ויקטור הוגו

ויקטור הוגו

ויקטור-מארי הוגו, ויקונט הוגו (בצרפתית: [viktɔʁ maʁi yɡo]; 26 בפברואר 1802 – 22 במאי 1885) היה סופר, משורר, מסאי, מחזאי, עיתונאי, פעיל זכויות אדם ופוליטיקאי צרפתי מהתנועה הרומנטית.

יצירותיו המפורסמות ביותר הן הרומנים הגיבן מנוטרדאם (1831) ועלובי החיים (1862). בצרפת, הוגו ידוע בזכות קובצי השירה שלו, כמו Les Contemplations ו-La Légende des siècles (אגדת הדורות). הוגו היה בחזית התנועה הספרותית הרומנטית עם המחזה קרומוול והדרמה הרנאני. יצירותיו היוו השראה למוזיקה, הן במהלך חייו והן לאחר מותו, כולל האופרה ריגולטו ומחזות הזמר עלובי החיים ונוטרדאם דה פארי. הוא יצר יותר מ-4,000 רישומים במהלך חייו, ופעל למען מטרות חברתיות כגון ביטול עונש המוות והעבדות.

אף שהיה מלוכני מושבע בצעירותו, השקפותיו של הוגו השתנו ככל שחלפו העשורים, והוא הפך לתומך נלהב של הרפובליקניזם, כשהוא משרת בפוליטיקה גם כציר וגם כסנאטור. עבודתו נגעה ברוב הסוגיות הפוליטיות והחברתיות ובמגמות האמנותיות של זמנו. התנגדותו לאבסולוטיזם, ומעמדו הספרותי, ביססו אותו כגיבור לאומי. הוגו מת ב-22 במאי 1885, בגיל 83. הוא זכה להלוויה ממלכתית בפנתאון של פריז, בה השתתפו מעל שני מיליון איש, הגדולה ביותר בהיסטוריה הצרפתית.

חיים מוקדמים

ויקטור-מארי הוגו נולד ב-26 בפברואר 1802 (7 בונטוז, שנה X של הרפובליקה) בבזאנסון שבמזרח צרפת. הוא היה בנם הצעיר של ז'וזף ליאופולד סיז'יסבר הוגו, גנרל בצבא נפוליאון, וסופי טרבושה. לזוג היו שני בנים נוספים: אבל ז'וזף ואז'ן. משפחת הוגו הגיעה מנאנסי שבלורן, שם סבו של הוגו היה סוחר עץ. ליאופולד התגייס לצבא צרפת המהפכנית בגיל ארבע-עשרה. הוא היה אתאיסט ותומך נלהב של הרפובליקה. אמו של הוגו, סופי, הייתה נאמנה לשושלת המודחת אך הצהירה שילדיה פרוטסטנטים. הם נפגשו בשאטובריאן בשנת 1796 ונישאו בשנה שלאחר מכן.

מכיוון שאביו של הוגו היה קצין בצבא נפוליאון, המשפחה עברה לעיתים קרובות ממקום למקום. ליאופולד הוגו כתב לבנו שהוא הופרה באחת הפסגות הגבוהות ביותר בהרי הווז', במהלך מסע מלנוויל לבזאנסון. "מוצא נעלה זה", המשיך, "נראה שהשפיע עליך כך שהמוזה שלך היא כעת נשגבת ללא הרף". הוגו האמין שהוא הופרה ב-24 ביוני 1801, מה שמקורו במספר האסיר של ז'אן ולז'אן, 24601.

בשנת 1810, אביו של הוגו הועלה לדרגת רוזן הוגו דה קוגויודו אי סיגואנסה על ידי מלך ספרד דאז ז'וזף בונפרטה, אם כי נראה שהתואר הספרדי לא הוכר באופן רשמי בצרפת. הוגו כינה את עצמו מאוחר יותר כוויקונט, ובתור "הוויקונט ויקטור הוגו" הוא מונה לעמית צרפת ב-13 באפריל 1845.

עייפה מהמעברים הקבועים שדרשו החיים הצבאיים, סופי נפרדה זמנית מליאופולד והתיישבה בפריז ב-1803 עם בניה. שם, היא החלה להיפגש עם הגנרל ויקטור פאנו דה לה אורי, הסנדק של הוגו, שהיה חבר לנשק של הגנרל הוגו במהלך המערכה בונדה. באוקטובר 1807, המשפחה התאחדה עם ליאופולד, כעת קולונל הוגו, מושל מחוז אבלינו. שם, הוגו למד מתמטיקה אצל ג'וזפה דה סמואלה קאניאצי, אחיו הבכור של המדען האיטלקי לוקה דה סמואלה קאניאצי. סופי גילתה שליאופולד חי בסתר עם אישה אנגלייה בשם קתרין תומאס.

עד מהרה, אביו של הוגו נקרא לספרד להילחם במלחמת חצי האי. מאדאם הוגו וילדיה נשלחו חזרה לפריז ב-1808, שם עברו למנזר ישן, 12 Impasse des Feuillantines, אחוזה מבודדת ברובע נטוש בגדה השמאלית של הסן. מסתתר בקפלה בחלק האחורי של הגן היה דה לה אורי, שקשר קשר להחזרת הבורבונים ונידון למוות כמה שנים קודם לכן. הוא הפך למנטור של הוגו ואחיו.

בשנת 1811, המשפחה הצטרפה לאביהם בספרד. הוגו ואחיו נשלחו לבית ספר במדריד ב-Real Colegio de San Antonio de Abad בעוד סופי חזרה לפריז לבדה, כעת פרודה רשמית מבעלה. בשנת 1812, כאשר מלחמת חצי האי פנתה נגד צרפת, דה לה אורי נעצר והוצא להורג. בפברואר 1815, הוגו ואז'ן נלקחו מאמם והושמו על ידי אביהם ב-Pension Cordier, פנימייה פרטית בפריז, שם הוגו ואז'ן נשארו במשך שלוש שנים תוך כדי השתתפות בהרצאות בליסיי לואי לה גראן.

ב-10 ביולי 1816, הוגו כתב ביומנו: "אני אהיה שאטובריאן או כלום". בשנת 1817, הוא כתב שיר לתחרות שאורגנה על ידי האקדמיה הצרפתית, שעבורו קיבל ציון לשבח. האקדמאים סירבו להאמין שהוא בן חמש-עשרה בלבד. הוגו עבר לגור עם אמו ברחוב des Petits-Augustins 18 בשנה שלאחר מכן והחל ללמוד בבית ספר למשפטים. הוגו התאהב והתארס בסתר, בניגוד לרצונה של אמו, לחברת ילדותו אדל פושה. ביוני 1821, סופי טרבושה מתה, וליאופולד נישא למאהבתו הוותיקה קתרין תומאס חודש לאחר מכן. הוגו נישא לאדל בשנה שלאחר מכן. בשנת 1819, הוגו ואחיו החלו להוציא לאור כתב עת בשם Le Conservateur littéraire.

קריירה

הוגו פרסם את הרומן הראשון שלו (האנס מאיסלנד, 1823) שנה לאחר נישואיו, ואת השני שלוש שנים לאחר מכן (Bug-Jargal, 1826). בין 1829 ל-1840, הוא פרסם חמישה כרכים נוספים של שירה: Les Orientales, 1829; Les Feuilles d'automne, 1831; Les Chants du crépuscule [fr], 1835; Les Voix intérieures, 1837; ו-Les Rayons et les Ombres, 1840. זה ביסס את המוניטין שלו כאחד מגדולי משוררי הקינה והשירה הלירית של זמנו.

כמו סופרים צעירים רבים בדורו, הוגו הושפע עמוקות מפרנסואה-רנה דה שאטובריאן, הדמות המפורסמת בתנועה הספרותית של הרומנטיקה והדמות הספרותית הבולטת של צרפת במהלך תחילת המאה ה-19. בצעירותו, הוגו החליט להיות "שאטובריאן או כלום", וחייו יקבילו לאלו של קודמו בדרכים רבות. כמו שאטובריאן, הוגו קידם את עניינה של הרומנטיקה, היה מעורב בפוליטיקה (אם כי בעיקר כתומך של הרפובליקניזם), ונאלץ לצאת לגלות בשל עמדותיו הפוליטיות. יחד עם שאטובריאן הוא נכח בהכתרה של שארל העשירי בריימס ב-1825.

התשוקה והרהיטות המוקדמות של יצירתו של הוגו הביאו להצלחה ותהילה בגיל צעיר. קובץ השירה הראשון שלו (Odes et poésies diverses) פורסם בשנת 1822 כשהיה בן 20 בלבד והקנה לו פנסיה מלכותית מלואי השמונה עשר. אף שהשירים זכו להערצה בשל הלהט והשטף הספונטניים שלהם, האוסף שבא ארבע שנים מאוחר יותר ב-1826 (Odes et Ballades) חשף את הוגו כמשורר גדול, מאסטר טבעי של שירה לירית ויצירתית.

יצירתו הבשלה הראשונה של ויקטור הוגו פורסמה בפברואר 1829 על ידי שארל גוסלין ללא שם המחבר ושיקפה את המצפון החברתי החריף שיחלחל לעבודתו המאוחרת. Le Dernier jour d'un condamné (יומו האחרון של נידון למוות) תשפיע עמוקות על סופרים מאוחרים יותר כגון אלבר קאמי, צ'ארלס דיקנס ופיודור דוסטויבסקי. קלוד גה, סיפור קצר תיעודי על רוצח אמיתי שהוצא להורג בצרפת, פורסם ב-1834. הוגו עצמו החשיב אותו מאוחר יותר כמבשר ליצירתו הגדולה על אי-צדק חברתי, עלובי החיים.

הוגו הפך לדמות הדגל של התנועה הספרותית הרומנטית עם המחזות קרומוול (1827) והרנאני (1830). הרנאני בישר על הגעתה של הרומנטיקה הצרפתית: הועלה בקומדי פראנסז, הוא התקבל בלילות של מהומות כאשר רומנטיקנים ושמרנים התנגשו על התעלמותו המכוונת של המחזה מחוקים ניאו-קלאסיים. הפופולריות של הוגו כמחזאי גדלה עם מחזות עוקבים, כגון מריון דלורם (1831), המלך משתעשע (1832), ורואי בלאס (1838). הרומן של הוגו נוטרדאם דה פארי (הגיבן מנוטרדאם) פורסם ב-1831 ותורגם במהירות לשפות אחרות ברחבי אירופה. אחת ההשפעות של הרומן הייתה לבייש את העיר פריז לשקם את קתדרלת נוטרדאם המוזנחת, שמשכה אלפי תיירים שקראו את הרומן הפופולרי.

הוגו החל לתכנן רומן מרכזי על אומללות ואי-צדק חברתי כבר בשנות ה-30 של המאה ה-19, אך נדרשו 17 שנים מלאות כדי שעלובי החיים יתממשו ויפורסמו סוף סוף ב-1862. הוגו השתמש בעבר בעזיבת אסירים לבאן של טולון ב-Le Dernier Jour d'un condamné. הוא נסע לטולון כדי לבקר בבאן ב-1839 ולקח הערות נרחבות, אם כי לא התחיל לכתוב את הספר עד 1845. באחד הדפים של הערותיו על הכלא, הוא כתב באותיות גדולות שם אפשרי לגיבור שלו: "JEAN TRÉJEAN". כאשר הספר נכתב לבסוף, טרז'אן הפך לז'אן ולז'אן.

הוגו היה מודע היטב לאיכות הרומן, כפי שעולה ממכתב שכתב למוציא לאור שלו, אלבר לאקרואה, ב-23 במרץ 1862: "האמונה שלי היא שהספר הזה הולך להיות אחד השיאים, אם לא גולת הכותרת של עבודתי". פרסום עלובי החיים הלך למרבה במחיר. בית ההוצאה הבלגי לאקרואה וורבוקהובן ערך קמפיין שיווקי יוצא דופן לתקופה, והוציא הודעות לעיתונות על היצירה שישה חודשים מלאים לפני ההשקה. הוא גם פרסם בתחילה רק את החלק הראשון של הרומן ("פנטין"), שהושק במקביל בערים גדולות. עותקי הספר נמכרו תוך שעות והייתה להם השפעה עצומה על החברה הצרפתית.

הממסד הביקורתי היה עוין בדרך כלל לרומן; טן מצא אותו לא כנה, ברבי ד'אורוויל התלונן על וולגריות שלו, גוסטב פלובר מצא בו "לא אמת ולא גדולה", האחים גונקור מתחו ביקורת על המלאכותיות שלו, ובודלר - למרות מתן ביקורות חיוביות בעיתונים - הוקיע אותו בפרטיות כ"דוחה וטיפשי". עם זאת, עלובי החיים הוכיחו שהם פופולריים מספיק בקרב ההמונים כדי שהנושאים שהדגישו יהיו עד מהרה על סדר היום של האספה הלאומית של צרפת. כיום, הרומן נותר יצירתו הידועה ביותר. הוא פופולרי ברחבי העולם ועובד לקולנוע, לטלוויזיה ולמופעי במה.

סיפור אפוקריפי הופץ, המתאר את ההתכתבות הקצרה ביותר בהיסטוריה ככזו שהייתה בין הוגו לבין המוציא לאור שלו הרסט ובלאקט ב-1862. הוגו היה בחופשה כאשר עלובי החיים פורסם. הוא תהה על התגובה ליצירה על ידי שליחת מברק בעל תו אחד למוציא לאור שלו, ששאל ?. המוציא לאור השיב בתו בודד - ! כדי לציין את הצלחתו. הוגו פנה הרחק מסוגיות חברתיות/פוליטיות ברומן הבא שלו, עובדי הים, שפורסם ב-1866. הספר התקבל היטב, אולי בשל ההצלחה הקודמת של עלובי החיים. מוקדש לאי התעלה גרנזי, שם בילה הוגו 15 שנות גלות, הרומן מספר על אדם שמנסה לזכות באישורו של אבי אהובתו על ידי הצלת ספינתו, שנטרפה בכוונה על ידי הקפטן שלה שמקווה לברוח עם אוצר כסף שהוא מעביר, דרך קרב מתיש של הנדסה אנושית נגד כוח הים וחיה כמעט מיתית של הים, דיונון ענק. באופן שטחי כהרפתקה, אחד הביוגרפים של הוגו מכנה זאת "מטפורה למאה ה-19–קידמה טכנית, גאונות יצירתית ועבודה קשה שמתגברת על הרוע הטבוע של העולם החומרי".

המילה ששימשה בגרנזי להתייחס לדיונון (pieuvre, מוחלת לעיתים גם על תמנון) עמדה להיכנס לשפה הצרפתית כתוצאה מהשימוש בה בספר. הוגו חזר לנושאים פוליטיים וחברתיים ברומן הבא שלו, האיש הצוחק, שפורסם ב-1869 וצייר תמונה ביקורתית של האריסטוקרטיה. הרומן לא היה מוצלח כמו המאמצים הקודמים שלו, והוגו עצמו החל להגיב על המרחק הגובר בינו לבין בני דורו הספרותיים כגון פלובר ואמיל זולא, שרומנים ריאליסטיים ונטורליסטיים שלהם חרגו כעת מהפופולריות של יצירתו שלו.

הרומן האחרון שלו, תשעים ושלוש, שפורסם ב-1874, עסק בנושא שהוגו נמנע ממנו בעבר: שלטון הטרור במהלך המהפכה הצרפתית. אף שהפופולריות של הוגו הייתה בירידה בזמן פרסומו, רבים מחשיבים כיום את תשעים ושלוש ליצירה השווה לרומנים הידועים יותר של הוגו.

חיים פוליטיים וגלות עצמית

לאחר שלושה ניסיונות לא מוצלחים, הוגו נבחר לבסוף לאקדמיה הצרפתית ב-1841, מה שביסס את מעמדו בעולם האמנויות והספרות הצרפתית. קבוצה של אקדמאים צרפתים, במיוחד אטיין דה ז'ואי, נלחמו נגד ה"אבולוציה הרומנטית" והצליחו לעכב את בחירתו של ויקטור הוגו. לאחר מכן, הוא הפך מעורב יותר ויותר בפוליטיקה הצרפתית.

במינוי של המלך לואי פיליפ הראשון, הוגו נכנס לבית העליון של הפרלמנט כעמית צרפת ב-1845, שם דיבר נגד עונש המוות ואי-צדק חברתי, ובעד חופש העיתונות וממשל עצמי לפולין.

בשנת 1848, הוגו נבחר לאספה הלאומית של הרפובליקה השנייה כשמרן. בשנת 1849, הוא נפרד מהשמרנים כאשר נשא נאום בולט שקרא לקץ האומללות והעוני. נאומים אחרים קראו להצבעה אוניברסלית וחינוך חינם לכל הילדים. תמיכתו של הוגו בביטול עונש המוות הייתה ידועה בינלאומית.

כאשר לואי נפוליאון (נפוליאון השלישי) השתלט על כוח מלא ב-1851, וייסד חוקה אנטי-פרלמנטרית, הוגו הכריז עליו בגלוי כבוגד בצרפת. הוא עבר לבריסל, אז לג'רזי, ממנה גורש בשל תמיכתו ב-L'Homme, עיתון מקומי שפרסם מכתב למלכה ויקטוריה מאת רפובליקני צרפתי שנחשב בוגדני. הוא התיישב סוף סוף עם משפחתו בהוטוויל האוס בסנט פיטר פורט, גרנזי, שם חי בגלות מרצון מאוקטובר 1855 עד 1870.

בעודו בגלות מרצון, הוגו פרסם את הפמפלטים הפוליטיים המפורסמים שלו נגד נפוליאון השלישי, נפוליאון הקטן והיסטוריה של פשע. הפמפלטים נאסרו בצרפת אך בכל זאת היו להם השפעה חזקה שם. הוא גם חיבר או פרסם כמה מהיצירות הטובות ביותר שלו במהלך תקופתו בגרנזי, כולל עלובי החיים ושלושה קובצי שירה שזכו לשבחים נרחבים (העונשים, 1853; Les Contemplations, 1856; ואגדת הדורות, 1859).

### כתבים על עבדות וקולוניאליזם

עבודתו של הוגו נגעה לעיתים קרובות בעבדות, במיוחד תוך כדי תיאור גורלו של תנארדייה בעלובי החיים:

> האופי המוסרי העלוב של תנארדייה, הבורגני המתוסכל, היה חסר תקווה; זה היה באמריקה מה שהיה באירופה. מגע עם אדם רשע לפעמים מספיק כדי להרקיב מעשה טוב ולגרום למשהו רע לצאת ממנו. עם כספו של מריוס, תנארדייה הפך לסוחר עבדים.

כמו רוב בני דורו, הוגו הצדיק קולוניאליזם במונחים של משימה מתרבת וסיום סחר העבדים בחוף הברברי. בנאום שנשא ב-18 במאי 1879, במהלך אירוע לחגיגת ביטול העבדות, בנוכחות הסופר והפרלמנטר הצרפתי התומך בביטול העבדות ויקטור שולשר, הוגו הכריז כי הים התיכון מהווה חלוקה טבעית בין "ציוויליזציה אולטימטיבית ו... ברבריות מוחלטת". הוגו הכריז כי "אלוהים מציע את אפריקה לאירופה. קחו אותה" ו"במאה ה-19 האיש הלבן עשה אדם מהשחור, במאה ה-20 אירופה תעשה עולם מאפריקה".

זה עשוי להסביר בחלקו מדוע, למרות העניין העמוק ומעורבותו בעניינים פוליטיים, הוא נותר שותק בנושא האלג'יראי. הוא ידע על הזוועות שבוצעו על ידי הצבא הצרפתי במהלך הכיבוש הצרפתי של אלג'יריה כפי שמעיד יומנו אך הוא מעולם לא גינה אותן בפומבי; עם זאת, בעלובי החיים, הוגו כתב: "אלג'יריה נכבשה בצורה קשה מדי, וכמו במקרה של הודו על ידי האנגלים, עם יותר ברבריות מאשר ציוויליזציה".

לאחר שבא במגע עם ויקטור שולשר, סופר שנלחם למען ביטול העבדות והקולוניאליזם הצרפתי באיים הקריביים, הוא החל להילחם בתוקף נגד העבדות. במכתב למבטל העבדות האמריקאי מריה ווסטון צ'פמן, ב-6 ביולי 1851, הוגו כתב: "עבדות בארצות הברית! זו חובתה של הרפובליקה הזו לא להציב דוגמה רעה כזו יותר... ארצות הברית חייבת לוותר על העבדות, או שהם חייבים לוותר על החופש". בשנת 1859, הוא כתב מכתב המבקש מממשלת ארצות הברית, למען המוניטין שלהם בעתיד, לחוס על חייו של מבטל העבדות ג'ון בראון, הוגו הצדיק את פעולותיו של בראון במילים אלו: "בוודאי, אם התקוממות היא אי פעם חובה מקודשת, היא חייבת להיות כאשר היא מכוונת נגד עבדות". הוגו הסכים להפיץ ולמכור אחד הרישומים הידועים ביותר שלו, "Le Pendu", מחווה לג'ון בראון, כדי שאפשר יהיה "להחיות בנשמות את הזיכרון של משחרר זה של אחינו השחורים, של הקדוש המעונה ההרואי הזה ג'ון בראון, שמת עבור ישו בדיוק כפי שישו.

> עבד אחד בלבד על פני כדור הארץ מספיק כדי להכפיש את החופש של כל בני האדם. אז ביטול העבדות הוא, בשעה זו, המטרה העליונה של ההוגים.

— ויקטור הוגו, 17 בינואר 1862,

### קמפיין נגד עונש המוות

כסופר, כותב יומן וחבר פרלמנט, ויקטור הוגו נלחם כל חייו למען ביטול עונש המוות. יומו האחרון של נידון למוות שפורסם ב-1829 מנתח את ייסוריו של אדם הממתין להוצאה להורג; רשומות רבות ב-דברים שנראו (Choses vues), היומן שניהל בין 1830 ל-1885, מעבירות את גינויו הנחרץ למה שהחשיב כגזר דין ברברי; ב-15 בספטמבר 1848, שבעה חודשים לאחר מהפכת 1848, הוא נשא נאום בפני האספה וסיכם, "הפלתם את כס המלכות. ... עכשיו הפילו את הגרדום". השפעתו זכתה להערכה בהסרת עונש המוות מחוקות ז'נבה, פורטוגל וקולומביה. הוא גם התחנן בפני בניטו חוארס לחוס על הקיסר מקסימיליאן הראשון ממקסיקו שנתפס לאחרונה, אך ללא הועיל.

### חזרה מהגלות

אף שנפוליאון השלישי העניק חנינה לכל הגולים הפוליטיים ב-1859, הוגו סירב, שכן פירוש הדבר היה שהוא יצטרך לקצץ בביקורת שלו על הממשלה. רק לאחר שנפוליאון השלישי נפל מהשלטון והרפובליקה השלישית הוכרזה, הוגו חזר סוף סוף למולדתו ב-1870, שם נבחר מיד לאספה הלאומית ולסנאט.

הוא היה בפריז במהלך המצור של הצבא הפרוסי ב-1870, ואכל באופן מפורסם חיות שניתנו לו מגן החיות של פריז. ככל שהמצור נמשך, והמזון הפך למצומצם יותר ויותר, הוא כתב ביומנו שהוא נאלץ "לאכול את הלא נודע".

במהלך הקומונה הפריזאית - הממשלה המהפכנית שתפסה את השלטון ב-18 במרץ 1871 והופלה ב-28 במאי - ויקטור הוגו היה ביקורתי בחריפות כלפי הזוועות שבוצעו משני הצדדים. ב-9 באפריל, הוא כתב ביומנו, "בקיצור, הקומונה הזו מטופשת כמו שהאספה הלאומית אכזרית. משני הצדדים, טיפשות". עם זאת, הוא הקפיד להציע את תמיכתו לחברי הקומונה שסבלו מדיכוי אכזרי. הוא היה בבריסל מאז 22 במרץ 1871, כאשר בגיליון ה-27 במאי של העיתון הבלגי l'Indépendance ויקטור הוגו גינה את סירובה של הממשלה להעניק מקלט פוליטי לקומונארדים המאוימים במאסר, הגליה או הוצאה להורג. זה גרם למהומה כזו שבערב המון של חמישים עד שישים גברים ניסה לפרוץ לביתו של הסופר בצעקות, "מוות לויקטור הוגו! תלו אותו! מוות לנבל!"

הוגו, שאמר "מלחמה בין אירופאים היא מלחמת אזרחים", היה תומך נלהב בהקמת ארצות הברית של אירופה. הוא הציג את השקפותיו בנושא בנאום שנשא במהלך קונגרס השלום הבינלאומי שהתקיים בפריז ב-1849. כאן הכריז "אומות היבשת, יתמזגו, מבלי לאבד את התכונות המובהקות והאינדיבידואליות המפוארת שלכם, לאחדות נעלה ויהוו אחווה אירופית, בדיוק כפי שנורמנדי, ברטאן, בורגונדי, לורן, התמזגו לתוך צרפת", מדינה חדשה זו תנוהל על ידי "סנאט ריבוני גדול שיהיה לאירופה מה שהפרלמנט הוא לאנגליה".

בשל דאגתו לזכויות אמנים וזכויות יוצרים, הוא היה חבר מייסד של ה-Association Littéraire et Artistique Internationale, מה שהוביל לאמנת ברן להגנה על יצירות ספרותיות ואמנותיות. עם זאת, בארכיון שפורסם של פובר, הוא מציין בתוקף כי "לכל יצירת אמנות יש שני מחברים: האנשים שמרגישים משהו במעורפל, יוצר שמתרגם את הרגשות הללו, והאנשים שוב שמקדשים את החזון שלו לאותו רגש. כאשר אחד מהמחברים מת, הזכויות צריכות להינתן לחלוטין לשני, האנשים". הוא היה אחד התומכים המוקדמים של הרעיון של domaine public payant, לפיו יגבה תשלום סמלי עבור העתקה או ביצוע יצירות ברשות הציבור, וזה ילך לקרן משותפת המוקדשת לעזרה לאמנים, במיוחד צעירים.

השקפות דתיות

השקפותיו הדתיות של הוגו השתנו באופן קיצוני במהלך חייו. בצעירותו ובהשפעת אמו, הוא הזדהה כקתולי והביע כבוד להיררכיה ולסמכות הכנסייה. משם הוא הפך לקתולי לא מתרגל והביע יותר ויותר השקפות אנטי-קתוליות ואנטי-קלריקליות. הוא הרבה לעסוק בספיריטיזם במהלך גלותו (שם השתתף גם בסאנסים רבים שנערכו על ידי מאדאם דלפין דה ז'יררדן) ובשנותיו המאוחרות התיישב בדאיזם רציונליסטי הדומה לזה שדגל בו וולטר. פוקד שאל את הוגו ב-1872 אם הוא קתולי, והוא השיב, "לא. הוגה חופשי".

אחרי 1872, הוגו מעולם לא איבד את הסלידה שלו מהכנסייה הקתולית. הוא הרגיש שהכנסייה אדישה למצוקת מעמד הפועלים תחת דיכוי המלוכה. אולי הוא גם היה נסער מהתדירות שבה עבודתו הופיעה ברשימת הספרים האסורים של הכנסייה. הוגו מנה 740 התקפות על עלובי החיים בעיתונות הקתולית. כאשר בניו של הוגו שארל ופרנסואה-ויקטור מתו, הוא התעקש שייקברו ללא צלב או כומר. בצוואתו, הוא קבע את אותה התניה לגבי מותו והלווייתו שלו.

עם זאת, הוא האמין בחיים לאחר המוות והתפלל בכל בוקר ולילה, משוכנע כפי שכתב ב-האיש הצוחק ש"לחג ההודיה יש כנפיים והוא עף ליעדו הנכון. התפילה שלך מכירה את דרכה טוב יותר ממך".

הרציונליזם של הוגו ניתן למצוא בשירים כגון טורקמאדה (1869, על פנאטיות דתית), האפיפיור (1878, אנטי-קלריקלי), דתות ודת (1880, המכחיש את התועלת של כנסיות) ופורסם לאחר מותו, סוף השטן ואלוהים (1886 ו-1891 בהתאמה, שבהם הוא מייצג את הנצרות כגריפון ואת הרציונליזם כמלאך). הגיבן מנוטרדאם גם גרף תשומת לב בשל תיאורו של ניצול הכוח על ידי הכנסייה, ואף נרשם כאחד "הספרים האסורים" על ידה. למעשה, עיבודים מוקדמים נאלצו לשנות את הנבל, קלוד פרולו, מלהיות כומר כדי להימנע מביקורת.

וינסנט ואן גוך ייחס את האמירה "דתות חולפות, אך אלוהים נשאר", למעשה של ז'ול מישלה, להוגו.

מערכת יחסים עם מוזיקה

אף שכישרונותיו הרבים של הוגו לא כללו יכולת מוזיקלית יוצאת דופן, הייתה לו בכל זאת השפעה גדולה על עולם המוזיקה דרך ההשראה שיצירותיו סיפקו למלחינים של המאות ה-19 וה-20. הוגו עצמו נהנה במיוחד מהמוזיקה של גלוק, מוצרט, ובר ומיירבר. בעלובי החיים, הוא מכנה את מקהלת הצייד ב-Euryanthe של ובר "אולי היצירה היפה ביותר של מוזיקה שהולחנה אי פעם". הוא גם העריץ מאוד את בטהובן, ובאופן לא רגיל לתקופתו, העריך יצירות של מלחינים ממאות קודמות כגון פלסטרינה ומונטוורדי.

שני מוזיקאים מפורסמים של המאה ה-19 היו חברים של הוגו: הקטור ברליוז ופרנץ ליסט. האחרון ניגן את בטהובן בביתו של הוגו, והוגו התבדח במכתב לחבר שבזכות שיעורי הפסנתר של ליסט, הוא למד איך לנגן שיר אהוב על הפסנתר – עם אצבע אחת בלבד.

הוגו עבד גם עם המלחינה לואיז ברטן, כותב את הלברית לאופרה שלה מ-1836 La Esmeralda, שהתבססה על הדמות ב-הגיבן מנוטרדאם. למרות שמסיבות שונות האופרה נסגרה זמן קצר לאחר הופעתה החמישית והיא אינה מוכרת היום, היא נהנתה מתחייה מודרנית, הן בגרסת קונצרט פסנתר/שיר על ידי ליסט בפסטיבל הבינלאומי ויקטור הוגו ואגואו 2007 והן בגרסה תזמורתית מלאה שהוצגה ביולי 2008 ב-Le Festival de Radio France et Montpellier Languedoc-Roussillon.

הוגו היה גם ביחסי ידידות עם פרדריק שופן. הוא הכיר לו את אמנטין דה פרנקויל (ידועה כ"ז'ורז' סאנד" למרות היותה אישה) שהפכה למאהבתו של שופן. בשנת 1849, הוגו נכח בהלווייתו של שופן. מצד שני, הייתה לו הערכה נמוכה לריכרד וגנר, אותו תיאר כ"אדם בעל כישרון בצירוף טיפשות".

הרבה מעל אלף יצירות מוזיקליות קיבלו השראה מיצירותיו של הוגו מהמאה ה-19 ועד ימינו. בפרט, המחזות של הוגו, שבהם דחה את כללי התיאטרון הקלאסי לטובת דרמה רומנטית, משכו את תשומת לבם של מלחינים רבים שעבדו אותם לאופרות. יותר ממאה אופרות מבוססות על יצירותיו של הוגו וביניהן לוקרציה בורג'ה של דוניצטי (1833), ריגולטו של ורדי (1851) והרנאני (1844), ו-La Gioconda של פונקיאלי (1876).

הרומנים של הוגו, כמו גם המחזות שלו, היו מקור השראה גדול למוזיקאים, ועוררו אותם ליצור לא רק אופרה ובלט אלא תיאטרון מוזיקלי כגון נוטרדאם דה פארי ועלובי החיים הפופולריים תמיד, המחזמר הוותיק ביותר בווסט אנד של לונדון. יתרה מכך, שיריו של הוגו משכו כמות יוצאת דופן של עניין מצד מוזיקאים, ומספר רב של מנגינות התבססו על שירתו על ידי מלחינים כגון ברליוז, ביזה, פורה, פראנק, לאלו, ליסט, מסנה, סן-סנס, רחמנינוב ווגנר. המלחינות יוג'יני סנטה קולומה סורגט ודגמאר ריבנר השתמשו גם הן בטקסטים של הוגו בשיריהן.

כיום, עבודתו של הוגו ממשיכה לעורר מוזיקאים ליצור יצירות חדשות. לדוגמה, הרומן של הוגו נגד עונש המוות, יומו האחרון של נידון למוות, עובד לאופרה על ידי דייוויד אלניה, עם לברית מאת פרדריקו אלניה והועלה בבכורה על ידי אחיהם, הטנור רוברטו אלניה, ב-2007. בגרנזי, מדי שנתיים, פסטיבל המוזיקה הבינלאומי ויקטור הוגו מושך מגוון רחב של מוזיקאים ואת הבכורה של שירים שהוזמנו במיוחד ממלחינים כגון גיום קונסון, רישאר דובוניון [fr], אוליבייה קספאר, ותיירי אסקייך ומבוססים על השירה של הוגו.

באופן מדהים, לא רק שהיצירה הספרותית של הוגו הייתה מקור השראה ליצירות מוזיקליות, אלא גם כתביו הפוליטיים קיבלו תשומת לב ממוזיקאים ועובדו למוזיקה. למשל, ב-2009, המלחין האיטלקי מתאו סומקאל הוזמן על ידי פסטיבל "Bagliori d'autore" וכתב יצירה לדובר והרכב קאמרי שכותרתה Actes et paroles, עם טקסט שפותח על ידי קיארה פיולה קסלי אחרי נאומו הפוליטי האחרון של ויקטור הוגו שהופנה לאספה המחוקקת, "על תיקון החוקה" (18 ביולי 1851), והועלה בבכורה ברומא ב-19 בנובמבר 2009, באולם של המכון הצרפתי, מרכז סן-לואי, שגרירות צרפת לכס הקדוש, על ידי Piccola Accademia degli Specchi בהשתתפות המלחין מתיאס קדאר [nl].

שנים דועכות ומוות

כאשר הוגו חזר לפריז ב-1870, המדינה הריעה לו כגיבור לאומי. הוא היה בטוח שיוצע לו הדיקטטורה, כפי שמוצג על ידי ההערות ששמר באותו זמן: "דיקטטורה היא פשע. זהו פשע שאני הולך לבצע", אך הוא הרגיש שהוא חייב לקחת על עצמו את האחריות הזו. למרות הפופולריות שלו, הוגו הפסיד בניסיונו להיבחר מחדש לאספה הלאומית ב-1872.

במהלך חייו הוגו המשיך להאמין בקידמה הומניסטית בלתי ניתנת לעצירה. בנאומו הציבורי האחרון ב-3 באוגוסט 1879 הוא ניבא, בצורה אופטימית מדי, "במאה ה-20 המלחמה תהיה מתה, הגרדום יהיה מת, השנאה תהיה מתה, גבולות החזית יהיו מתים, דוגמות יהיו מתות; האדם יחיה".

בתוך תקופה קצרה, הוא סבל משבץ קל, בתו אדל אושפזה בבית חולים לחולי נפש, ושני בניו מתו. (הביוגרפיה של אדל העניקה השראה לסרט סיפורה של אדל ה.). אשתו אדל מתה ב-1868. המאהבת הנאמנה שלו ז'ולייט דרואה מתה ב-1883, שנתיים בלבד לפני מותו שלו.

למרות האובדן האישי שלו, הוגו נשאר מחויב למטרה של שינוי פוליטי. ב-30 בינואר 1876, הוא נבחר לסנאט שהוקם לאחרונה. שלב אחרון זה בקריירה הפוליטית שלו נחשב לכישלון. הוגו היה עצמאי והשיג מעט בסנאט. הוא סבל משבץ קל ב-27 ביוני 1878. כדי לכבד את העובדה שהוא נכנס לשנתו ה-80, הוא קיבל את אחד המחווות הגדולים ביותר לסופר חי שאי פעם נערכו. החגיגות החלו ב-25 ביוני 1881, כאשר הוגו קיבל אגרטל סוור, המתנה המסורתית לריבונים. ב-27 ביוני, נערכה אחת התהלוכות הגדולות בהיסטוריה הצרפתית.

הצועדים נמתחו משדרת ד'אילו, שם התגורר הסופר, במורד השאנז אליזה, וכל הדרך למרכז פריז. הצועדים צעדו במשך שש שעות על פני הוגו כשישב בחלון בביתו. כל אינץ' ופרט באירוע היו עבור הוגו; המדריכים הרשמיים אפילו ענדו דרדרים כרמיזה לשיר של פנטין בעלובי החיים. ב-28 ביוני, העיר פריז שינתה את שמה של שדרת ד'אילו לשדרת ויקטור הוגו. מכתבים שהופנו לסופר סומנו מאז כ"למר ויקטור הוגו, בשדרתו, פריז". יומיים לפני מותו, הוא השאיר פתק עם המילים האחרונות הללו: "לאהוב זה לפעול".

ב-20 במאי 1885, לה פטי ז'ורנל פרסם את העלון הרפואי הרשמי על מצבו הבריאותי של הוגו. "המטופל המהולל" היה בהכרה מלאה ומודע לכך שאין תקווה עבורו. הם גם דיווחו ממקור אמין שבשלב מסוים בלילה הוא לחש את האלכסנדרין הבא, "En moi c’est le combat du jour et de la nuit."—"בתוכי, זהו הקרב בין יום ללילה". לה מאטן פרסם גרסה שונה מעט: "הנה הקרב בין יום ללילה".

הוגו מת ב-22 במאי 1885, ב-50 שדרת ויקטור הוגו (כיום מספר 124). מותו, מדלקת ריאות, יצר אבל לאומי עז. הוא לא רק נערץ כדמות נישאה בספרות, הוא היה מדינאי שעיצב את הרפובליקה השלישית והדמוקרטיה בצרפת. כל חייו הוא נשאר מגן של חירות, שוויון ואחווה כמו גם אלוף נחרץ של התרבות הצרפתית. ב-1877, בגיל 75, הוא כתב, "אני לא אחד מהזקנים בעלי המזג המתוק. אני עדיין מתוסכל ואלים. אני צועק ואני מרגיש נעלב ואני בוכה. אוי לכל מי שפוגע בצרפת! אני אכן מצהיר שאמות כפטריוט פנאטי".

אף שביקש הלוויית עני, בצו של הנשיא ז'ול גרווי הוא זכה להלוויה ממלכתית, אירוע שתואר על ידי ניטשה כ"אורגיה אמיתית של טעם רע". יותר משני מיליון איש הצטרפו לתהלוכת הלווייתו של הוגו בפריז משער הניצחון לפנתאון, שם נקבר. הוא חולק קריפטה בתוך הפנתאון עם אלכסנדר דיומא ואמיל זולא. ברוב הערים הצרפתיות הגדולות יש רחוב או כיכר על שמו.

הוגו השאיר חמישה משפטים כצוואתו האחרונה, לפרסום רשמי:

> Je donne cinquante mille francs aux pauvres. Je veux être enterré dans leur corbillard. Je refuse l'oraison de toutes les Églises. Je demande une prière à toutes les âmes. Je crois en Dieu.

> אני תורם 50,000 פרנק לעניים. אני רוצה להיקבר בעגלת המתים שלהם. אני מסרב להספדים מכל הכנסיות. אני מבקש תפילה מכל הנשמות. אני מאמין באלוהים.

רישומים

הוגו יצר יותר מ-4,000 רישומים, כאשר כ-3,000 רישומים עדיין קיימים. במקור נרדף כתחביב מזדמן, הרישום הפך לחשוב יותר להוגו זמן קצר לפני גלותו כאשר קיבל את ההחלטה להפסיק לכתוב כדי להתמסר לפוליטיקה. הרישום הפך לאפיק היצירתי הבלעדי שלו בין 1848 ל-1851.

הוגו עבד רק על נייר, ובקנה מידה קטן; בדרך כלל בדיו בצבע חום כהה או שחור, לפעמים עם נגיעות של לבן, ולעיתים רחוקות עם צבע.

חיים אישיים

### משפחה

נישואין

הוגו נישא לאדל פושה באוקטובר 1822. למרות הפרשיות שלהם, הם חיו יחד כמעט 46 שנים עד שמתה באוגוסט 1868. הוגו, שעדיין היה מורחק מצרפת, לא היה יכול להשתתף בהלווייתה בווילקייה, שם נקברה בתם לאופולדין. מ-1830 עד 1837, לאדל הייתה פרשייה עם שארל-אוגוסטן סנט-בב, מבקר וסופר.

ילדים

לאדל וויקטור הוגו היה הילד הראשון שלהם, לאופולד, ב-1823, אך הילד מת בינקותו. ב-28 באוגוסט 1824, נולד הילד השני של הזוג, לאופולדין, ואחריו שארל ב-4 בנובמבר 1826, פרנסואה-ויקטור ב-28 באוקטובר 1828, ואדל ב-28 ביולי 1830.

בתו הבכורה והאהובה של הוגו, לאופולדין, מתה ב-1843 בגיל 19, זמן קצר לאחר נישואיה לשארל וקרי. ב-4 בספטמבר, היא טבעה בסן בווילקייה כאשר הסירה שבה הייתה התהפכה. בעלה הצעיר מת בניסיון להציל אותה. המוות הותיר את אביה הרוס; הוגו היה בנסיעה באותו זמן, בדרום צרפת, כאשר נודע לו לראשונה על מותה של לאופולדין מעיתון שקרא בבית קפה.

הוא מתאר את ההלם והצער שלו בשיר שלו "À Villequier":

> Hélas ! vers le passé tournant un œil d'envie, Sans que rien ici-bas puisse m'en consoler, Je regarde toujours ce moment de ma vie Où je l'ai vue ouvrir son aile et s'envoler!

Je verrai cet instant jusqu'à ce que je meure, L'instant, pleurs superflus ! Où je criai : L'enfant que j'avais tout à l'heure, Quoi donc ! je ne l'ai plus !

תרגום:

> אבוי! עיני הקנאית, הפונה אל העבר, בלי שום דבר אחר כאן למטה שיוכל לנחם אותי, אני מסתכל כל הזמן על אותו רגע בחיי שבו ראיתי אותה פורשת כנפיים ועפה משם!

אני אראה את הרגע הזה עד שאמות, הרגע הזה, שום דבר מעבר! שבו צעקתי: "הילדה שהייתה לי לפני זמן קצר, מה! אין לי אותה יותר!"

הוא כתב שירים רבים לאחר מכן על חייה ומותה של בתו. השיר המפורסם ביותר שלו הוא "Demain, dès l'aube" (מחר, עם שחר), שבו הוא מתאר ביקור בקברה. הוגו האריך ימים בסופו של דבר מארבעה מחמשת ילדיו, למעט הצעירה שבהם, אדל.

### גלות

הוגו החליט לחיות בגלות לאחר הפיכת נפוליאון השלישי בסוף 1851. לאחר שעזב את צרפת, הוגו חי בבריסל לזמן קצר ב-1851, ואז עבר לאיי התעלה, תחילה לג'רזי (1852–1855) ואז לאי הקטן יותר גרנזי ב-1855, שם נשאר עד נפילת כוחו של נפוליאון השלישי ב-1870. אף שנפוליאון השלישי הכריז על חנינה כללית ב-1859, שעל פיה הוגו היה יכול לחזור בבטחה לצרפת, הסופר נשאר בגלות, רק חזר כאשר נפוליאון השלישי הוסר מהשלטון על ידי הקמת הרפובליקה הצרפתית השלישית ב-1870, כתוצאה מהתבוסה הצרפתית בקרב סדאן במלחמת צרפת-פרוסיה. לאחר המצור על פריז מ-1870 עד 1871, הוגו חי שוב בגרנזי מ-1872 עד 1873, ואז חזר סוף סוף לצרפת למשך שארית חייו. בשנת 1871, לאחר מות בנו שארל, הוגו קיבל משמורת על נכדיו ז'אן וז'ורז'-ויקטור.

### מערכות יחסים אחרות

ז'ולייט דרואה

מפברואר 1833 ועד מותה ב-1883, ז'ולייט דרואה הקדישה את כל חייה לוויקטור הוגו, שמעולם לא נישא לה גם לאחר שאשתו מתה ב-1868. הוא לקח אותה לנסיעותיו הרבות והיא הלכה אחריו לגלות בגרנזי. שם שכר הוגו בית עבורה ליד הוטוויל האוס, בית משפחתו. היא כתבה כ-20,000 מכתבים שבהם ביטאה את תשוקתה או פרקה את קנאתה על מאהבה הרודף שמלות. ב-25 בספטמבר 1870 במהלך המצור על פריז (19 בספטמבר 1870 – 28 בינואר 1871) הוגו חשש מהגרוע מכל. הוא השאיר לילדיו פתק שקרא כדלקמן:

"J.D. היא הצילה את חיי בדצמבר 1851. עבורי היא עברה גלות. מעולם לא נטשה נשמתה את שלי. תנו לאלה שאהבו אותי לאהוב אותה. תנו לאלה שאהבו אותי לכבד אותה. היא האלמנה שלי." V.H.

לאוני ד'אונה

יותר משבע שנים, לאוני ד'אונה, שהייתה נשואה, הייתה במערכת יחסים עם הוגו. שניהם נתפסו בביצוע ניאוף ב-5 ביולי 1845. הוגו, שהיה חבר בלשכת העמיתים מאז אפריל, נמנע מעונש מאסר בעוד המאהבת שלו נאלצה לבלות חודשיים בכלא ושישה במנזר. שנים רבות לאחר פרידתם, הוגו תמך בה כלכלית.

אחרים

להוגו היו מאהבות עד שבועות ספורים לפני מותו. הוא חיפש מגוון רחב של נשים בכל הגילאים, בין אם קורטיזנות, שחקניות, זונות, מעריצות, משרתות או מהפכניות כמו לואיז מישל למין. הוא דיווח באופן שיטתי על הפרשיות המזדמנות שלו תוך שימוש בקוד משלו, כפי שעשה סמואל פיפס, כדי לוודא שיישארו סודיות. למשל, הוא נקט בקיצורים לטיניים (osc. לנשיקות) או בספרדית (Misma. Mismas cosas: אותו הדבר. אותם הדברים). הומופונים שכיחים: Seins (שדיים) הופך ל-Saint; Poële (תנור) למעשה מתייחס ל-Poils (שיער ערווה). אנלוגיה גם אפשרה לו להסתיר את המשמעות האמיתית: ה-Suisses (שוויצריים) של אישה הם השדיים שלה - בגלל ששוויץ ידועה בחלב שלה. אחרי פגישה עם אישה צעירה בשם לטיסיה הוא היה כותב Joie (אושר) ביומנו. אם הוא הוסיף t.n. (toute nue) הוא התכוון שהיא התפשטה עירומה לפניו. ראשי התיבות S.B. שהתגלו בנובמבר 1875 עשויים להתייחס לשרה ברנאר.

כינויים

ויקטור הוגו רכש מספר כינויים. הראשון מקורו בתיאור שלו עצמו לשייקספיר; בהקדמה למסה שלו ויליאם שייקספיר, הוא ניסה להתעמק במה שמהווה את הגאונות של אמנים מסוימים ותיאר את שייקספיר כ-Homme Océan ("איש האוקיינוס"):

> היו אכן אנשי אוקיינוס.[...] כל זה יכול להתקיים בתוך מוח, ואז המוח הזה נקרא גאונות, ויש לך את אייסכילוס, יש לך את ישעיהו, יש לך את יובנאליס, יש לך את דנטה, יש לך את מיכלאנג'לו, יש לך את שייקספיר, וזה אותו הדבר להביט בנשמות האלו או להביט באוקיינוס.

במהלך חייו ובשנות ה-70 של המאה ה-19, הביטוי לתאר אותו נכנס לתרבות הפופולרית. מאוחר יותר הוא אומץ על ידי סופרים ומבקרים ספרותיים, כולל ז'וזף סר, שזיהה אותו עם ביטוי שהוא עצמו טבע. כינוי זה הפך לנפוץ במהלך המאה ה-20 ושימש את הספרייה הלאומית של צרפת כאשר ארגנה תערוכה עליו. מאז, הוא נעשה בו שימוש תדיר במחקר ובמבקרים ספרותיים. לצד "איש האוקיינוס", הכינוי "איש האופק" שימש לעיתים במהלך חייו של הוגו. בסופו של דבר חוקרים ומבקרים ספרותיים, כגון אנרי משוניק, מציעים את הכינוי "איש המאה" כדי להתייחס להוגו.