מרקיז דה קונדוסה

מרקיז דה קונדוסה

מארי ז'אן אנטואן ניקולה דה קאריטה, מרקיז דה קונדוסה (Marie Jean Antoine Nicolas de Caritat, Marquis de Condorcet;‏ 17 בספטמבר 1743 – 29 במרץ 1794), הידוע כניקולה דה קונדוסה, היה פילוסוף, כלכלן פוליטי, פוליטיקאי ומתמטיקאי צרפתי. רעיונותיו, הכוללים תמיכה בשווקים חופשיים, בחינוך ציבורי, בממשל חוקתי, בזכויות שוות לנשים ולבני כל הגזעים ובמדינת רווחה, נחשבים בעיני רבים למייצגים את ערכי עידן הנאורות, שבו כונה "העד האחרון", ואת הרציונליזם של הנאורות. בשל ביקורתו על החוקה שהציע מארי-ז'אן ארו דה סשל (Marie-Jean Hérault de Séchelles) בשנת 1793, הצביעה ה-Convention Nationale (הקונבנציה הלאומית) – ובמיוחד סיעת היעקובינים – על מעצרו של קונדוסה. הוא מת בכלא לאחר תקופה שבה הסתתר מפני הרשויות המהפכניות בצרפת.

שנים ראשונות

קונדוסה נולד בריבמון (Ribemont) שבמחוז אן (Aisne) דהיום, צאצא למשפחת האצולה העתיקה קאריטה (Caritat), שנטלה את תוארה מהעיר קונדוסה שבדופינה (Dauphiné), שבה התגוררו לאורך שנים רבות. לאחר מות אביו בילדותו, הוא גדל אצל אמו האדוקה, שהלבישה אותו כילדה עד גיל שמונה. הוא התחנך במכללה הישועית בריימס ובקולז' דה נוואר (Collège de Navarre) בפריז, שם הפגין במהירות את יכולותיו האינטלקטואליות וזכה להכרה הציבורית הראשונה שלו בתחום המתמטיקה. בהיותו בן 16, יכולותיו האנליטיות זכו לשבחים מצד ז'אן לה רון ד'אלמבר (Jean le Rond d'Alembert) ואלקסי קלרו (Alexis Clairaut); עד מהרה הפך קונדוסה לתלמידו של ד'אלמבר. דרך ד'אלמבר, הוא החל להיות מעורב בחוג ה-philosophes שפקדו את הסלון של ז'ולי דה לספינאס (Julie de Lespinasse). ד'אלמבר גם הציג את קונדוסה בפני וולטר (Voltaire) בפרנה (Ferney) בשנת 1770.

בין השנים 1765 ל-1774 הוא התמקד במדע. ב-1765 פרסם את עבודתו הראשונה במתמטיקה תחת הכותרת Essai sur le calcul intégral, שהתקבלה היטב והזניקה את הקריירה שלו כמתמטיקאי. הוא המשיך לפרסם מאמרים נוספים, וב-25 בפברואר 1769 נבחר ל-Académie royale des Sciences (האקדמיה המלכותית למדעים). ב-1772 פרסם מאמר נוסף על חשבון אינטגרלי. זמן קצר לאחר מכן פגש את ז'אק טורגו (Jacques Turgot), כלכלן צרפתי, והשניים הפכו לידידים. טורגו הפך למנהל תחת המלך לואי ה-15 ב-1772 ולמפקח הכללי של האוצר תחת לואי ה-16 בשנת 1774.

בשנת 1774 כתב קונדוסה את היצירה האנטי-קלריקלית החריפה "מכתבים של תאולוג למחבר מילון שלוש המאות" (Lettres d'un théologien à l'auteur du Dictionnaire des trois siècles), שוולטר כינה אותה "הכרזה על מלחמה נוראה".

קונדוסה עבד עם לאונרד אוילר (Leonhard Euler) ובנימין פרנקלין (Benjamin Franklin). עד מהרה הוא הפך לחבר כבוד באקדמיות ובאגודות פילוסופיות זרות רבות, כולל האגודה הפילוסופית האמריקאית (1775), האקדמיה המלכותית השוודית למדעים (1785), האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים (1792), וכן באקדמיות בפרוסיה וברוסיה.

רעיונותיו הפוליטיים, שרבים מהם עלו בקנה אחד עם אלו של טורגו, זכו לביקורת חריפה בעולם דובר האנגלית, בעיקר מצד ג'ון אדמס (John Adams), שכתב שתיים מיצירותיו המרכזיות בפילוסופיה פוליטית כדי להתנגד לשיטת בית המחוקקים החד-בתי והדמוקרטיה הרדיקלית של טורגו וקונדוסה.

קריירה פוליטית מוקדמת

קונדוסה תמך במאמציו של טורגו ליצור כלכלה לאומית המבוססת על עקרונות ה-laissez-faire, ושירת אותו כנספח מדעי לא רשמי, יועץ ותועמלן. בשנת 1774 מונה קונדוסה למפקח כללי של מטבעת פריז על ידי טורגו. מנקודה זו ואילך הסיט קונדוסה את המוקד שלו מתחומים מתמטיים טהורים לפילוסופיה ולעניינים פוליטיים. בשנים שלאחר מכן הוא נטל על עצמו את הגנת זכויות האדם בכלל, וזכויות נשים ושחורים בפרט (כמתנגד עבדות, הוא הפך לפעיל ב"אגודת ידידי השחורים" בשנות ה-80 של המאה ה-18). הוא תמך באידיאלים שגילמה ארצות הברית שזה עתה הוקמה, והציע פרויקטים של רפורמות פוליטיות, מנהליות וכלכליות שנועדו לשנות את צרפת.

בשנת 1776 פוטר טורגו מתפקידו כמפקח כללי. בעקבות זאת הגיש קונדוסה את התפטרותו מתפקיד המפקח הכללי של המטבעה, אך בקשתו נדחתה והוא המשיך לשרת בתפקיד זה עד 1791. מאוחר יותר כתב קונדוסה את "חיי מ. טורגו" (Vie de M. Turgot, 1786), ביוגרפיה שתיארה את טורגו בחיבה ותמכה בתאוריות הכלכליות שלו. קונדוסה המשיך לקבל מינויים יוקרתיים: ב-1777 הפך למזכיר קבוע של האקדמיה למדעים, תפקיד בו החזיק עד לביטול האקדמיה ב-1793; וב-1782 הפך למזכיר של האקדמיה הצרפתית (Académie française). כך, עד מותם של חונכיו, היה קונדוסה בעל העוצמה המוסדית הרבה ביותר מבין הפילוסופים הצעירים. קית' מ. בייקר (Keith M. Baker) כותב: "במהלך השנים האחרונות של המשטר הישן, קונדוסה גילם את הקשרים שבין מדע, נאורות והמאבק למען רפורמה חברתית".

שיטות בחירות

בשנת 1785 פרסם קונדוסה את אחת מיצירותיו החשובות ביותר, "מסה על היישום של ניתוח להסתברות של החלטות רוב" (Essai sur l'application de l'analyse à la probabilité des décisions rendues à la pluralité des voix). היא תיארה כמה תוצאות מפורסמות כיום, כולל "משפט חבר המושבעים של קונדוסה", הקובע שאם לכל חבר בקבוצה מצביעה יש סיכוי גבוה מ-50% לקבל החלטה נכונה, ההסתברות שההצבעה המכריעה של הקבוצה תהיה ההחלטה הנכונה עולה ככל שמספר חברי הקבוצה גדל, וכן את "פרדוקס קונדוסה", המראה כי העדפות רוב יכולות להפוך ללא-טרנזיטיביות כאשר יש שלוש אפשרויות או יותר – ייתכן שגוף בוחרים מסוים יביע העדפה ל-א' על פני ב', העדפה ל-ב' על פני ג', והעדפה ל-ג' על פני א', וכל זאת מאותה קבוצת פתקי הצבעה.

המאמר גם מתווה את "שיטת קונדוסה" הגנרית, שנועדה לדמות בחירות זוגיות בין כל המועמדים בבחירות. הוא חלק בחדות על השיטה החלופית לסיכום העדפות שהציע ז'אן-שארל דה בורדה (Jean-Charles de Borda) (המבוססת על סיכום דירוגים של חלופות). קונדוסה היה מהראשונים ליישם מתמטיקה באופן שיטתי במדעי החברה.

הוא גם שקל את שיטת הבחירות של "הצבעה בדירוג מיידי" (instant-runoff voting) כבר ב-1788, אם כי רק כדי לגנות אותה בשל יכולתה לפסול מועמד שמועדף על רוב המצביעים אם היו משווים אותם אחד מול אחד.

יצירות אחרות

בשנת 1781 פרסם קונדוסה בעילום שם חוברת בשם "הרהורים על עבדות השחורים" (Réflexions sur l'esclavage des nègres), שבה הוקיע את העבדות. ב-1786 עבד קונדוסה על רעיונות לחשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי, תוך מתן טיפול חדש לאינפיניטסימלים – עבודה שלפי הידוע מעולם לא פורסמה. ב-1789 פרסם את "חיי וולטר" (Vie de Voltaire, 1789), שהסכימה עם וולטר בהתנגדותו לכנסייה. באותה שנה נבחר לנשיא אגודת ידידי השחורים והתגורר בדירה ב-Hôtel des Monnaies בפריז, מול הלובר. ב-1791 פרסמו קונדוסה, יחד עם סופי דה גרושי (Sophie de Grouchy), תומאס פיין (Thomas Paine), אטיין דימון (Etienne Dumont), ז'אק-פייר בריסו (Jacques-Pierre Brissot) ואשיל דושסטלה (Achilles Duchastellet) עיתון קצר בשם Le Républicain, שמטרתו העיקרית הייתה קידום הרפובליקניות ודחיית המונרכיה החוקתית. הנושא של העיתון היה שכל סוג של מונרכיה הוא איום על החופש ללא קשר למי שעומד בראשה, וכי חירות היא חופש משליטה.

בשנת 1791 פורסמו "חמישה זיכרונות על החינוך הציבורי" (Cinq mémoires sur l'instruction publique, 1791) של קונדוסה. יצירה זו כונתה "ההצהרה המלאה ביותר של קונדוסה על תפיסתו את החירות האישית בחברה מודרנית מורכבת". בשנת 1795 פורסם ספרו "מתווה לתמונה היסטורית של התקדמות הרוח האנושית" לאחר מותו על ידי אשתו סופי דה גרושי. הספר עסק במחשבה תאורטית על שיכלול הרוח האנושית וניתוח היסטוריה אינטלקטואלית המבוססת על אריתמטיקה חברתית. תומאס מלתוס (Thomas Malthus) כתב את "מאמר על עקרון האוכלוסייה" (1798) בין היתר כתגובה להשקפותיו של קונדוסה על "יכולת השתכללותה של החברה".

המהפכה הצרפתית

### ציר

קונדוסה לקח תפקיד מוביל כאשר המהפכה הצרפתית שטפה את צרפת ב-1789, בתקווה לבנייה מחדש רציונליסטית של החברה, והוביל מטרות ליברליות רבות. כתוצאה מכך, ב-1791 נבחר כנציג פריז באספה המחוקקת, ולאחר מכן הפך למזכיר האספה.

קונדוסה לא היה מזוהה עם אף מפלגה פוליטית אך מנה חברים רבים בקרב הז'ירונדינים. הוא התרחק מהם במהלך הקונבנציה הלאומית, עם זאת, בשל סלידתו מסיעתיות.

באפריל 1792 הציג קונדוסה פרויקט לרפורמה במערכת החינוך, שמטרתו ליצור מערכת היררכית, תחת סמכותם של מומחים, שיפעלו כשומרי הנאורות ויהיו, ללא תלות בכוח פוליטי, הערבים לחירויות הציבור. הפרויקט נשפט כמנוגד לערכים רפובליקניים ושוויוניים, שכן הוא העביר את חינוך האומה לאריסטוקרטיה של מלומדים, והצעתו של קונדוסה לא אומצה על ידי האספה. כמה שנים לאחר מכן, ב-1795, כאשר התרמידוריינים צברו כוח, אימצה הקונבנציה הלאומית תוכנית חינוכית המבוססת על הצעתו של קונדוסה.

הוא תמך בזכות בחירה לנשים עבור הממשל החדש, בכתיבת מאמר ל-Journal de la Société de 1789 ובפרסום "על כניסת נשים לזכות אזרחות" (De l'admission des femmes au droit de cité) בשנת 1790.

במשפטו של לואי ה-16 בדצמבר 1792, קונדוסה, שהתנגד לעונש מוות אף שתמך בעצם קיום המשפט, יצא נגד הוצאתו להורג של המלך במהלך ההצבעה הציבורית בקונבנציה – הוא הציע לשלוח את המלך לעבוד כחותר כפוי על ספינות מלחמה.

קונדוסה היה חבר בוועדת החוקה והיה המחבר העיקרי של פרויקט החוקה הז'ירונדיני. חוקה זו לא הועמדה להצבעה. כאשר המונטניארדים השתלטו על הקונבנציה, הם כתבו חוקה משלהם, החוקה הצרפתית של 1793. קונדוסה ביקר את היצירה החדשה, וכתוצאה מכך תויג כבוגד. ב-3 באוקטובר 1793 הוצא צו מעצר נגד קונדוסה.

מעצר ומוות

צו המעצר אילץ את קונדוסה לרדת למחתרת. הוא התחבא במשך חודשים בביתה של מאדאם ורנה (Mme. Vernet) בפריז, שם כתב את "מתווה לתמונה היסטורית של התקדמות הרוח האנושית" (Esquisse d'un tableau historique des progrès de l'esprit humain), שפורסם לאחר מותו ב-1795 ונחשב לאחד הטקסטים המרכזיים של הנאורות ושל המחשבה ההיסטורית. הוא מתאר את תולדות הציוויליזציה כהתקדמות במדעים, טוען לקשר עמוק בין קידמה מדעית לפיתוח זכויות אדם וצדק, ומתווה את מאפייני החברה הרציונלית העתידית המעוצבת כולה על ידי ידע מדעי.

ב-25 במרץ 1794, משוכנע שאינו בטוח עוד, עזב קונדוסה את מקום מחבואו וניסה להימלט מפריז. הוא הלך לחפש מקלט בביתו של ז'אן-בטיסט סואר (Jean-Baptiste Suard), ידיד שאצלו התגורר ב-1772, אך סורב בטענה שאחד מדיירי הבית יסגיר אותו. יומיים לאחר מכן הוא נעצר בקלאמאר (Clamart) ונכלא בבור-לה-רן (Bourg-la-Reine) (או, כפי שנקראה במהלך המהפכה, בור-ל'אגליטה, "רובע השוויון" במקום "רובע המלכה"), שם, לאחר יומיים נוספים, נמצא מת בתאו. התאוריה המקובלת ביותר היא שידידו פייר ז'אן ז'ורז' קבני (Pierre Jean George Cabanis) נתן לו רעל שבו השתמש בסופו של דבר. עם זאת, כמה היסטוריונים מאמינים שאולי נרצח (אולי משום שהיה אהוב ומוערך מכדי שיוצא להורג). ז'אן-פייר בראנקור (Jean-Pierre Brancourt) (ביצירתו L'élite, la mort et la révolution) טוען שקונדוסה נהרג באמצעות תערובת של דטורה (Datura stramonium) ואופיום.

קונדוסה נטמן באופן סמלי בפנתאון ב-1989, לכבוד חגיגות המאתיים למהפכה הצרפתית ותפקידו של קונדוסה כדמות מרכזית בעידן הנאורות. ארונו, עם זאת, היה ריק שכן שרידיו, שנטמנו במקור בבית הקברות המשותף של בור-לה-רן, אבדו במהלך המאה ה-19.

משפחה

בשנת 1786 נשא קונדוסה לאישה את סופי דה גרושי, שהייתה צעירה ממנו ביותר מעשרים שנה. סופי, שנחשבה לאחת הנשים היפות של התקופה, הפכה למארחת סלון מיומנת כמאדאם דה קונדוסה, וגם למתרגמת מוכשרת של תומאס פיין ואדם סמית'. היא הייתה אינטליגנטית ומשכילה, ושלטה היטב באנגלית ובאיטלקית. הנישואים היו חזקים, וסופי ביקרה את בעלה באופן קבוע בעודו מסתתר. אף שהחלה בהליכי גירושין בינואר 1794, הדבר נעשה על פי דרישתם של קונדוסה וקבני, שרצו להגן על רכושם מפני הלאמה ולהבטיח את עתידה הכלכלי של סופי ושל בתם הצעירה, לואיז 'אלייזה' אלכסנדרין.

בתקופת שהותו במסתור כתב קונדוסה מכתב נוקב לבתה, שבו הציע לה את עצותיו וחוכמתו לקראת הפיכתה לאדם בוגר. המכתב מגלם את חזונו השוויוני בדבר זכויות והזדמנויות לנשים בחברה.

קונדוסה הותיר אחריו אלמנה ובת בת ארבע בשם אלייזה. סופי מתה ב-1822, מבלי שנישאה בשנית, לאחר שפרסמה את כל כתבי בעלה בין השנים 1801 ו-1804. עבודתה הומשכה על ידי אלייזה, אשתו של "האירי המאוחד" לשעבר ארתור או'קונור (Arthur O'Connor). הזוג קונדוסה-או'קונור פרסם מהדורה מתוקנת בין 1847 ל-1849.

שוויון מגדרי

עבודתו של קונדוסה התמקדה גם בחתירה לחברה שוויונית יותר. נתיב זה הוביל אותו לחשוב ולכתוב על שוויון מגדרי בהקשר המהפכני. בשנת 1790 פרסם את "על כניסת נשים לזכות אזרחות" ("Sur l'admission des femmes au droit de cité"), שבו דגל בנחישות בעמדתן של נשים כאזרחיות פעילות ברפובליקה הצרפתית החדשה. הוא הפך לאחד מהוגי הנאורות המפורסמים ביותר בשל האידיאלים המוקדמים וההצעות הרדיקליות שלו שקראו תיגר על הסטטוס קוו של התקופה.

כל עתירתו של קונדוסה לשוויון מגדרי מבוססת על האמונה כי ייחוס זכויות נובע מהנחות שגויות. במסה הפוליטית שלו, "על כניסת נשים לזכות אזרחות", הטיעון העיקרי שלו מסתמך על יכולתן השווה של נשים לחשוב. הוא אף מרחיק לכת וטוען כי לנשים יש צורת חשיבה משלהן השונה מבני ארצן הגברים, אך בשום אופן אינה נחותה, שכן מדובר בהבדל מלאכותי ולא טבעי: "יש יותר אמת בהבחנה זו, אך היא עדיין לא מוכיחה דבר מכיוון שהבדל זה נגרם, לא על ידי הטבע, אלא על ידי חינוך וחברה..."

'זכויות הגברים נובעות אך ורק מהעובדה שהם יצורים בעלי תחושות, המסוגלים לרכוש רעיונות מוסריים ולהרהר בהם. מכיוון שלנשים יש את אותן תכונות, בהכרח יש להן גם את אותן זכויות. או שלאף חבר בגזע האנושי אין זכויות אמיתיות, או שלכולם יש את אותן זכויות; וכל מי שמצביע נגד זכויותיו של אחר, יהיה דתו, צבעו או מינו אשר יהיו, מאבד באופן אוטומטי את זכויותיו שלו.'

באופן דומה, קונדוסה זיהה את החינוך כקריטי לאמנציפציה של פרטים. הוא סירב לייחס את אי-השוויון בין גברים לנשים לנטיות טבעיות. במקום זאת, הוא האמין כי מתן חינוך לנשים ברמה שווה לחינוך שניתן לגברים הוא הדרך להשגת שוויון מגדרי. הוא הצהיר: "אני מאמין שכל ההבדלים האחרים בין גברים לנשים הם פשוט תוצאה של חינוך".

השקפותיו על הזכויות שיש להעניק לנשים לא הוגבלו לחינוך ואזרחות, אלא כללו גם חירויות והגנות חברתיות שכללו את זכותן של נשים לתכנן את הריונותיהן, הנגשת אמצעי מניעה, חובתם של גברים לקחת אחריות על רווחת הילדים שהולידו, בין אם מנישואין ובין אם מחוץ לנישואין, וזכותן של נשים לבקש גירושין. הוא גם דגל בהפללת אונס, בהצהירו כי הוא "מפר את הקניין שיש לכל אחת בגופה".

השפעתו של קונדוסה על שוויון מגדרי נראית מוגבלת למלומדותו הפרוגרסיבית. אף שלמרקיז הייתה הזדמנות לתרגם את האידיאלים שלו לחוקה מנוסחת, הוא עשה מאמצים מוגבלים לדחוף נושאים אלה לסדר היום של הניסוח. כמה חוקרים, לעומת זאת, מאמינים כי היעדר פעולה זה אינו נובע מחולשת מחויבותו אלא מהאווירה הפוליטית בתקופה ומהיעדר תיאבון פוליטי לשוויון מגדרי מצד מקבלי ההחלטות. יחד עם מחברות כמו מרי וולסטונקראפט (Mary Wollstonecraft), ד'אלמבר או אולימפ דה גוז' (Olympe de Gouges), קונדוסה תרם תרומה מתמשכת לוויכוח הפמיניסטי המוקדם. ברברה ברוקס (Barbara Brookes) במאמרה שפורסם ב-1980, "הפמיניזם של קונדוסה וסופי דה גרושי", בוחנת את השפעת המסה של קונדוסה "על כניסת נשים לזכות אזרחות" וקובעת כי הוא הפריך נמרצות את טיעוני האנטי-פמיניסטים ותרם תרומה מרכזית לפמיניזם הצרפתי במהלך המהפכה.

רעיון הקידמה

"מתווה לתמונה היסטורית של התקדמות הרוח האנושית" (1795) של קונדוסה היה אולי הניסוח המשפיע ביותר של רעיון הקידמה שנכתב אי פעם. הוא הפך את רעיון הקידמה לעניין מרכזי במחשבת הנאורות. הוא טען כי הרחבת הידע במדעי הטבע והחברה תוביל לעולם צודק עוד יותר של חירות אישית, שפע חומרי וחמלה מוסרית. הוא טען לשלוש טענות כלליות: שהעבר חשף סדר שניתן להבינו במונחים של התפתחות הדרגתית של יכולות אנושיות, מה שמראה כי "המצב הנוכחי של האנושות, ואלו שעברה דרכם, הם מבנה הכרחי של ההרכב המוסרי של המין האנושי"; שקידמת מדעי הטבע חייבת להיות מלווה בקידמה במדעי המוסר והפוליטיקה "לא פחות ודאית, לא פחות בטוחה ממהפכות פוליטיות"; שרעות חברתיות הן תוצאה של בורות וטעות ולא תוצאה בלתי נמנעת של טבע האדם. הוא היה חדשני בהצעתו כי רפואה מדעית עשויה בעתיד להאריך משמעותית את תוחלת החיים האנושית, אולי אפילו ללא הגבלה, כך שבני אדם בעתיד ימותו רק מתאונות, רצח והתאבדות ולא פשוט מזקנה או מחלות. ניק בוסטרום (Nick Bostrom) תיאר אותו על כן כטרנס-הומניסט מוקדם.

כתביו של קונדוסה היו תרומה מרכזית לנאורות הצרפתית, במיוחד עבודתו על רעיון הקידמה. קונדוסה האמין שבאמצעות שימוש בחושינו ובתקשורת עם אחרים, ניתן להשוות ולהנגיד ידע כדרך לניתוח מערכות האמונה וההבנה שלנו. אף אחד מכתביו של קונדוסה אינו מתייחס לאמונה בדת או באל שמתערב בענייני אנוש. קונדוסה כתב לעיתים קרובות על אמונתו באנושות עצמה וביכולתה להתקדם בעזרת פילוסופים כגון אריסטו. באמצעות צבירת ושיתוף ידע זה הוא האמין כי אפשר לכל אדם להבין את כל העובדות הידועות של עולם הטבע. הנאורות של עולם הטבע עוררה את הרצון לנאורות של העולם החברתי והפוליטי. קונדוסה האמין שלא הייתה הגדרה לקיום אנושי מושלם ולפיכך האמין שהתקדמות המין האנושי תימשך בהכרח לאורך כל מהלך קיומנו. הוא חזה את האדם כמתקדם ללא הרף לעבר חברה אוטופית מושלמת. הוא האמין בפוטנציאל הגדול לצמיחה שהיה לאדם.

עם זאת, קונדוסה הדגיש שכדי שזה יהיה אפשרי, על האדם להתאחד ללא קשר לגזע, דת, תרבות או מגדר. לשם כך, הוא הפך לחבר באגודת ידידי השחורים הצרפתית (Société des Amis des Noirs). הוא כתב מערכת חוקים לאגודה שפירטה את ההיגיון והמטרות מאחורי הארגון יחד עם תיאור אי-הצדק שבשיעבוד, והציג הצהרה הקוראת לביטול סחר העבדים כצעד ראשון לביטול אמיתי. אף שקונדוסה היה אחד הנחושים ביותר לדגל בקיץ העבדות, עמדתו החזקה בעד ביטול העבדות עשויה להיות בעלת ניואנסים. במאמר מלומד שפורסם לאחרונה ב-2025, סנדרין ברז'ס (Sandrine Bergès) מפתחת טיעון שהיא מכנה "טיעון הילדות" כדי להעריך מחדש את עמדתו של קונדוסה בנושא ביטול העבדות. אכן, היא מספקת הסברים כדי להראות שבעוד שקונדוסה גינה מוסרית את העבדות ורצה בסיומה, הוא עדיין החזיק בדעות פטרנליסטיות לגבי אנשים משועבדים. הוא ראה בהם ככאלה שאינם מסוגלים להפעיל חירות מרצונם החופשי. לכן, מתן אוטונומיה מלאה להם יהיה חסר אחריות בהתחשב בהתפתחותם המאוחרת. עמדתו לביטול העבדות הנציחה אפוא היררכיה גזעית בין פרטים שהיו בעלי יכולות שונות וראויים ליחס שונה. בעוד שתמך בביטול הדרגתי עבור אנשים משועבדים, קונדוסה היה מודאג משימור העליונות הלבנה שראה כנעלה.

קונדוסה היה גם תומך נלהב בזכויות אזרח של נשים. הוא טען שנשים שוות לגברים כמעט בכל היבט ושאל מדוע אם כך יש למנוע מהן את זכויות האזרח הבסיסיות שלהן; ההבדלים המעטים שהיו קיימים נבעו מכך שנשים היו מוגבלות בשל היעדר זכויותיהן. קונדוסה אף הזכיר כמה נשים שהיו מסוגלות יותר מגברים ממוצעים, כמו המלכה אליזבת ומריה תרזה. אכן, כפי שצוין על ידי דייוויד ויליאמס (David Williams), במאמרו "קונדוסה, פמיניזם ועקרון השוויון", שפורסם ב-1976: "בהישענות על דוגמת ההיסטוריה, כמו כל בני הנאורות הטובים, הצביע קונדוסה על הכישרונות של אליזבת הראשונה, מריה תרזה ושתי יקטרינות, שכולן הוכיחו שתכונות המנהיגות והאומץ הפוליטי הדרושות לא היו חסרות בקרב אותן נשים שהיו מסוגלות, דרך מקרה הלידה, להפעיל כוח".

יתרה מכך, כאשר הוא טוען לזכויות אזרחיות, פוליטיות וחינוכיות של נשים, קונדוסה מאתגר בבוטות שאלא אם כן ניתן להוכיח את נחיתותן הטבעית של נשים מול גברים, הרי ששלילת הזכויות הנ"ל היא "פעולת עריצות" המורכבת על ידי האומה הצרפתית שזה עתה הוקמה.

על האסלאם וסין כתב: "דת מוחמד, הפשוטה ביותר בדוגמות שלה, הפחות אבסורדית במנהגיה, הסובלנית ביותר בעקרונותיה, נראית כדנה לעבדות נצחית, לטיפשות בלתי נרפאת, את כל החלק העצום הזה של כדור הארץ שבו הרחיבה את אימפרייתה; בעוד שאנו נראה את גאונות המדע והחירות זורחת מתחת לאמונות התפלות האבסורדיות ביותר, בעיצומה של חוסר הסובלנות הברברי ביותר. סין מציעה לנו את אותה תופעה, אם כי ההשפעות של רעל מטמטם זה היו פחות קטלניות."

חובה אזרחית

עבור הרפובליקניות של קונדוסה, האומה נזקקה לאזרחים נאורים והחינוך נזקק לדמוקרטיה כדי להפוך לציבורי באמת. דמוקרטיה רמזה על אזרחים חופשיים, ובורות הייתה מקור השררה. יש לספק לאזרחים את הידע הדרוש כדי לממש את חירותם ולהבין את הזכויות והחוקים שהבטיחו את הנאתם. אף שחינוך לא יכול היה למגר פערים בכישרון, לכל האזרחים, כולל נשים, הייתה הזכות לחינוך חינם. בניגוד לאלו שהסתמכו על התלהבות מהפכנית כדי ליצור את האזרחים החדשים, קונדוסה טען שהמהפכה לא נועדה להימשך ושהמוסדות המהפכניים לא נועדו להאריך את החוויה המהפכנית אלא לבסס חוקים פוליטיים ומנגנונים משפטיים שיבטיחו שינויים עתידיים ללא מהפכה. בעיר דמוקרטית לא תהיה בסטיליה שיש לכבוש. חינוך ציבורי יצור אזרחים חופשיים ואחראים, לא מהפכנים.

הערכה

רוטשילד (Rothschild, 2001) טוענת כי קונדוסה נתפס מאז שנות ה-90 של המאה ה-18 כהתגלמות הנאורות הקרה והרציונלית. עם זאת, היא מציעה שכתביו על מדיניות כלכלית, הצבעה וחינוך ציבורי מצביעים על השקפות שונות הן על קונדוסה והן על הנאורות. קונדוסה היה מודאג מגיוון אינדיבידואלי; הוא התנגד לתאוריות פרוטו-תועלתניות; הוא ראה בעצמאות הפרט, שאותה תיאר כחירות המאפיינת את המודרניים, כבעלת חשיבות פוליטית מרכזית; והוא התנגד להטלת עקרונות אוניברסליים ונצחיים. מאמציו ליישב בין האוניברסליות של ערכים מסוימים לבין גיוון הדעות האינדיבידואליות הם בעלי עניין מתמשך. הוא מדגיש את מוסדות הסכסוך המתורבת או החוקתי, מזהה קונפליקטים או חוסר עקביות בתוך פרטים, ורואה ברגשות מוסריים את הבסיס לערכים אוניברסליים. קשייו מטילים ספק בכמה הבחנות מוכרות, למשל בין מחשבה צרפתית, גרמנית ואנגלית-סקוטית, ובין הנאורות לבין הנגד-נאורות. הייתה המשכיות משמעותית בין ביקורתו של קונדוסה על הרעיונות הכלכליים של שנות ה-60 של המאה ה-18 לבין המחשבה הליברלית של תחילת המאה ה-19.

התיכון קונדוסה (Lycée Condorcet) ברחוב דו הבר (rue du Havre), ברובע ה-9 של פריז, קרוי על שמו, וכך גם רחובות בערים צרפתיות רבות.

פרסומים

Essai sur le calcul intégral, 1765

- Rapport sur le choix d'une unité de mesure, lu à l'Academie des sciences le 19 mars 1791 / imprimé par ordre de l'Assemblée nationale. יחד עם ז'אן-שארל דה בורדה.

- Du probleme des trois corps (בצרפתית). פריז: François Ambroise Didot. 1787.

- Lettres d'un théologien à l'auteur du Dictionnaire des trois siècles, 1774

- Réflexions sur l'esclavage des nègres, 1781. תחת שם העט מ. שוורץ

- Mémoire sur le calcul des probabilités, בתוך Mémoires de l'Académie royale des sciences. 1781–1784

- Éloge de M. d'Alembert, lu dans l'Assemblée publique de l'Académie des sciences, le 21 Avril 1784. פריז: chez Moutard, 1784

- Essai sur l'application de l'analyse à la probabilité des décisions rendus à la pluralité des voix. פריז: Royale, 1785

- De l'influence de la révolution d'Amérique sur l'Europe. 1786

- Réflexions d'un citoyen, sur la révolution de 1788. לונדון, 1788

- Au corps électoral sur Esclavage des Noirs. 1789

- Sur l'admission des femmes au droit de cité. 1790

- Réflexions sur la révolution de 1688, et sur celle du 10 août 1792, 1792

- Vie de Voltaire. פריז: Renouard, 1822. מכיל גם: Mémoires pour servir à la vie de M. de Voltaire / écrits par lui-m^eme. Commentaire historique sur les œuvres de l'auteur de la Henriade. Choix de pièces justificatives pour La vie de Voltaire

- Correspondance inédite de Condorcet et de Turgot: 1770–1779. פריז: Charavay Frères, 1883

- Esquisse d'un tableau historique des progres de l'esprit humain (בצרפתית). [פריז?]: [s.n.] 1795.

- Œuvres complètes, פריז, 1804. 21 כרכים Tome premier. Eloges des académiciens de l'Académie Royale de Sciences, morts depuis l'an 1666, jusqu'en 1699

- Tome II: Mélanges de littérature et de philosophie Tome II. Éloges des académiciens de l'Académie Royale de Sciences, morts depuis l'an 1771

- Tome III: Mélanges de littérature et de philosophie tome III. Éloges des académiciens de l'Académie Royale de Sciences, morts depuis l'an 1783

- Tome IV: Mélanges de littérature et de philosophie. Eloges des académiciens de l'Académie Royale de Sciences, morts depuis l'an 1787; suivvis de cuex de Michel de l'hôpital et de Blaise Pascal

- Tome V: Vie de M. Turgot, פורסם ב-1786

- Tome VI: Mélanges de littérature et de philosophie. Vie de Voltaire, suivi des advertissements et notes ...

- Tome septième: Economie politique et politique tome I. Réflexions sur la jurisprudence criminelle. 1775. 1847

- Tome VIII: Mélanges de littérature et de philosophie. Exquisse d'un tableau historique des progrès de l'esprit humaine. Premiere partie

- Tome IX: Mélanges de littérature et de philosophie Tome IX. Sur l'instruction publique

- Tome X: Mélanges de littérature et de philosophie Tome X. Lettres d'un théologien a l'auteur des trois siècles

- Tome XI: Mélanges de politique tome XI. Réflexions sur la jurisprudence criminelle

- Tome XII: Lettres d'un bourgeois de New-Heaven a un citoyen de Virginie ...

- Tome XIII: Melanges de politique. Sur les assemblées provinciales. Première partie

- Tome XIV: Melanges de politique. Sur les assemblées provinciales. Seconde partie

- Tome XVI: Fragmentt sur la liberté de la presse

- Tome XVII: Mélanges de politique tome XVII. De l'influence d'un monarque et d'une cour . Sur les moers d'un peuple libre

- Tome XVIII: Sur le sens du mot révolutionnaire

- Tome XIX: Lettre d'un laboureur de Picardie, A.M.N.***

- Tome XX: Mélanges d'economie politique Tome XX. Plan d'un emprunt publique, avec des hypothèques spéciales

- Tome XXI: Sur les caisses d'accumulation