון ספרים לילדים, כולל גרסה של "ג'ק ואפון הפלא", וביוגרפיה של האמן האירי ויליאם מולרדי, שאייר יצירות עבורם. הם שמרו על קשרים משפחתיים, ופרסמו את הספר הראשון של מרגרט קינג (אז ליידי מאונט קאשל), שהייתה תלמידה מועדפת של מרי וולסטונקראפט. הם פרסמו יצירות שמעולם לא אזלו מהדפוס, כמו "סיפורים משייקספיר" של צ'ארלס ומרי לאמב. "הספרייה לצעירים" תרגמה גם סופרים אירופאים. המהדורה האנגלית הראשונה של "רובינזון השוויצרי" תורגמה (מהצרפתית, לא מהגרמנית) ונערכה על ידם. העסק היה עמוד התווך של המשפחה במשך עשורים.

ב-1807 הועלתה הטרגדיה שלו "פולקנר" בתיאטרון רויאל דרורי ליין ללא הצלחה רבה יותר מהמחזה הקודם שלו.

ילדים

כאשר מרי הייתה בת שלוש, גודווין השאיר את בנותיו בהשגחתו של ג'יימס מרשל בזמן שנסע לאירלנד. הטון של גודווין במכתביו מדגים כמה הוא דאג להן. מכתביו מראים את הלחץ שהפעיל על מתן תחושת ביטחון לשתי בנותיו. "ועכשיו מה אומר עבור הבנות הקטנות והמסכנות שלי? אני מקווה שהן לא שכחו אותי. אני חושב עליהן בכל יום, והייתי שמח, אם הרוח הייתה נוחה יותר, לנשוף להן נשיקה כל אחת מדבלין לפוליגון.. אבל לא ראיתי אף אחת שאני אוהב כל כך או חושב שהן טובות בחצי כמו שלי."

לגודווין היה ילד אחד מכל אחד מנישואיו. מרי גודווין (1797–1851) זכתה לתהילה כמרי שלי, מחברת "פרנקנשטיין". ויליאם גודווין הבן (1803–1832) נשלח על ידי אביו לבית הספר צ'ארטר האוס ולאחר מכן למוסדות שונים בעלי אופי מעשי. אף על פי כן, הוא התפרנס בסופו של דבר מהעט. הוא מת בגיל 29, כשהוא מותיר את כתב היד של רומן, שגודווין דאג להדפסתו.

הבכורה מבין ילדיו החורגים של גודווין הייתה פאני אימלי (1794–1816), שהתאבדה כאישה צעירה. צ'ארלס גאוליס קליירמונט סיים כראש החוג לספרות אנגלית באוניברסיטת וינה ולימד את בני משפחת המלוכה; הידיעה על מותו הפתאומי ב-1849 העציבה את מקסימיליאן. קלייר קליירמונט הייתה בתה היחידה של מרי ג'יין, לה הראתה העדפה.

כל ילדיו של גודווין שחיו עד לבגרות עבדו כסופרים או מחנכים, והמשיכו את מורשתו ואת זו של נשותיו. רק לשניים מהם היו ילדים ששרדו בתורם: פרסי פלורנס שלי, והבן והבת של צ'ארלס. גודווין לא בירך על לידתה של אלגרה ביירון, אך בתה היחידה של קלייר מתה בגיל חמש.

לגודווין היו תקוות גבוהות עבור מרי, והוא העניק לה חוויה אינטלקטואלית קפדנית יותר מרוב הנשים בתקופתה, ותיאר אותה כ"אינטליגנטית מאוד". הוא רצה להעניק לבתו "חינוך גברי" יותר והכין אותה להיות סופרת. עם זאת, גודווין משך את תמיכתו כאשר מרי הפכה לאישה ורדפה אחר מערכת היחסים שלה עם פרסי ביש שלי. שני הרומנים הראשונים של מרי, "פרנקנשטיין" ו"מתילדה", עשויים להיתפס כתגובה לילדותה. שניהם בוחנים את תפקיד האב בסוציאליזציה של הילד ואת השליטה שיש לאב על עתיד הילד. שני הרומנים האחרונים של שלי, "לודור" ו"פולקנר", מעריכים מחדש את מערכת היחסים אב-בת. הם נכתבו בתקופה שבה שלי גידלה את ילדה היחיד ששרד לבדה ותמכה באביה המזדקן. בשני הרומנים, הבת חומקת משליטת האב על ידי מתן הדמות האימהית המסורתית שהוא מבקש. מערכת יחסים זו מעניקה לבת שליטה על האב.

שנים מאוחרות ומוות

גודווין קיבל משרה של מנהל משרד וסגן שומר הקבלה של האוצר, שהגיעה עם מגורים בחסד ב-New Palace Yard, חלק מהמתחם של ארמון וסטמינסטר, כלומר בתי הפרלמנט. אחת מחובותיו הייתה לפקח על טאטוא הארובות של בניינים רחבי ידיים אלו. ב-16 באוקטובר 1834, פרצה שריפה ורוב הארמון נשרף. מבקרת הספרות מרילין באטלר סיכמה את סקירתה על ביוגרפיה מ-1980 של גודווין בהשוואה מחמיאה לגאי פוקס, והתבדחה שגודווין הצליח יותר בהתנגדותו לסטטוס קוו.

בשנים מאוחרות יותר, גודווין החל לצפות לתמיכה ונחמה מבתו. שניים מחמשת הילדים שגידל מתו לפניו, ושניים נוספים חיו בחו"ל. מרי נענתה לציפיותיו והיא טיפלה בו עד שמת ב-1836.

ב-1836, הארייט דה בואנוויל תיארה את מותו של גודווין, במכתב לבתו מרי, כ"כיבוי של מוח על. ... הכל מעניין שקשור לאדם כזה, אחד מהבודדים המוכשרים שתחת השפעותיהם המוסריות החברה רוטטת כעת."

מורשת ואנדרטאות

גודווין נקבר ליד מרי וולסטונקראפט בבית הקברות של סנט פנקראס, הכנסייה שבה נישאו ב-1797. אשתו השנייה האריכה ימים אחריו, ובסופו של דבר נקברה שם גם היא. השלושה חולקים מצבה. בשנות ה-50 של המאה ה-19, בנה היחיד ששרד של מרי שלי, פרסי פלורנס שלי, העביר את שרידיהם של גודווין ווולסטונקראפט ממה שהפך לאזור מוזנח של הבירה לסביבה הנעימה יותר של בורנמות', לקבר המשפחתי שלהם בכנסיית סנט פיטר.

כתבי היד ששרדו עבור רבות מיצירותיו הידועות ביותר של גודווין מוחזקים באוסף פורסטר במוזיאון ויקטוריה ואלברט. כתבי היד של ה-V&A עבור "צדק פוליטי" ו"כלב ויליאמס" עברו דיגיטציה ב-2017 וכעת כלולים בארכיון שלי-גודווין.

מקום הולדתו, ויסביץ', כולל שתי אנדרטאות לזכרו. רחוב ללא מוצא נקרא על שמו "גודווין קלוז", ולוח קיר מעטר בניין הסמוך לתיאטרון אנגלס בדרך אלכסנדרה.

יצירות ורעיונות

### חקירה בנוגע לצדק פוליטי וכלב ויליאמס

ב-1793, בעוד המהפכה הצרפתית בעיצומה, פרסם גודווין את יצירתו הגדולה על מדע המדינה, "חקירה בנוגע לצדק פוליטי, והשפעתו על המוסר והאושר הכללי". החלק הראשון של ספר זה היה ברובו סיכום של "הצדקה לחברה טבעית" של אדמונד ברק – ביקורת על המדינה. גודווין הכיר בהשפעתו של ברק עבור חלק זה. שאר הספר הוא החזון החיובי של גודווין כיצד חברה אנרכיסטית (או מינרכיסטית) עשויה לעבוד. "צדק פוליטי" היה משפיע מאוד בזמנו: אחרי כתביהם של ברק ופיין, זה של גודווין היה התגובה הכתובה הפופולרית ביותר למהפכה הצרפתית. יצירתו של גודווין נתפסה על ידי רבים כמאירה דרך אמצע בין הקיצוניות הלוהטת של ברק ופיין. ראש הממשלה ויליאם פיט אמר במפורסם שאין צורך לצנזר אותו, כי במחיר של מעל 1 ליש"ט הוא היה יקר מדי עבור הבריטי הממוצע לקנייה. עם זאת, כפי שהיה נהוג באותה עת, "אגודות התכתבות" רבות אימצו את "צדק פוליטי", או ששיתפו אותו או שהקריאו אותו לחברים האנאלפביתים. בסופו של דבר, הוא נמכר בלמעלה מ-4000 עותקים והביא תהילה ספרותית לגודווין.

גודווין הגביר את השפעתו של "צדק פוליטי" עם פרסום רומן שהתגלה כפופולרי באותה מידה, "דברים כפי שהם; או, הרפתקאותיו של כלב ויליאמס". זה מספר את סיפורו של משרת שמגלה סוד אפל על פוקלנד, אדונו האריסטוקרטי, ונאלץ לברוח בגלל הידע שלו. "כלב ויליאמס" הוא למעשה המותחן הראשון: גודווין ציין בציניות שחלק מהקוראים צרכו בלילה אחד את מה שלקח לו למעלה משנה לכתוב. לא פחות ממעלותיו הוא דיוקן של מערכת המשפט של אנגליה וויילס באותה עת ותמונה נבואית של ריגול פנים. שיטתו הספרותית, כפי שתיאר אותה במבוא לרומן, התגלתה גם היא כמשפיעה: גודווין התחיל עם סיומו של כלב הנרדף ברחבי בריטניה, ופיתח את העלילה לאחור. דיקנס ופו הגיבו שניהם על כושר ההמצאה של גודווין בעשיית זאת.

### כתיבה פוליטית

בתגובה למשפט בגידה של כמה מחבריו היעקובינים הבריטים, ביניהם תומאס הולקרופט, כתב גודווין את "ביקורת חטופה על האישום שהוגש על ידי הלורד השופט הראשי אייר לחבר המושבעים הגדול, 2 באוקטובר 1794" שבו טען בתוקף שהמושג של התביעה ל"בגידה קונסטרוקטיבית" אפשר לשופט לפרש כל התנהגות כבוגדנית. זה סלל את הדרך לניצחון גדול עבור היעקובינים, שכן הם זוכו.

עם זאת, המוניטין של גודווין עצמו הוכתם בסופו של דבר לאחר 1798 על ידי העיתונות השמרנית, בחלקו בגלל שבחר לכתוב ביוגרפיה כנה של אשתו המנוחה, מרי וולסטונקראפט, שכותרתה "זיכרונות ממחברת 'הצדקה לזכויות האישה'", כולל דיווחים על שני ניסיונות ההתאבדות שלה והרומן שלה (לפני מערכת היחסים שלה עם גודווין) עם ההרפתקן האמריקאי גילברט אימלי, שהוביל ללידתה של פאני אימלי.

גודווין, עקשן בדרכו, חי למעשה בסתר במשך 30 שנה בגלל המוניטין שלו. עם זאת, בהשפעתו על סופרים כמו פרסי שלי, שקרא את היצירה במספר הזדמנויות בין 1810 ל-1820, וקרופוטקין, "צדק פוליטי" תופס את מקומו לצד "אראופגיטיקה" של מילטון ו"אמיל" של רוסו כטקסט אנרכיסטי וליברטריאני מגדיר.

### פרשנות לצדק פוליטי

בצדק פוליטי, המחבר התכוון ל"אימוץ כל עקרון של מוסר ואמת לתוך הפרקטיקה של קהילה", והיצירה הייתה אפוא חקירה של עקרונות החברה, הממשלה והמוסר. במשך שנים רבות גודווין היה "משוכנע שהמונרכיה היא סוג של ממשלה מושחתת באופן בלתי נמנע", ומתוך רצון לממשלה בעלת המבנה הפשוט ביותר, הוא הגיע בהדרגה למחשבה ש"ממשלה מעצם טבעה נוגדת את השיפור של המוח המקורי", מה שמדגים אמונות אנטי-מדינתיות שייחשבו מאוחר יותר לאנרכיסטיות.

באמונה בשלמותו של המין האנושי, שאין עקרונות מולדים, ולכן אין נטייה מקורית לרע, הוא החשיב ש"ניתן לייחס את המעלות והחטאים שלנו לאירועים המרכיבים את ההיסטוריה של חיינו, ואם ניתן היה לשחרר את האירועים הללו מכל נטייה לא ראויה, החטא היה ממוגר מהעולם." כל שליטה של אדם על אדם הייתה פחות או יותר בלתי נסבלת, ויבוא היום שבו כל אדם, העושה את מה שנראה ישר בעיניו, יעשה גם את מה שהוא למעשה הטוב ביותר עבור הקהילה, מכיוון שכולם יונחו על ידי עקרונות של תבונה טהורה.

אופטימיות כזו שולבה עם אמפיריציזם חזק כדי לתמוך באמונתו של גודווין שהפעולות הרעות של בני האדם תלויות אך ורק בהשפעה המשחיתה של תנאים חברתיים, ושינוי תנאים אלו יכול להסיר את הרע באדם. זה דומה לרעיונות של אשתו, מרי וולסטונקראפט, בנוגע לחסרונות של נשים כנובעים מהיעדר עידוד במהלך גידולן.

פיוטר קרופוטקין ציין על גודווין שכאשר "דיבר על רכוש, הוא הצהיר שזכויותיו של כל אחד 'לכל חומר המסוגל לתרום לטובתו של בן אנוש' חייבות להיות מוסדרות על ידי צדק בלבד: החומר חייב ללכת 'למי שזקוק לו ביותר'. מסקנתו הייתה קומוניזם."

### ויכוח עם מלתוס

ב-1798, תומאס רוברט מלתוס כתב את "מאמר על עקרון האוכלוסייה" בתגובה לדעותיו של גודווין על "שלמות החברה". מלתוס כתב שאוכלוסיות נוטות לגדול בזמני שפע, ושרק מצוקה, מסיבות כמו מחסור במזון, מחלות או מלחמה, משמשת לבלימת צמיחת האוכלוסייה. אוכלוסיות לדעתו נידונות אפוא תמיד לגדול עד שמורגשת מצוקה, לפחות על ידי הפלח העני יותר של החברה. כתוצאה מכך, עוני נתפס כתופעה בלתי נמנעת של החברה.

> בואו נדמיין לרגע את המערכת היפה של השוויון של מר גודווין ממומשת בטוהר המרבי שלה, ונראה כמה מהר צפוי קושי זה ללחוץ תחת צורה כה מושלמת של חברה.... בואו נניח שכל הגורמים לסבל ולחטא באי הזה הוסרו. מלחמה ומריבה פוסקים. סחר ומפעלים לא בריאים אינם קיימים. המונים כבר לא מתאספים יחד בערים גדולות ומזיקות.... כל בית נקי, אוורירי, מרווח מספיק, ובמצב בריא.... והעבודות הדרושות של החקלאות מחולקות בידידות בין כולם. מספר האנשים, ותוצרת האי, אנו מניחים שיהיו זהים להיום. רוח הנדיבות, המונחית על ידי צדק חסר פניות, תחלק תוצרת זו בין כל חברי החברה לפי צרכיהם.... עם עידודים יוצאי דופן אלו לאוכלוסייה, וכל גורם לדילול אוכלוסין, כפי שהנחנו, מוסר, המספרים בהכרח יגדלו מהר יותר מאשר בכל חברה שהייתה ידועה עד כה....

מלתוס המשיך וטען שתחת תנאים אידיאליים כאלה, האוכלוסייה יכולה להכפיל את עצמה כל 25 שנה. עם זאת, אספקת המזון לא יכולה להמשיך להכפיל את עצמה בקצב זה אפילו ל-50 שנה. אספקת המזון תהפוך לבלתי מספקת עבור האוכלוסייה הגדלה, ואז:

> ...החוק האדיר של שימור עצמי מגרש את כל הרגשות הרכים והנעלים יותר של הנשמה.... התירס נקטף לפני שהוא בשל, או מוסתר בפרופורציות לא הוגנות; וכל הרכבת השחורה של החטאים השייכים לשקר נוצרת מיד. מצרכים כבר לא זורמים לתמיכה באם עם משפחה גדולה. הילדים חולניים מחוסר מזון.... לא היו כאן מוסדות אנושיים, שלעקמומיותם מייחס מר גודווין את החטא הקדמון של האנשים הגרועים ביותר. לא נוצרה על ידם התנגדות בין טובת הציבור לטובת הפרט. לא נוצר מונופול על אותם יתרונות שהתבונה מורה להשאיר במשותף. אף אדם לא גורה להפרת הסדר על ידי חוקים לא צודקים. הנדיבות ביססה את שלטונה בכל הלבבות: ובכל זאת בפרק זמן קצר כל כך של חמישים שנה, אלימות, דיכוי, שקר, סבל, כל חטא שנוא, וכל צורה של מצוקה, המבזים ומעציבים את המצב הנוכחי של החברה, נראים כנוצרים על ידי הנסיבות האימפריאליות ביותר, על ידי חוקים הטבועים בטבע האדם, ובלתי תלויים לחלוטין בתקנות אנושיות.

ב"צדק פוליטי" הודה גודווין שעלייה ברמת החיים כפי שחזה עלולה לגרום ללחצי אוכלוסייה, אך הוא ראה פתרון ברור להימנעות ממצוקה: "לתכנן שינוי במבנה הפעולה האנושית, אם לא של טבע האדם, במיוחד האפלת הרצון למין על ידי פיתוח הנאות אינטלקטואליות". בגרסת 1798 של המאמר שלו, מלתוס דחה במפורש את השינוי האפשרי הזה בטבע האדם. במהדורות השנייה והעוקבות, לעומת זאת, הוא כתב שריסון מוסרי נרחב, כלומר, דחיית נישואין ופרישות לפני הנישואין (התנזרות מינית), יכול להפחית את הנטייה של אוכלוסייה לגדול עד שמורגשת מצוקה. גודווין גם ראה בטכנולוגיה חדשה כאחראית בחלקה לשינוי העתידי בטבע האדם ליצורים מפותחים יותר מבחינה אינטלקטואלית. הוא נימק שהתקדמות טכנולוגית גוברת תוביל לירידה בכמות הזמן שאנשים מקדישים לייצור ולעבודה, ובכך, ליותר זמן שיוקדש לפיתוח "היכולות האינטלקטואליות והמוסריות שלהם". במקום שהאוכלוסייה תגדל באופן אקספוננציאלי, גודווין האמין ששיפור מוסרי זה יעלה על צמיחת האוכלוסייה. גודווין תיאר אוטופיה חברתית שבה החברה תגיע לרמה של קיימות ותעסוק ב"קומוניזם מרצון".

ביולי 1820, פרסם גודווין את "על האוכלוסייה: חקירה בנוגע לכוח הגידול במספר בני האדם" כהפרכה למאמריו של מלתוס. הטיעון העיקרי של גודווין היה נגד הרעיון של מלתוס שהאוכלוסייה נוטה לגדול באופן אקספוננציאלי. גודווין האמין שכדי שהאוכלוסייה תכפיל את עצמה כל עשרים וחמש שנים (כפי שמלתוס טען שקרה בארצות הברית, בשל מרחב המשאבים הזמינים שם), כל זוג נשוי יצטרך להוליד לפחות שמונה ילדים, בהתחשב בשיעור מקרי המוות בילדות. גודווין עצמו היה אחד משלושה עשר ילדים, אך הוא לא הבחין ברוב הזוגות בימיו מולידים שמונה ילדים. לכן הוא הגיע למסקנה:

> במציאות, אם לא הייתי מרים את העט במטרה המפורשת להפריך את כל הטעויות של ספרו של מר מלתוס, ולנסות להציג עקרונות אחרים, מעודדים יותר, נוחים יותר לאינטרסים הטובים ביותר של המין האנושי, ומוכנים יותר להתנגד לחדירת החטא והסבל, הייתי יכול לסיים את הטיעון שלי כאן, ולהניח את העט עם הערה קצרה זו, שכאשר מחבר זה יפיק מכל מדינה, ארצות הברית של צפון אמריקה לא יוצאת מן הכלל, מרשם של נישואין ולידות, שממנו יתברר שיש בממוצע שמונה לידות לנישואין, אז, ורק אז, יכולה להיות לי סיבה מוצדקת להודות בדוקטרינה שלו של היחס הגיאומטרי.

### עניין באלמוות ארצי

במהדורה הראשונה שלו של "צדק פוליטי" כלל גודווין טיעונים התומכים באפשרות של "אלמוות ארצי" (מה שהיה נקרא כיום אלמוות פיזי), אך מהדורות מאוחרות יותר של הספר השמיטו נושא זה. למרות שהאמונה באפשרות כזו עקבית עם הפילוסופיה שלו בנוגע לשלמות וקידמה אנושית, הוא כנראה נטש את הנושא בגלל כדאיות פוליטית כאשר הבין שזה עלול לערער את דעותיו האחרות.

עץ משפחה

הערות:

מקור: טומאלין, קלייר (1992). שלי ועולמו. פינגווין. עמ' 115. ISBN 0140171525.

רשימת יצירות

### רומנים

דיימון ודליה, סיפור (1784)

- אימוג'ן: רומן פסטורלי מהבריטים העתיקים (1784)

- דברים כפי שהם; או, הרפתקאותיו של כלב ויליאמס (1794)

- מראה: היסטוריה אמיתית של שנותיו המוקדמות של אמן (1805)

### סיפורת אחרת

- אנטוניו: טרגדיה בחמש מערכות (1800) – מחזה

- משלים, עתיקים ומודרניים: מותאמים לשימושם של ילדים (1840) – פורסם לאחר המוות

### עיון

- חקירה בנוגע לצדק פוליטי, והשפעתו על המוסר והאושר הכללי (1793)

- החוקר (לונדון: ג'ורג' רובינסון, 1797; מהדורה מתוקנת 1823)

- זיכרונות ממחברת 'הצדקה לזכויות האישה' (1798)

- הפנתיאון: או, היסטוריה עתיקה של אלי יוון ורומא (1814)

- חייהם של אדוארד וג'ון פיליפס, אחיינים ותלמידים של מילטון (1815)

- חיי ליידי ג'יין גריי, ולורד גילפורד דאדלי, בעלה (1824)

- היסטוריה של חבר העמים של אנגליה (1824–1828)

- מחשבות על האדם, טבעו, יצירותיו ותגליותיו, משובצות בפרטים מסוימים בנוגע למחבר (1831)