סונג-ג'ין צ'ו: המשורר שלעולם אינו מחמיץ
באוקטובר 2015 זכה בן עשרים ואחת מסיאול בתחרות פסנתר שופן הבינלאומית בוורשה, הקוריאני הראשון אי פעם שעשה זאת. עשור לאחר מכן יומנו היה מוזמן שלוש שנים מראש והוא הופיע ביותר ממאה קונצרטים בשנה. סר סימון רטל (Sir Simon Rattle), שניצח על הופעת הבכורה שלו בפילהרמונית של ברלין, תיאר אותו כ"משורר על המקלדת" — ביטוי שנדבק אל צ'ו מאז ומתמיד, ואשר המבקרים שלו בילו שנים בבדיקתו.
בנו של מהנדס
צ'ו נולד ב-28 במאי 1994 בסיאול, בן יחיד להורים ללא רקע מוזיקלי; אביו היה מהנדס. הוא החל ללמוד פסנתר וכינור בגיל שש, ולפי עדויות של הכשרתו המוקדמת הוא הפגין בהתחלה כישורים טובים יותר בכינור. העניין החזק יותר פעל בכיוון ההפוך. הוא נתן את רסיטל הפומבי הראשון שלו בגיל אחת עשרה, ובנקודה זו כבר זוהה דרך תוכנית לפיתוח מחוננים במרכז האמנויות של סיאול — אותו מוסד שלימים יעבד דור של סולנים קוריאנים.
מוריו מהווים שושלת הנעה בהתמדה מערבה: סוק-ריאון פארק (Sook-Ryeon Park) מהאוניברסיטה הלאומית סונצ'ון, לאחר מכן סوو-ג'ונג שין (Soo-Jung Shin) מהאוניברסיטה הלאומית של סיאול, ומ-2012 מישל ברוף (Michel Béroff) בקונסרבטוריון של פריז. לאורך הדרך הוא עבר דרך בית הספר יewon, חטיבת הביניים הפרטית לאמנויות, ובילה שנתיים בבית הספר התיכון לאמנויות של סיאול.
ההתמחות הארוכה בתחרויות
עלייתו של צ'ו לא הייתה פיצוץ יחיד אלא הצטברות בת עשור, והפספוסים הקרובים חשובים בדיוק כמו הניצחונות. הוא זכה במקום הראשון בתחרות הבינלאומית לפסנתרים צעירים ע"ש פרדריק שופן במוסקבה ב-2008, ולאחר מכן במקום הראשון בתחרות הפסנתר הבינלאומית של המاماتسو ב-2009. ב-2011 הוא הגיע למקום השלישי בתחרות צ'ייקובסקי הבינלאומית. ב-2014 הוא זכה שוב במקום השלישי, בתחרות המאסטרים הבינלאומית לפסנתר ע"ש ארתור רובינשטיין בתל אביב.
שני מקומות שלישיים בתחרויות המפוקחות ביותר בעולם הם היסטוריה שתגדיר את רוב הקריירות כטובות מאוד ולא כהיסטוריות. ואז הגיעו ורשה ב-2015 והפרס הראשון בתחרות פסנתר שופן הבינלאומית ה-17, והאריתמטיקה של המוניטין שלו השתנתה לחלוטין.
ברלין, ומנגנון של קריירה גדולה
דויטשה גראמופון (Deutsche Grammophon) החתימה אותו ב-2016. ב-2017 הוא ערך את הופעת הבכורה שלו עם הפילהרמונית של ברלין תחת ניצוחו של סימון רטל בקונצ'רטו לפסנתר מאת ראוול בסול. ב-2018 הוא עבר לברלין, העיר ששימשה כבסיסו מאז ומתמיד.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ההתקשרויות שהגיעו לאחר מכן עוקבות אחר עלייה תלולה באופן יוצא דופן. ב-2021 הוא ביצע את בבכורה עולמית יצירה חדשה של מוצרט שצצה פתאום, האדאג'יו או האלגרו ברה (Allegro in D). ב-2022 הוא ערך את הופעת הבכורה שלו בפילהרמונית של וינה, כשהוא מחליף את דניס מצوييف. בעונת 2024–25 הוא שימש כאמן אורח רשמי עם התזמורת הפילהרמונית של ברלין, וב-2025–26 הוא החזיק בדיוקן האמן של התזמורת הסימפונית של לונדון. הוא מופיע כעת ביותר ממאה קונצרטים בשנה.
ההקלטות
הדיסקוגרפיה שלו עם דויטשה גראמופון כוללת שמונה אלבומי אולפן והקלטה חיה של תחרות ורשה משנת 2015 עצמה. רצף האולפן החל במקום שבו החל פרסומו, עם הקונצ'רטו הראשון לפסנתר של שופן והבלדות לצד התזמורת הסימפונית של לונדון תחת ניצוחו של ג'אנאנדראה נוזדה (Gianandrea Noseda) ב-2016, וחזר לקונצ'רטו השני של שופן ולסקרצו ב-2021.
באמצע, הוא עבר במכוון החוצה: תמונות (Images), פינת הילדים (Children's Corner) ו-סוויטה ברגמסק (Suite Bergamasque) של דביסי ב-2017; אלבום מוצרט עם תזמורת הקונצרטים של אירופה תחת יאניק נזה-סגוין (Yannick Nézet-Séguin) ב-2018; הנודד (The Wanderer), שחיבר בין שוברט, ברג וליסט, ב-2020; ו-פרויקט הנדל (The Handel Project), שחיבר סוויטות של הנדל עם וריאציות של ברהמס, ב-2023. המפעל השאפתני ביותר הגיע ב-2025, כאשר הוציא לאור את כל יצירות הסולו לפסנתר של ראוול בינואר ואת קונצרטי הפסנתר של ראוול עם התזמורת הסימפונית של בוסטון תחת אנדריס נלסונס (Andris Nelsons) בפברואר — מלוא היצירה הפסנתרית של מלחין בתוך חודשיים.
הדיון הביקורתי
צ'ו הוא אותו סולן נדיר שביחס אליו מבקרים חלוקים באמת בדעתם, והמחלוקת היא תמיד על אותו דבר. ג'ושוע בארון (Joshua Barone) מהניו יורק טיימס, שביקר את רסיטל ראוול באולם קרנגי, כתב כי "צ'ו הוא פסנתרן בעל דיוק וגוון יוצאי דופן. הוא כמעט אף פעם לא מחמיץ תו." הגרדיאן (The Guardian), על הופעתו בפרומס של הקונצ'רטו הרביעי של בتهoven, מצא "שצלילו נע בין רכות מהממת לברק שטיינווי זורח." בביקורת על הקונצ'רטו השני של פרוקופייב עבור שיקגו טריביון במרץ 2025, ציינה חנה אדגר (Hannah Edgar) כי "הוא הוציא צליל כסוף דמוי להב מתוך שטיינווי של אולם התזמורת — מיומן בפני עצמו."
מנגד, דייוויד הורוויץ (David Hurwitz) מ-Classics Today דחה את ההקלטות של ראוול כ"נגינה נחמדה, קצת מנוהלת מדיקרו-מנג'מנט, ובקושי הטובה ביותר ברפרטואר הזה." ההאשמה של ניהול יתר היא זו שחוזרת על עצמה, והיא הצל המדויק המוטל על ידי השבח.
מדוע סונג-ג'ין מכונה גאון
הפקולטה המדוברת היא שליטה — גרנולריות של מגע והדרגה דינמית שמומחים מוצאים כמעט כאנומליה. הניסוח של בארון הוא השימושי ביותר: "דיוק וגוון יוצאי דופן," ואחריו מיד "הוא כמעט אף פעם לא מחמיץ תו." זה אינו תיאור של מזמג או דמיון אלא של אפליה מוטורית ושמיעתית משובחת במיוחד, היכולת להניח תו בעוצמה ובצבע מדויקים ולעשות זאת באמינות, אלפי פעמים בערב. "המשורר על המקלדת" של רטל הוא החותמת החזקה ביותר שברישום, והוא מגיע ממנצח בעל סמכות יוצאת דופן להעניק אותה.
מקרה הנגד ההוגן הוא שמדובר במעלה בעלת חבות מובנית, ומבקרים רציניים אמרו זאת. "קצת מנוהלת מיקרו-מנג'מנט" של הורוויץ מזהה את העלות של אותה שליטה עצמה שבארון מעריץ: נגינה המווסתת כל כך עד שהספונטניות זולגת ממנה. השבח של אדגר מותנה בגלוי — "מיומן בפני עצמו" מודה במיומנות תוך מניעת תוספת.
יש לומר גם בבירור שההבדל של צ'ו נשען על מלאכה ושליטה פיזית, ולא על אינטלקט במובן רחב כלשהו. הוא לא הלחין דבר ולא קידם שום תיאוריה. הישגו הוא ביצועי: היכולת להפנים את מלוא יצירת הסולו של ראוול ואת שני הקונצרטים ברמת הקלטה בתוך פרק זמן יחיד, ולקיים מאה הופעות בשנה ברמה טכנית שכמעט אף פעם לא נכשלת באופן שמעיד על כך. זוהי מצוינות פיזית וממוארית אדירה, צרה. לקרוא לזה גאונות זה דבר הניתן להגנה; לקרוא לזה גאונות כללית — לא.
מורשת
הישגו העמיד ביותר של צ'ו עשוי להיות מבני ולא אמנותי. כזוכה הדרום-קוריאני הראשון בתחרות שופן, הוא פתח נתיב שפסנתרנים קוריאנים צעדו בו מאז במספרים, והקריירה שלו הוכיחה שזוכה יכול להמיר ניצחון בוורשה לשלושה עשורים של מעמד מוסדי במקום חידוש בן חמש שנים. פרס האמנות סמסונג הו-אም ב-2023 ופרס האינסטרומנטליסט של השנה של אופוס קלאסיק ב-2025 מציינים מוזיקאי שהאריך ימים מעבר לתחרות שעשתה אותו.