סנקה הצעיר

חיים מוקדמים וחינוך

אושר אמיתי הוא ליהנות מההווה, ללא תלות חרדתית בעתיד, לא לשעשע את עצמנו בתקוות או בפחדים, אלא להסתפק במה שיש לנו, וזה מספיק, כי מי שמסתפק בכך, אינו חסר דבר. לוקיוס אנאיוס סנקה (Lucius Annaeus Seneca), הידוע גם כסנקה הצעיר, היה פילוסוף סטואי היספנו-רומי, מדינאי, מחזאי – וביצירה אחת – סאטיריקן מתקופת הכסף של הספרות הלטינית. סנקה נולד בקורדובה שבהיספניה, וגדל ברומא, שם הוכשר ברטוריקה ובפילוסופיה. אביו היה סנקה האב, אחיו הבכור היה לוקיוס יוניוס גאליו אנאיוס, ואחיינו היה המשורר לוקאנוס. בשנת 41 לספירה, הוגלה סנקה לאי קורסיקה תחת הקיסר קלאודיוס, אך הורשה לחזור בשנת 49 כדי לשמש כמורה של נירון.

כאשר נירון הפך לקיסר בשנת 54, הפך סנקה ליועצו, ויחד עם הפרפקט הפרטוריאני סקסטוס אפרניוס בורוס, סיפק ממשל מוכשר בחמש השנים הראשונות לשלטונו של נירון. השפעתו של סנקה על נירון פחתה עם הזמן, ובשנת 65 אולץ סנקה ליטול את חייו בשל מעורבות לכאורה בקשר פיסוני להתנקשות בנירון, שבו ככל הנראה היה חף מפשע. התאבדותו הסטואית והשלווה הפכה לנושא של ציורים רבים. כסופר, סנקה ידוע ביצירותיו הפילוסופיות ובמחזותיו, שהם כולם טרגדיות. יצירות הפרוזה שלו כוללות תריסר מסות ומאה עשרים וארבע איגרות העוסקות בסוגיות מוסריות. כתבים אלו מהווים את אחד מגופי החומר הראשוני החשובים ביותר לסטואיציזם העתיק. כמחזאי, הוא ידוע בעיקר בזכות מחזות כמו מדיאה, תיאסטס ופדרה.

השפעתו של סנקה על הדורות הבאים היא עצומה – במהלך הרנסאנס הוא היה "חכם נערץ ומכובד כאורקל של חינוך מוסרי, ואף נוצרי; אמן של סגנון ספרותי ומודל לאמנות דרמטית". חיים חיים מוקדמים, משפחה ובגרות סנקה נולד בקורדובה שבפרובינציה הרומית בייטיקה שבהיספניה. אביו היה לוקיוס אנאיוס סנקה האב, אביר רומי יליד ספרד שזכה לתהילה כסופר ומורה לרטוריקה ברומא. אמו של סנקה, הלוויה, הייתה ממשפחה בולטת מבייטיקה. סנקה היה השני מבין שלושה אחים; האחרים היו לוקיוס אנאיוס נובאטוס, שנודע מאוחר יותר כיוניוס גאליו, ואנאיוס מלה, אביו של המשורר לוקאנוס.

מרים גריפין מציינת בביוגרפיה שלה על סנקה כי "העדויות על חייו של סנקה לפני גלותו בשנת 41 הן כה דלות, והעניין הפוטנציאלי בשנים אלו, להיסטוריה חברתית כמו גם לביוגרפיה, הוא כה גדול, שמעטים מהכותבים על סנקה עמדו בפיתוי להשלים את הידע בדמיון". גריפין גם מסיקה מהמקורות העתיקים שסנקה נולד בשנת 8, 4 או 1 לפנה"ס. היא סבורה שהוא נולד בין 4 ל-1 לפנה"ס והתגורר ברומא עד שנת 5 לספירה. פסל מודרני של סנקה בקורדובה. סנקה מספר לנו שהוא הובא לרומא ב"זרועותיה" של דודתו, אחותה החורגת של אמו, בגיל צעיר, כנראה כשהיה בן חמש בערך. אביו התגורר רוב חייו בעיר. סנקה למד את המקצועות הרגילים של ספרות, דקדוק ורטוריקה, כחלק מהחינוך הסטנדרטי של רומאים ממעמד גבוה.

בעודו צעיר קיבל הכשרה פילוסופית מאטאלוס הסטואי, ומסוטיון ומפאפיריוס פביאנוס, שניהם השתייכו לבית הספר קצר הימים של הסקסטים, ששילב סטואיציזם עם פיתגוראיות. סוטיון שכנע את סנקה כשהיה צעיר בשנות העשרים המוקדמות לחייו להפוך לצמחוני, מנהג שקיים במשך כשנה לפני שאביו דחק בו לחדול מכך מכיוון שהמנהג היה קשור ל"טקסים זרים מסוימים". סנקה סבל לעיתים קרובות מקשיי נשימה לאורך חייו, כנראה אסתמה, ובשלב כלשהו באמצע שנות העשרים לחייו, סביב שנת 20 לספירה, נראה כי לקה בשחפת. הוא נשלח למצרים לחיות עם דודתו, אותה דודה שהביאה אותו לרומא, שבעלה גאיוס גלריוס הפך לפרפקט של מצרים. היא טיפלה בו בתקופה של בריאות לקויה שנמשכה עד עשר שנים.

קריירה פוליטית וגלות

בשנת 31 לספירה חזר לרומא עם דודתו, כאשר דודו מת בדרך בספינה טרופה. השפעתה של דודתו עזרה לסנקה להיבחר לקוואיסטור, כנראה לאחר שנת 37 לספירה, מה שגם הקנה לו את הזכות לשבת בסנאט הרומי. פוליטיקה וגלות הקריירה המוקדמת של סנקה כסנאטור נראתה מוצלחת והוא זכה לשבחים על כושר הנאום שלו. קסיוס דיו מספר סיפור שקליגולה נעלב כל כך מהצלחתו הרטורית של סנקה בסנאט עד שהורה לו להתאבד. סנקה שרד רק בגלל שהיה חולה אנוש ולקליגולה נאמר שהוא ימות ממילא בקרוב. בכתביו אין לסנקה דבר טוב לומר על קליגולה והוא מתאר אותו לעיתים קרובות כמפלצת.

סנקה מסביר את הישרדותו כנובעת מסבלנותו וממסירותו לחבריו: "רציתי להימנע מהרושם שכל מה שאני יכול לעשות למען הנאמנות הוא למות". בשנת 41 לספירה, הפך קלאודיוס לקיסר, וסנקה הואשם על ידי הקיסרית החדשה מסלינה בניאוף עם יוליה ליווילה, אחותם של קליגולה ואגריפינה. הרומן הוטל בספק על ידי היסטוריונים מסוימים, שכן למסלינה היו מניעים פוליטיים ברורים להיפטר מיוליה ליווילה ותומכיה. הסנאט גזר עונש מוות על סנקה, שקלאודיוס המיר לגלות, וסנקה בילה את שמונה השנים הבאות באי קורסיקה. שתיים מיצירותיו המוקדמות ביותר של סנקה ששרדו מתוארכות לתקופת גלותו – שתיהן דברי נחמה. ב"נחמה להלוויה", אמו, סנקה מנחם אותה כאם אבלה על איבוד בנה לגלות.

סנקה מזכיר באגב את מות בנו היחיד, כמה שבועות לפני גלותו. מאוחר יותר בחייו נישא סנקה לאישה צעירה ממנו, פומפיה פאולינה. נחשב כי הבן התינוק עשוי היה להיות מנישואים קודמים, אך העדות לכך "קלושה". יצירתו האחרת של סנקה מתקופה זו, "נחמה לפוליביוס", אחד משוחרריו של קלאודיוס, התמקדה בניחום פוליביוס על מות אחיו. היא מצוינת בחנופה שלה לקלאודיוס, וסנקה מביע את תקוותו שהקיסר יחזיר אותו מהגלות. בשנת 49 לספירה נישאה אגריפינה לדודה קלאודיוס, ודרך השפעתה הוחזר סנקה לרומא. אגריפינה השיגה את הפראיטורה עבור סנקה ומינתה אותו למורה של בנה, הקיסר לעתיד נירון. יועץ קיסרי משנת 54 עד 62 לספירה, פעל סנקה כיועצו של נירון, יחד עם הפרפקט הפרטוריאני סקסטוס אפרניוס בורוס.

יועץ לנירון

תוצר לוואי אחד של תפקידו החדש היה שסנקה מונה לקונסול סופקט בשנת 56. השפעתו של סנקה נאמרה כחזקה במיוחד בשנה הראשונה. סנקה חיבר את נאום ההכתרה של נירון שבו הבטיח להשיב את ההליך המשפטי והסמכות התקינים לסנאט. הוא גם חיבר את ההספד לקלאודיוס שנירון נשא בהלוויה. המערכון הסאטירי של סנקה "אפוקולוסינטוזיס" (Apocolocyntosis), הלועג להאלהת קלאודיוס ומשבח את נירון, מתוארך לתקופה המוקדמת ביותר של שלטון נירון. בשנת 55 לספירה, כתב סנקה את "על החמלה" בעקבות רצח בריטניקוס על ידי נירון, אולי כדי להבטיח לאזרחים שהרצח היה הסוף, לא ההתחלה של שפיכות דמים. "על החמלה" היא יצירה שאף על פי שהיא מחניפה לנירון, נועדה להראות את הדרך הסטואית הנכונה של סגולה עבור שליט.

טקיטוס ודיו מציעים ששלטונו המוקדם של נירון, שבו הקשיב לסנקה ובורוס, היה מוכשר למדי. עם זאת, המקורות העתיקים מציעים כי עם הזמן, סנקה ובורוס איבדו את השפעתם על הקיסר. בשנת 59 הם הסכימו בחוסר רצון לרצח אגריפינה, ולאחר מכן מדווח טקיטוס שסנקה נאלץ לכתוב מכתב המצדיק את הרצח בפני הסנאט. נירון וסנקה, מאת אדוארדו בארון (1904). מוזיאון הפראדו. בשנת 58 לספירה ביצע הסנאטור פובליוס סויליוס רופוס סדרה של התקפות פומביות על סנקה. התקפות אלו, כפי שדווחו על ידי טקיטוס וקסיוס דיו, כללו האשמות שבארבע שנים בלבד של שירות לנירון, צבר סנקה הון אישי עצום של שלוש מאות מיליון ססטרציוס על ידי גביית ריבית גבוהה על הלוואות ברחבי איטליה והפרובינציות.

התקפותיו של סויליוס כללו טענות לשחיתות מינית, עם רמיזה שסנקה שכב עם אגריפינה. טקיטוס, לעומת זאת, מדווח שסויליוס היה בעל דעות קדומות ביותר: הוא היה מועדף על קלאודיוס, והיה מעל ומלשין. בתגובה, הביא סנקה סדרה של תביעות בגין שחיתות נגד סויליוס: מחצית מרכושו הוחרם והוא נשלח לגלות. עם זאת, ההתקפות משקפות ביקורת על סנקה שנעשתה באותה עת ונמשכה לאורך דורות מאוחרים יותר. סנקה היה ללא ספק עשיר מאוד: היו לו נכסים בבאיאה ובנומנטום, וילה אלבנית ואחוזות מצריות. קסיוס דיו אף מדווח שהתקוממות בודיקה בבריטניה נגרמה על ידי סנקה שכפה הלוואות גדולות על האריסטוקרטיה הבריטית הילידית בעקבות כיבוש בריטניה על ידי קלאודיוס, ואז דרש אותן בחזרה בפתאומיות ובאגרסיביות.

פרישה ומוות

סנקה היה רגיש להאשמות כאלו: ה-De Vita Beata שלו "על החיים המאושרים" מתוארך בערך לתקופה זו וכולל הגנה על עושר בקוים סטואיים, בטענה שצבירה והוצאה נכונה של עושר היא התנהגות מתאימה לפילוסוף. פרישה לאחר מותו של בורוס בשנת 62, השפעתו של סנקה פחתה במהירות; כפי שטקיטוס מנסח זאת ב-Ann. 14.52.1, mors Burri infregit Senecae potentiam "מותו של בורוס שבר את כוחו של סנקה". טקיטוס מדווח שסנקה ניסה לפרוש פעמיים, בשנת 62 וב-64 לספירה, אך נירון סירב לו בשתי הפעמים. עם זאת, סנקה נעדר יותר ויותר מהחצר. הוא אימץ אורח חיים שקט באחוזות הכפריות שלו, התרכז בלימודיו וביקר לעיתים רחוקות ברומא.

בשנים אחרונות אלו חיבר שתיים מיצירותיו הגדולות ביותר: "שאלות טבעיות" (Naturales quaestiones) – אנציקלופדיה של עולם הטבע; ו"איגרות ללוקיליוס" – המתעדות את מחשבותיו הפילוסופיות. מוות בשנת 65 לספירה, נקלע סנקה לתוצאות הקשר הפיסוני, מזימה להרוג את נירון. אף על פי שלא סביר שסנקה היה חלק מהקשר, נירון הורה לו להרוג את עצמו. סנקה פעל לפי המסורת על ידי חיתוך מספר ורידים כדי לדמם למוות, ואשתו פומפיה פאולינה ניסתה לחלוק את גורלו. קסיוס דיו, שרצה להדגיש את חוסר הרחמים של נירון, התמקד בכך שסנקה טיפל במכתביו של הרגע האחרון, וכיצד מותו הואץ על ידי חיילים. דור לאחר הקיסרים היוליו-קלאודיים, כתב טקיטוס תיאור של ההתאבדות, אשר לאור אהדתו הרפובליקנית, הוא אולי רומנטי במקצת.

לפי תיאור זה, נירון הורה להציל את אשתו של סנקה. פצעיה נחבשו והיא לא עשתה ניסיון נוסף להרוג את עצמה. באשר לסנקה עצמו, גילו ותזונתו הואשמו באובדן דם איטי וכאב ממושך במקום מוות מהיר. מנואל דומינגז סאנצ'ס, התאבדות סנקה (1871), מוזיאון הפראדו. הוא גם נטל רעל, שלא היה קטלני. לאחר שהכתיב את מילותיו האחרונות לסופר, ועם מעגל חברים המקיף אותו בביתו, הוא טבל באמבט חם, שציפה שיאיץ את זרימת הדם ויקל על כאבו. טקיטוס כתב: "הוא הובל אז לאמבט, שבאדים שלו נחנק, והוא נשרף ללא טקסי ההלוויה הרגילים".

כך הוא הורה בנספח לצוואתו, אפילו בשיא עושרו וכוחו הוא חשב על סוף החיים". זה עשוי לתת רושם של דיוקן חיובי של סנקה, אך יחסו של טקיטוס אליו הוא במקרה הטוב אמביוולנטי. לצד איתנותו לכאורה של סנקה מול המוות, למשל, אפשר גם לראות את מעשיו כתיאטרליים וביצועיים למדי; וכאשר טקיטוס מספר לנו שהוא השאיר למשפחתו imago suae vitae (Annales 15.62), "דימוי של חייו", הוא אולי דו-משמעי: בתרבות הרומית, ה-imago היה סוג של מסיכה שהנציחה את האבות הגדולים של משפחות אצולה, אך בו בזמן, הוא עשוי גם לרמוז על דו-פרצופיות, שטחיות והעמדת פנים.

תרומות פילוסופיות

פילוסופיה כ"דמות פילוסופית מרכזית בתקופה הקיסרית הרומית", תרומתו המתמשכת של סנקה לפילוסופיה הייתה לבית הספר הסטואי. כתיבתו נגישה מאוד והייתה נושא לתשומת לב מהרנסאנס ואילך על ידי סופרים כמו מישל דה מונטן. הוא תואר כ"דמות נישאת ושנויה במחלוקת של העת העתיקה" ו"הסטואי המעניין ביותר בעולם". סנקה כתב מספר ספרים על סטואיציזם, רובם על אתיקה, עם יצירה אחת "שאלות טבעיות" על העולם הפיזי. סנקה התבסס על כתביהם של רבים מהסטואים המוקדמים: הוא מזכיר לעיתים קרובות את זנון, קלאנתס וכריסיפוס; ומצטט לעיתים קרובות את פוסידוניוס, שאיתו חלק סנקה עניין בתופעות טבע. הוא מצטט לעיתים קרובות את אפיקורוס, במיוחד באיגרותיו. העניין שלו באפיקורוס מוגבל בעיקר לשימוש בו כמקור לאמרות אתיות.

באופן דומה סנקה מראה עניין מסוים במטאפיזיקה אפלטונית, אך לעולם לא עם מחויבות ברורה. המסות המוסריות שלו מבוססות על דוקטרינות סטואיות. סטואיציזם היה פילוסופיה פופולרית בתקופה זו, ורומאים רבים מהמעמד הגבוה מצאו בה מסגרת אתית מנחה למעורבות פוליטית. פעם היה פופולרי לראות בסנקה אקלקטי מאוד בסטואיציזם שלו, אך המחקר המודרני רואה בו סטואי אורתודוקסי למדי, אם כי בעל דעה חופשית. לודוביקו לאנה, מות סנקה, הגלריה הלאומית לאמנות. יצירותיו דנות הן בתיאוריה אתית והן בעצות מעשיות, וסנקה מדגיש ששני החלקים נפרדים אך תלויים זה בזה. ה"איגרות ללוקיליוס" שלו מציגות את חיפושו של סנקה אחר שלמות אתית ו"מייצגות סוג של צוואה פילוסופית לדורות הבאים". סנקה רואה בפילוסופיה משחה לפצעי החיים.

התשוקות ההרסניות, במיוחד כעס וצער, חייבות להיעקר, או למתן לפי התבונה. הוא דן ביתרונות היחסיים של החיים המהורהרים והחיים הפעילים, והוא רואה חשיבות בהתמודדות עם התמותה של האדם וביכולת להתמודד עם המוות. יש להיות מוכנים לתרגל עוני ולהשתמש בעושר כראוי, והוא כותב על טובות הנאה, חמלה, חשיבות הידידות והצורך להועיל לאחרים. היקום מנוהל לטובה על ידי השגחה רציונלית, ויש ליישב זאת עם קבלת מצוקה. דרמה עשרה מחזות מיוחסים לסנקה, מתוכם סביר להניח ששמונה נכתבו על ידו. המחזות עומדים בניגוד מוחלט ליצירותיו הפילוסופיות. עם רגשותיהם העזים והטון הכללי הקודר, נראה שהמחזות מייצגים את האנטי-תזה לאמונותיו הסטואיות של סנקה.

יצירות דרמטיות

עד המאה ה-16 היה נורמלי להבחין בין סנקה הפילוסוף המוסרי לבין סנקה המחזאי כשני אנשים נפרדים. חוקרים ניסו לזהות נושאים סטואיים מסוימים: אלו התשוקות הבלתי נשלטות שמייצרות טירוף, חורבן והרס עצמי. יש לזה היבט קוסמי כמו גם אתי, והגורל הוא כוח עוצמתי, אם כי מדכא למדי. חוקרים רבים חשבו, בעקבות רעיונותיו של החוקר הגרמני מהמאה ה-19 פרידריך לאו, שהטרגדיות של סנקה נכתבו לדקלום בלבד. חוקרים אחרים חושבים שהן נכתבו להופעה וייתכן שהופעה ממשית התרחשה במהלך חייו של סנקה. בסופו של דבר, לא ניתן לפתור סוגיה זו על בסיס הידע הקיים שלנו. הטרגדיות של סנקה הועלו בהצלחה על הבמה בעת המודרנית.

איור חיתוך עץ של התאבדות סנקה וניסיון ההתאבדות של אשתו פומפיה פאולינה. התיארוך של הטרגדיות בעייתי ביותר בהיעדר כל אזכורים עתיקים. פרודיה על קינה מתוך "הרקולס הזועם" (Hercules Furens) מופיעה ב"אפוקולוסינטוזיס", מה שמרמז על תאריך שלפני 54 לספירה עבור מחזה זה. כרונולוגיה יחסית הוצעה על בסיס מטרי, אך החוקרים נותרו חלוקים. המחזות אינם מבוססים כולם על הדפוס היווני; יש להם צורה של חמש מערכות והם נבדלים במובנים רבים מהדרמה האתית הקיימת, ובעוד שהשפעתו של אוריפידס על חלק מיצירות אלו ניכרת, כך גם השפעתם של ורגיליוס ואובידיוס.

מחזותיו של סנקה נקראו רבות באוניברסיטאות אירופיות של ימי הביניים והרנסאנס והשפיעו מאוד על הדרמה הטרגית באותה תקופה, כגון אנגליה האליזבתנית (ויליאם שייקספיר ומחזאים אחרים), צרפת (קורניי וראסין), והולנד (יוסט ואן דן וונדל). תרגומים לאנגלית של הטרגדיות של סנקה הופיעו בדפוס באמצע המאה ה-16, כאשר כל העשרה פורסמו יחד בשנת 1581. הוא נחשב למקור ולהשראה למה שמכונה "טרגדיית נקמה", החל מ"הטרגדיה הספרדית" של תומאס קיד ונמשך עמוק לתוך התקופה היעקובינית. "תיאסטס" נחשב ליצירת המופת של סנקה, ותואר על ידי החוקר דנה ג'ויה כ"אחד המחזות המשפיעים ביותר שנכתבו אי פעם". "מדיאה" זוכה גם היא להערכה רבה, ושובחה יחד עם "פדרה" על ידי ט. ס. אליוט.

קטלוג יצירות

יצירות יצירות המיוחסות לסנקה כוללות תריסר מסות פילוסופיות, מאה עשרים וארבע איגרות העוסקות בסוגיות מוסריות, תשע טרגדיות וסאירה, שהייחוס שלה שנוי במחלוקת. מחברותו על "הרקולס באויטה" הוטלה גם היא בספק. הטרגדיות של סנקה (Fabulae crepidatae - טרגדיות עם נושאים יווניים): הרקולס או הרקולס הזועם (השיגעון של הרקולס), נשות טרויה, הנשים הפיניקיות, מדיאה, פדרה, אדיפוס, אגממנון, תיאסטס, הרקולס באויטה: נחשב בדרך כלל שלא נכתב על ידי סנקה. נדחה לראשונה על ידי היינזיוס. Fabula praetexta (טרגדיה במסגרת רומית): אוקטביה: כמעט בוודאות לא נכתב על ידי סנקה, לפחות בצורתו הסופית, שכן הוא מכיל נבואות מדויקות על מותו שלו ושל נירון.

מחזה זה דומה מאוד למחזותיו של סנקה בסגנונו, אך כנראה נכתב זמן מה לאחר מותו של סנקה, אולי תחת וספסיאנוס, על ידי מישהו שהושפע מסנקה והיה מודע לאירועי חייו. אף על פי שמיוחס טקסטואלית לסנקה, הייחוס הוטל בספק מוקדם על ידי פטרארקה, ונדחה על ידי ליפסיוס.

מסות ואיגרות מסות ניתנות באופן מסורתי בסדר הבא: 64 De Providentia (על ההשגחה) - מופנה ללוקיליוס; 55 De Constantia Sapientis (על איתנות החכם) - מופנה לסרנוס; 41 De Ira (על הכעס) – מחקר על ההשלכות והשליטה בכעס - מופנה לאחיו נובאטוס, ספר 2 של De Ira, ספר 3 של De Ira; 40 Ad Marciam, De consolatione (למרקיה, על נחמה) – מנחם אותה על מות בנה; 58 De Vita Beata (על החיים המאושרים) - מופנה לגאליו; 62 De Otio (על הפנאי) - מופנה לסרנוס; 63 De Tranquillitate Animi (על שלוות הנפש) - מופנה לסרנוס; 49 De Brevitate Vitæ (על קוצר החיים) – מסה המפרטת שכל אורך חיים מספיק אם חיים אותו בחוכמה - מופנה לפאולינוס; 44 De Consolatione ad Polybium (לפוליביוס, על נחמה) – מנחם אותו על מות אחיו.

42 Ad Helviam matrem, De consolatione (להלוויה האם, על נחמה) – מכתב לאמו המנחם אותה על היעדרותו במהלך הגלות. מסות אחרות 56 De Clementia (על החמלה) – נכתב לנירון על הצורך בחמלה כסגולה אצל קיסר. 63 De Beneficiis (על טובות הנאה); De Superstitione (על אמונות טפלות) -- אבד, אך מצוטט ב"עיר האלוהים" של אוגוסטינוס הקדוש 6.10-6.11. איגרות 64 Epistulae morales ad Lucilium – אוסף של 124 איגרות העוסקות בסוגיות מוסריות שנכתבו ללוקיליוס הצעיר. אחר 54 Apocolocyntosis divi Claudii (הדלוע של האלוהי קלאודיוס), יצירה סאטירית. 63 Naturales quaestiones (שאלות טבעיות), תובנה לתיאוריות עתיקות של קוסמולוגיה, מטאורולוגיה ונושאים דומים. מזויף 58–62/370?

Cujus etiam ad Paulum apostolum leguntur epistolae: איגרות אלו, כביכול בין סנקה לפאולוס הקדוש, זכו להערצה על ידי רשויות מוקדמות, אך המחקר המודרני דוחה את האותנטיות שלהן. "פסאודו-סנקה" טקסטים עתיקים וימי-ביניימיים שונים מתיימרים להיות של סנקה, למשל, De remediis fortuitorum. מחבריהם הלא ידועים נקראים יחד פסאודו-סנקה. לפחות חלקם נראים כמשמרים ומעבדים תוכן סנקאי מקורי, למשל, ה-Formula vitae honestae של מרטין מבראגה (נפטר סביב 580), או De differentiis quatuor virtutum (על ארבע הסגולות הקרדינליות). כתבי יד מוקדמים משמרים את ההקדמה של מרטין, שבה הוא מבהיר שזו הייתה העיבוד שלו, אך בעותקים מאוחרים יותר זה הושמט, והיצירה נחשבה מאוחר יותר ליצירתו המלאה של סנקה.

מורשת וקבלה

מורשת כקדוש פרוטו-נוצרי, כתביו של סנקה היו ידועים היטב בתקופה הרומית המאוחרת, וקווינטיליאנוס, שכתב שלושים שנה לאחר מותו של סנקה, העיר על הפופולריות של יצירותיו בקרב הנוער. בעוד שמצא הרבה להעריץ, קווינטיליאנוס ביקר את סנקה על מה שנחשב בעיניו כסגנון ספרותי מנוון – ביקורת שהדהד אולוס גליוס באמצע המאה ה-2. הכנסייה הנוצרית המוקדמת הייתה נוחה מאוד כלפי סנקה וכתביו, ומנהיג הכנסייה טרטוליאנוס התייחס אליו ברכושנות כ"סנקה שלנו". עד המאה ה-4 נוצרה התכתבות אפוקריפית עם פאולוס השליח שקישרה את סנקה למסורת הנוצרית. האיגרות מוזכרות על ידי הירונימוס שכלל גם את סנקה ברשימה של סופרים נוצרים, וסנקה מוזכר באופן דומה על ידי אוגוסטינוס.

במאה ה-6 סינתז מרטין מבראגה את מחשבתו של סנקה לכמה מסות שהפכו פופולריות בזכות עצמן. אחרת, סנקה היה ידוע בעיקר דרך מספר רב של ציטוטים וקטעים ב-florilegia, שהיו פופולריים לאורך תקופת ימי הביניים. כאשר כתביו נקראו בימי הביניים המאוחרים, זה היה בעיקר ה"איגרות ללוקיליוס" – המסות הארוכות והמחזות היו ידועים יחסית פחות. אפלטון, סנקה ואריסטו באיור כתב יד מימי הביניים (סביב 1325–35). סופרים ויצירות מימי הביניים המשיכו לקשר אותו לנצרות בגלל הקשר לכאורה שלו עם פאולוס. "לגנדת הזהב", תיאור הגיוגרפי מהמאה ה-13 של קדושים מפורסמים שנקרא רבות, כלל תיאור של סצנת המוות של סנקה, והציג בטעות את נירון כעד להתאבדותו של סנקה.

דנטה הציב את סנקה לצד קיקרו בין ה"רוחות הגדולות" במעגל הראשון של הגיהינום, או הלימבו. בוקאצ'ו, שבשנת 1370 נתקל ביצירותיו של טקיטוס בזמן שדפדף בספרייה במונטקסינו, כתב תיאור של התאבדות סנקה ברמיזה שזה היה סוג של טבילה מוסווית, או טבילה בפועל ברוח. חלקם, כמו אלברטינו מוסאטו וג'ובאני קולונה, הרחיקו לכת עוד יותר והסיקו שסנקה חייב היה להיות מומר לנצרות. מוניטין משתפר סנקה נותר אחד הפילוסופים הרומיים הפופולריים הבודדים מהתקופה. הוא מופיע לא רק אצל דנטה, אלא גם אצל צ'וסר ובמידה רבה אצל פטרארקה, שאימץ את סגנונו במסות שלו ושמצטט אותו יותר מכל סמכות אחרת מלבד ורגיליוס. ברנסאנס, מהדורות מודפסות ותרגומים של יצירותיו הפכו לנפוצים, כולל מהדורה של ארסמוס ופרשנות של ז'אן קלווין.

ג'ון מסולסברי, ארסמוס ואחרים היללו את יצירותיו. המסאי הצרפתי מונטן, שנתן הגנה נמרצת לסנקה ופלוטארכוס ב"מסות" שלו, נחשב בעצמו על ידי פסקייה כ"סנקה צרפתי". באופן דומה, תומאס פולר שיבח את ג'וזף הול כ"סנקה האנגלי שלנו". רבים שראו ברעיונותיו לא מקוריים במיוחד, עדיין טענו שהוא חשוב בהפיכת הפילוסופים היוונים לניתנים להצגה ומובנים. התאבדותו הייתה גם נושא פופולרי באמנות, מציורו של ז'אק-לואי דויד מ-1773 "מות סנקה" ועד לסרט "קוו ואדיס" מ-1951. גם עם הערצתם של קבוצה מוקדמת יותר של נאמנים אינטלקטואליים, סנקה מעולם לא היה ללא מבקריו. בזמנו, הוא הואשם בצביעות או, לכל הפחות, באורח חיים פחות מ"סטואי".

בעודו מוגלה לקורסיקה, הוא כתב תחינה להשבה שאינה תואמת את דגלו בחיים פשוטים וקבלת הגורל. ב"אפוקולוסינטוזיס" שלו הוא לעג להתנהגויות ולמדיניות של קלאודיוס, והחניף לנירון – כגון הכרזה שנירון יחיה זמן רב יותר ויהיה חכם יותר מהנסטור האגדי. הטענות של פובליוס סויליוס רופוס שסנקה צבר כ"שלוש מאות מיליון ססטרציוס" דרך חסדו של נירון, הן מפלגתיות מאוד, אך הן משקפות את המציאות שסנקה היה גם חזק וגם עשיר. רובין קמפבל, מתרגם של איגרות סנקה, כותב ש"הביקורת המקובלת על סנקה לאורך הדורות... הניגוד לכאורה בין תורתו הפילוסופית לבין הפרקטיקה שלו". בשנת 1562 כתב ג'ירולמו קרדאנו התנצלות המשבחת את נירון ב-Encomium Neronis שלו, שהודפס בבזל.

זה כנראה נועד כהלל לעגני, שהופך את התיאור של נירון וסנקה המופיע אצל טקיטוס. ביצירה זו תיאר קרדאנו את סנקה כנוכל מהסוג הגרוע ביותר, רטוריקן ריק שחשב רק על השגת כסף וכוח, לאחר שהרעיל את מוחו של הקיסר הצעיר. קרדאנו הצהיר שסנקה ראוי היטב למוות. ה"פסאודו-סנקה", פסל חזה רומי שנמצא בהרקולנאום, אחד מסדרה של פסלים דומים הידועים מאז הרנסאנס, שזוהה פעם כסנקה. בין ההיסטוריונים שביקשו להעריך מחדש את סנקה נמצאת החוקרת אנה לידיה מוטו, שבשנת 1966 טענה שהדימוי השלילי התבסס כמעט כולו על התיאור של סויליוס, בעוד שרבים אחרים שהיו עשויים להלל אותו אבדו.

פרשנויות מודרניות

עבודה עדכנית יותר משנה את התפיסה הדומיננטית של סנקה כצינור בלבד לרעיונות קיימים, ומראה מקוריות בתרומתו של סנקה להיסטוריה של הרעיונות. בחינה של חייו ומחשבתו של סנקה ביחס לחינוך עכשווי ולפסיכולוגיה של רגשות חושפת את הרלוונטיות של מחשבתו. לדוגמה, מרתה נוסבאום בדיונה על תשוקה ורגש כוללת את סנקה בין הסטואים שהציעו תובנות ונקודות מבט חשובות על רגשות ותפקידם בחיינו. בהקדישה פרק ספציפי לטיפולו בכעס וניהולו, היא מראה את הערכתו של סנקה לתפקיד המזיק של כעס בלתי נשלט, ולקשרים הפתולוגיים שלו.

נוסבאום הרחיבה מאוחר יותר את בחינתה לתרומתו של סנקה לפילוסופיה פוליטית, תוך שהיא מראה דקות ועושר רב במחשבותיו על פוליטיקה, חינוך ומושגים של אזרחות גלובלית – ומציאת בסיס לחינוך בעל אופי רפורמי ברעיונותיו של סנקה, היא השתמשה בהם כדי להציע מודל של חינוך מודרני הנמנע הן משמרנות צרה והן מדחייה מוחלטת של המסורת. במקומות אחרים צוין סנקה כהוגה המערבי הגדול הראשון על הטבע המורכב ותפקיד הכרת התודה במערכות יחסים אנושיות. תיאורים בדיוניים בולטים סנקה הוא דמות באופרה של מונטוורדי משנת 1642 "הכתרת פופאה", המבוססת על המחזה הפסאודו-סנקאי, "אוקטביה". במחזהו של נתנאל לי משנת 1675 "נירון, קיסר רומא", סנקה מנסה להניא את נירון מתוכניותיו האגומניאקליות, אך נגרר לכלא, ומת מחוץ לבמה.

הוא מופיע בדרמת הפסוקים של רוברט ברידג'ס "נירון", שהחלק השני שלה פורסם ב-1894 ומגיע לשיאו במותו של סנקה. פסל חזה דמיוני משיש בארוקי של סנקה, מאת פסל אנונימי מהמאה ה-17. מוזיאון הפראדו. סנקה מופיע בתפקיד משני למדי ברומן של הנריק סנקביץ' משנת 1896 "קוו ואדיס" וגולם על ידי ניקולס האנן בסרט משנת 1951. בספרו של רוברט גרייבס משנת 1934 "קלאודיוס האל", הרומן הממשיך ל"אני, קלאודיוס", סנקה מתואר כחנפן בלתי נסבל. הוא מוצג כחנפן שמתגייר לסטואיציזם אך ורק כדי לפייס את האידיאולוגיה של קלאודיוס עצמו. ה"דלוע" (אפוקולוסינטוזיס) אצל גרייבס הופכת אפוא ליצירת חנופה בלתי נסבלת לנירון המתועב, הלועגת לאדם שסנקה התרפס בפניו במשך שנים.

הרומן ההיסטורי "מרכבת הנשמה" מאת לינדה פראוד מציג את סנקה כמורה של טוגידובנוס הצעיר, בנו של המלך וריקה מהאטרבאטים, במהלך שהותו בת עשר השנים ברומא.