המרקיז דה סאד
דוֹנָאטְיֶין אַלְפוֹנְס פְרַנְסוּאָה, המרקיז דה סאד (Marquis de Sade; 2 ביוני 1740 – 2 בדצמבר 1814) היה סופר, ליברטין, פעיל פוליטי ואציל צרפתי, הידוע בעיקר בשל הרומנים הליברטיניים שלו ומאסריו בגין עבירות מין, חילול הקודש ופורנוגרפיה. יצירותיו כוללות רומנים, סיפורים קצרים, מחזות, דיאלוגים ומסות פוליטיות. חלקן פורסמו תחת שמו במהלך חייו, אך רובן הופיעו בעילום שם או לאחר מותו.
סאד נולד למשפחת אצולה ששורשיה במאה ה-13, ושירת כקצין במלחמת שבע השנים לפני שסדרה של שערוריות מין הובילה לכליאתו בבתי כלא ובמוסדות לחולי נפש במשך רוב חייו הבוגרים. במהלך מאסרו הממושך הראשון בין 1777 ל-1790, כתב סדרה של רומנים ויצירות אחרות, שחלקן הוברחו מהכלא על ידי אשתו. עם שחרורו במהלך המהפכה הצרפתית, פנה לקריירה ספרותית והיה פעיל פוליטית, תחילה כמונרכיסט חוקתי ולאחר מכן כרפובליקני רדיקלי. במהלך שלטון הטרור הוא נכלא בשל מתינותו וניצל בקושי מהגיליוטינה. הוא נעצר שוב בשנת 1801 בשל הרומנים הפורנוגרפיים שלו ונכלא לבסוף בבית החולים לחולי נפש שרנטון, שם מת בשנת 1814.
יצירותיו המרכזיות כוללות את "120 ימי סדום", "ז'וסטין", "ז'ולייט" ו"הפילוסופיה בחדר המיטות", המשלבות תיאורים גרפיים של אקטים מיניים, אונס, עינויים, רצח והתעללות בילדים עם דיונים על דת, פוליטיקה, מיניות ופילוסופיה. המונח סאדיזם נגזר מדמויותיו הבדיוניות המפיקות הנאה מגרימת כאב לאחרים.
קיים ויכוח לגבי המידה שבה התנהגותו של סאד הייתה פלילית וסאדיסטית. פיטר מרשל מציין כי "התנהגותו הידועה (הכוללת רק הכאת משרתת ואורגיה עם מספר זונות) רחוקה מאוד מהתמונה הקלינית של סאדיזם פעיל". אנדריאה דבורקין, לעומת זאת, טוענת שהשאלה היא האם מאמינים לסאד או לנשים שהאשימו אותו בתקיפה מינית.
העניין ביצירתו גבר במאה ה-20, כאשר כותבים שונים ראו בו מבשר של פרידריך ניטשה, זיגמונד פרויד, הסוריאליזם, הטוטליטריות והאנרכיזם. אינטלקטואלים בולטים רבים, בהם אנג'לה קרטר, סימון דה בובואר ורולאן בארת, פרסמו מחקרים על יצירתו, והופקו ביוגרפיות רבות. ייצוגים תרבותיים של חייו ויצירתו כוללים את המחזה "מארה/סאד" מאת פיטר וייס והסרט "סאלו, או 120 ימי סדום" מאת פייר פאולו פאזוליני. דבורקין ורוג'ר שאטוק מתחו ביקורת על שיקום המוניטין של סאד, בטענה שהוא מקדם פורנוגרפיה אלימה שעלולה להזיק לנשים, לצעירים ול"מוחות לא מעוצבים".
חיים
### חיים מוקדמים, חינוך ונישואים (1740–1763)
סאד נולד ב-2 ביוני 1740, באוטל דה קונדה (Hôtel de Condé) בפריז, הילד היחיד ששרד לז'אן-בטיסט פרנסואה ז'וזף, רוזן דה סאד, ולמארי-אליאונור דה מאייה דה קרמן. משפחת סאד הייתה מהאצולה המחוזית ששורשיה במאה ה-13. אמו של סאד הייתה מענף זוטר של בית בורבון-קונדה, ולכן סאד היה קשור בקשרי דם למלך צרפת.
אביו של סאד היה קפטן בדרגונים שהופקד על משימות דיפלומטיות באימפריה הרוסית, בבריטניה ובנסיכות הבוחר מקלן. אמו הייתה בת לוויה לנסיכת קונדה, ובארבע שנותיו הראשונות חי סאד באוטל דה קונדה. סאד התינוק היה מפונק, יהיר ונוטה להתפרצויות זעם אלימות. בשנת 1744 נשלח לחיות עם סבתו באביניון, ככל הנראה משום שהסתכסך עם חבר המשחקים שלו, לואי ז'וזף, נסיך קונדה, שהיה מבוגר ממנו בארבע שנים.
בשנה שלאחר מכן הופקד סאד בידי דודו מצד אביו, האב דה סאד, כומר וליברטין שחי בטירת סומאן (château de Saumane) באזור ווקלוז. האב ד'אמבלה מונה למורהו של סאד והמרקיז הצעיר למד להעריך אותו מאוד. בינתיים, הרוזן דה סאד איבד את חסדי המלך ונקרא חזרה מתפקידו בגרמניה. הקריירה שלו הייתה כעת בהריסות ואשתו עזבה אותו בסופו של דבר כדי לחיות במנזר כרמליתי בפריז.
בסתיו 1750 נשלח סאד בן העשר לקולג' הישועי לואי-לה-גראן בפריז, שם למד לטינית, יוונית ורטוריקה, ואף השתתף בהפקות התיאטרון של בית הספר. אביו של סאד היה שקוע בחובות כבדים ולא יכול היה להרשות לעצמו לרשום את בנו כתלמיד פנימייה, ולכן סאד כנראה חי במגורים פרטיים עם אמבלה. תלמידי פנימייה לא עודדו להתערבב עם תלמידים חיצוניים, וייתכן שזה בודד את סאד מבני גילו האריסטוקרטים. ביוגרפים והיסטוריונים חלוקים בשאלה האם סאד חווה מכות (או צורות אחרות של ענישה גופנית), התעללות מינית או מעשי סדום בבית הספר, והאם הדבר השפיע על התפתחותו המינית.
סאד בילה את חופשות הקיץ שלו עם מאדאם דה רמון, אחת ממאהבותיו לשעבר של אביו, בטירת לונז'וויל (château de Longeville) באזור שמפאן. שם פגש את מאדאם דה סן-ז'רמן, שעבורה רחש חיבה לכל אורך חייו. שתי הנשים הפכו לדמויות אם עבור סאד.
בשנת 1754 נשלח סאד לאקדמיה הצבאית שבו-לז'ה (Chevaux-légers). לאחר עשרים חודשי אימון, ב-14 בדצמבר 1755, בגיל 15, הוסמך סאד כסגן-משנה במשמר הרגלים של המלך. הוא יצא לקרב בתחילת מלחמת שבע השנים. לאחר שלושה עשר חודשים כסגן-משנה, הועלה לדרגת קורנט בבריגדת סן-אנדרה של רגימנט הקרבינרים של רוזן פרובנס ב-14 בינואר 1757, ושוב הועלה לדרגת קפטן בפרשים הבורגונדיים ב-21 באפריל 1759. למרות זאת, סאד סירב בדרך כלל להתחנף לממונים עליו ו"בוז לרכישת חברים בקרב בני גילו". הוא הרגיז לעיתים קרובות את אביו בהימורים ובחיי ההוללות שלו.
עד 1761 רכש סאד מוניטין של חייל טוב, אך גם של מהמר, בזבזן וליברטין, מה שפגע בכל סיכוייו לקידום נוסף. בפברואר 1763 סיים חוזה פריז את מלחמת שבע השנים, וסאד שוחרר. בחזרה בפריז, הוא חי חיי תענוגות, בעוד אביו החולה והשקוע בחובות כבדים שקל לפרוש למנזר כדי להימנע מ"הצורך לקבל את פני בני, שאיתו אני אומלל".
אביו של סאד ניהל גם משא ומתן עם משפחת מונטריי כדי שבנו יישא את בתם הבכורה, רנה-פלאז'י. אף שהמונטריי היו ממוצא בורגני וקיבלו תואר אצולה רק במאה ה-17, הם היו עשירים ובעלי קשרים משפיעים, הן בחצר המלוכה והן בחוגים משפטיים. הרוזן ראה בבנו נטל כלכלי עם אופי גרוע: "באשר לי, מה שמכריע את דעתי הוא שאפטר מהנער, שאין לו ולו תכונה טובה אחת וכל התכונות הרעות".
בינתיים, סאד התאהב בבת אצולה בשם לור דה לוריס, אך נדחה בפתאומיות לאחר חודשיים של חיזור. הוא זעם ואיים לסחוט את לוריס בכך שיאשים אותה במחלת המין שלו בפני הגבר הצעיר הבא שתחזר אחריו. סאד, שהכריז כי "יתחתן רק מאהבה", התנגד לנישואים המסודרים עם רנה-פלאז'י ה"פשוטה וחסרת החן", ולא הגיע לחצר המלוכה כאשר ב-1 במאי 1763 אישרו המלך ובני משפחת המלוכה את חוזה הנישואים. סאד נכנע לבסוף, ושתי המשפחות חתמו על החוזה ב-15 במאי. החתונה התקיימה יומיים לאחר מכן.
סאד ורנה-פלאז'י עברו לחדרים שסיפקו הוריה של הכלה באוטל דה מונטריי בפריז. סאד היה מרוצה בתחילה מכלה הקתולית האדוקה שלו, וכתב לדודו: "אני לא יודע איך לשבח אותה מספיק". שנתיים לאחר מכן, לעומת זאת, אמר לאב שהיא "קרה מדי ואדוקה מדי". היא ילדה שני בנים ובת, ולימים הפכה לשותפה לפשעיו לכאורה עם מתבגרים.
### שערוריות ומאסר (1763–1790)
פרשת טסטאר והשלכותיה
ארבעה חודשים לאחר חתונתו, הואשם סאד בחילול הקודש ובהסתה לחילול קודש, שהיו עבירות שעונשן מוות. הוא שכר נכס בפריז ששימש אותו למפגשים מיניים. ב-18 באוקטובר 1763 שכר סאד זונה בשם ז'אן טסטאר. טסטאר הצהירה בפני המשטרה שסאד נעל אותה בחדר שינה לפני ששאל אם היא מאמינה באלוהים. כשענתה שכן, אמר סאד שאין אלוהים וצעק גידופים על ישו ועל הבתולה מריה. לאחר מכן אונן סאד עם גביע וצלוב תוך צעקות גידופים וחילול קודש. הוא ביקש ממנה להכות אותו במקל ובשוט ברזל שחומם באש, אך היא סירבה. סאד איים עליה באקדחים ובחרב, ואמר לה שיהרוג אותה אם לא תדרוך על צלב ותצעק גידופים גסים. היא נענתה בחוסר רצון. היא בילתה את הלילה עם סאד, שקרא לה שירה לא דתית. הוא ביקש ממנה מעשי סדום (עבירה נוספת שעונשה מוות) אך היא סירבה. למחרת בבוקר דיווחה טסטאר על סאד לרשויות. ב-29 באוקטובר, בעקבות חקירה משטרתית, נעצר סאד בהוראה אישית של המלך ונכלא בכלא ונסן. סאד כתב מספר מכתבי חרטה לרשויות שבהם הביע חרטה וביקש לראות כומר. לאחר שאביו של סאד התחנן בפני לואי ה-15 לחנינה, הורה המלך על שחרורו של סאד ב-13 בנובמבר.
עם שחרורו הוגלה סאד לאחוזת מונטריי באשופור, נורמנדי. בספטמבר 1764 ביטל המלך את גלותו של סאד והמרקיז חזר לפריז, שם החל במערכות יחסים עם סדרה של פילגשים. בקיץ 1765 לקח את פילגשו דאז, מדמואזל בובואזון, לטירתו האהובה בלה קוסט, פרובנס, שם הציג אותה כאשתו, מה שהכעיס מאוד את מאדאם דה מונטריי. בשנה שלאחר מכן הוא ביצע שיפוצים בלה קוסט, כולל בניית תיאטרון להופעות פומביות.
בינואר 1767 מת אביו של סאד. באותו קיץ נסע סאד ללה קוסט, שם נשבעו המכובדים והוואסלים המקומיים אמונים לאדונם החדש; תחייה של מנהג פיאודלי שאביו נמנע ממנו. ב-27 באוגוסט נולד בנו הראשון, לואי-מארי.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →פרשת ארקיי והשלכותיה
ב-3 באפריל 1768, יום ראשון של הפסחא, ניגש סאד לאלמנה בת 36 בשם רוז קלר שקבצה נדבות בכיכר הניצחון בפריז. קלר הצהירה שסאד הציע לה עבודה כעוזרת בית. הוא לקח אותה בכרכרתו למעונו הכפרי בארקיי, שם נעל אותה בחדר ואיים להרוג אותה אם לא תתפשט. לאחר מכן קשר אותה למיטה והצליף בה במקל או בשוט. היא הצהירה שהוא גם חתך אותה באולר ושפך שעווה חמה על פצעיה. הוא הניף סכין ואיים להרוג אותה אם לא תפסיק לצרוח. מאוחר יותר נתן לה אוכל ונעל אותה בחדר בקומה העליונה. היא הצליחה לברוח דרך חלון וחיפשה עזרה. היא פנתה לרשויות באותו ערב והגישה תלונה. השופט המקומי החל בחקירה למחרת וחדשות על הפרשה הגיעו למאדאם דה מונטריי ב-7 באפריל. היא שלחה מיד נציגים לארקיי ששילמו לקלר כדי שתמשוך את תלונתה. ב-8 באפריל הוציא המלך צו מעצר מלכותי (lettre de cachet) וסאד נכלא בטירת סומור ומאוחר יותר בכלא פייר-אנסיז. ב-15 באפריל פתח הפרלמנט של פריז בחקירה והוציא צו מעצר לסאד. ב-3 ביוני הוציא המלך חנינה למרקיז, ככל הנראה בעקבות עתירה של משפחת מונטריי. הפרלמנט חקר את סאד ב-10 ביוני והוא הצהיר שקלר הייתה זונה שסיפקה את שירותיה מרצונה. הוא הכחיש שקשר אותה, חתך אותה בסכין או שרף אותה בשעווה חמה וציין שקלר לא התלוננה על ההצלפה באותו זמן. הפרלמנט קיבל את חנינת המלך והורה לסאד לשלם 100 ליברות כנדבה לאסירים. סאד הוחזר לכלא פייר-אנסיז תחת צו המעצר. ב-16 בנובמבר הורה המלך על שחרורו בתנאי שיישאר בלה קוסט תחת פיקוח.
פרשת ארקיי פורסמה בהרחבה, וגרמה למשפחות סאד ומונטריי דאגה רבה למוניטין שלהן. ביוני 1769 ילדה רנה-פלאז'י בן שני, דונאטיין-קלוד-ארמנד, והמונטריי קיוו שזה יעזור לאלף את סאד. ביולי 1770 חזר סאד לרגימנט הבורגונדי שלו, שם נתקל בעוינות מסוימת. במרץ 1771, לעומת זאת, הוענקה לו דרגת מאסטר פרשים, שהסתכמה בשיקום רשמי. זמן קצר לאחר מכן נולדה בת, מדלן-לור. סאד, שהיה שקוע בחובות כבדים, נאלץ למכור את דרגתו אך זה לא הציל אותו מתקופה קצרה בכלא החייבים.
בנובמבר 1771 ביקרה אחותה בת ה-19 של רנה-פלאז'י, אן-פרוספר, את משפחת סאד בלה קוסט. סאד פיתח "תשוקה קטלנית" לגיסתו וייתכן שהם החלו במערכת יחסים מינית. בשנה שלאחר מכן הקדיש את עצמו להפקות תיאטרון בלה קוסט ובנכס שלו במאזאן. הוא נשא בעלויות גדולות של שכירת שחקנים מקצועיים ובניית תפאורות משוכללות.
פרשת מרסיי והשלכותיה
ביוני 1772 נסעו סאד ומשרתו, לאטור, למרסיי באמתלה של קבלת הלוואה. ב-27 ביוני הם השתתפו באורגיה מבויימת בקפידה עם ארבע זונות. האורגיה כללה יחסי מין, הצלפות, ולפי כמה עדים, גם יחסי מין אנאליים פעילים וסבילים שכללו את סאד, לאטור ואחת הזונות. סאד הציע לזונות סוכריות בטעם אניס מהולות ב"זבוב ספרדי". אחת הזונות, מריאן לאברן, חלתה לאחר שאכלה את הסוכריות. באותו ערב קיים סאד יחסי מין עם זונה אחרת, מרגריט קוסט, שחלתה אנושות לאחר שאכלה את הסוכריות. קוסט הגישה תלונה למשטרה, ולאחר חקירה הוצא צו מעצר לסאד באשמת מעשי סדום והרעלה.
סאד ירד למחתרת, ואשתו שילמה ללאברן ולקוסט כדי שימשכו את תלונותיהן. בית המשפט במרסיי, לעומת זאת, המשיך בהליכים, וגזר על סאד ולאטור מוות שלא בפניהם ב-2 בספטמבר. גזר הדין אושר על ידי בית הדין של פרובנס באקס ב-11 בספטמבר, וסאד ולאטור נשרפו בדמות בובה למחרת. סאד היה כעת באיטליה עם אן-פרוספר, קשר שהפך את מאדאם דה מונטריי לאויבתו הבלתי מתפשרת. הוא כתב לחמותו מאיטליה, וחשף את מיקומו, והיא השתמשה בהשפעתה כדי להבטיח את מעצרו וכליאתו במבצר מיולאן, שהיה אז חלק מממלכת סרדיניה. הוא ברח מהמבצר ב-30 באפריל 1773 וחזר לצרפת.
סאד נמנע בקושי ממעצר בינואר 1774 כאשר הוזהר מפני פשיטה משטרתית קרובה על ביתו בלה קוסט שאורגנה על ידי מאדאם דה מונטריי. בעקבות מותו של לואי ה-15 במאי, עתרה מאדאם דה מונטריי בהצלחה לצו מעצר חדש לסאד בשם המלך לואי ה-16. בינתיים, רנה-פלאז'י ביקשה ערעור על גזר דין המוות של בעלה.
פרשת לה קוסט והשלכותיה
בספטמבר 1774 שכרו סאד ואשתו שבעה משרתים חדשים לנכס שלהם בלה קוסט, כולל מזכיר גבר וחמש נשים, כולם בסביבות גיל 15. באותו חורף (1774–75), סאד, בהסכמה שבשתיקה של אשתו, השתתף בסדרה של אורגיות עם משרתיו. למרות שהפרטים אינם ידועים, סביר להניח שהאורגיות כללו יחסי מין והצלפות. בינואר 1775 הגישו משפחות הנערות תלונות על חטיפה ופיתוי, וחקירה פלילית החלה בליון. אשתו של סאד דאגה לכך ששלוש מהנערות יישלחו למנזרים ואחת לאב סאד עד שפצעיהן יחלימו. אחת הנערות נשארה בלה קוסט ומתה ממחלה כמה חודשים לאחר מכן. ביוני, נאנון סבלונייר, אחת המשרתות שהיו מעורבות באורגיות בלה קוסט, רבה עם משפחת סאד ועזבה, ומצאה מקלט במנזר. מחשש שנאנון תספק עדות מזיקה, האשימה אותה מאדאם דה מונטריי בשקר בגניבה ועתרה בהצלחה לצו מעצר. נאנון נעצרה ונכלאה בארל, שם נשארה למעלה משנתיים. סאד, מחשש למעצר, יצא לאיטליה ביולי, ולא חזר במשך שנה.
פרשת טרייה ומאסר
ביוני 1776 חזר סאד ללה קוסט וכתב ספר מסעות, "מסע באיטליה". באותו קיץ שכר שלוש נשים צעירות כמשרתות, כולל קתרין טרייה, בת 22. בדצמבר גייס ארבעה משרתים נוספים. שלושה מהם עזבו לאחר לילה אחד, בטענה שסאד הציע להם כסף עבור יחסי מין. הם הודיעו לאביה של טרייה, ובינואר הוא נסע ללה קוסט כדי להחזיר את בתו. הוא ירה באקדח לעבר סאד מטווח קצר, אך הוא לא פעל. לאחר ניסיון שני לירות בו, עזב אביה של טרייה והגיש תלונה על חטיפה ופיתוי נגד סאד.
מאדאם דה מונטריי כתבה אז לסאד ואמרה לו שאמו חולה אנושות בפריז. סאד ואשתו הגיעו ב-8 בפברואר 1777 רק כדי לגלות שאמו מתה לפני שלושה שבועות. ב-13 בפברואר הוא נעצר תחת צו המעצר הקיים ונכלא במבצר ונסן.
כאשר סאד היה כעת במעצר, הסכים הפרלמנט של פרובנס באקס לשמוע את ערעורו על הרשעתו במעשי סדום והרעלה. ב-30 ביוני 1778 ביטל בית המשפט את הרשעתו בהרעלה והורה על משפט חוזר באשמת הוללות ופדופיליה. מאדאם דה מונטריי, שרצתה להימנע מהבושה של הרשעה פלילית במשפחה, שלחה נציג למרסיי כדי לשחד את הזונות ועדים פוטנציאליים אחרים. ב-14 ביולי 1778, לאחר חקירת סאד ועדים אחרים, ביטל בית המשפט לערעורים את הרשעת הסדום, ומצא אותו אשם רק ב"הוללות וליברטיניזם מופרז". הוא קיבל קנס קטן ונאסר עליו להיכנס למרסיי במשך שלוש שנים. עם זאת, הוא נעצר מיד מחדש בצו מעצר והוחזר למעצר משטרתי. סאד ברח מהמעצר בזמן שהועבר חזרה לפריז וחזר ללה קוסט. ב-26 באוגוסט הוא נעצר שוב לאחר פשיטה משטרתית על טירתו והוחזר לכלא ונסן.
בכלא ניהל סאד התכתבות ענפה, בעיקר עם אשתו, והמשיך לעבוד על "מסע באיטליה" ומספר מחזות. בקיץ 1782 הוא חיבר את "דיאלוג בין כומר לאדם גוסס" והחל לעבוד על "120 ימי סדום". כלא ונסן נסגר בפברואר 1784 וסאד הועבר לבסטיליה, שם הפיק עותק נקי של "120 ימי סדום", שרבים מהמבקרים מחשיבים ליצירתו הגדולה הראשונה. סאד החל לעבוד על הרומן "אלין וולקור" והשלים את הנובלות "ייסורי המידות הטובות" (1787) ו"אז'ני דה פרנוואל" (1788). ככל שהמתח המהפכני גבר בפריז, סאד זעם על כך שהפעילות היומית שלו צומצמה. ב-2 ביולי 1789 הוא אילתר מגפון וצעק לעוברים ושבים למטה שהסוהרים הורגים את האסירים. סאד הועבר לבית החולים לחולי נפש שרנטון באותו ערב. ב-14 ביולי נכבשה הבסטיליה על ידי המון מהפכני ותאו לשעבר של סאד נבזז מחפציו האישיים שנשארו שם תחת חותם. במרץ 1790 הצביעה האספה הלאומית המכוננת על ביטול צווי המעצר המלכותיים וסאד שוחרר ממעצר ב-2 באפריל.
### חופש ומאסר (1790–1801)
עם שחרורו של סאד, אשתו ביקשה פירוד משפטי והנישואים בוטלו בספטמבר 1790. באוגוסט הוא פגש את מארי-קונסטנס קנה, שחקנית בת 33, והם החלו מערכת יחסים שנמשכה עד מותו. סאד כינה את עצמו כעת "לואי סאד, איש ספרות" וניסה להשיק קריירה כסופר. הרומן שלו "ז'וסטין, או ייסורי המידות הטובות" פורסם בעילום שם ביוני 1791. באוקטובר עלה המחזה שלו "אוקסטיירן" בתיאטרון מולייר בפריז, אך ירד לאחר שתי הופעות בלבד בעקבות מהומות הקהל.
סאד היה מעורב יותר ויותר בפוליטיקה, בתחילה תמך במונרכיה חוקתית. עם זאת, ככל שהרגש הרפובליקני גבר ב-1792, מצא סאד את עצמו בקשיים פוליטיים בשל מוצאו האצילי, תמיכתו הפומבית במונרכיה והגירת שני בניו. במרץ הוקרן בבכורה המחזה שלו "המשדל" (Le Suborneur) בתיאטרון האיטלקי אך החזיק מעמד לילה אחד בלבד כאשר פעילים יעקובינים שיבשו את ההופעה. הוא החל לאמץ בפומבי דעות רפובליקניות רדיקליות יותר והפך לבולט יותר בסקציה המהפכנית המקומית שלו, "סקציית החניתות". בעקבות נפילת המלוכה בספטמבר 1792, הוא מונה לנציב הסקציה לענייני בריאות ומוסדות צדקה, ובאוקטובר 1793 נבחר לשאת את הספד ההלוויה עבור המרטירים המהפכניים מארה ולה פלטייה. בנובמבר האצילה אותו הסקציה שלו להגיש עצומה נגד דת לאמנה הלאומית. נאומו כנראה הרחיק את רובספייר וחברים אחרים באמנה ובוועדה לשלום הציבור העוצמתית שלה שניסו לדכא את האתאיזם ואת ההתקפות על הדת. בדצמבר 1793 נעצר סאד והואשם ב"מתינות", התרועעות עם אנטי-מהפכנים, אנטי-רפובליקניזם ו"פטריוטיות מזויפת". הוא נרשם להוצאה להורג ב-27 ביולי 1794 (9 תרמידור) אך ניצל על ידי שוחד או טעות ביורוקרטית. רובספייר ותומכיו איבדו את השלטון באותו יום, מה שסיים את שלטון הטרור וסלל את הדרך לשחרורו של סאד מהכלא באוקטובר.
עם שחרורו התרכז סאד בספרות ובענייניו האישיים. הוא פרסם סדרה של רומנים אנונימיים: "הפילוסופיה בחדר המיטות" ו"אלין וולקור" (1795), והכרכים הראשונים של "ז'וסטין החדשה" ו"ז'ולייט" (1797–99). לסאד היו חובות עצומים, הכנסה מועטה מנכסיו, ומחלקת ווקלוז הציבה אותו בטעות ברשימת המהגרים שלו, מה שהותיר אותו פגיע למעצר ולהחרמת רכוש. באוקטובר 1796 נאלץ למכור את לה קוסט, אך אשתו לשעבר קיבלה את רוב התמורה. בשנת 1798 עתר סאד ללא הצלחה לפול באראס, מנהיג משטר הדירקטוריון, כדי להסיר את שמו מרשימת המהגרים. מעמדו של סאד כמהגר בוטל סופית בדצמבר 1799, עד אז הוא שקע עמוק יותר בעוני ונרשם כנזקק.
בשנת 1800 פרסם סאד את "פשעי האהבה", אוסף סיפורים קצרים שפורסם תחת שמו. הספר זכה לביקורות עוינות וגל של מאמרים הופיעו שזיהו את סאד כמחברם של "ז'וסטין" ו"ז'ולייט" השערורייתיים.
### מאסר אחרון ומוות (1801–1814)
הקונסוליה הנפוליאונית פעלה נגד חוסר מוסר ציבורי, ובמרץ 1801 נעצר סאד במשרד המוציא לאור שלו ונכלא בכלא סנט-פלאז'י. המלאי של "ז'וסטין החדשה" ו"ז'ולייט" הוחרם ושר המשטרה ז'וזף פושה הורה על כליאתו של סאד ללא משפט מכיוון שהאמין שחוקי הפורנוגרפיה אינם מספקים עונש מספיק וכל משפט רק יגדיל את המוניטין של סאד. בעקבות ניסיונותיו של סאד לפתות אסירים צעירים בסנט-פלאז'י, הוא הוכרז כחולה נפש עם "דמנציה ליברטינית" והועבר לבית החולים ביסטר.
לאחר התערבות משפחתו, הוא הועבר פעם נוספת לבית החולים שרנטון, שם הסכימו אשתו לשעבר וילדיו לשלם עבור מגוריו וכלכלתו. למארי-קונסטנס, שהעמידה פנים שהיא בתו הלא חוקית, הותר לחיות איתו שם. מנהל שרנטון, האב דה קולמייה, ניסה לנהל את המוסד על פי עקרונות הומניים עם דגש על "טיפול מוסרי" בהתאם לאופי מחלת הנפש. הוא אפשר לסאד לכתוב, להפיק ולהופיע במחזות, וגם עודד נשפים, קונצרטים, ארוחות ובידור אחר. בשנת 1805 בנה קולמייה תיאטרון במתחם עם מקומות ישיבה לכ-200 איש. ההופעות, שכללו שחקנים מקצועיים ואסירים, הפכו לאופנתיות, ומשכו רבים מהאליטה של החברה הנפוליאונית.
לסאד הותר גם לכתוב. באפריל 1807 השלים את "ימי פלורבל", רומן ליברטיני בעשרה כרכים. הרומן הוחרם לאחר חיפוש משטרתי בחדריהם של סאד וקנה. סאד השלים מאוחר יותר שלושה רומנים קונבנציונליים בשרנטון.
גישתו החדשנית של קולמייה לפסיכותרפיה והפריבילגיות שניתנו לסאד משכו התנגדות רבה בחוגים רשמיים. בשנת 1810, פקודות משטרה חדשות הכניסו את סאד לבידוד ושללו ממנו עטים ונייר. קולמייה, לעומת זאת, החזיר בהדרגה את רוב הפריבילגיות של סאד.
בשנת 1813 הורתה הממשלה לקולמייה להשעות את כל הופעות התיאטרון, הנשפים והקונצרטים. עד אז, סאד היה במערכת יחסים מינית עם מדלן לקלרק, בתו המתבגרת של עובד בשרנטון. מערכת היחסים גרמה למבוכה עבור קנה ולהאשמות נוספות בחוסר מוסר נגד סאד. בספטמבר 1814 ביקש המנהל החדש של שרנטון מממשלת הרסטורציה של בורבון להעביר את סאד למוסד אחר. סאד, לעומת זאת, היה חולה מאוד. הוא מת ב-2 בדצמבר 1814 לאחר התקף של "קדחת נמקית מתישה".
סאד השאיר הוראות בצוואתו וביקש להיקבר במלמזון, הנכס שלו באמנסה, ללא נתיחה או "פאר מכל סוג שהוא". עם זאת, מלמזון נמכרה שנים קודם לכן, וסאד נקבר במקום זאת בטקסים דתיים בשרנטון. גולגולתו הוצאה מאוחר יותר מהקבר לבדיקה פרנולוגית. בנו ששרד, קלוד-ארמנד, שרף את כל כתבי היד הנותרים שלו שלא פורסמו, כולל "ימי פלורבל".
### הערכה לאחר המוות
מרשל כותב כי "התנהגותו הידועה של סאד (הכוללת רק הכאת משרתת ואורגיה עם מספר זונות) רחוקה מאוד מהתמונה הקלינית של סאדיזם פעיל". פיליפס קובע כי "אין סיבה להאמין שאף אחת מהתנהגויות אלו כללה כפייה". דבורקין, לעומת זאת, טוענת שהשאלה היא האם מאמינים לסאד או למאשימותיו הנשים וכי מעריצי סאד "מנסים להצדיק, לגמד או להכחיש (למרות שקיימים רשומות המאשרות את העובדות) כל תקיפה שסאד ביצע אי פעם נגד נשים ונערות". גריי קובע שסאד עסק ב"טרור נפשי" וכי "הסאדיזם של סאד היה לעיתים קרובות יותר מנטלי מאשר גופני". לדברי בונז'י, סאד ביצע "פשעים של אלימות פיזית שבוצעו במהלך תקיפות מיניות על זונות חסרות ישע. תקיפות כאלה, המוחמרות על ידי איומי מוות ואלמנט של רצידיביזם, יכולות בקלות להכניס עבריין לקשיים דומים כיום".
דעות פוליטיות, דתיות ופילוסופיות
ג'ון פיליפס טוען שלא ניתן לקבוע בקלות את דעותיו של סאד בשל "הקושי להבחין בקול מחברי יחיד" מתוך ריבוי הדמויות בסיפורת שלו. אפילו במכתביו של סאד הוא לעיתים קרובות שיחק תפקיד, מה שמוביל ל"חוסר האפשרות המוחלט לזהות את סאד האמיתי דרך כתיבתו". הטיעונים שדמויותיו משתמשות בהם כדי להצדיק את התנהגותן הקיצונית יותר הם לעיתים קרובות סאטירה, פרודיה ואירוניה.
ג'פרי גורר קובע שסאד היה באופוזיציה להוגים בני זמנו הן בשל "שלילתו המוחלטת והמתמשכת של הזכות לקניין" והן בשל ראיית הסכסוך הפוליטי בצרפת של סוף המאה ה-18 לא ככזה שבין "הכתר, הבורגנות, האריסטוקרטיה או הכמורה, או אינטרסים סקטוריאליים של כל אחד מאלה זה נגד זה", אלא כולם "מאוחדים פחות או יותר נגד העם". לפיכך, טען גורר, "ניתן לקרוא לו בצדק מסוים הסוציאליסט המנומק הראשון".
פיטר מרשל רואה בסאד מבשר של האנרכיזם בכך שהיה ליברטריאני ברצונו להרחיב את החופש האנושי ושקל חברה ללא חוקים. בסופו של דבר, עם זאת, סאד דגל בחברה עם חוקים מינימליים.
מרשל כותב שסאד היה תומך בבתי בושת ציבוריים חופשיים במימון המדינה כדי להפחית פשעי מין ולספק את רצונותיהם של אנשים לפקד ולהישמע. דבורקין, לעומת זאת, קובעת שהצעה זו הייתה לזנות כפויה מילדות, שבה נשים ונערות יכולות להיאנס על ידי גברים. ההצעה היא מאחת הדמויות הבדיוניות של סאד, לה שבלייה, ברומן "הפילוסופיה בחדר המיטות". פיליפס טוען שלא תמיד ניתן לייחס את דעות דמויותיו של סאד לסאד עצמו. גריי מציע שיש לקרוא את נאומו של לה שבלייה כאירוניה חתרנית.
מוריס לבר, לורנס לואי בונז'י ופרנסין דו פלסי גריי מציגים את סאד כאופורטוניסט פוליטי שעקרונותיו העקביים היחידים היו ליברטיניזם, אתאיזם, התנגדות לעונש מוות והגנה על רכושו וזכויות היתר האריסטוקרטיות שלו. לפני המהפכה, סאד התעקש על שמירת מנהגים פיאודליים. לאחר המהפכה הוא תמך במונרכיה החוקתית מכיוון שזה היה הטרנד הרווח. בעקבות הפלת המלך, הוא דגל בפומבי ברפובליקניזם רק כדי להגן על עצמו ממעצר כתומך במונרכיה. גריי מסכמת: "אופורטוניסט ללא הרף בעמדותיו הציבוריות, המרקיז לשעבר... היה מתון בלתי מתפשר שזועזע מעודף פוליטי".
אלבר קאמי, שכתב ב-1951, טען שסאד הציב את הדחף המיני במרכז מחשבתו. הדחף המיני הוא טבעי אך כוח עיוור השולט באדם. הפלת המלך ב-1792, ששלט בזכות אלוהית, חייבה בהכרח את נטישת מערכת החוק והמוסר שאושרה על ידי אלוהים וריבון. במקומה, סאד דגל ברישיון מוסרי מוחלט, המאפשר לתשוקות לשלוט. אם סיפוק התשוקות כרוך בפשעים כמו רצח, הרי שזה תואם את חוקי הטבע, שכן הרס נחוץ ליצירה. אך אם רצח מותר, כולם נמצאים בסיכון להירצח. לכן, חופש מוחלט חייב להוביל למאבק לשלוט. עבור קאמי, סאד דגל בחופש התשוקה למעטים שדרש את שיעבוד הרוב. סאד אפוא בישר את הטוטליטריות בשם החופש.
פיליפס קובע שסאד הושפע מאוד מהמטריאליזם של לה מטרי והולבאך ומהדטרמיניזם של יום. לפי השקפה זו, אלוהים אינו קיים, והאדם והיקום אינם אלא חומר שמתפרק ומוגדר מחדש ללא הרף, לעולם לא אובד. רצון חופשי הוא אשליה מכיוון שלכל דבר יש סיבה שנקבעת על ידי חוקי הטבע המטריאליסטיים. אופיים של הליברטינים נקבע אפוא על ידי הטבע וחסר טעם להעניש אותם על משהו שעבורו הם אינם אחראים מוסרית. הליברטינים של סאד מחליפים לעיתים את אלוהים בטבע, ורואים בו כוח הרסני שחוקיו חייבים להישמר, אך לעיתים רואים בטבע יריב לכוחם שלהם.
ג'ון גריי טוען שהפילוסופיה של סאד היא דתית מיסודה שכן היא מחליפה את אלוהים בטבע. עם זאת, היא גם מבולבלת שכן היא יוצאת נגד הטבע תוך שהיא דוגלת בכך שבני אדם יפעלו לפי "הדחפים ההרסניים" של הטבע.
לסטר קרוקר טוען שסאד היה הראשון לבנות "מערכת שלמה של ניהיליזם, על כל השלכותיה, הסתעפויותיה ותוצאותיה". סאד האמין שמוסר הוא רק מוסכמות אנושיות ושלפרטים יש זכות להתעלם מחוקים ומצווי מוסר המנוגדים לחוקי הטבע ולרדוף אחרי מטרות התואמות את הטבע. הליברטינים שלו טוענים שסגולות אנושיות כמו צדקה, רחמים וכבוד להורים מנוגדים לטבע ויש להימנע מהם, בעוד שרצח וגניבה הם תשוקות טבעיות ויש לרדוף אחריהם. עבור סאד, הערך האנושי היחיד הוא המרדף האגואיסטי אחרי התשוקות. התשוקה העיקרית היא הדחף המיני שקשור באופן בלתי נפרד לתשוקות להרס, אלימות ושליטה. עבור הליברטינים של סאד, פשע הוא לא רק הכרחי כדי לבסס ולשמר את שליטתם, הוא גם הנאה כשלעצמה. הם בונים היררכיה של הנאות הפשע לפיה אי-עזרה לנזקקים נותנת את ההנאה הפחותה ביותר ועינוי ורצח של ילדים מספקים את הגדולה ביותר.
קרוקר טוען שסאד הקדים את פרויד בהעמדת הדחף המיני בראש וקישורו לדחפים הרסניים. עם זאת, הוא רואה את הניהיליזם של סאד כלא עקבי פנימית בכך שהוא גוזר ערכים מהטבע ומציב ערך אנושי אחד, מה שסותר את טענתו שאין חוקים מוסריים אובייקטיביים ומשאיר פתח לאפשרות שניתן להציב ערכים אנושיים אחרים ולגזור חוקים מוסריים מהטבע.
קבלה ביקורתית
מבקרים בני זמנו היו עוינים בדרך כלל ליצירותיו של סאד. כאשר המחזה שלו "אוקסטיירן" הוקרן בבכורה ב-1791, המבקר של ה"מוניטר" הצהיר: "יש עניין ואנרגיה במחזה, אך תפקידו של אוקסטיירן הוא זוועה דוחה". "ז'וסטין" ו"ז'ולייט" האנונימיים נתפסו כיצירות מגונות. ביקורת על "ז'וסטין" ב"ז'ורנל ז'נראל דה פראנס" הצהירה שלמרות שסאד הפגין דמיון "עשיר ומבריק", "קשה לא לסגור לעיתים קרובות את הספר מתוך גועל וזעם". היו שמועות שדנטון ורובספייר השתמשו ב"ז'וסטין" כעזר לאוננות וכדי להלהיט את תאוות הדם שלהם. רטיף דה לה ברטון פרסם "אנטי-ז'וסטין" ב-1798. עד 1800, כותבים רבים ייחסו את "ז'וסטין" לסאד. מבקר אחד כינה את "פשעי האהבה" של סאד "ספר מתועב שנכתב על ידי אדם החשוד בכך שכתב אחד נורא עוד יותר".
הקבלה העוינת ברובה נמשכה לאורך המאה ה-19. ההיסטוריון הצרפתי ז'ול מישלה כינה את סאד "פרופסור אמריטוס לפשע". למרות שסופרים כמו בודלר, פלובר, סטנדאל, ביירון ופו הביעו הערצה ליצירתו של סאד, סווינבורן מצא אותם מצחיקים שלא במתכוון ואנטול פראנס אמר: "המרכיב המסוכן ביותר שלהם הוא מנה קטלנית של שעמום". בשנת 1886, הסקסולוג קראפט-אבינג התייחס ליצירתו של סאד כאל לקסיקון של פתולוגיות מיניות ונתן למונח סאדיזם את הגדרתו הקלינית.
העניין בסאד גבר במאה ה-20. הביוגרף שלו לורנס לואי בונז'י כותב: "סאדים רבים ושונים הומצאו במהלך השנים, וכמעט תמיד עם עוינות נלהבת כלפי הגדרות מנוגדות או אפילו משלימות של האיש". בשנת 1909 כינה אותו גיום אפולינר "הרוח החופשית ביותר שהייתה קיימת עד כה". אנדרה ברטון כינה אותו "סוריאליסט בסאדיזם" המחויב ל"שחרור מוחלט, חברתי ומוסרי כאחד". אחרים רואים בו מבשר של ניטשה ופרויד. זמן קצר לאחר מלחמת העולם השנייה, רמון קנו טען שהיקום המוסרי של סאד בישר את הנאציזם.
סימון דה בובואר, במאמרה "האם עלינו לשרוף את סאד?" (פורסם ב-1951–52), טענה שלמרות שסאד הוא סופר מדרגה שנייה ו"בלתי קריא", ערכו הוא בכך שהוא גורם לנו לחשוב מחדש על "הטבע האמיתי של מערכת היחסים של האדם לאדם".
לאחר שיצירתו של סאד הפכה לזמינה באופן חופשי במהדורות לא מצונזרות בצרפת, ארצות הברית ובריטניה בשנות ה-60, העניין הביקורתי בסאד הואץ. בשנת 1971 פרסם רולאן בארת ניתוח טקסטואלי משפיע, "סאד, פורייה, לויולה", שהתנגד במידה רבה לפרשנויות פסיכולוגיות, חברתיות וביוגרפיות של יצירתו.
מספר פרשניות בולטות שיבחו את סאד. אנג'לה קרטר, שכתבה ב-1978, טענה שסאד העמיד את הפורנוגרפיה בשירות הנשים על ידי תביעת זכויות למיניות חופשית עבורן ותיאורן בעמדות כוח. קמיל פאליה, שכתבה ב-1990, הציגה את סאד כפילוסוף קפדני של יחסי כוח ומיניות שהוערך בחסר באקדמיה האמריקאית מכיוון שהדגש שלו על אלימות היה קשה לקבלה. היא טענה שניתן להבין את סאד בצורה הטובה ביותר כסאטיריקן, המגיב "נקודה אחר נקודה" לטענותיו של רוסו שהחברה מעכבת ומשחיתה את טוב ליבו המולד של האדם. אנני לה ברון שיבחה את סאד על הדגש שלו על המיניות והגוף, וטענה שיש לקרוא את סאד כשירה ושהוא זכה להערכה הטובה ביותר על ידי משוררים.
לעומת זאת, אנדריאה דבורקין כותבת שבסיפורת של סאד נשים הן זונות מטבען ולגברים יש זכות טבעית לאנוס נשים. הליברטיניות נהנות מכוח רק כפי שהליברטינים הגברים תופסים אותו ורק כל עוד הן מאמצות מיניות גברית אלימה.
בשנת 1990 פורסם סאד בסדרת "ביבליוטק דה לה פליאד" הצרפתית, שרוג'ר שאטוק מכנה "כבוד המקביל לאמן שמתקבל ללובר". בשנת 2014 אמר הסופר הצרפתי פייר גיוטה: "סאד הוא, במובן מסוים, שייקספיר שלנו. יש לו את אותו חוש לטרגדיה, את אותה גדולה סוחפת".
אנדריאה דבורקין, שכתבה ב-1981, גינתה את הערצת סאד כהערצה של אלימות נגד נשים. רוג'ר שאטוק, שכתב ב-1996, טען שסופרים שמנסים לשקם את סאד שמים דגש רב מדי על מושגים מופשטים של עבירה, משחק לשוני ואירוניה, ומדחיקים את האלימות המינית שבליבת חייו ויצירתו. הוא הצהיר שיצירותיו של סאד עלולות להזיק לצעירים ול"מוחות לא מעוצבים". האינטלקטואל הצרפתי מישל אונפרה קובע: "זה ביזארי אינטלקטואלית להפוך את סאד לגיבור... אפילו לפי הביוגרפים המעריצים ביותר שלו, האיש הזה היה עבריין מין".